פטל - גיליון 3 לחם עבודה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פטל - גיליון 3 לחם עבודה
הוספה למועדפים

פטל - גיליון 3 לחם עבודה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

סיפורים קצרים וממוארים של 20 סופרים – על הישרדות כלכלית ועל לחצי פרנסה, בעולם שבו העבודה אינה תמיד תואמת את כישורי העובד ואת חלומותיו. השאיפות והתקוות הנתקלות במציאות דורסנית, החיים האישיים הנטמעים בתוך הפעילות השגרתית, נפרשים בגיליון בכתיבה מקורית ומרתקת.
 
מסעדה הודית וסוכנות ביטוח, ניהול משק בית פרברי והשגחה על בחינות בגרות, עבודה על מכבש מסוכן ומסע חוצה ארה"ב במכונית שכורה – אלה הם רק חלק מנופי ההתרחשות של הסיפורים. העיסוקים הנפרשים בגיליון הם מכמירי לב, מטרידים, הזויים ומשעשעים.
 
משתתפים:
 
תמר אגמון, יואב איתמר, שרית אלקון, סלין אסייג, שולמית אפפל, רחל היימן, אברי הרלינג, נועה ויכנסקי (בסיפור גרפי), תהילה חכימי, ריקי כהן, איתמר לוי, תמי לימון, רובי נמדר, מירב נקר-סדי, יונתן פיין, דקלה קידר, שועי רז, רונית רפ, חגית שורש, רנה שינפלד (במונולוג שנרשם מפיה).

פרק ראשון

פתח דבר
 
גם הממוארים האישיים ביותר נדונים להיות קשורים למקום ולזמן. לגיליון הזה נאספו סיפורים בתוך ההקשר החברתי של חיי עבודה, הישרדות בתוך מערכת, הניוול והחישול שבחובת הפרנסה, והתאווה לכסף ולמעמד.
15 מתוך 20 הסיפורים נכתבו במיוחד עבור הגיליון, והכותבים התבקשו לא לכתוב על עיסוקים המיוחדים לאנשי עט, אלא על "העולם האמתי"; הטקסטים שנבחרו מתארים, אם כך, מגוון של עבודות ומאבקי פרנסה, ועוסקים בהזדהות או בניכור מן המשרות שנדרשו למלא.
המחפשים כאן שיקוף של המצב הכלכלי או התעסוקתי בישראל של היום אולי ימצאו את מבוקשם ואולי לא. יצירת שיקוף כזה לא הייתה שיקול בבחירת הסיפורים, שכן "פטל" מתמקד בכתיבה ובאיכויותיה, בייחודו של הקול המספר, בקשר בין צורה לתוכן — ולא בזהות החברתית של הכותבים או במידה שבה הם משרתים סדר יום סוציולוגי כזה או אחר.
כמו בכל גיליון, מובא כאן מונולוג שנרשם מפי יוצר שאינו סופר, והפעם מפי הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שינפלד. ראוי לציון גם סיפור גרפי של המאיירת נועה ויכנסקי.
 
קריאה מהנה,
 
אביבית משמרי
 
 
איתמר לוי 
לא שילמו
 
העבודה הראשונה הייתה תמורת חצי לירה. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. הייתי בן שש. אבא אמר שאקבל חצי לירה תמורת שטיפת הכלים בכיור. עמדתי על שרפרף קטן ושטפתי. עד היום הכסף לא הגיע. ככה זה אצלנו. כמו המתנות של האפיקומן. אחר כך רחצתי את האוסטין המסחרית האפורה בשמפו מהאמבטיה, ותמורת העבודה הזאת לא קיבלתי את הלירה שהובטחה לי. אני לא כועס. אני רק מתגעגע. אם אבא היה אומר לי עכשיו שהוא יחזיר לי, אני בא. אבל איפה אבא ואיפה הכסף. אחר כך עבדתי בשליחויות אצל יעקב הירקן ברחוב הפורצים מתחת לבית הגדול. עבור העבודה הזאת הייתי אמור לקבל 20 אגורות לכל משלוח וטיפים נדיבים. דהרתי ברחובות השכונה עם עגלת האופניים השחורה והרחבה ומסרתי את ארגזי הירקות בווילות של המיליונרים באדיבות ובנימוס, כמו שלימדו אותי. טיפים לא קיבלתי. "עשירים שומרים על הכסף שלהם, בשביל זה הם עשירים," הסביר לי יעקב. גם את הכסף שהוא היה חייב לי לא קיבלתי עד היום. בתור עונש גנבתי ממנו כיסים מלאים בגרעינים שחורים עם מלח. מי שמע על ירקן שמוכר גרעינים שחורים? אבל בכל זאת ברנש צריך להתפרנס. ההוצאות היו רבות. כרטיס לסרט יומיות בקולנוע "גל־אור" או "לילי" או "קסם" — עולה. מנה פלאפל ב"פלאפל לנוער" ברחוב עוזיאל — עולה, מנה סביח — עולה. פיתה עם חומוס אצל בוכסי משדרות ירושלים, שאמרו עליו שהוא מהפשע המאורגן, וסיגריות 'פרלמנט' לקולנוע של מוצאי שבת ב'בית שרת', וחוברות "ביל קרטר" ו"רינגו" 34 עמ' בקיוסק של סמו, וארטיק וניל מרובע, ומקלות בייגלה במשקל. הכול כל כך יקר. יחד עם יואל, שאחר כך החליט לעזוב אותי לבד בשכונה והלך למות באירופה, פתחנו חנות ספרים ניידת של 'בלשים' ומערבונים. הסתובבנו בעיגול השכונה עם ארגז ספרים ולא מכרנו דבר. הלקוח היחיד שלקח מאתנו ספר היה סמי, לא סמי כמו דוד סמי, אלא סמי כמו סמי דייויס, השליח היפה של שמואל מהמכולת, שהיה דומה לאדאמו. הוא פגש אותנו במעלית "נחושתן" של הבית הגדול, לקח "פרי מייסון" אחד מהקופסה, ועד היום לא שילם את העשר אגורות. אני לא כועס. אני בעיקר מתגעגע ליואל. בלית ברירה התפרנסתי מהקופה הקטנה שקיבלתי מבנק דיסקונט ברחוב הפורצים בשביל לחסוך, ומהארנק של אמא. בזמן שהיא ישנה, חמקתי לתיק שלה, שהיה תלוי דרך קבע על דלת הזכוכית הפרחונית שתמיד סגורה בין שתיים לארבע, וליקטתי מטבעות לרוב. מי שלא מרים גרוש, לא שווה גרוש. היום אני יודע שהיא הרגישה, אבל לא אמרה דבר. אם אמא רק תבקש, אני אחזיר לה את כל מה שלקחתי, אפילו עם הצמדה וריבית. אבל איפה אמא ואיפה העודף. בתזמורת האקורדיונים של קריניצי, לא שילמו. למדריכים ב'הצופים' של רמת־גן, לא שילמו. לאח ששמר על התינוקת החדשה שנולדה, לא שילמו. בחוג דרמה של התיכון עם הבמאי יעקב בנאי, לא שילמו, אפילו לא לשחקן הראשי. לנערים במקהלה של בית הכנסת 'תל־גנים', לא שילמו. לצילומים לפרסומת לבירה שחורה באולפני 'גבע' ברחוב ריינס, לא שילמו. לניצבים בצילומים לשיעור האנגלית בטלוויזיה הלימודית, לא שילמו. עבור ביקורות הספרים שכתבתי לעיתון של בית הספר, יואב קרני לא שילם. לא שילמו עבור התיפוף להורדת הדגל ביום הזיכרון, ולהנפתו בערב יום העצמאות. אלו שני תיפופים שונים, בתעריף דומה. ממה עוד יכול נער עברי להתפרנס? למתרימים לאיל"ן, לא שילמו. לחופרי תעלות־המגן בשכונה במלחמת ששת־הימים, לא שילמו. לנושאי הפצועים הקשים מההליקופטר לחדר המיון בתל־השומר, לא שילמו. לדורכים על הכותנה בקיבוצי הספר, לא שילמו. למלקטי צינורות ההשקיה בשדות ליד הגבול, לא שילמו. למתקני הטפטפות הסתומות. למרוקני מכונת שטיפת הכלים בחדר־האוכל. למגרזי הטרקטורים. למדללי החמניות. לקוצרי הירק 'רודוס' לפרות. את חיי, בחיי, סיכנתי עבור מעט המעות הדרושות לי למחיה. ביער בן־שמן, מצויד במקל של מטאטא ופחית שימורים בקצהו, ליקטתי שני דליים של סברס, ובדוכן הקטן שהקמתי בכניסה לג'מבורי, לא מכרתי אפילו סברס אחד ב-10 אגורות לילדים המפונקים שהגיעו למחנה מארצות הברית, ומברזיל ומספרד, ופחדו מקוצים בלשון. מהופנטים למראה הזריזות בה קילפתי את הפרי העסיסי. חתך אחד בקצה ימין, חתך בקצה שמאל, וחתך עדין המחבר בין הקצוות. אחד מראשי הגדודים הזדרז להעביר אותי ואת 43 הסברסים בבטני בפולקסוואגן כחולה לבית החולים הקרוב לשטיפת קיבה מצילת חיים. עבור יום צילומים שלם בסרט "סלומוניקו" עם מני פאר, לא שילמו. החזרות בסניף התל־אביבי של תיאטרון "לה מאמא" מניו־יורק, על הצגה המורכבת מדמויותיו של קפקא, לא הניבו את המשכורת הרצויה לנער בן החמש־עשרה שהצטרף ללהקת השחקנים המבוגרים, ובא במיוחד בשני אוטובוסים מרמת־גן. האוטובוסים עלו כסף. אני לא כועס, אני רק מתגעגע. אני מתגעגע לירקן, ולקריניצי, ולסמי, ולצופים, ולמורה לאקורדיון (איך קראו לה?), ולחיים המורה להתעמלות, ולעמינֵצַח המנהל. אני מתגעגע לילד שהייתי. אני מתגעגע לילד שילדותו הייתה מאושרת, והוא לא ציפה כלל שישלמו לו על כל הדברים שהעשירו את עולמו. לילד שכל יום היה הולך למגרש הכדורסל מאחורי הבית והופך לכמה שעות לטל ברודי. אם הילד הזה רק יבקש, אני עוזב את העבודה שלי, והולך לקלוע אתו לסל. אבל איפה הילד הזה ואיפה אני.
 
איתמר לוי — נולד ב-1956 ברמת־גן. ספריו: "זליג מיינץ וגעגועיו אל המוות" (ספריית פועלים, 1985), "כפות רגליה העדינות של המאדאם" (כתר, 1988), "אגדת האגמים העצובים" (כתר, 1989), "אותיות השמש אותיות הירח" (כתר, 1991), "אטיודים למורגנה" (כתר, 1996). לאחרונה, לאחר הפסקה של עשרים שנה, 
ראה אור ספרו "רעידת האדמה של הוגו" (כנרת, זמורה־ביתן, 2016).

עוד על הספר

פטל - גיליון 3 לחם עבודה סופרים שונים
פתח דבר
 
גם הממוארים האישיים ביותר נדונים להיות קשורים למקום ולזמן. לגיליון הזה נאספו סיפורים בתוך ההקשר החברתי של חיי עבודה, הישרדות בתוך מערכת, הניוול והחישול שבחובת הפרנסה, והתאווה לכסף ולמעמד.
15 מתוך 20 הסיפורים נכתבו במיוחד עבור הגיליון, והכותבים התבקשו לא לכתוב על עיסוקים המיוחדים לאנשי עט, אלא על "העולם האמתי"; הטקסטים שנבחרו מתארים, אם כך, מגוון של עבודות ומאבקי פרנסה, ועוסקים בהזדהות או בניכור מן המשרות שנדרשו למלא.
המחפשים כאן שיקוף של המצב הכלכלי או התעסוקתי בישראל של היום אולי ימצאו את מבוקשם ואולי לא. יצירת שיקוף כזה לא הייתה שיקול בבחירת הסיפורים, שכן "פטל" מתמקד בכתיבה ובאיכויותיה, בייחודו של הקול המספר, בקשר בין צורה לתוכן — ולא בזהות החברתית של הכותבים או במידה שבה הם משרתים סדר יום סוציולוגי כזה או אחר.
כמו בכל גיליון, מובא כאן מונולוג שנרשם מפי יוצר שאינו סופר, והפעם מפי הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שינפלד. ראוי לציון גם סיפור גרפי של המאיירת נועה ויכנסקי.
 
קריאה מהנה,
 
אביבית משמרי
 
 
איתמר לוי 
לא שילמו
 
העבודה הראשונה הייתה תמורת חצי לירה. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. הייתי בן שש. אבא אמר שאקבל חצי לירה תמורת שטיפת הכלים בכיור. עמדתי על שרפרף קטן ושטפתי. עד היום הכסף לא הגיע. ככה זה אצלנו. כמו המתנות של האפיקומן. אחר כך רחצתי את האוסטין המסחרית האפורה בשמפו מהאמבטיה, ותמורת העבודה הזאת לא קיבלתי את הלירה שהובטחה לי. אני לא כועס. אני רק מתגעגע. אם אבא היה אומר לי עכשיו שהוא יחזיר לי, אני בא. אבל איפה אבא ואיפה הכסף. אחר כך עבדתי בשליחויות אצל יעקב הירקן ברחוב הפורצים מתחת לבית הגדול. עבור העבודה הזאת הייתי אמור לקבל 20 אגורות לכל משלוח וטיפים נדיבים. דהרתי ברחובות השכונה עם עגלת האופניים השחורה והרחבה ומסרתי את ארגזי הירקות בווילות של המיליונרים באדיבות ובנימוס, כמו שלימדו אותי. טיפים לא קיבלתי. "עשירים שומרים על הכסף שלהם, בשביל זה הם עשירים," הסביר לי יעקב. גם את הכסף שהוא היה חייב לי לא קיבלתי עד היום. בתור עונש גנבתי ממנו כיסים מלאים בגרעינים שחורים עם מלח. מי שמע על ירקן שמוכר גרעינים שחורים? אבל בכל זאת ברנש צריך להתפרנס. ההוצאות היו רבות. כרטיס לסרט יומיות בקולנוע "גל־אור" או "לילי" או "קסם" — עולה. מנה פלאפל ב"פלאפל לנוער" ברחוב עוזיאל — עולה, מנה סביח — עולה. פיתה עם חומוס אצל בוכסי משדרות ירושלים, שאמרו עליו שהוא מהפשע המאורגן, וסיגריות 'פרלמנט' לקולנוע של מוצאי שבת ב'בית שרת', וחוברות "ביל קרטר" ו"רינגו" 34 עמ' בקיוסק של סמו, וארטיק וניל מרובע, ומקלות בייגלה במשקל. הכול כל כך יקר. יחד עם יואל, שאחר כך החליט לעזוב אותי לבד בשכונה והלך למות באירופה, פתחנו חנות ספרים ניידת של 'בלשים' ומערבונים. הסתובבנו בעיגול השכונה עם ארגז ספרים ולא מכרנו דבר. הלקוח היחיד שלקח מאתנו ספר היה סמי, לא סמי כמו דוד סמי, אלא סמי כמו סמי דייויס, השליח היפה של שמואל מהמכולת, שהיה דומה לאדאמו. הוא פגש אותנו במעלית "נחושתן" של הבית הגדול, לקח "פרי מייסון" אחד מהקופסה, ועד היום לא שילם את העשר אגורות. אני לא כועס. אני בעיקר מתגעגע ליואל. בלית ברירה התפרנסתי מהקופה הקטנה שקיבלתי מבנק דיסקונט ברחוב הפורצים בשביל לחסוך, ומהארנק של אמא. בזמן שהיא ישנה, חמקתי לתיק שלה, שהיה תלוי דרך קבע על דלת הזכוכית הפרחונית שתמיד סגורה בין שתיים לארבע, וליקטתי מטבעות לרוב. מי שלא מרים גרוש, לא שווה גרוש. היום אני יודע שהיא הרגישה, אבל לא אמרה דבר. אם אמא רק תבקש, אני אחזיר לה את כל מה שלקחתי, אפילו עם הצמדה וריבית. אבל איפה אמא ואיפה העודף. בתזמורת האקורדיונים של קריניצי, לא שילמו. למדריכים ב'הצופים' של רמת־גן, לא שילמו. לאח ששמר על התינוקת החדשה שנולדה, לא שילמו. בחוג דרמה של התיכון עם הבמאי יעקב בנאי, לא שילמו, אפילו לא לשחקן הראשי. לנערים במקהלה של בית הכנסת 'תל־גנים', לא שילמו. לצילומים לפרסומת לבירה שחורה באולפני 'גבע' ברחוב ריינס, לא שילמו. לניצבים בצילומים לשיעור האנגלית בטלוויזיה הלימודית, לא שילמו. עבור ביקורות הספרים שכתבתי לעיתון של בית הספר, יואב קרני לא שילם. לא שילמו עבור התיפוף להורדת הדגל ביום הזיכרון, ולהנפתו בערב יום העצמאות. אלו שני תיפופים שונים, בתעריף דומה. ממה עוד יכול נער עברי להתפרנס? למתרימים לאיל"ן, לא שילמו. לחופרי תעלות־המגן בשכונה במלחמת ששת־הימים, לא שילמו. לנושאי הפצועים הקשים מההליקופטר לחדר המיון בתל־השומר, לא שילמו. לדורכים על הכותנה בקיבוצי הספר, לא שילמו. למלקטי צינורות ההשקיה בשדות ליד הגבול, לא שילמו. למתקני הטפטפות הסתומות. למרוקני מכונת שטיפת הכלים בחדר־האוכל. למגרזי הטרקטורים. למדללי החמניות. לקוצרי הירק 'רודוס' לפרות. את חיי, בחיי, סיכנתי עבור מעט המעות הדרושות לי למחיה. ביער בן־שמן, מצויד במקל של מטאטא ופחית שימורים בקצהו, ליקטתי שני דליים של סברס, ובדוכן הקטן שהקמתי בכניסה לג'מבורי, לא מכרתי אפילו סברס אחד ב-10 אגורות לילדים המפונקים שהגיעו למחנה מארצות הברית, ומברזיל ומספרד, ופחדו מקוצים בלשון. מהופנטים למראה הזריזות בה קילפתי את הפרי העסיסי. חתך אחד בקצה ימין, חתך בקצה שמאל, וחתך עדין המחבר בין הקצוות. אחד מראשי הגדודים הזדרז להעביר אותי ואת 43 הסברסים בבטני בפולקסוואגן כחולה לבית החולים הקרוב לשטיפת קיבה מצילת חיים. עבור יום צילומים שלם בסרט "סלומוניקו" עם מני פאר, לא שילמו. החזרות בסניף התל־אביבי של תיאטרון "לה מאמא" מניו־יורק, על הצגה המורכבת מדמויותיו של קפקא, לא הניבו את המשכורת הרצויה לנער בן החמש־עשרה שהצטרף ללהקת השחקנים המבוגרים, ובא במיוחד בשני אוטובוסים מרמת־גן. האוטובוסים עלו כסף. אני לא כועס, אני רק מתגעגע. אני מתגעגע לירקן, ולקריניצי, ולסמי, ולצופים, ולמורה לאקורדיון (איך קראו לה?), ולחיים המורה להתעמלות, ולעמינֵצַח המנהל. אני מתגעגע לילד שהייתי. אני מתגעגע לילד שילדותו הייתה מאושרת, והוא לא ציפה כלל שישלמו לו על כל הדברים שהעשירו את עולמו. לילד שכל יום היה הולך למגרש הכדורסל מאחורי הבית והופך לכמה שעות לטל ברודי. אם הילד הזה רק יבקש, אני עוזב את העבודה שלי, והולך לקלוע אתו לסל. אבל איפה הילד הזה ואיפה אני.
 
איתמר לוי — נולד ב-1956 ברמת־גן. ספריו: "זליג מיינץ וגעגועיו אל המוות" (ספריית פועלים, 1985), "כפות רגליה העדינות של המאדאם" (כתר, 1988), "אגדת האגמים העצובים" (כתר, 1989), "אותיות השמש אותיות הירח" (כתר, 1991), "אטיודים למורגנה" (כתר, 1996). לאחרונה, לאחר הפסקה של עשרים שנה, 
ראה אור ספרו "רעידת האדמה של הוגו" (כנרת, זמורה־ביתן, 2016).