אח חורג יקר

פרק 1

 

אוויר קר התעבה על זגוגית חלון הסלון כשהמתנתי לידו במתח וניסיתי להשקיף החוצה. הוולבו המשפחתית של רנדי הייתה אמורה להיעצר בחניה בכל רגע. הוא נסע לשדה התעופה לוֹגאן לאסוף את הבן שלו, אֶלֶק, שאמור להתגורר איתנו בשנה הקרובה בזמן שאימא שלו בשנת עבודה בחו"ל.

רנדי ואימא שלי, שרה, נשואים רק כמה שנים. אני מסתדרת לא רע עם האבא החורג שלי, אבל לא הייתי אומרת שאנחנו קרובים במיוחד. זה כל מה שאני יודעת על חייו הקודמים של רנדי: אשתו לשעבר, פילאר, היא אמנית אקוודורית שמתגוררת באזור סן פרנסיסקו, והבן שלו הוא פרחח מקועקע שלטענת רנדי תמיד הרשו לו לעשות מה שבא לו.

אף פעם לא פגשתי את אחי החורג, והתמונה היחידה שלו שראיתי צולמה לפני כמה שנים, זמן קצר לפני שרנדי התחתן עם אימא שלי. בתמונה רואים שהוא ירש כנראה מאימו הדרום-אמריקנית את השיער הכהה והעור השחום, אבל יש לו עיניים בהירות ותווי פנים עדינים כמו לרנדי. הוא נראה בזמנו די מסודר, אבל רנדי אומר שבזמן האחרון הוא נכנס לקטע מרדני. כולל לעשות קעקועים בגיל חמש-עשרה ולהסתבך בצרות בגלל שתיית אלכוהול ועישון גראס. רנדי תלה את האשמה בחוסר היציבות של פילאר ובכך שהייתה מרוכזת מדי בקריירה שלה, מה שמאפשר לאלק לצאת נקי מכל דבר.

רנדי אמר שהוא זה שעודד את פילאר לקחת משרה זמנית כמרצה בקורסים שמעבירה גלריה בלונדון כדי שאלק, שכיום הוא בן שבע-עשרה, יוכל לבוא לגור איתנו.

רנדי אמנם נהג לקפוץ מערבה לשני ביקורים בשנה, אבל הוא לא היה שם להטיל משמעת על אלק על בסיס יומיומי. היה לו קשה עם זה והוא אמר שהוא מצפה בקוצר רוח להזדמנות להחזיר את הבן שלו לדרך הישר בשנה הקרובה.

פרפרים פרשו כנפיים בבטני כשהשקפתי החוצה אל השלג המלוכלך שכיסה את הרחוב. החורף האכזר של בוסטון לא יהיה קל לאחי החורג הקליפורני.

יש לי אח חורג.

איזו מחשבה מוזרה. קיוויתי שנסתדר טוב. בתור בת יחידה תמיד רציתי אחים. הצחיק אותי לחשוב שהייתי טיפשה כל-כך עד שפינטזתי שהיחסים האלה יהפכו בִּן לילה לאיזה סיפור אגדה בסגנון דוני ומארי אוסמונד, או ג'ייק ומגי גילנהול. הבוקר שמעתי שיר ישן של קולדפליי שבכלל לא ידעתי על קיומו שנקרא "אחים ואחיות". הוא לא בדיוק מדבר על בני משפחה אמיתיים, אבל הייתי בטוחה שזה סימן טוב. יהיה בסדר. אין לי ממה לחשוש.

אימא שלי נראתה לחוצה לא פחות ממני, עלתה וירדה במדרגות בלי הפסקה כדי להכין לאלק את החדר. היא הסבה את חדר העבודה הביתי לחדר שינה. שתינו נסענו ביחד לוולמארט לקנות סדינים וכל מה שצריך. היה מוזר לבחור דברים למישהו שאת לא מכירה. בסוף הלכנו על מצעים בכחול כהה.

התחלתי למלמל לעצמי ולתכנן מה לומר לו, על מה לדבר, מה להכיר לו פה. זה היה מרגש ומלחיץ בו-זמנית.

טריקת דלת המכונית הקפיצה אותי מהספה ויישרתי את חולצתי המקומטת.

תירגעי, גרטה.

מפתח הסתובב במנעול. רנדי נכנס לבד והשאיר את הדלת פתוחה מעט כך שאוויר קפוא נשב פנימה. אחרי כמה דקות שמעתי צעדים רומסים את שכבת הקרח המכסה את השביל, אבל אלק עדיין לא נראה. הוא כנראה נעצר בחוץ לפני שנכנס. רנדי שרבב את ראשו בחזרה החוצה. "תזיז את התחת שלך ותיכנס, אלק."

גרוני נחנק כשהוא הופיע בפתח. בלעתי את רוקי במאמץ והבטתי בו כמה שניות, וליבי החיש את פעימותיו יותר ויותר כשקלטתי בהדרגה שהוא בכלל לא נראה כמו בתמונה שהראו לי.

אלק היה גבוה מרנדי, והשיער הקצר שזכרתי מהתצלום הפך כעת לבלורית שחורה פרועה שכיסתה את עיניו. היה לו ריח של סיגריות או בעצם של מקטרת – מתקתק יותר. מחגורת הג'ינס שלו השתלשלה שרשרת. מאחר שהוא לא הסתכל עליי ניצלתי את ההזדמנות והמשכתי לבחון אותו כשזרק את התיק על הרצפה.

בום.

זה הלב שלי או התיק?

הוא הביט ברנדי ושאל בקול מחוספס. "איפה החדר שלי?"

"למעלה, אבל אתה לא הולך לשום מקום לפני שתגיד שלום לאחותך."

התכווצתי במבוכה. אין סיכוי שארצה להיות אחות שלו. דבר ראשון, כשהוא הסתכל עליי הוא נראה כאילו בא לו להרוג אותי. ושנית, כשהעפתי מבט בפניו המסותתים התברר לי חד-משמעית שהמוח שלי אולי חושש מפניו, אבל הגוף שלי נשבה מייד בקסם שהייתי נותנת הכול להשתחרר ממנו.

הוא נעץ בי מבט נוקב כפגיון ולא אמר כלום. צעדתי קדימה, בלעתי את גאוותי והושטתי לו יד. "אני גרטה. נעים להכיר."

הוא שתק והואיל לאחוז ביד שלי באי-חשק רק אחרי כמה שניות. הלפיתה הייתה חזקה בצורה לא נעימה, כמעט מכאיבה, עד שהוא הרפה ממני בחיפזון.

השתעלתי ואמרתי, "אתה נראה שונה... ממה שחשבתי."

הוא צמצם עיניים. "ואת נראית טוב... מינוס."

מחנק עלה בגרוני. לרגע אחד חשבתי שהוא עומד להחמיא לי, עד שצירף את המילה "מינוס" ל"טוב". מה שעצוב זה שאם הייתם שואלים אותי איך הרגשתי כשעמדתי ככה מולו, התשובה בהחלט יכלה להיות "טוב מינוס".

הוא סקר אותי מכף רגל עד ראש במבט קר כקרח. למרות שהאישיות שלו הגעילה אותי, המראה החיצוני שלו דווקא הרשים אותי מאוד, וזה עצבן אותי. האף שלו היה ישר לחלוטין ולסתו הייתה מודגשת. השפתיים שלו היו מושלמות – מושלמות מדי בשביל הטינופת שיצאה מביניהן. מבחינה גופנית הוא היה החלום שלי, ומכל בחינה אחרת – הסיוט. ובכל זאת לא הייתי מוכנה להניח לו לראות שדבריו משפיעים עליי.

"רוצה שאראה לך את החדר שלך?" שאלתי.

הוא התעלם ממני, ורק הרים את התיק ופנה אל המדרגות.

מעולה. זה הלך ממש נפלא.

אימא שלי ירדה במדרגות וישר עטפה את אלק בחיבוק.

"איזה כיף לפגוש אותך סוף-סוף, חמוד."

הוא התנתק ממנה בגוף מתוח. "חבל שאני לא יכול להגיד את אותו הדבר."

רנדי זינק לעבר המדרגות באצבע מונפת. "תפסיק עם החרא הזה, אלק. תגיד לשרה שלום כמו שצריך."

אימא שלי הניחה יד על כתפו של רנדי. "זה בסדר. הוא עוד ישתחרר. ניתן לו זמן לעצמו. בטח לא קל לעבור לצד השני של המדינה. הוא עוד לא מכיר אותי. הוא פשוט קצת חושש."

"קצת שמוק חצוף, זה מה שהוא."

וואוּ.

אני חייבת להודות שהופתעתי כששמעתי את רנדי מדבר ככה על הבן שלו, לא משנה איך בדיוק אלק התנהג. אבי החורג אף פעם לא השתמש במילים כאלה איתי, אבל אני גם אף פעם לא עשיתי שום דבר שיצדיק זאת. אלק, לעומת זאת, באמת התנהג כמו שמוק חצוף.

אלק נותר מסוגר בחדרו כל אותו ערב. רנדי נכנס פעם אחת ושמעתי אותם רבים, אבל אימא ואני החלטנו לתת להם לפתור את זה ולא התערבנו.

בדרך למיטה לא התאפקתי ועצרתי לבהות בדלתו הסגורה של אלק. תהיתי אם ההתנכרות שלו אלינו עתידה להימשך כל השנה ואם הוא בכלל יחזיק פה שנה שלמה.

פתחתי את דלת חדר האמבטיה בכוונה לצחצח שיניים וקפצתי בבהלה למראה אלק המנגב את גופו הרטוב ממקלחת. אדים וניחוח סבון גברי נישאו באוויר. מסיבה לא ברורה, במקום לברוח קפאתי במקום. ומה שמטריד עוד יותר, במקום להתכסות במגבת הוא הניח לה לצנוח בנונשלנטיות לרצפה.

פערתי פה בהלם.

נתקעתי עם המבט על הזין שלו כמה שניות עד שמבטי נדד מעלה לזוג עלי תלתן שהיו מקועקעים על גופו השרירי ואז לשרוול קעקוע מלא על זרועו השמאלית. מים נטפו על חזהו. היה לו פירסינג בפטמה השמאלית. כשהמבט שלי הגיע אל פניו הוא נתקל בגיחוך מרושע. ניסיתי לדבר, אבל המילים נתקעו לי.

בסופו של דבר נענעתי ראש ואמרתי, "אה... אוי ואבוי... אני... אני ממש... כדאי שאלך."

הסתובבתי לצאת, אבל נעצרתי לשמע קולו. "את מתנהגת כאילו בחיים לא ראית גבר עירום."

"האמת... שלא ראיתי."

"כמה חבל בשבילך. הבחור הבא יצטרך לעמוד ברף מאוד גבוה."

"מחזיק מעצמך?"

"תגידי לי את. אין על מה?"

"אלוהים... אתה מתנהג כמו – "

"זין ענק?"

כמו תאונת דרכים נוראית שאי אפשר להתיק ממנה את המבט, הסתכלתי עליו שוב. מה עובר עליי? הוא עמד מולי עירום לגמרי, ואני לא הצלחתי לזוז.

אלוהים ישמור... יש לו פירסינג בכיפה. חתיכת מפגש ראשון עם האיבר הזה במציאות.

הוא קטע את הרהוריי. "אין ממש לאן להמשיך מפה, אז אם את לא מתכננת לעשות משהו כדאי שתלכי ותיתני לי לגמור להתלבש."

נענעתי ראש בהלם וטרקתי אחריי את הדלת.

ברחתי לחדר ברגליים רועדות.

מה קרה פה עכשיו?