אל מול הלילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל מול הלילה
מכר
מאות
עותקים
אל מול הלילה
מכר
מאות
עותקים

אל מול הלילה

4.6 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 311 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 11 דק'

תקציר

לוסיל, אימה של דלפין דה ויגאן, הייתה בצעירותה דוגמנית מצליחה: תמיד זוהרת, תמיד מאופרת - תמיד נפלאה. אבל כאשר דלפין גדלה מעט, לקתה לוסיל בדיכאון חריף, שהיה מלווה ברעיונות שווא, למשל שהיא צריכה לחלק את כל כספה או שהיא יכולה לשלוט במנגנוני המטרו בפריז. מחלתה הייתה חלק בלתי נפרד מילדותן של דלפין ואחותה מאנון כמו גם מחייהן הבוגרים. דלפין, שהפכה לסופרת מצליחה, נאבקה לאחר מותה של האם ברעיון לכתוב עליה ספר. רבים כל כך עשו זאת בעבר, והיא הייתה סבורה שהנושא חבוט וזרוע מוקשים.

רק משהבינה דלפין עד כמה הכתיבה שלה קשורה באִימה ובסיפוריה, נכנעה והתיישבה לכתוב את סיפורה; סיפורה של ילדה יפה שגדלה בקרב משפחה ססגונית שהשמחה התגלמה בה בשיא קולניותה, ושנשמעו בה גם ההד העיקש של המתים וקולה הרועם של השתיקה.

בתוך זמן קצר הספר הפך לרב־מכר אדיר. למעלה ממיליון עותקים ממנו נמכרו, והוא תורגם ל־ 23 שפות.

"הקורא נשבה בסערה מתחילתה ועד סופה של הביוגרפיה המשפחתית הזו, האודיסאה שהיא גם פרטית וגם אוניברסלית. מרתק, מטלטל וחריף." לה פיגרו

"הספר נקרא כמו חקירה משטרתית, עם הפיתולים והתפניות בעלילה. אוֹדָה מופלאה לאהבת בת." מארי קלייר

"מלא חמלה ועוצמה, וגם כואב ומזעזע... המשפחה הגרעינית מופיעה מוארת כמו תחת מכחולו של רנואר, שוקקת חיים כמעט באופן שמספיק להסתיר את סודותיה האפלים." גארדיאן

"ככל שמתקדמים בקריאת הספר, הולכת ונפרשת יריעה רחבה ומודגמת יכולתה של הסופרת לפתח את הדמויות שלה ולעמוד על מורכבותן. זהו רומן מדמם, מלא באהבה, שמקעקע את האידיאליזציה של המשפחה." פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג

פרק ראשון

אמי היתה כחולה, גוון כחול חיוור מהול באפר, כפות הידיים היו באופן מוזר כהות יותר מן הפנים, כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא. כפות הידיים כמו הוכתמו בדיו בקמטי מפרקי האצבעות.
אמי היתה מתה זה ימים אחדים.
איני יודעת כמה שניות ואף דקות נדרשו לי כדי להבין זאת, חרף ודאיות המצב (אמי היתה שרועה במיטתה ולא הגיבה לשום פנייה). זה היה פרק זמן ממושך מאוד, מגושם וקדחתני, עד הצעקה שבקעה מריאותי, כמו אחרי דקות ארוכות של עצירת נשימה. גם היום, כעבור יותר משנתיים, זו נותרה תעלומה בעיני, איזה מנגנון במוחי הצליח להתנתק עד כדי כך ממראה גופה של אמי, ובעיקר מריחו, כיצד הצליח לעכב זמן כה ממושך את קליטת המידע המוטל לפניו? זו אינה השאלה היחידה שמותה הותיר לי.
 
כעבור ארבעה או חמישה שבועות, במצב של קהות חושים נדירה באטימותה, זכיתי ב"פרס מוכרי הספרים" עבור רומן שסופר בו על אם מתבודדת שפרשה מן העולם, ולאחר שנים של שתיקה חידשה את השימוש במילים. לאמי נתתי את הספר עוד בטרם ראה אור, גאה, מן הסתם, על שסיימתי לכתוב רומן חדש, ועם זאת מודעת לסיבוב הסכין בתוך הפצע, גם אם מדובר בבדיון.
איני זוכרת דבר מהמקום שבו הוענק הפרס, גם לא מהטקס עצמו. נדמה לי שהאימה לא הרפתה ממני; אף על פי כן חייכתי. לאבי ילדַי שגער בי כמה שנים קודם לכן על שאני בורחת מהמציאות (הוא ציין את היכולת הנואשת להאיר פנים בכל מצב), עניתי בסגנון נמלץ שאני בתוך החיים.
הוספתי לחייך גם בארוחת הערב שנערכה לכבודי, וכל דאגתי היתה לעמוד על הרגליים, אחר כך לשבת, לא לקרוס בבת־אחת לתוך הצלחת שלי, בצלילה המזכירה את קפיצת הראש שקפצתי, בגיל שתים־עשרה, לתוך בריכת שחייה ריקה. אני זוכרת את הממד הפיזי, הכמעט אתלטי, שהיה כרוך במאמץ הזה לעמוד, כן, הגם שאף אחד לא הוּלך שולל. היה נדמה לי שמוטב לכבוש את העצב, לארוז אותו, לחנוק אותו, להשתיק אותו, עד אשר אהיה סוף־סוף לבדי, ולא להיכנע למה שלא היה יכול להיות אלא יבבה ממושכת, או גרוע מזאת, חרחור, שללא ספק היה מפיל אותי ארצה. במרוצת החודשים האחרונים הואצו המאורעות הנוגעים לי במידה ניכרת, והחיים, שוב, הציבו רף גבוה מדי. וכך היה נדמה לי שבזמן הנפילה אין מנוס אלא להאיר פנים או להעז פנים (גם אם צריך להעמיד פנים).
ועל כן אני יודעת מזמן שעדיף לעמוד על הרגליים מאשר לשכב, ולהימנע מלהביט מטה.
 
בחודשים שחלפו מאז כתבתי ספר נוסף שאליו התכוננתי במשך חודשים. בדיעבד איני יודעת כיצד הייתי מסוגלת לכך, אין זאת אלא שלא היה שום דבר אחר מרגע שילדַי הלכו לבית הספר ונשארתי בתוך חלל ריק, שום דבר אחר מלבד הכיסא מול המחשב הדולק, כלומר שום מקום שיכולתי לשבת בו, לשים את עצמי בו. אחרי אחת־עשרה שנות עבודה באותה חברה — הורדת ידיים אחת ארוכה שהותירה אותי באפיסת כוחות — התפטרתי, מודעת לסחרחורת הקלה שהדבר גרם לי, ואז מצאתי את לוּסיל בביתה, כחולה לגמרי וחסרת תנועה, והסחרחורת התחלפה באימה והאימה בערפול. כתבתי מדי יום, ורק אני יודעת עד כמה הספר הזה, שאין לו קשר לאמי, טבוע למרות הכול במותה ובהלך הרוח שהוא הותיר בי. ואז פורסם הספר, בלעדי אמי שתשאיר במשיבון הודעות מצחיקות עד דמעות על הופעותי בטלוויזיה.
 
ערב אחד באותו חורף, כשחזרנו בני ואני מרופא השיניים וצעדנו זה לצד זה על המדרכה הצרה של רחוב פוֹלי־מֶריקוּר, הוא שאל אותי, בלי שום התראה ובלי שום קשר לתוכן השיחה שקדמה לשאלה:
"סבתא... היא התאבדה, כאילו?"
 
עד היום, כשאני נזכרת בכך, השאלה הזאת מטלטלת אותי, לא בשל תוכנה אלא בשל צורתה, בשל הכאילו הזה בפיו של ילד בן תשע, גישוש לעברי, דרך לחוש את הקרקע, לפסוע עליה על קצות האצבעות. מצד שני, ייתכן כי זו היתה שאלה תמימה מצידו: לאור הנסיבות, האם עלינו לתפוס את מותה של לוסיל כהתאבדות?
ביום שבו מצאתי את אמי בביתה, לא יכולתי לאסוף את ילדי. הם נשארו אצל אביהם. למחרת סיפרתי להם על מותה של סבתא. נדמה לי שאמרתי משהו כמו "סבתא מתה", ובתשובה לשאלותיהם אמרתי: "היא החליטה ללכת לישון" (אף על פי שקראתי את פרנסואז דוֹלטוֹ).1 כעבור שבועות אחדים קרא אותי בני לסדר: צריך לקרוא לילד בשמו. סבתא התאבדה, כן, היא הרגה את עצמה, הורידה את המסך, פרשה מהתחרות, סגרה את העסק, אמרה די, פיניטו, סטופ, והיו לה סיבות טובות לכך.
 
איני זוכרת מאין הבליח הרעיון לכתוב על אמי, סביב אמי, מתוך אמי. אני יודעת עד כמה ניסיתי להתנגד לרעיון הזה, הדפתי אותו מעלי זמן רב ככל שיכולתי, ערכתי רשימה אינסופית של סופרים שכתבו על אמם, מהמוקדמים ביותר לעכשוויים ביותר, כל זאת כדי להראות לעצמי עד כמה השדה הזה זרוע מוקשים והנושא חבוט, גירשתי משפטים שניקרו במוחי או בנבכי הזיכרון בשעות הקטנות של הלילה, והתחלות של רומנים בכל הצורות האפשריות שמיאנתי לשמוע את מילתם הראשונה, יצרתי רשימה של מעקשים וסיכונים הצפויים לעמוד בדרכי אם אטול על עצמי את המשימה הזאת.
אמי היתה שדה רחב מדי, קודר מדי, נואש מדי, או במילה אחת: מסוכן מדי.
הנחתי לאחותי לאסוף את המכתבים, המסמכים והחיבורים של לוסיל במזוודה מיוחדת שזמן קצר אחרי כן היא הורידה למרתף.
לי לא היו לא המקום ולא הכוח לכך.
 
ואז למדתי לחשוב על לוסיל בלי שנעתקה נשימתי: על צורת ההליכה שלה, כשפלג הגוף העליון מוטה לפנים והתיק תלוי באלכסון וטופח על המותן, על הדרך שבה החזיקה את הסיגריה, מחוצה בין אצבעותיה, או פילסה את דרכה לתוך קרון המטרו בראש מושפל, על הרעד בכפות הידיים, אוצר המילים המוקפד, הצחוק החטוף, שכמו הפליא אותה עצמה, התנודות בקולה כשאחזה בה התרגשות שאותותיה לא ניכרו כלל בפניה.
חשבתי שאל לי לשכוח דבר הקשור לחוש ההומור היבש והפלאי שלה, לכוח המדמה העשיר שלה.
חשבתי שלוסיל היתה מאוהבת זה אחר זה במרצ'לו מסטרויאני (היא הבהירה: "תני לי חצי תריסר כמוהו"), בז'וֹשְקָה שידלוֹ (מבקר תיאטרון בטֶלֶרָמָה שלא ראתה מימיה אבל היללה את סגנון הכתיבה ואת התבונה שלו), באיש עסקים בשם אדוּאר, שזהותו האמיתית מעולם לא התבררה לנו, בגְרהם, קבצן אותנטי מהרובע הארבעה־עשר, כנר בשעותיו הפנויות, שנרצח. איני מדברת על הגברים שנטלו חלק אמיתי בחייה. חשבתי שאמי התענגה על עוף בקדירה בחברתם של קלוֹד מוֹנֶה ועמנואל קאנט באותו ערב ממש בפרוור שכוח־אל שממנו חזרה ברכבת הפרוורים, ועל כך ששנים נמנעה מלהחזיק פנקס צ'קים לאחר שחילקה את כספה ברחוב. חשבתי שאמי שלטה במערכת המחשבים של החברה שבה עבדה, כמו גם ברשת התחבורה הפריזאית על כל הסתעפויותיה, ורקדה על שולחנות של בתי קפה.
איני זוכרת מתי נכנעתי, אולי ביום שבו הבנתי עד כמה הכתיבה, הכתיבה שלי, קשורה בה ובסיפוריה, ברגעי השיגעון, כשהחיים הכבידו עליה עד כדי כך שהיתה מוכרחה להימלט מהם, כשהכאב היה יכול למצוא ביטוי בבדיה בלבד.
 
או אז ביקשתי מאחֶיה ואחיותיה לדבר איתי עליה, לספר. הקלטתי אותם, אותם ואחרים שהכירו את לוסיל ואת המשפחה העליזה והחרבה שלנו. אפסנתי במחשב שלי שעות של דיבור דיגיטלי, שעות הטעונות זיכרונות, שתיקות, דמעות ואנחות, צחוק וסודות.
ביקשתי מאחותי להוציא מהמרתף את המכתבים, החיבורים והציורים, חיפשתי, פשפשתי, גירדתי, חפרתי, העליתי מהקבר וחשפתי. שעות על גבי שעות קראתי ושבתי וקראתי, הסתכלתי בסרטים ובתצלומים, שאלתי שוב ושוב אותן השאלות, וגם אחרות.
 
ואז, בדומה לעשרות סופרים לפנַי, ניסיתי לכתוב את אמי.

סקירות וביקורות

וזהו סוף הזיכרון בלי עודף רגשנות מתחקה דלפין דה ויגאן אחר סיפורה הטרגי של אמה, בספרה היפה 'אל מול הלילה' בהספד האמביוולנטי של עגנון על ברנר ('יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו') הלין עגנון על כך שברנר "לא היה בעל דמיון", כלומר כתב רק מה שהכיר מחייו הממשיים, זאת בניגוד לסופרים אחרים - וכאן עגנון מתכוון כמובן לעצמו - שדמיונם שופע והם אינם תלויים בניסיונם הביוגרפי.

במובן הזה, אנחנו חיים בעידן ברנרי. סדרת 'המאבק שלי' של קרל אובה קנאוסגורד ו'היה היתה' של יעל נאמן, הם רק שתי דוגמאות בולטות מהעת האחרונה לשטף שרק הולך וגובר, בארץ ובעולם, של ספרות המבוססת בעליל על "סיפור אמיתי" או אף מוצגת ככזו במוצהר. "אוטופיקשן", קוראים לזה מעבר לים. יצירות שהן על קו התפר שבין תיעוד לפרוזה.

אליהן מצטרף 'אל מול הלילה' (שראה אור בצרפת ב-‭- (2011‬ סיפורה האמיתי של לוסיל, אמה של הסופרת דלפין דה ויגאן, המסופר על ידי בתה. כפי שאנחנו לומדים כבר מן השורה הראשונה - "אמי הייתה כחולה... כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא" - לוסיל התאבדה. דה ויגאן מנסה לשפוך אור על חייה ועל מותה, "להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל". הבת שלא הייתה קרובה לאמה בחייה, שמתארת את ייסוריה תחת אם לא מתפקדת, מנסה להבין אותה במבט לאחור. והיא מודעת לכך שהיא לא הראשונה שכותבת ספר מסוג כזה. "בדומה לעשרות סופרים לפניי, ניסיתי לכתוב את אמי", כותבת דה ויגאן; ואכן, אפשר להזכיר בהקשר הזה שורה ארוכה של ספרים, מ'אומללות שמחה בחלקה' החזק של פטר הנדקה ועד 'קול צעדינו' של רונית מטלון.

לוסיל נולדה ב-‭1946‬ למשפחה מרובת ילדים, עניין נדיר בחברה הצרפתית. אמה הייתה קתולית פעילה ואביה איש תקשורת ופרסום, שבזמן הכיבוש הנאצי עבד בעיתון של משתפי פעולה. המשפחה הייתה מקושרת למדי, גם אם לא תמיד אמידה, עד כדי כך שאפילו אני, בסוף מזרח, מכיר את הפסיכואנליטיקן שאליו פנתה לוסיל (לאקאן!) ואת מנחה התוכנית שבה התארחה פעם בת משפחתה (ברנאר פיבו!). יופייה הלא-מצוי של לוסיל הביא לכך שהחלה לדגמן בגיל צעיר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך, פקדה את הבית שורה של אסונות. כשהייתה בת שמונה נפל אחיה, אנטונן, לבאר ומת. כשהייתה בת ‭ 17‬ ספק התאבד ספק נחנק תוך כדי עינוג עצמי שיצא משליטה אח אחר, מאומץ. בבגרותה התאבד אח נוסף. ולהבדיל, ב-‭1962‬ נולד למשפחה בן אחרון, מונגולואיד.

דה ויגאן צמודה מצד אחד לעובדות ומצד שני משערת השערות על רגשותיה ועל מחשבותיה של אמה; ממלאת את החללים הגדולים בחיי האם שאין לה עליהם מידע. האם שורת האסונות הזו היא מקור סבלה של לוסיל, מקור הדיכאון ששקעה בו? ואולי מקורו בהתנהגותם התמוהה של הוריה - למשל כשנסעו לסוף שבוע בלונדון אחרי מות אנטונן, והשאירו את ילדיהם בהשגחת הבכורים, שהיו רק בראשית שנות העשרה שלהם? או שהיה זה הנודיזם שהנהיגו בבית? ואולי שורשו של הסבל נמצא במקום אחר: בבגרותה האשימה לוסיל את אביה שאנס אותה כשהייתה בת ‭ .16‬היא יידעה בכך את כל בני המשפחה, אך למרבה הפלא, אחרי סערה קצרה חזרה לקיים קשרי קרבה עם הוריה, והמשפחה שבה להתנהל כרגיל. דה ויגאן אינה מכריעה בשאלה אם אונס כזה אכן אירע, אם כי אין ספק שסבה היה רודף שמלות אובססיבי, נהנתן חסר עכבות.

אבל האם ניתן בכלל לאתר את שורש הייסורים? "אני יודעת שבאמצעות הכתיבה אני מחפשת את המקור לסבלה [‭...‬] וברור לי עד כמה החקירה הזאת אינה רק קשה, אלא גם חסרת תוחלת". דבר אחד ודאי: סבל וחיים מוחמצים היו גם היו. נישואים לא טובים וגירושים ואסונות ואשפוזים בעקבות התקפי מאניה. אם כי דווקא התקופה שקדמה להתאבדות הייתה טובה למדי.

לאורך הטקסט, דה ויגאן משתפת את הקוראים (באופן לא מייגע) בלבטיה לגבי הכתיבה. האם הכתיבה תיטיב עימה או שתכניס אותה לטלטלה רגשית, כפי שחושש בן זוגה? האם היא תוביל להבנה טובה יותר של האם או שזה לא באמת אפשרי? האם הכתיבה היא גם מימוש של שאיפותיה המוחמצות של לוסיל, שניסתה, כפי שמגלה בתה, להיות סופרת? כך או כך, קראתי את הספר בעניין ובמעורבות רגשית. נדמה לי שהייחוד שלו הוא דווקא בעמימות הלא-מפוענחת האופפת את משפחתה של הכותבת. ולמרות שרשרת הטרגדיות שהיא מגוללת, דה ויגאן נמנעת מרגשנות. לא באופן מכני, באמצעות כתיבה לאקונית, יבשה, אלא כעמדה עקרונית. הנה עוד יתרון של הכתיבה הדוקומנטרית: בספר בדוי הייתי מתרעם על צירוף אסונות מלודרמטי כל כך, שיוצר במכוון על ידי הסופר כדי לסחוט את חמלתנו. בחיים עצמם, למרבה הצער, דברים כאלה אכן קורים לעיתים.

עוד 3 דיוקנאות מאוחרים של אמהות:
מות אמי > נתן זך
סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי > נתן שחם
יד ענוגה > יגאל סרנה

בתמונה: לוסיל. מעטיפת הספר
אריק גלסנר 7 לילות 30/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
דיוקן יומרני ופוגעני של אם חולת נפש ננו שבתאי הארץ 31/01/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 311 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 11 דק'

סקירות וביקורות

וזהו סוף הזיכרון בלי עודף רגשנות מתחקה דלפין דה ויגאן אחר סיפורה הטרגי של אמה, בספרה היפה 'אל מול הלילה' בהספד האמביוולנטי של עגנון על ברנר ('יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו') הלין עגנון על כך שברנר "לא היה בעל דמיון", כלומר כתב רק מה שהכיר מחייו הממשיים, זאת בניגוד לסופרים אחרים - וכאן עגנון מתכוון כמובן לעצמו - שדמיונם שופע והם אינם תלויים בניסיונם הביוגרפי.

במובן הזה, אנחנו חיים בעידן ברנרי. סדרת 'המאבק שלי' של קרל אובה קנאוסגורד ו'היה היתה' של יעל נאמן, הם רק שתי דוגמאות בולטות מהעת האחרונה לשטף שרק הולך וגובר, בארץ ובעולם, של ספרות המבוססת בעליל על "סיפור אמיתי" או אף מוצגת ככזו במוצהר. "אוטופיקשן", קוראים לזה מעבר לים. יצירות שהן על קו התפר שבין תיעוד לפרוזה.

אליהן מצטרף 'אל מול הלילה' (שראה אור בצרפת ב-‭- (2011‬ סיפורה האמיתי של לוסיל, אמה של הסופרת דלפין דה ויגאן, המסופר על ידי בתה. כפי שאנחנו לומדים כבר מן השורה הראשונה - "אמי הייתה כחולה... כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא" - לוסיל התאבדה. דה ויגאן מנסה לשפוך אור על חייה ועל מותה, "להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל". הבת שלא הייתה קרובה לאמה בחייה, שמתארת את ייסוריה תחת אם לא מתפקדת, מנסה להבין אותה במבט לאחור. והיא מודעת לכך שהיא לא הראשונה שכותבת ספר מסוג כזה. "בדומה לעשרות סופרים לפניי, ניסיתי לכתוב את אמי", כותבת דה ויגאן; ואכן, אפשר להזכיר בהקשר הזה שורה ארוכה של ספרים, מ'אומללות שמחה בחלקה' החזק של פטר הנדקה ועד 'קול צעדינו' של רונית מטלון.

לוסיל נולדה ב-‭1946‬ למשפחה מרובת ילדים, עניין נדיר בחברה הצרפתית. אמה הייתה קתולית פעילה ואביה איש תקשורת ופרסום, שבזמן הכיבוש הנאצי עבד בעיתון של משתפי פעולה. המשפחה הייתה מקושרת למדי, גם אם לא תמיד אמידה, עד כדי כך שאפילו אני, בסוף מזרח, מכיר את הפסיכואנליטיקן שאליו פנתה לוסיל (לאקאן!) ואת מנחה התוכנית שבה התארחה פעם בת משפחתה (ברנאר פיבו!). יופייה הלא-מצוי של לוסיל הביא לכך שהחלה לדגמן בגיל צעיר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך, פקדה את הבית שורה של אסונות. כשהייתה בת שמונה נפל אחיה, אנטונן, לבאר ומת. כשהייתה בת ‭ 17‬ ספק התאבד ספק נחנק תוך כדי עינוג עצמי שיצא משליטה אח אחר, מאומץ. בבגרותה התאבד אח נוסף. ולהבדיל, ב-‭1962‬ נולד למשפחה בן אחרון, מונגולואיד.

דה ויגאן צמודה מצד אחד לעובדות ומצד שני משערת השערות על רגשותיה ועל מחשבותיה של אמה; ממלאת את החללים הגדולים בחיי האם שאין לה עליהם מידע. האם שורת האסונות הזו היא מקור סבלה של לוסיל, מקור הדיכאון ששקעה בו? ואולי מקורו בהתנהגותם התמוהה של הוריה - למשל כשנסעו לסוף שבוע בלונדון אחרי מות אנטונן, והשאירו את ילדיהם בהשגחת הבכורים, שהיו רק בראשית שנות העשרה שלהם? או שהיה זה הנודיזם שהנהיגו בבית? ואולי שורשו של הסבל נמצא במקום אחר: בבגרותה האשימה לוסיל את אביה שאנס אותה כשהייתה בת ‭ .16‬היא יידעה בכך את כל בני המשפחה, אך למרבה הפלא, אחרי סערה קצרה חזרה לקיים קשרי קרבה עם הוריה, והמשפחה שבה להתנהל כרגיל. דה ויגאן אינה מכריעה בשאלה אם אונס כזה אכן אירע, אם כי אין ספק שסבה היה רודף שמלות אובססיבי, נהנתן חסר עכבות.

אבל האם ניתן בכלל לאתר את שורש הייסורים? "אני יודעת שבאמצעות הכתיבה אני מחפשת את המקור לסבלה [‭...‬] וברור לי עד כמה החקירה הזאת אינה רק קשה, אלא גם חסרת תוחלת". דבר אחד ודאי: סבל וחיים מוחמצים היו גם היו. נישואים לא טובים וגירושים ואסונות ואשפוזים בעקבות התקפי מאניה. אם כי דווקא התקופה שקדמה להתאבדות הייתה טובה למדי.

לאורך הטקסט, דה ויגאן משתפת את הקוראים (באופן לא מייגע) בלבטיה לגבי הכתיבה. האם הכתיבה תיטיב עימה או שתכניס אותה לטלטלה רגשית, כפי שחושש בן זוגה? האם היא תוביל להבנה טובה יותר של האם או שזה לא באמת אפשרי? האם הכתיבה היא גם מימוש של שאיפותיה המוחמצות של לוסיל, שניסתה, כפי שמגלה בתה, להיות סופרת? כך או כך, קראתי את הספר בעניין ובמעורבות רגשית. נדמה לי שהייחוד שלו הוא דווקא בעמימות הלא-מפוענחת האופפת את משפחתה של הכותבת. ולמרות שרשרת הטרגדיות שהיא מגוללת, דה ויגאן נמנעת מרגשנות. לא באופן מכני, באמצעות כתיבה לאקונית, יבשה, אלא כעמדה עקרונית. הנה עוד יתרון של הכתיבה הדוקומנטרית: בספר בדוי הייתי מתרעם על צירוף אסונות מלודרמטי כל כך, שיוצר במכוון על ידי הסופר כדי לסחוט את חמלתנו. בחיים עצמם, למרבה הצער, דברים כאלה אכן קורים לעיתים.

עוד 3 דיוקנאות מאוחרים של אמהות:
מות אמי > נתן זך
סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי > נתן שחם
יד ענוגה > יגאל סרנה

בתמונה: לוסיל. מעטיפת הספר
אריק גלסנר 7 לילות 30/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
דיוקן יומרני ופוגעני של אם חולת נפש ננו שבתאי הארץ 31/01/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אל מול הלילה דלפין דה ויגאן
אמי היתה כחולה, גוון כחול חיוור מהול באפר, כפות הידיים היו באופן מוזר כהות יותר מן הפנים, כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא. כפות הידיים כמו הוכתמו בדיו בקמטי מפרקי האצבעות.
אמי היתה מתה זה ימים אחדים.
איני יודעת כמה שניות ואף דקות נדרשו לי כדי להבין זאת, חרף ודאיות המצב (אמי היתה שרועה במיטתה ולא הגיבה לשום פנייה). זה היה פרק זמן ממושך מאוד, מגושם וקדחתני, עד הצעקה שבקעה מריאותי, כמו אחרי דקות ארוכות של עצירת נשימה. גם היום, כעבור יותר משנתיים, זו נותרה תעלומה בעיני, איזה מנגנון במוחי הצליח להתנתק עד כדי כך ממראה גופה של אמי, ובעיקר מריחו, כיצד הצליח לעכב זמן כה ממושך את קליטת המידע המוטל לפניו? זו אינה השאלה היחידה שמותה הותיר לי.
 
כעבור ארבעה או חמישה שבועות, במצב של קהות חושים נדירה באטימותה, זכיתי ב"פרס מוכרי הספרים" עבור רומן שסופר בו על אם מתבודדת שפרשה מן העולם, ולאחר שנים של שתיקה חידשה את השימוש במילים. לאמי נתתי את הספר עוד בטרם ראה אור, גאה, מן הסתם, על שסיימתי לכתוב רומן חדש, ועם זאת מודעת לסיבוב הסכין בתוך הפצע, גם אם מדובר בבדיון.
איני זוכרת דבר מהמקום שבו הוענק הפרס, גם לא מהטקס עצמו. נדמה לי שהאימה לא הרפתה ממני; אף על פי כן חייכתי. לאבי ילדַי שגער בי כמה שנים קודם לכן על שאני בורחת מהמציאות (הוא ציין את היכולת הנואשת להאיר פנים בכל מצב), עניתי בסגנון נמלץ שאני בתוך החיים.
הוספתי לחייך גם בארוחת הערב שנערכה לכבודי, וכל דאגתי היתה לעמוד על הרגליים, אחר כך לשבת, לא לקרוס בבת־אחת לתוך הצלחת שלי, בצלילה המזכירה את קפיצת הראש שקפצתי, בגיל שתים־עשרה, לתוך בריכת שחייה ריקה. אני זוכרת את הממד הפיזי, הכמעט אתלטי, שהיה כרוך במאמץ הזה לעמוד, כן, הגם שאף אחד לא הוּלך שולל. היה נדמה לי שמוטב לכבוש את העצב, לארוז אותו, לחנוק אותו, להשתיק אותו, עד אשר אהיה סוף־סוף לבדי, ולא להיכנע למה שלא היה יכול להיות אלא יבבה ממושכת, או גרוע מזאת, חרחור, שללא ספק היה מפיל אותי ארצה. במרוצת החודשים האחרונים הואצו המאורעות הנוגעים לי במידה ניכרת, והחיים, שוב, הציבו רף גבוה מדי. וכך היה נדמה לי שבזמן הנפילה אין מנוס אלא להאיר פנים או להעז פנים (גם אם צריך להעמיד פנים).
ועל כן אני יודעת מזמן שעדיף לעמוד על הרגליים מאשר לשכב, ולהימנע מלהביט מטה.
 
בחודשים שחלפו מאז כתבתי ספר נוסף שאליו התכוננתי במשך חודשים. בדיעבד איני יודעת כיצד הייתי מסוגלת לכך, אין זאת אלא שלא היה שום דבר אחר מרגע שילדַי הלכו לבית הספר ונשארתי בתוך חלל ריק, שום דבר אחר מלבד הכיסא מול המחשב הדולק, כלומר שום מקום שיכולתי לשבת בו, לשים את עצמי בו. אחרי אחת־עשרה שנות עבודה באותה חברה — הורדת ידיים אחת ארוכה שהותירה אותי באפיסת כוחות — התפטרתי, מודעת לסחרחורת הקלה שהדבר גרם לי, ואז מצאתי את לוּסיל בביתה, כחולה לגמרי וחסרת תנועה, והסחרחורת התחלפה באימה והאימה בערפול. כתבתי מדי יום, ורק אני יודעת עד כמה הספר הזה, שאין לו קשר לאמי, טבוע למרות הכול במותה ובהלך הרוח שהוא הותיר בי. ואז פורסם הספר, בלעדי אמי שתשאיר במשיבון הודעות מצחיקות עד דמעות על הופעותי בטלוויזיה.
 
ערב אחד באותו חורף, כשחזרנו בני ואני מרופא השיניים וצעדנו זה לצד זה על המדרכה הצרה של רחוב פוֹלי־מֶריקוּר, הוא שאל אותי, בלי שום התראה ובלי שום קשר לתוכן השיחה שקדמה לשאלה:
"סבתא... היא התאבדה, כאילו?"
 
עד היום, כשאני נזכרת בכך, השאלה הזאת מטלטלת אותי, לא בשל תוכנה אלא בשל צורתה, בשל הכאילו הזה בפיו של ילד בן תשע, גישוש לעברי, דרך לחוש את הקרקע, לפסוע עליה על קצות האצבעות. מצד שני, ייתכן כי זו היתה שאלה תמימה מצידו: לאור הנסיבות, האם עלינו לתפוס את מותה של לוסיל כהתאבדות?
ביום שבו מצאתי את אמי בביתה, לא יכולתי לאסוף את ילדי. הם נשארו אצל אביהם. למחרת סיפרתי להם על מותה של סבתא. נדמה לי שאמרתי משהו כמו "סבתא מתה", ובתשובה לשאלותיהם אמרתי: "היא החליטה ללכת לישון" (אף על פי שקראתי את פרנסואז דוֹלטוֹ).1 כעבור שבועות אחדים קרא אותי בני לסדר: צריך לקרוא לילד בשמו. סבתא התאבדה, כן, היא הרגה את עצמה, הורידה את המסך, פרשה מהתחרות, סגרה את העסק, אמרה די, פיניטו, סטופ, והיו לה סיבות טובות לכך.
 
איני זוכרת מאין הבליח הרעיון לכתוב על אמי, סביב אמי, מתוך אמי. אני יודעת עד כמה ניסיתי להתנגד לרעיון הזה, הדפתי אותו מעלי זמן רב ככל שיכולתי, ערכתי רשימה אינסופית של סופרים שכתבו על אמם, מהמוקדמים ביותר לעכשוויים ביותר, כל זאת כדי להראות לעצמי עד כמה השדה הזה זרוע מוקשים והנושא חבוט, גירשתי משפטים שניקרו במוחי או בנבכי הזיכרון בשעות הקטנות של הלילה, והתחלות של רומנים בכל הצורות האפשריות שמיאנתי לשמוע את מילתם הראשונה, יצרתי רשימה של מעקשים וסיכונים הצפויים לעמוד בדרכי אם אטול על עצמי את המשימה הזאת.
אמי היתה שדה רחב מדי, קודר מדי, נואש מדי, או במילה אחת: מסוכן מדי.
הנחתי לאחותי לאסוף את המכתבים, המסמכים והחיבורים של לוסיל במזוודה מיוחדת שזמן קצר אחרי כן היא הורידה למרתף.
לי לא היו לא המקום ולא הכוח לכך.
 
ואז למדתי לחשוב על לוסיל בלי שנעתקה נשימתי: על צורת ההליכה שלה, כשפלג הגוף העליון מוטה לפנים והתיק תלוי באלכסון וטופח על המותן, על הדרך שבה החזיקה את הסיגריה, מחוצה בין אצבעותיה, או פילסה את דרכה לתוך קרון המטרו בראש מושפל, על הרעד בכפות הידיים, אוצר המילים המוקפד, הצחוק החטוף, שכמו הפליא אותה עצמה, התנודות בקולה כשאחזה בה התרגשות שאותותיה לא ניכרו כלל בפניה.
חשבתי שאל לי לשכוח דבר הקשור לחוש ההומור היבש והפלאי שלה, לכוח המדמה העשיר שלה.
חשבתי שלוסיל היתה מאוהבת זה אחר זה במרצ'לו מסטרויאני (היא הבהירה: "תני לי חצי תריסר כמוהו"), בז'וֹשְקָה שידלוֹ (מבקר תיאטרון בטֶלֶרָמָה שלא ראתה מימיה אבל היללה את סגנון הכתיבה ואת התבונה שלו), באיש עסקים בשם אדוּאר, שזהותו האמיתית מעולם לא התבררה לנו, בגְרהם, קבצן אותנטי מהרובע הארבעה־עשר, כנר בשעותיו הפנויות, שנרצח. איני מדברת על הגברים שנטלו חלק אמיתי בחייה. חשבתי שאמי התענגה על עוף בקדירה בחברתם של קלוֹד מוֹנֶה ועמנואל קאנט באותו ערב ממש בפרוור שכוח־אל שממנו חזרה ברכבת הפרוורים, ועל כך ששנים נמנעה מלהחזיק פנקס צ'קים לאחר שחילקה את כספה ברחוב. חשבתי שאמי שלטה במערכת המחשבים של החברה שבה עבדה, כמו גם ברשת התחבורה הפריזאית על כל הסתעפויותיה, ורקדה על שולחנות של בתי קפה.
איני זוכרת מתי נכנעתי, אולי ביום שבו הבנתי עד כמה הכתיבה, הכתיבה שלי, קשורה בה ובסיפוריה, ברגעי השיגעון, כשהחיים הכבידו עליה עד כדי כך שהיתה מוכרחה להימלט מהם, כשהכאב היה יכול למצוא ביטוי בבדיה בלבד.
 
או אז ביקשתי מאחֶיה ואחיותיה לדבר איתי עליה, לספר. הקלטתי אותם, אותם ואחרים שהכירו את לוסיל ואת המשפחה העליזה והחרבה שלנו. אפסנתי במחשב שלי שעות של דיבור דיגיטלי, שעות הטעונות זיכרונות, שתיקות, דמעות ואנחות, צחוק וסודות.
ביקשתי מאחותי להוציא מהמרתף את המכתבים, החיבורים והציורים, חיפשתי, פשפשתי, גירדתי, חפרתי, העליתי מהקבר וחשפתי. שעות על גבי שעות קראתי ושבתי וקראתי, הסתכלתי בסרטים ובתצלומים, שאלתי שוב ושוב אותן השאלות, וגם אחרות.
 
ואז, בדומה לעשרות סופרים לפנַי, ניסיתי לכתוב את אמי.