ארמונות בחול

פרק 1

 

ייסורי אותו הלילה צפים במוחי כשהשיר הארור מתנגן ברדיו ועוטף אותי בעצב.

אומרים שריחות הם מעוררי הזיכרונות היעילים ביותר. בשבילי זו מוזיקה. שירים מעוררים אצלי רגשות בעוצמה החזקה ביותר ומחזירים אותי בדיוק לרגע ולמקום בו שמעתי אותם. אני זוכרת איפה הייתי, מה לבשתי, עם מי הייתי ואיך הרגשתי כשהתנגנו ברקע.

כשאני שומעת את השיר הזה, "My immortal" של Evanescence, מתהפכת לי הבטן, וכמו בלחיצת כפתור, הבכי מבשיל ותחושת הריקנות האיומה וחוסר האונים, המכלה ומזין בו זמנית, מתגנבים לגופי. רגע לפני שהבחילה עושה את דרכה למעלה אני מכבה את הרדיו ומנסה להתרכז בתצהירים שלפניי, אני לוגמת מים מהבקבוק המונח לצידי ולוקחת נשימה עמוקה. זה רק שיר אני משננת לעצמי, מדחיקה את המשמעות שלו עבורי ומנסה להתרכז בעשרות המסמכים שמונחים על שולחני.

כשהגעתי לדירה התחלתי להתחרט שהבטחתי לאלכס לצאת היום. הבית רועש ממוזיקה שבוקעת מהרמקולים בסלון, אלכס רוקדת עם מגבת אחת כרוכה סביבה ואחת על הראש, ואני מבינה שהחלו ההכנות ליציאה המיוחלת. לא אצליח להתחמק מזה.

מאז שהתחלתי התמחות במשרד אין לנו זמן לבלות יחד, אז לאחר מסע שכנועים מצידה, הבטחתי לה שהיום נצא, ועכשיו אני מנסה להתגבר על העייפות מיום עבודה שכלל אחת עשרה שעות מול מסמכים ומסך מחשב. יש לי רק דרך אחת לעשות את זה.

"את לא יוצאת לרוץ!" אלכס אומרת לי בבהלה כשאני יוצאת מהחדר לבושה בבגדי הספורט ושעון הדופק על ידי. היא הולכת בעקבותיי עד לדלת הכניסה. אני שולחת אליה חיוך מרגיע ואומרת, "שעה, לא יותר," ומביטה בה בעיניים מתחננות. כשפניה לא מתרככות, אני מוסיפה במהירות לפני שתתנפל עליי: "אלכס, ישבתי היום על כיסא במשך אחת-עשרה שעות. אני חייבת להתעורר קצת, להמריץ את הדם." עדיין בלי לדבר, היא מסתכלת עליי במבט מאיים שאומר הכול. "שעה ואני כאן", אני מבטיחה לה, לוקחת את האוזניות מהשידה שבכניסה לדירה ויוצאת.

 

מזג האוויר בערב יוני בתל אביב מפתיע אותי. משב רוח נעים מלטף את פניי ואני מתמתחת ופותחת בריצה קלה. הדבר הכי קשה בהתמחות במשרד עורכי דין הוא הישיבה המרובה. בסוף היום, הצוואר שלי תפוס ואני נטולת אנרגיות לחלוטין, כך שהדבר היחיד שמתחשק לי הוא לעשות אמבטיה ולהיכנס למיטה ולא לצאת לבלות עם אלכס במועדון רועש.

במטרים הראשונים אני עוד מפהקת ומייחלת בליבי שאלכס תתחרט באורח נס ותבטל את התוכניות שקבענו להיום, אבל היא כל כך מצפה לזה אז הסיכויים לכך אפסיים. כך גם הסיכוי שאאכזב אותה, אז אני מנערת מעצמי את העייפות, ועם כל רקיעה במדרכה מתמלאת שוב באנרגיות. הטיילת מתמלאת בתיירים ומבקרים ואני מגבירה את המוזיקה. הפלייליסט שלי לריצה הוא אוסף שירים מכל הסוגים, רוק, פופ, אלטרנטיבי ואפילו ראפ. מי שינסה להבין את האישיות שעומדת מאחורי הפלייליסט מן הסתם יגיע למסקנה שמדובר במישהו עם פיצול אישיות.

השפתיים שלי נעות בלי קול לצלילי קייטי פרי ואני רצה, מתמסרת לזעזוע שבמפגש הרגליים עם הקרקע ולריחוף שמיד אחריו. הטיילת הומה אדם, ריח מלוח באוויר ורוח של קיץ מלטפת את העורף שלי. אני בועטת בקרקע ומרחפת. מתרוקנת מהשבוע שעבר עליי, ומהפחד והעצב שמלווים אותי כבר יותר מדי זמן.

הדופק שלי מאיץ והלב שלי מנסה להסתגל לקצב שהרגליים שלי מכתיבות. אני רוקעת החוצה את כל מה שיש בי, חולפת על פני הרצים והמטיילים כשאגלי הזיעה נוטפים לי על העורף ומצננים אותי. גופי מאט בהדרגה ואני נעצרת במרינה, מוציאה כסף מהנרתיק שעל הזרוע שלי כדי לקנות מים בבית הקפה וגומעת כמה שאני מצליחה. אני נשענת על מעקה הטיילת, נושמת עמוק ובוהה בעשרות המטיילים שעוברים. צליל הבקבוק שזרקתי לתוך פח האשפה הוא כמו סימן להמשיך. סיה שרה ואני רצה ושרה יחד איתה Bang my head against the wall Though I feel" "light headed, now I know I will not fall רגליי ממשיכות לרקוע על האדמה עד שהלב שלי מסרב לשתף איתן פעולה ואני מורידה בהדרגה את הקצב, מסדירה דופק וממשיכה בהליכה מהירה בחזרה לדירה.

 

 

הכניסה למועדון נראית כאילו נלקחה מסרט משנות השמונים. מבנה שחור גבוה ונטול חלונות, עם דלת כניסה מפלדה שפונה לרחוב הראשי. על המדרכה כבר משתרך תור ארוך של מבלים המבקשים להיכנס.

אלכס מרימה את היד והסלקטור מבחין בה. היא ניגשת אליו ומחבקת אותו, מחייכת את החיוך המוכר שלה, והוא משחרר עבורנו את המחסום בראש הטור. נהימות נרגזות נשמעות מאחוריי כשאלכס מובילה אותי פנימה בהתעלמות מלאה מהן. הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה לפני יותר מארבעה חודשים. בזמן האחרון, מקומות הבילוי שלי כללו בעיקר מסעדות וברים קטנים, כאלה שלא דורשים ממני להישאר ערנית זמן רב או לחייך לאנשים שאני לא מכירה.

אלכס מתנהגת כמו בעלת הבית, מנופפת למבלים ורוכנת אל הבר כדי להעניק לברמן נשיקה בלחי. אני מסרבת להשתרך מאחוריה ומחפשת בעיניי את רון ושירה שמחכים לנו פה. הקלה מציפה אותי כשאני מוצאת אותם לאחר מספר דקות. שירה מסמנת לי מהשולחן הפינתי שבו הם יושבים ואני מתקדמת לעברה. אני מניחה את התיק שלי על שולחן הבר הגבוה ומחבקת אותה. "אני לא מאמינה שאלכס הצליחה להביא אותך לכאן!" שירה מתפעלת מיכולות השכנוע, כלומר ההצקה, של אלכס ואני עושה פרצוף שמרמז עליהן.

רון מושך אותי אליו לחיבוק ונשיקה, מרחיק אותי ממנו ומסתכל עליי בעיניים בוחנות.

"רומי, איך זה שאף פעם לא השכבתי אותך?" המבט שלו מטריד ולרגע אני מתחרטת על שלבשתי את החצאית הקצרה הזו. אני דוחפת את ידו ממני בעדינות ומושכת את החצאית למטה עד כמה שאפשר.

"רון, אתה אוהב אותי יותר מדי בשביל להרוס אותי," אני מטיחה בו, כביקורת סמויה או לא לאורח החיים שלו בשנים האחרונות, שכולל בעיקר יחסי מין מזדמנים והרבה לבבות שבורים, לא שלו. וחוץ מזה אני כבר הרוסה, אני אומרת לעצמי ומיד מנערת את עצמי מהרחמים העצמיים, בדיוק כשאלכס מגיחה מאחור וכורכת את ידיה בחיבוק סביב מותניי."רומי, בואי נהנה היום?" היא אומרת ומבקשת בו זמנית, ואני מתאמצת לשמור על חיוך בזמן שבא לי לצרוח. אני מהנהנת בראשי, עוטה חיוך על פניי ומסתובבת אליה. "מה שותים?"

אחרי בירה ושתי כוסיות וויסקי אני בדיוק איפה שאני רוצה להיות. הבחילה התחלפה בחמימות בגרון, והדמעות - בעיניים מזוגגות מאלכוהול, כמעט נטולות כאב. אני רוקדת ללא הפסקה, מרגישה משוחררת, אני לא רוצה לכאוב, לא רוצה לנתח, לא רוצה להרגיש. אני רק רוצה לרקוד.

אני מתמסרת למוזיקה ולאורות המבזיקים ממעלה. אני מודעת לתשומת הלב שאני זוכה לה כשאני רוקדת לבד בחצאית שחורה קצרה וגופייה, אבל מתעלמת ממנה, אף אחד לא מעניין אותי.

רון מושך אותי לרקוד איתו ועם אלכס. אחרי כמה שירים הוא נעלם ואני מבחינה בו יוצא עם מישהי מהבר ומחייכת לעצמי. הוא לא משתנה. אלכס מושכת אותי בידה לכיוון הבר.

אנחנו נעמדות ליד הבר ההומה. "אני לא רוצה עוד," אני אומרת ומסמנת לה ביד שסיימתי לשתות. היא מתעלמת ממני ודוחפת לי שוט ליד. "באנו ליהנות ואת שותה איתי!" היא מצווה, מתעלמת לחלוטין מהעובדה ששתיתי כבר הרבה יותר מדי. אני מרימה את הכוס וגומעת אותה, מעכלת בהדרגה את החום שמתפשט לי בגרון ובבית החזה.

"משפיעים עלייך בקלות." אני מרימה את העיניים לכיוון הקול הגברי שיושב על הבר ואוחז בכוסית משקה. העיניים הכחולות שלו בוחנות אותי בזמן שהוא מרים את הכוסית ולוגם ממנה בלי להסיט ממני את העיניים. המבט שלו מטריד ורצוי בו זמנית ועיניי ננעלות על מבטו הכחול, שבוהק גם במועדון החשוך.

למרות שהוא לא טועה, באמת קל להשפיע עליי, אני כועסת על החוצפה שלו להעביר עליי ביקורת בלי להכיר אותי ולהתערב בשיחה שהוא לא חלק ממנה, אבל אחרי ארבע כוסיות משקה קשה לי לחשוב על תשובה שנונה ואני מחליטה להשאיר בצד את האגו שמבקש להעמיד אותו במקום.

"אלכס זה לא משפיעים," אני מחייכת אליו בעוקצנות ומנסה לשמור על מצב הרוח הנהדר שלי. אלכס היא באמת לא כולם. היא יכולה לגרום לי לעשות כמעט הכול, היא מכירה אותי יותר מכל אחד אחר ויודעת איפה ללחוץ ומתי להרפות. "מה שתגידי," הוא אומר ומתרומם מכיסאו במלוא קומתו. הוא גבוה, מכנסי הג'ינס הבהירים שלו מונחים על מותניו בחופשיות וחולצת הטישירט הלבנה הדוקה על חזהו. עיניי עוקבות אחריו בזמן שהוא נפרד מהברמן לשלום ונעלם, ורק החום שמתפשט לי בגרון ובחזה גורם לי לשים לב ששתיתי צ'ייסר נוסף שאלכס הניחה בידי.

 

שני חדרי שירותים בבר שבו אנשים רק שותים זה לא הגיוני. אני מציצה בשיירה שלפניי. יש כחמש-עשרה בנות בתור ואין סיכוי שאצליח להתאפק אחרי כמות הנוזלים שהכנסתי לגוף שלי. אני מציצה לשירותי הגברים. אין תור.

דלת אחת סגורה והתא השני נראה פנוי. אני מתגנבת במהירות וסוגרת אחריי את הדלת, מזדרזת לפני שאיתפס פה. אין סיכוי שהייתי מצליחה להתאפק בזמן שאני ממתינה לחמש-עשרה בנות.

כשאני פותחת את דלת השירותים בזהירות, אני מבחינה במישהו עומד ליד הכיור. אני מתגברת על המבוכה ויוצאת בביטחון, מתעלמת מנוכחותו רק עד שהוא מרים אליי את המבט הכחול שלו דרך המראה. אני נושפת בתסכול בלי להסתיר את זה, ניגשת לרחוץ את ידיי ומישירה מבט בטוח לכיוון הכיור.

"בנוסף על העובדה שאת מושפעת בקלות, את גם חסרת סבלנות?" הוא לא שואל, רק קובע. אני פוערת עיניים בהפתעה מהמסקנה הנוספת שהוא מעז להשמיע בלי להכיר אותי, אבל במקום לשמור על המבט הכועס שלי או לפחות על איפוק כלשהו, צחוק בוקע ממני ואני מרגישה את האוזניים שלי בוערות מבושה. אני נוטה לצחוק כשאני נבוכה. דווקא ברגעים שדורשים ממני להיות הכי רצינית אני מתפקעת מצחוק כמו ילדה קטנה. בטקסים בבית הספר ובמסדרים בצבא. ועכשיו, כשתפסו אותי בשירותי הגברים.

זוויות פיו מתרוממות בחיוך כמעט לא מורגש, ועם זאת לגמרי זחוח. הוא לא באמת מחכה לתשובה ומושך נייר לנגב את הידיים. אני מנערת את הידיים מעל הכיור, הרגל מאימא שלי שאלרגית לטיפות מים על הרצפה. "לא, רק שלפוחית קטנה." אני מתגברת על המבוכה ופונה לצאת מהשירותים, אפילו בלי לנגב את הידיים.

למרות המוזיקה הרועשת ברקע, שירה מצליחה לספר לנו על הגירושים של ההורים שלה. מתברר שאימא שלה עוברת תקופה מאוד קשה ומתקשה להתרגל לחיים החדשים.

"זה לא פשוט שהחיים שלך משתנים ביום אחד," שירה מסבירה. ספרי לי על זה. אני חושבת לעצמי בדממה. שירה נאנחת והתסכול ניכר על פניה.

"אימא שלך חזקה, היא תעבור את זה," אלכס מנסה לעודד אותה.

"לא קל להתגבר על בגידה," שירה אומרת ומשפילה את עיניה לאצבעותיה שמחליקות על בקבוק הבירה. עיניה של אלכס מביטות בעיניי ואני מחייכת אליה בהבנה. לא, זה לא קל בכלל.

בהמשך הערב, אלכס מתלוננת שאין לה מספיק עניין בחיים, למרות שאני יודעת שבשביל אלכס "אין מספיק" זה מעל ומעבר עבור כל אחד אחר. היא עובדת כמעצבת פנים עצמאית, עושה כושר שבעה ימים בשבוע ויוצאת כמעט כל ערב. להגיד שהחיים שלה תזזיתיים זו לשון המעטה, אבל בשביל אלכס זה לא מספיק. היא אוהבת לחיות בקצב מטורף, שמעולם לא הצלחתי לעמוד בו. אם היא הייתה צריכה לעבוד יום אחד במשרד במקומי היא הייתה יורה בעצמה. היא לא מסוגלת לשבת יותר מחצי שעה במקום וכל הזמן מחפשת את הדבר הבא, או הגבר הבא, מה שיבוא קודם.

אני לעומת זאת, תמיד אהבתי יציבות. שינויים מלחיצים אותי ולוקח לי זמן להתרגל לדברים חדשים. אלכס אומרת שאנחנו יין ויאנג ובגלל זה אנחנו מושלמות יחד, ואני מניחה שזה נכון. אלכס מעוררת אותי ודוחפת אותי לעשות דברים, בעוד שאני נוטה להרגיע אותה ולאפס אותה, מה שנדרש ממני די הרבה מאז שהכרנו.

עברנו לגור יחד לפני שנתיים, כשמאסתי מהנסיעות ללימודים במרכז והחלטתי לעזוב את הבית. אלכס, שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי בצבא, הודיעה לי מיד שהיא מצטרפת אליי. ההורים שלנו היו מרוצים מכך שלא נהיה לבד בעיר הגדולה ואנחנו שמחנו על מסיבת הפיג'מות הנצחית שחיכתה לנו בדירה המשותפת.

כשאני חושבת על זה, לא הייתי שורדת את השנה האחרונה בלעדיה. רק אלכס ידעה מתי לפתוח את החלון ולהכניס שמש לחדר ומתי להגיף את הווילונות וללטף לי את השיער. את האחרון היא עשתה הרבה יותר בשנה האחרונה, בזמן שאני ממררת בבכי ושומעת שירים עצובים.

 

אני מתעוררת מקרני אור מרגיזות שחודרות מבין התריסים ומוצאת את אלכס שוכבת לידי. צלצול הטלפון שלי צורם באוזניי. הניסיון שלי להתעלם נכשל, הטלפון לא מפסיק לצלצל מהסלון, שם השארתי אותו אתמול בלילה. אני מקללת בלב כל הדרך אליו כשאני רואה את השם של אימא שלי על המסך.

"הכול בסדר?" אני עונה בשילוב של כעס ודאגה.

"הכול בסדר, יפה שלי. את ישנה?"

אני מציצה בשעון הגדול שתלוי בסלון ורואה שהשעה תשע וחצי. "ישנתי..." אני עונה בטון נרגז ובעיניים חצי עצומות.

"סליחה, מתוקה, לא ידעתי שאת ישנה. רק רציתי לשאול מתי את מגיעה?"

אימא שלי מדהימה ומרגיזה בדיוק באותה מידה. בכל מה שקשור לילדים שלה היא אינטנסיבית מאוד וצריך למתן אותה. היום חוגגים לבֵּן, אחי הגדול, יום הולדת שלושים-וחמש, ואימא שלי מתקשרת לוודא שאגיע. אני שותקת.

"רומי," אימא שלי אומרת בטון שאמור להפחיד אותי. "את חייבת להגיע. שלא תחשבי אחרת." בזמן שאני מנסה לחשוב איך אני מתחמקת מזה, אני שומעת את אלכס גוררת רגליים לכיווני. "אני אגיע, אימא, אל תדאגי. תני לי להתעורר." אני מנתקת לפני שהיא מספיקה להגיד דבר נוסף.

"נעמי?" אלכס שואלת ואני מהנהנת בחיוך זהיר ומניחה את הטלפון מידי. חרדה מהמסיבה הערב מציפה אותי ואין לי מושג איך אני הולכת לעבור את זה. ברור לי שבן ויונתן מצפים שאהיה שם, וכמובן גם ההורים שלי. חוץ מזה, אם לא אגיע זה סתם יגרור שאלות מיותרות על הסיבה שבגללה שוב נעדרתי. אני מתנערת מהמחשבות המדאיגות, ואופן ההתמודדות שלי נע בין להדחיק את העובדה שזה הולך להיות קשה לבין הצורך הפנימי שלי להתגבר על הקושי הזה. להוכיח משהו לעצמי. אף אחד לא ירחיק אותי מהמשפחה שלי.

אלכס נכנסת לחדר בזמן שאני אורזת לי תיק קטן לסוף השבוע אצל ההורים שלי. היא מסתכלת עליי בחמלה מהולה בהפתעה ואני ממשיכה להתרכז בבחירת הבגדים, אבל מרגישה את המבט שלה נח עליי. לפני שהיא מספיקה להגיד משהו אני אומרת בהתגוננות: "אני לא יכולה להיעדר מיום ההולדת של אחי, אלכס." גם באוזניי זה נשמע כניסיון לשכנע את עצמי ולא אותה.

"אני יודעת." היא אומרת בזמן שהיא מקפלת את התחתונים שזרקתי על המיטה ומכניסה אותם בצורה מסודרת לתיק שלי.

"את יודעת שהוא יהיה שם. נכון, רומי?" אני מתעלמת מדבריה, כי אני יודעת שברגע שאבין את זה לא אוכל להתעלם מהפחד שיושב לי דרך קבע בבטן ומאיים לחנוק את גרוני. רק הנשימות שלי מעט מאיצות ואני מנסה להסתיר את זה.

"את מכניסה את עצמך למצב בלתי אפשרי. רק התאוששת טיפה ועכשיו את מורידה את עצמך שוב למטה. אל תלכי. את לא מסוגלת להתמודד איתו, עדיין לא." היא מנסה להשמיע את קול ההיגיון בהזדמנות האחרונה. עיניי נעצמות בכאב כשהיא אומרת את המילה "איתו"... אני יודעת שהכוונה שלה טובה. היא רק מנסה להגן עליי. בשנה האחרונה היא עשתה את זה בהצטיינות ואני אוקיר לה תודה על זה לנצח, אבל התחבאתי שנה, ובכיתי וכאבתי. אני עדיין כואבת, אבל גם לא יכולה לוותר על המשפחה שלי בגלל זה. בגללו. "אני חייבת, זו מסיבת יום ההולדת של אחי." אני מביטה בה ומחפשת בפניה הבנה, מניחה את היד שלי על שלה. "אני אהיה בסדר," אני אומרת לה ושוב לא בטוחה אם אני מנסה לשכנע אותה או את עצמי.