מגילת זכויות הירח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מגילת זכויות הירח
מכר
מאות
עותקים
מגילת זכויות הירח
מכר
מאות
עותקים

מגילת זכויות הירח

5 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רון לשם

נולד ב-20 בדצמבר 1976, סופר ישראלי ואיש תקשורת. חתן פרס ספיר לספרות 2006 ופרס יצחק שדה. 
גדל בגבעתיים. שירת בצה"ל בחיל המודיעין. 
בשנים 1998 - 2002 שימש חבר מערכת העיתון "ידיעות אחרונות". כיהן כרכז הכתבים של העיתון ומילא שורה 
של תפקידי עריכה וכתיבה.
בספטמבר 2002 הצטרף ל"מעריב", שימש סגן העורך הראשי וראש אגף החדשות, וכן ערך את אתר האינטרנט 
של העיתון.  
בשנת 2005 יצא לאור, בהוצאת זמורה-ביתן ובעריכתה של נועה מנהיים, ספר הביכורים שלו, "אם יש גן עדן",  
על הרומן "אם יש גן עדן" זכה לשם בפרס ספיר לספרות לשנת 2006. הספר זכה גם בפרס יצחק שדה לספרות 
צבאית לשנת 2006. בשנת 2007 יצא סרט הקולנוע בופור בבימויו של יוסף סידר, המבוסס על רומן זה. הסרט 
זכה בפברואר 2007 בפרס היוקרתי דב הזהב בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. 
בשנת 2006 הצטרף לשם ל"שידורי קשת" כסמנכ"ל ושימש כמנהל מחלקת התוכניות וכיד ימינו של המנכ"ל אבי 
ניר.
בשנת 2011 העלה תיאטרון הבימה גרסה בימתית של הספר, במסגרת הצגת התיאטרון הנושאת את שם הספר, "אם יש גן עדן", בבימויו של משה קפטן ובכיכובם של השחקנים עוז זהבי, עופר שכטר, יוסף סוויד ואחרים. בין סדרות הדרמה שכתב והיה שותף ליצירתן: "תא גורדין" (2011), "אופוריה" (2012).
בשנת 2019 כתב ביחד עם הבמאי ירון זילברמן את התסריט לסרט הקולנוע "ימים נוראים", שזכה בפרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר באותה השנה. לשם נבחר על ידי מגזין "ליברל" לאחד ממאה המשפיעים בישראל לשנת 2019. ספרו השלישי, "יפים כמו שהיינו", יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת זמורה ביתן.
מקור: ויקיפדיה

תקציר

רומן התבגרות מפעים שבמרכזו קאמי, צעיר הנוטש את עיירת הנמל שבה גדל, מסתער על האורות הבוהקים של טהרן הגדולה ומתאהב בנהגת מרוצים נועזת. אהבתם מובילה אותו אל מסיבות המחתרת של העיר התחתית, אל סמים אסורים, מוזיקה אסורה ותשוקה אסורה. 
 
קאמי משתכן בבניין שבבעלות דודתו, כוכבת עבר שזוהרה הועם, ומתיידד עם דייריו הססגוניים — שופטת קשישה וקשוחה שהודחה מתפקידה, חתול שש אלי קרב והומוסקסואל ביישן המטפח תשוקה מסוכנת לגברים במדים.
כשקאמי קונה מחשב נייד גולש שיווי המשקל העדין בבניין ויוצא מאיזון, ומרחבי הרשת מזמנים לשוכניו המתבודדים את כל החופש שנמנע מהם בחוץ — ברחובות המשנים תדיר את שמותיהם ומכל פינה בהם צולפים מבטיהם המצוירים של אבות המהפכה.
בין השוק השחור, שניתן לקנות בו את כל מה שאסור למכור, לכיכרות שבהן מוצאות להורג נשים נואפות, בין גורדי שחקים נישאים לכפרים חבויים מן העין, בין אופוריה לפרנויה, מצטייר דיוקנה של איראן המודרנית, מרובת הסתירות, שהאימה בה מפתה וטעם החופש בה חריף עשרות מונים - מקום רחוק יותר מהירח אך כוח המשיכה שלו יוצר גאות בלב.
מגילת זכויות הירח הוא יצירה אמיצה ומפתיעה, המעזה להפליג בדמיון אל מבעד לווילון השחור ולשוב עמוסה בדמויות כובשות ובמראות רבי־קסם, יופי וכאב, שנשקפים משם ומשקפים את כאן. הישג ספרותי עז צבע ומבע, שבהינף אחד משגר את הקורא אל מציאות שונה לחלוטין ואמינה להפליא.
 
מגילת זכויות הירח הוא ספרו השני של רון לשם, מחבר הרומן עטור השבחים והפרסים, אם יש גן עדן, שהפך מיד עם צאתו לספר פולחן ולרב־מכר וראה אור ביותר מעשרים מדינות. 

פרק ראשון

פרולוג

אין רוחות רפאים בבית הקברות הפולני.
מגדל הפיקוח בנמל הגדול הוא לא חללית קוסמונאוטית.
אף אחד מאיתנו לא יהיה מלך הקוויאר של אַנזָלי.
 
אני נזכר בעיר הגשם וחושב על אדון עלי סמימי שהיה משכנע אותנו לעזוב. היינו אומרים לו, אבל טוב לנו כאן. הוא היה עונה, בהרבה מקומות עוד יהיה לכם טוב, אם תדעו לעזוב תמיד בזמן. בשעות אחר הצהריים היינו חגים סביב דוכן האבטיחים שלו ומפתים לקוחות למשלוחים. בערב משיטים אותו הביתה, אל הצריף הסגול המעוקם שצף בקצה שכונת הפחונים שעל המים. הזקן היה מתרגז וצועק, תיצמדו לגדה, מטומטמים, לשוט נגד הזרם מותר רק בצדדים, אבל אמיר טימורי ואני אהבנו לפרכס כמו סילון מקולקל, הרחק מקני הסוף ומחבצלות המים. לב טוב היה לאדון עלי סמימי, היה חופן לנו אגרופים של מטבעות למרות שהיינו מוכנים לעבוד בחינם. העיקר תעזבו כבר, שניכם, הוא היה נוהם. זאת עיר בשביל ילדוּת, לא בשביל חיים.
סירת המרוץ הכתומה שלנו היתה רפסודה צהובה שניסינו לצבוע באדום. סגרנו דפנות בקרשים, הצלבנו מוטות לחרטום. הרכבנו שרידי מנוע של אופנוע אורל רוסי שהתרסק על פסל הדייגים בכיכר מָלא. בסתיו היינו מלבישים לה מפרש מסדין לבן, מסתננים אל המספנות, בלי סיבה, בלילות. בחורף היינו מפצחים את משטחי הקרח השבריריים, והמשאבה קופאת, המנוע מאבד להבים. באביב, בשמש, בערב, חותרים עם משוטי העץ להירדם במכנסיים קצרים ובגופייה הרחק משוטרי מוסר מורעבים. היֵה צנוע וכבד את חוקי האסלאם, הייתי קורץ אל אמיר וצוחק. אבל בקיץ אהבתי, כשרותח, לזנק כמו ראש חץ מהגשרים הגבוהים. אמיר והסירה היו מגיחים ואוספים אותי, וסוחטים אותי, יחד היינו נצמדים הכי קרוב שאפשר לספינת הטילים חואנג־פ'נג, או אל שובר הגלים שמעבר לו הקצף מבהיל. בימי שישי היינו מקיפים את האי בֵּהֶשתי. ובשבת — היום הסואן של מוכרי האבטיחים — משתעבדים לאדון עלי סמימי בשוק. הוא היה אומר, הבחירות הכי חשובות בחיים הן איזה גשרים לחצות ואיזה לשרוף. אז היינו מטפסים על גשר קאצ'יאן ושורפים את הזמן במחשבות על ההחלטה הכי חשובה בחיים — לעזוב.
במבט מהגשר העולם צף. אחד־עשר נהרות נשפכים ללגונה, ארבעה ערוצים רדומים מתלכדים למפרץ, והשמש של הים הכספי צוללת כמו תפוז אדום מאחורי הפסגות. שם היינו נתלים על מעקה הברזל הכחול, משלשלים רגליים לתעלת הרוח ושולחים מבט מרחם אל סרבלי הנמל שהתרוצצו, מפוספסים, בין מנופי המזח. זרם דייגים תשוש שב מיום שלא היה שונה מכל יום אחר, בכל יום, ואנחנו ריחפנו מעליו, חושבים על החיים הגדולים ומתחייבים על הפרטים הקטנים — כך תהיה טהראן שלנו: מהחלון יראו מגדלים לבנים צפופים. כבישים של עשרה נתיבים יתחננו שנשיג קטנוע. מטוסים ימריאו. בנות עם חיוך מסוכן יסתננו אלינו, אל מעונות הסטודנטים בכאגר. בסייבר קפה גוֹלֶסתאן נאסוף חברים מפורסמים. או אפילו ברחוב, מפורסמים מסתובבים שם ברחוב. או במכון לאגרוּף תאילנדי. או על קיר הטיפוס באמיר אבאד. היינו מסמנים במפות מרופטות, ומשננים. פעם בשבוע, מטרו קו חמש, נתייצב במדים, משחק נבחרת באצטדיון אזאדי. וכדורגל עולמי, ערוץ שלוש בארבע לפנות בוקר, וקשיו, וגלידה, במיטה, דברים שמעצבנים את אמא. אבל נעזוב בזמן. הכי חשוב בחיים. נמצא עבודה בהיי־טק ויהיה לנו כסף, נשכור דירה בקצה העיר, בדרום הפרוע, רק אמיר ואני, בשיכון עובדי הרכבת. נטוס לגואה בקיץ. או למלזיה אולי. והכי חשוב בחיים שנהיה מצטייני דיקן. ככה היינו הוזים. ומחליטים מדי ערב מחדש — אין ברֵרה, אמיר טימורי ואני עוזבים.
בינינו לבין גורדי השחקים לא הפריד אוקיינוס, רק כביש מפותל וחומה של הרים, אבל כששוחים קדימה צריך להיות משוכנעים — הרי אי אפשר לשחות לאחור, אדון עלי סמימי היה אומר.
זה היה בשלוש השנים שלפני השנה שעברה. ובשנה שעברה שיתק את העיר חורף מושלג, הרסני, שכמותו לא בא על מחוז גילאן מאז שנת 1352, כלומר 1974. ובא אביב, ואדון עלי סמימי מת. ואחריו בא קיץ, חם, לח, בלתי נסבל, וחרך את מושבי הפלסטיק של הרפסודה ושטף את הכיכרות בזיעה. מי לא חיכה שישקע הקיץ הזה?
ובדיוק לפני שנה, בשעות האחרונות של חודש שַהרִיוָור, נעצרנו באצטדיון תַח'תי לשריקת סיום פרטית. עלינו על האופניים כדי להפריד את עצמנו מעיר הגשם, ובגב ליקקו רוחות המעגן, דקרו בטיפות מלוחות. ענני בורדו זחלו אל הטיילת. ואחריהם שובל סמיך קודר שהתפשט כמו גל אפל שנשטף אל חול. מטיל צל על מגדל השעון. על כיכר הדקלים, טורק את השמשיות הצבעוניות של הבזאר. החצרות שמחות, בתים שדלתותיהם פתוחות, שרשרות נורות צבעוניות שמתפתלות בין עמודי החשמל מאז שב־י יַלדא, הלילה הארוך בשנה. לא יהיו עוד ימים כמו היום, אמרתי. ידעתי שאסור לנו להאמין שיהיו. והלב רתח, כי פחדתי להתחרט. וכבר התגעגעתי, אל פרחי הלוטוס, אל ציפורי המים. אל ריח הגומי היבש שבוער ליד המפעלים. אמיר דיבר בלי הפסקה, דרש לדקלם שוב את כל הסידורים, מתי, בדיוק מתי, בחצות, אבל איפה, באיזה מקום יאספו, ודרך איפה ייסעו, וכמה יהיו שם איתנו, ומה זה אומר, שבאיזו שעה נגיע, ולאן נגיע בכלל, כאילו יקל עליו להשתכנע שהמסלול ידוע מראש.
כשהחשיך, קברנו את סירת המרוץ הכתומה מתחת לצריף של אדון עלי סמימי המנוח. קופסת הפח שנטש נותרה חנוקה ביער עשבים צהוב, אפילו חלון התכלת נחסם בקורים אלימים של צמחייה מטפסת. שם השארנו את הרפסודה, קשורה למצוף ברזל ישן, עד שנשוב. אנחנו לא נשוב, אסור לנו להאמין שנשוב, אנשים לא שוחים לאחור. אבל שתחכה לנו שם, זה טוב, שנדע שהיא שם.
כשנגמר, אחרי השקיעה, טיפסנו בפעם האחרונה על גשר קאצ'יאן, שנחשי אורות צהובים רכים רוקדים תחתיו עם תנועת המים, לאורך הרציף. אמיר שמט לפתע ראש. הוא הקשית גבות כמו נמר טוב לב שסיים בלי כוונה לטרוף עדר שלם של טלאים ומתייצב בפני הרועה, מתנצל. מה קרה? שאלתי. נו, מה קרה? הוא ענה, אני נשאר.
 

 

פולניות, אתן ערות?

1.

אוטובוס ורוד השאיר אותי לפנות בוקר בכיכר ארגנטינה, מאחורי ערוגת פעמוני הצבעונים השמנים. חשבתי שזה מעליב שהשירותים הציבוריים שם מצוחצחים יותר מאצלנו בבית. וגם פחי הזבל אדומים יותר, והאנטנה של מגדל מילאד מפלחת ענני נוצה כמו חללית עם חרב. התקדמתי, מהוסס, ברחוב בוקרשט, משתקף בחומות של זכוכית, נאבק מול בניין נוקיה המלוטש בשיער שלי, שנפרע מרוחות הלילה ונדבק בערפיח אפור של זריחה. צעדתי דרומה, היה צח וצונן. שיננתי בגדים על בובות בחלונות ראווה — חולצות פסים זה טוב, כתום, הרבה כתום, וחגורות שחורות רק עם אבזם רחב. כתובת גראפיטי אמרה לי באנגלית, פאק יו.
הייתי דרוך. תרמיל מטפסי הרים צר וארוך מעך אותי אליו בחגורת מותניים שורטת. תיק יד ירוק עיקם אותי. ניסיתי לזכור צמתים ורחובות, ומגדלים שנראים כמו תלוליות כחושות של אבק לעומת קו רקיע מאיים ואינסופי של הרים שסוגרים על העיר — וההרים שקטים, מחכים לשלג, והשמש מכה את גורדי השחקים שמסנוורים זה את זה בכתמים זרחניים בלבן.
ריח של קבאב חם התעורר עוד לפני פקקי התנועה, ואני הארכתי את הדרך בפניות מיותרות, הזדחלתי הכי לאט שיכול למהר אדם אל התחלה חדשה, כי לא נעים לדפוק בשש בבוקר לאישה זרה בדלת — נשים מבוגרות מתעוררות אמנם מוקדם, אבל מפורסמות — מאוחר, ולא היה לי מושג מה זהרה יותר.
כמה שעות קודם לכן ארוחת ערב אחרונה עם ההורים. ח'ורשת כָּרַפְּס של אמא, עם בקר וסלרי ומנתה, מתובל בזעפרן, אבל לא חריף. ותירס. ודגים. היא כל כך תכליתית, חשבתי, היא לא מתרגשת מספיק, זה מרגיז. ואולי מתרגשת יותר מדי, סובלת ומסתירה כי מנסה לגונן עלי.
הייתי נסער ומבולבל, השיחה על גשר קאצ'יאן עוד הידהדה לי בראש, דקרה בלב, חיכיתי שיתמלא לאמא הפה, ואז, ברגע של שתיקה, מילמלתי את הבשורה — אמיר טימורי ביטל, אני נוסע לבד. אמא התרוממה מיד, ניגשה אל הטלפון, חייגה בקוצר רוח, התלחשה עם השפופרת בטון מתרפס, שלום לך, זהרה, קאמי יגיע אלייך בבוקר, כן, אני מאוד מבקשת, אני מודה לך מאוד. ואבא השפיל עיניים מתנצלות.
זהרה? זינקתי, מה פתאום דודה זהרה? אי אפשר, כבר יש לי מקום במעונות.
ימצאו לך מחליף במעונות. אין ויכוח.
ככה אמא סיכמה, בהחלטיות, בקול הפגיע והמקופח ששמור להחלטות שחשובות לה באמת, ומשכנע הרבה יותר מהפרצוף הסמכותי העקשן הרגיל. איזה ילד ישן לבד במעונות? היא ליבתה את עצמה, וניסתה לכבות אותי, ואמרה, לא נורא, אתה תאהב לגור אצלה, הדודה תכין לך חדר נהדר, היא תשגיח שתסתובב רק בשכונות הצפוניות, שלא תיסחף אחרי קבוצות, משום סוג, היא אמרה, ואז מזגה לי קולה, מילאה שוב את הצלחות, לכולם, שום סדק לא נבקע במבט הנוקשה שלה. ואני, מבוהל, סופג מכה אחר מכה, נכנעתי בלי קרב.
היא גרה בכלל באזור האוניברסיטה, הזהרה הזאת? שאלתי, אני לא מכיר אותה, לא פגשתי את האישה בחיי, ולפי הרכילות שמסתובבת כאן עליה, היא כנראה יצור ממורמר וחסר סבלנות, עכשיו אני צריך לגור איתה? מה פתאום אני הולך לגור איתה? אני אהיה שם לבד. זה יהרוס הכול. יסבך את העולם. למה ככה, ברגע האחרון?
אבל כבשתי את האכזבה העצובה. אני לא אוהב לאכזב את אמא, ואיזו זכות יש לי להתווכח כשהמשפחה שוברת חסכונות כדי לממן לבן הזקונים לימודי תואר בעיר שכל דבר בה עולה פי שלושה רק משום שכולם חולמים פי שלושה לגור בה?
אמא דילגה אל השלב המעשי. הנחיות.
אתה מוכרח להיות פחות חולמני, קאמי, תבטיח לי. ופחות תמים גם, הם יבלעו אותך. ופחות חייכן, חיוכים לא יחלצו אותך שם מציפורני חיות הטרף. חיוכים ימשכו אותן אליך, את כולן. אתה טרף קל. זאב ערמומי העיר הזאת.
אל תדאגי, עניתי.
ותעשה לי טובה, קאמי, אל תנסה למחזר לדודה את הבקבוקים בדירה, זה חצוף לנופף מול אישה כמו זהרה בדיבורים שלך על התחממות כדור הארץ. ומה פתאום שיהיה אכפת לה? איך שכדור הארץ התעלל בה, היא צריכה להתאמץ לחמם אותו. יש לה חתול, זה די והותר מבחינת תרומה אישית שלה לטבע.
כן, אמא.
ותשאל הרבה שאלות, קאמי, כשתשבו יחד לאכול, תשאל הרבה שאלות. זה המעט שאפשר לעשות בשבילה. אין לה כלום חוץ מסיפורים, וכלום גם לא יישאר אחריה, כל החברים בגדו בה, כל הזרקורים נטשו, היא רוצה למות, היא כל הזמן מתקשרת להגיד שהיא רוצה למות. אכזרי. אבל כרגע היא חיה.
אבא שאל, אם היא באמת רוצה למות, למה היא מתקשרת אלינו מבוהלת על כל לחץ בחזה? שתשמח, מה היא מודאגת?
ואמא כעסה שמסית אותי ברגע הכי לא מתאים, וסיננה, זאת גיסתך, בהרוז, קצת חמלה.
לא, אין לי חמלה, הוא התרגז ונופף בסכין, היא מרחמת על עצמה מספיק בשביל כולנו. ומה כל כך קשה לה לבקר את אריאן? מה קרה, זה רחוק מדי? שמונה־עשרה תחנות מטרו בשביל הגבר שהגשים לה את כל החלומות? אפילו השאיר בניין דירות על שמה, הדביל, שלא יהיו לה דאגות, אבל לא, היא לא יוצאת מהבית באור יום, שלא תסתנוור מבני אדם חלילה, ובטח שלא תחצה את הדרום המלוכלך של העיר בשבילו, עד לבית העלמין הצבאי. היא לא מתגעגעת אליו, היא מתגעגעת אל עצמה. ככה הם, אנשים שנגעו בשמים. קאמי, תאמין לי, אתה לא רוצה לגעת בשמים, אל תיגע. יאללה, אם היא רוצה למות, שתמות כבר.
ואמא ענתה, תניח מיד את הסכין.
בשש ורבע בבוקר, בעיר הגדולה, על מדרגות קולנוע אזאדי שנאתי את אמיר טימורי. זמר עם תוף דאפּ התמקם תחת עץ אדום, הבריח יונים וחיכה לקליינטים. יפה לך חיוך, הוא אמר אלי, לא על כל אחד יפה חיוך, אדוני. וחייך. מה פתאום הוא קורא לי אדוני? התרגזתי, ולא חייכתי בכלל. התיישבתי לבד, נשען על חומה. הדגמים החדשים של סוני אריקסון רקדו בשבילי על מסך ענקי. מי צריך בכלל שבע קומות של סרטים? חשבתי, ואיך מוזר להיות בלי אף אחד פתאום, כמו אחרי טיול בית ספר רועש שהתפזר. תמיד הרגשתי חמוץ, להיפרד ולהמשיך לבד. מקווה שלאמיר חמוץ יותר.
נעמדתי מתחת לבניין של זהרה, שלוש קומות של מרפסות אבן הסתתרו מאחורי סבך הצפצפות. חזית ארוכה של דלתות גדולות ממוסגרות ברזל לבן, מוכתמות בטביעות ידיים. ומבעד להן, בחדר המדרגות, ריחף ריח של רחוב גשום מסרט שחור־לבן, טחב קר כמו על סלעים רטובים, עובש משונה כמו בספרייה עתיקה, ושרידים של בושם מתוק, מוגזם. שאלתי את עצמי אם זה רומנטי. גם ריח דחוס של חתול היה. ואוסף של דלתות אפורות וקירות לבנים. ועציצים מטפסים וכונניות ספרים צולעות ריקות מתוכן, סתם כך בין הקומות. מדרגות השיש היו מכוסות לכלוך ישן שהתאבן. עמדתי עליהן ותהיתי, איך יהיו החיים אצלה?
כשלא יכולתי להתאפק עוד, טיפסתי אל הקומה האחרונה, אל הדלת הערומה ששום שלט לא זיהה. הקשתי כמעט בליטוף, והיא נפתחה מיד, חריקה גדולה הזמינה אותי פנימה. המון תמונות גדולות — העיניים פירפרו לי, מהר, לכל כיוון — כן, אבא צדק, על הקירות של זהרה היו יותר מזכרות מעצמה, מאשר מאריאן המנוח. ספרתי אותן, כאילו מצליח לחשוף את האלמנה המרשעת במבחן הגעגועים הפולשני, ומוכיח שהנה, נפש קפואה היא, רגישה לעצמה בלבד. אבל האישה שהכניסה אותי אל הדירה חייכה אלי בעיניים פגיעות, מבטים של ילדה שקטה, שוברת לבבות, כזו שתעצור ברחוב ללטף נרקומן על ספסל כי באמת יכאב לה. הקול שלה התנגן כאילו היא שרה, מנסה להמס את מתח ההיכרות.
היא אספה אותי לסיור בדירה. הסלון היה מכוסה בגוונים חשוכים של רוטב עגבניות וקטיפה. המרפסת שקועה באובך גם כשהכביש למטה שומם, אבל ציפורים על עץ כתום מנגנות ישר פנימה, ובאופק רואים את הפסגות. חדר המגורים היה מוגף וילונות לבנים שקופים, שמכניסים הילת אור צהוב מהרחוב. ודלת ההזזה אטומה. לא תמיד, היא הסבירה, רק בימים שבהם השלטים האלקטרוניים ברחובות מזהירים מפני זיהום אוויר וקשישים מתבקשים להישאר בבתיהם. אבל זהרה בת חמישים וחמש.
את הנעליים חולצים אצלה במבואה, אמרה, כמו בבתים של פעם. הרצפה מסתתרת תחת שטיחים עמוקים מלטפים, מקצה לקצה. בסלון, מחצלת ספוגה בחומר דוחה יתושים מחוברת לתקע חשמלי ופירות מונחים בקערה. אפרסקים ותפוחים וענבים סגולים. על השרפרף הקטן שמיועד לשלט הטלוויזיה, צלוחיות של צימוקים ופיסטוקים ואגוזים, בוטנים ופירות יבשים, ובימי שישי יש גם תאנים מיובשות ותותי בר ופקאנים — בּאבָּק השכן עושה קניות, אמרה. אבל זהרה שומרת על הגזרה, כאילו בכל רגע אמורים לקרוא לה לשוב, אמא אפילו טוענת שעשתה שלושה ניתוחים פלסטיים. שני אגרטלים, כיסאות עתיקים, שעון קיר מצופה זהב. כיסא נדנדה. ספריית עץ גדולה שחורה עמוסה כרכים שאיש לא נגע בהם עשורים. כשאני מתקרב אליהם זהרה אומרת, אל תקרא יותר מדי, שלא תחטוף דיכאון.
מרצפות השיש צבועות חום בהיר עם קצוות שרופים, בין החדרים קשתות אבן לבנות, ובין דלת לדלת עציצים קטנים עגולים שגזע דק ארוך עולה מהם ולא מוביל לשום מקום. אין עליו פרחים, אולי זה עונתי. מדרגות עץ צפופות מטפסות אל הקומה השנייה, שבה חדר השינה של זהרה, ושל חאמד החתול. אהיל פלסטיק אדמדם דהוי מעמעם בו את האור, שטיחוני אפרסק כהים מחממים להם כל צעד, וסביב המיטות רשתות בד עדינות. גם חדר אמבטיה מרווח יש שם. ולי יהיה מקלחון משלי, קטן, שזהרה פיזרה בו כלי חרסינה עדינים ונר ריחני. בחדר שיהיה שלי פרוש שטיח עתיק בגוני טורקיז שאריאן אהב. בחלון אדנית פלסטיק ששיחים ירוקים וסבוכים מטפסים ממנה בפראות ומסתירים את הרחוב. בארון, בקופסאות קרטון קשיחות, ארוזים כלי נגינה שלא בקעו שנים מאריזותיהם, כאילו מעולם לא. המלחמה הסתיימה כבר לפני עשרים שנה, אבל החדר החדש שלי נשאר כמו שאריאן עזב אותו, בחופזה. חדר העבודה שלו. קלסרים מתקלפים, ומכתבה. עטים מהודרים שיבשו מאז. חליפות אירופיות עדינות תלויות בארון, אפופות זיכרונות משומרים, ונעלי בית מעור גברי נוקשה מונחות במדויק בקצה השטיח. הזמן עבר מהר, היא התנצלה כשפרקתי את התרמיל ודחסתי את החולצות שלי במרווחים הצרים בארון, מנסה לא לפגוע בשום דבר קיים. איזו מלחמה איומה, היא נאנחה, לא היו לי הכוחות לסדר ארונות, וממילא לא הייתי רוצה לדמיין אף אחד מתכסה בטעם האלגנטי של אריאן, מקלקל את הגזרה היפה שכולם זוכרים לטובה. אבל אז היא שלפה חליפת בד מחויטת אפורה־ירוקה כהה וחולצת כפתורים שחורה והדוקה. אמרה, החליפה הזאת תיראה עליך מושלם! תמדוד. התלהבה כולה. לא, לא תודה, סירבתי, והייתי מבולבל מטלטלות מצב הרוח החדות שלה. אבל זהרה התעקשה, התחילה לפרום את כפתורי החולצה והושיטה לי. נו, דוגמן. ופתאום מצאתי את עצמי מאדים במבוכה אבל מוריד גופייה, מסיר את הג'ינס ועומד מולה בתחתונים. מודד חולצה מעומלנת, היא מגישה לי מכנסיים, אני משתחל מהר לתוכם, והיא כל הזמן הזה מסתכלת, בוחנת אותי במבט חודר. ואז מלבישה אותי בז'קט ומציצה מאחורי כשאנחנו מסתכלים במראה. טוב, זה נראה טוב, היא היתה מרוצה, זה חורפי ומרשים ומסוקס, אתה חייב להודות. זה שלך, היא סיכמה, והחליקה לי בתנועות נעימות על השרוולים והגב, מיישרת את הבד. אומרת לי, אתה יפה מדי.
היא עזבה, ניגשה לחפש את החתול, ואני חזרתי לג'ינס ולטריקו ומיהרתי בעקבותיה.
היא הסיטה תריסים בסלון, מזמינה חוטי אור לזרוח מחרכי התריסים, ממהרת להרכיב משקפי שמש כהים, מסגרת חומה עבה שמבריקה בהבזקים כתומים, מזכירה שמדובר בכוכבת. הזמרת, שחקנית הקולנוע, מוכנה בכל רגע לכבוש בחזרה את הרחוב, חשבתי, ממתינה רק למחיאות הכפיים. ברגליים ארוכות משוכלות ובגב זקוף, שקעה בכורסת הטלוויזיה, החליפה תנוחות בחוסר נוחות, בשמלה אדומה ובשיער מטופח ואיפור עדין, וארבע טבעות לפחות ושרשרת.
מה שלום הלגונה שלכם? שאלה בנימוס.
שורדת, אמרתי.
ולמה שלא תשרוד? התפלאה.
התחממות כדור הארץ, זיהום האוויר, זיהום מקורות המים, שיט לא חוקי, דיג לא חוקי, סירות מנוע, סירות גז, אה, וגם כביש שהממשלה סוללת לנו באמצע שמורת הטבע.
היא הביטה בי, מזועזעת מעט, היא בטח חוששת שאני מוזר מדי, נבהלתי. אחר כך ניגשה לחלוט תה צמחים.
ובכן, למזלך עברת אל העיר סופסוף. היא צעקה מהמטבח, לא קל, ילדות באנזלי, אין ספק.
דווקא התאים לי שם, עניתי בזהירות, משתדל שלא לטעון שהיא טועה.
היא ניגשה עם שני ספלי תה רותח, חיכתה שאספר משהו, שאלתי, שמעת שהאמריקאים גילו פתיתי שלג בקוטב הצפוני של המאדים? באזור שבו השמש זורחת רק ארבע שעות ביום.
מעניין, היא אמרה בשעמום.
זה אומר שיש חיים במאדים, אולי, ניסיתי להלהיב.
אני יותר טיפוס של אירופה הקלאסית, היא התנצלה.
מבטי נשבה בתמונה אחת קטנה, שהיתה מונחת על מדף הסוכריות. זהרה ואריאן, ילדים מבוישים על חוף הים — נערה שבטח הייתי מתאהב בה, ובטח היתה מרחיקה אותי בחמימות מתעתעת; נער שהיה הופך חבר שלי. הלוואי, הייתי רוצה אחד רגוע ומאושר כזה בין החברים. הם מביטים אל המצלמה בעיניים סקרניות, פעורות, כאילו מרוב אושר רק מבקשים לדעת אילו עוד הפתעות טובות והרפתקאות מסעירות צופן להם העתיד. התבוננתי כמו בפורנוגרפיה, אל תוך המבטים שלא יודעים מה ממתין מעבר לפינה.
זו אבאדאן, בתמונה, היא נאנחה, שם גרנו. אבאדאן של מועדוני הלילה המפורסמים, שהיו זורחים בפנסים צבעוניים, של מלונות היוקרה ואולמות הנשפים, נמל התעופה הבינלאומי שלא נח, לא ביום ולא בלילה. נפט היה זורם בברזים של אבאדאן, בימים ההם. והפיקניקים, כשהיינו בורחים אל הנהר בסופי השבוע, איזה פיקניקים היו לנו שם.
אבל מאות אלפים נהרגו, מה היא והצער שלה שווים, לעומת מאות אלפים? היא שאלה. הכול נעלם ונבלע. היא פנתה אל מדפי האלבומים, מקווה שאמטיר שאלות, אבל אני דיברתי מעט. לא הצלחתי לחשוב על מילים מתאימות, פחדתי להביך, גם לא הייתי משוכנע שאני מצליח לעקוב אחרי הלכי הרוח המשתנים שלה, להבין מה מותר ומה אסור.
אבאדאן נחרבה כליל, היא אמרה, העיר שאהבנו נהרסה לנו בלי זכר, במלחמה. אנחנו עזבנו עוד קודם, שנה לפני שפרצו הקרבות, היא הדגישה בצליל מתנצל, מעולם לא חזרנו.
היא פתחה קלסר לבן שהיה קבור תחת ערמת אלבומים צבעוניים ומעוטרים, והיה הארוך מכולם ומאובק יותר, וכולו גזירי עיתונים מכוסים בצלופן שקוף ישן. הנה, קאמי, כאן זה נגמר בשבילי, אמרה. עשרים באוגוסט 1978. יום הולדת עשרים וחמש. אריאן חזר ממסע עסקים בלונדון, הייתי משוכנעת שיותר געגועים מהגעגוע ההוא, אין סיכוי להרגיש לעולם. בכל יום שעובר התלות בו מתנפחת, והדאגה לו, והאהבה, ואללה יודע לאן זה יגיע. הוא נכנס הביתה עם מתנה ארוזה וזר עצום ובוהק של ורדים, בורדו ולבן, שאהבתי. אמרתי לו, אין זמן, אין זמן, אפילו לא פתחתי את הקופסה, לא נתתי לו לפרוק מזוודה, מיהרנו. זה היה ערב הקרנת הבכורה בקולנוע רקס. הוא החמיץ פנים, אבל הבטחתי לפצות אותו אחר כך. היה חם, לוהט, כמעט רצינו להתפשט באמצע הרחוב. היה ריח של ים, אבל מסביב תחושה רעה, משהו משתבש, כמו סערה שמתקרבת. למי היה זמן לשים לב, אצלנו היה טוב.
עיתונאים מקומיים חיכו שנגיע, הצטופפו על המדרגות המטפסות אל האולם. השמעתי כמה משפטים נלהבים ונכנסנו. צעדתי, מרוחה בחיוכים, מחפשת בין השורות את העיניים הרעבות והאוהבות, את הלחשושים שמתכוונים אלי — הנה היא, הנה הכוכבת — והגבות שמזדקרות לעברי, אהבתי. התיישבנו. ולא עברה דקה, ואריאן לחש שהוא לא מסוגל, הוא חייב להתנשק איתי, מיד, הוא לא מוכן לא להרגיש אותי עכשיו, דחוף, הוא התחנן. הוא חיכה שהאורות יכבו, ואז משך אותי החוצה, בכוח. רצנו במדרגות אל פינה חשוכה בקומה הראשונה של המרכז המסחרי. אתה מפספס את כל הסרט, התלוננתי, אבל השפתיים שלי היו חשובות לו יותר.
כשחזרנו אל דלת הכניסה, עמדו בחוץ שני שוטרים ונעלו את הדלתות. אריאן ביקש שיפתחו לנו, הרי ממתינים לנו בפנים, אבל הם סירבו בתקיפות, הסבירו שאסור. הבחינו בכמה חשודים נכנסים פנימה, הם סיפרו, עד שמפקד המשטרה לא יגיע עם תגבורת ויבצע חיפוש קפדני בקהל, איש לא יוצא, איש לא נכנס, זו הפקודה, מהתחנה. שאלתי, למה יש ריח של עשן מבפנים? הם ענו, כנראה החשודים הבעירו אש קטנה, קיוו להסתלק החוצה בחסות הבהלה. אז עמדנו שם וחיכינו, והאש התלקחה. אין לי מושג איך עבר הזמן, מה חשבנו, על מה דיברנו, אבל דקות נשרפו והאולם בער. אני זוכרת נהג טנדר שדרש לפרוץ את המנעול, התעמת עם השוטרים, הם מנעו ממנו, ואנחנו עמדנו מנגד, אריאן ואני, כמו ילדים אובדי עצות וחסרי אונים, לא מבינים כמה גדול וסופי הלילה ההוא, רק צופים קפואים בלהבות שאוכלות את הקירות ונלחמות לחמוק החוצה.
אחרי עשרים דקות הגיעו רכבי הכיבוי. מהברזים בקושי זרמו מים. הדלת נפתחה לבסוף, ובפנים ערמות של אפר שחור, כמו גבעות קטנות. שלדים חרוכים ומתפוררים. ארבע מאות עשרים ושתיים גופות. אולי יותר. תלוי מי סופר.
אבל איך הם לא פרצו החוצה, הצופים? למה לא הפילו את הדלתות על השוטרים?
לא יודעת. הם ישבו ונשרפו. הם נותרו כולם יושבים בכיסאות. ראינו את שורות הפגרים השחורים דרך הדלתות שהתכלו, כשהאש שככה. ואז ברחנו. אפילו לא בכינו בלילה הראשון.
אבל למה בישיבה? מה פתאום בישיבה? איזה מין בן אדם לא קם ובורח כשהאש מתקרבת? השתגעתי מהמחשבה המתסכלת.
לא יודעת, היא משכה כתפיים, אולי היו מעולפים או מתים כשהאש הגיעה, שאיפת עשן, או גז, אמרו שגז פריאון דלף מהמזגנים, לך תדע למי להאמין. בטח לא לוועדות החקירה. ארבע מאות עשרים ושניים צופים שנתנו את עצמם בידיים שלנו, שבאו עם מיטב הבגדים, ושילמו במיטב הכסף, בשבילנו, סמכו עלינו, התרגשו לבוא אלינו. ארבע מאות עשרים ושניים. עד למגדלי התאומים של אמריקה לא היה עוד אסון טרור קטלני שכזה. בחודשים הבאים ברחתי מהחדשות. העיתונים התחרו זה בזה בתמונות שער אכזריות, נאבקים מי יביא את המראות המחליאים יותר, מי ישלהב חזק יותר את יצרי האספסוף המחומם. ניסיתי לברוח, אבל זו היתה רק ההתחלה. המדינה בערה, הקולנוע מת, מי צריך שחקנית בכלל, מי צריך יצרים מלאכותיים והתרגשויות מאופקות באדיבות תעשיית הבידור, כשלהמונים יש אש משלהם, אמיתית? אירוע רדף אירוע, לא נותר רגע לעכל, עולם שלם השתנה לנו ברגע.
היא מדפדפת בין העמודים, מאה ושמונים בתי קולנוע נשרפו או נסגרו בתוך תשעה חודשים. קולנוע דיאנה, קולנוע רדיו סיטי, כל האולמות שעליהם חלמה, שעשו אותה למי שהיא. והעיתונים הלכו והתרגלו, השתעממו, ידיעות טור קטנות ואזכורים זניחים, עוד אולם נפל, שגרה. ומילים מתלהמות, הנה, סמל הרעלת המערב, הרדידות, המופקרוּת, הניוון התרבותי, הולך וממוגר. אני, שנתתי את כולי ואהבתי אותם כל כך, אני סמל הניוון, היא התרגזה. ושנה אחר כך, אני שום דבר, כמה לא קיימת נעשיתי פתאום, מי היה מאמין.
אריאן הוא זה שאסף את גזירי העיתונים. זהרה התנגדה. היא חזרה אליהם רק שנים אחר כך, כשהשאיר אותה לבד. ובינתיים נאסר עליה להופיע. הבמאים, החברים, חמקו לה מזמן, איש לא החזיר צלצול — הצנזורה של השלטון היתה גרועה, אבל הצנזורה העצמית של האמנים גרועה בהרבה. גם הבורחים גרועים, היא הכריזה, קמו והסתלקו אל מעבר לים. אבל אולי בעצם אין לנו זכות להאשים?
עכשיו, בין כותלי בניין הדירות הישן, נראתה ההתרסקות טרייה. לא הבנתי למה אני מרגיש אשם ולא הצלחתי להחליט מה לעשות עם הידיים ואיך להפגין עניין, כדי שתמשיך לספר. מה מותר לשאול? ואיך היתה ההרגשה ברחובות, כשהכול התפרק, התהפך? האם גם אני אקלע לסערה כזו אי־פעם בחיי? לפרק היסטורי ששורק לך בין הבתים, בין הרגליים, בשידור חי, מערבולת משתוללת של התעלות שסוחפת את כולם, להלם, לפחד, להתחדשות? עולם חדש קם. רק מלדמיין הדם מבעבע, כי הוא יודע, אתה עד להשתנות האנושות. אדם צריך להרגיש עד, פעם בחיים, כדי לדעת שהוא חי.
אלבומי התמונות שכבו בינינו על שולחן הברזל הקטן, זהרה הציצה לעברם, מתוחה, עקבה אחרי במבט הירוק המפלרטט שלה, מקווה שאתבונן, מודאגת שלא אאמין כמה גדולה היא היתה. אז דיפדפתי, לאט. העם הזה רומנטי מדי, היא נאנחה, זו כל הבעיה. לא הבנתי מה בדיוק הבעיה, אבל השתדלתי לשאול שאלות. היא לא דומה לדודה מהסיפורים ולא לכוכבת מהשמועות. אבל היא יפה. השיער השחור שהחליק אל הכריות הרכות נראה בדיוק כמו בתמונות המתות שמביטות בי מבעד לצלופן המרשרש ומקירות המסדרון. היה לו ריח ילדותי, וחשבתי שזה סקסי, איך שלא השתנה כל השנים.
זהרה מזגה מיץ אננס לשתי כוסיות קטנות. מכונית הפַּייכּאן האדומה שלה קפואה באבק כבר עשרים שנה, היא התלוננה, חונה למטה ממש דקה מכאן, תקועה בפינת הרחוב. אם יהיה לך כוח להביט בה, קאמי, אהיה אסירת תודה, היא הסמיקה, אולי תצליח לתקן? אני אשתדל, הבטחתי. ושמחתי.
חאמד החתול התכרבל לידה על שרפרף, היא מדגדגת לו בגרגרת ובקרקפת, והוא עושה פרצופים של מי שסובל בשקט. נדמה היה לי שהוא קורץ אלי ושואל, בחיי אללה, איך נתקענו שנינו עם המשוגעת הזאת?

רון לשם

נולד ב-20 בדצמבר 1976, סופר ישראלי ואיש תקשורת. חתן פרס ספיר לספרות 2006 ופרס יצחק שדה. 
גדל בגבעתיים. שירת בצה"ל בחיל המודיעין. 
בשנים 1998 - 2002 שימש חבר מערכת העיתון "ידיעות אחרונות". כיהן כרכז הכתבים של העיתון ומילא שורה 
של תפקידי עריכה וכתיבה.
בספטמבר 2002 הצטרף ל"מעריב", שימש סגן העורך הראשי וראש אגף החדשות, וכן ערך את אתר האינטרנט 
של העיתון.  
בשנת 2005 יצא לאור, בהוצאת זמורה-ביתן ובעריכתה של נועה מנהיים, ספר הביכורים שלו, "אם יש גן עדן",  
על הרומן "אם יש גן עדן" זכה לשם בפרס ספיר לספרות לשנת 2006. הספר זכה גם בפרס יצחק שדה לספרות 
צבאית לשנת 2006. בשנת 2007 יצא סרט הקולנוע בופור בבימויו של יוסף סידר, המבוסס על רומן זה. הסרט 
זכה בפברואר 2007 בפרס היוקרתי דב הזהב בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. 
בשנת 2006 הצטרף לשם ל"שידורי קשת" כסמנכ"ל ושימש כמנהל מחלקת התוכניות וכיד ימינו של המנכ"ל אבי 
ניר.
בשנת 2011 העלה תיאטרון הבימה גרסה בימתית של הספר, במסגרת הצגת התיאטרון הנושאת את שם הספר, "אם יש גן עדן", בבימויו של משה קפטן ובכיכובם של השחקנים עוז זהבי, עופר שכטר, יוסף סוויד ואחרים. בין סדרות הדרמה שכתב והיה שותף ליצירתן: "תא גורדין" (2011), "אופוריה" (2012).
בשנת 2019 כתב ביחד עם הבמאי ירון זילברמן את התסריט לסרט הקולנוע "ימים נוראים", שזכה בפרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר באותה השנה. לשם נבחר על ידי מגזין "ליברל" לאחד ממאה המשפיעים בישראל לשנת 2019. ספרו השלישי, "יפים כמו שהיינו", יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת זמורה ביתן.
מקור: ויקיפדיה

עוד על הספר

מגילת זכויות הירח רון לשם

פרולוג

אין רוחות רפאים בבית הקברות הפולני.
מגדל הפיקוח בנמל הגדול הוא לא חללית קוסמונאוטית.
אף אחד מאיתנו לא יהיה מלך הקוויאר של אַנזָלי.
 
אני נזכר בעיר הגשם וחושב על אדון עלי סמימי שהיה משכנע אותנו לעזוב. היינו אומרים לו, אבל טוב לנו כאן. הוא היה עונה, בהרבה מקומות עוד יהיה לכם טוב, אם תדעו לעזוב תמיד בזמן. בשעות אחר הצהריים היינו חגים סביב דוכן האבטיחים שלו ומפתים לקוחות למשלוחים. בערב משיטים אותו הביתה, אל הצריף הסגול המעוקם שצף בקצה שכונת הפחונים שעל המים. הזקן היה מתרגז וצועק, תיצמדו לגדה, מטומטמים, לשוט נגד הזרם מותר רק בצדדים, אבל אמיר טימורי ואני אהבנו לפרכס כמו סילון מקולקל, הרחק מקני הסוף ומחבצלות המים. לב טוב היה לאדון עלי סמימי, היה חופן לנו אגרופים של מטבעות למרות שהיינו מוכנים לעבוד בחינם. העיקר תעזבו כבר, שניכם, הוא היה נוהם. זאת עיר בשביל ילדוּת, לא בשביל חיים.
סירת המרוץ הכתומה שלנו היתה רפסודה צהובה שניסינו לצבוע באדום. סגרנו דפנות בקרשים, הצלבנו מוטות לחרטום. הרכבנו שרידי מנוע של אופנוע אורל רוסי שהתרסק על פסל הדייגים בכיכר מָלא. בסתיו היינו מלבישים לה מפרש מסדין לבן, מסתננים אל המספנות, בלי סיבה, בלילות. בחורף היינו מפצחים את משטחי הקרח השבריריים, והמשאבה קופאת, המנוע מאבד להבים. באביב, בשמש, בערב, חותרים עם משוטי העץ להירדם במכנסיים קצרים ובגופייה הרחק משוטרי מוסר מורעבים. היֵה צנוע וכבד את חוקי האסלאם, הייתי קורץ אל אמיר וצוחק. אבל בקיץ אהבתי, כשרותח, לזנק כמו ראש חץ מהגשרים הגבוהים. אמיר והסירה היו מגיחים ואוספים אותי, וסוחטים אותי, יחד היינו נצמדים הכי קרוב שאפשר לספינת הטילים חואנג־פ'נג, או אל שובר הגלים שמעבר לו הקצף מבהיל. בימי שישי היינו מקיפים את האי בֵּהֶשתי. ובשבת — היום הסואן של מוכרי האבטיחים — משתעבדים לאדון עלי סמימי בשוק. הוא היה אומר, הבחירות הכי חשובות בחיים הן איזה גשרים לחצות ואיזה לשרוף. אז היינו מטפסים על גשר קאצ'יאן ושורפים את הזמן במחשבות על ההחלטה הכי חשובה בחיים — לעזוב.
במבט מהגשר העולם צף. אחד־עשר נהרות נשפכים ללגונה, ארבעה ערוצים רדומים מתלכדים למפרץ, והשמש של הים הכספי צוללת כמו תפוז אדום מאחורי הפסגות. שם היינו נתלים על מעקה הברזל הכחול, משלשלים רגליים לתעלת הרוח ושולחים מבט מרחם אל סרבלי הנמל שהתרוצצו, מפוספסים, בין מנופי המזח. זרם דייגים תשוש שב מיום שלא היה שונה מכל יום אחר, בכל יום, ואנחנו ריחפנו מעליו, חושבים על החיים הגדולים ומתחייבים על הפרטים הקטנים — כך תהיה טהראן שלנו: מהחלון יראו מגדלים לבנים צפופים. כבישים של עשרה נתיבים יתחננו שנשיג קטנוע. מטוסים ימריאו. בנות עם חיוך מסוכן יסתננו אלינו, אל מעונות הסטודנטים בכאגר. בסייבר קפה גוֹלֶסתאן נאסוף חברים מפורסמים. או אפילו ברחוב, מפורסמים מסתובבים שם ברחוב. או במכון לאגרוּף תאילנדי. או על קיר הטיפוס באמיר אבאד. היינו מסמנים במפות מרופטות, ומשננים. פעם בשבוע, מטרו קו חמש, נתייצב במדים, משחק נבחרת באצטדיון אזאדי. וכדורגל עולמי, ערוץ שלוש בארבע לפנות בוקר, וקשיו, וגלידה, במיטה, דברים שמעצבנים את אמא. אבל נעזוב בזמן. הכי חשוב בחיים. נמצא עבודה בהיי־טק ויהיה לנו כסף, נשכור דירה בקצה העיר, בדרום הפרוע, רק אמיר ואני, בשיכון עובדי הרכבת. נטוס לגואה בקיץ. או למלזיה אולי. והכי חשוב בחיים שנהיה מצטייני דיקן. ככה היינו הוזים. ומחליטים מדי ערב מחדש — אין ברֵרה, אמיר טימורי ואני עוזבים.
בינינו לבין גורדי השחקים לא הפריד אוקיינוס, רק כביש מפותל וחומה של הרים, אבל כששוחים קדימה צריך להיות משוכנעים — הרי אי אפשר לשחות לאחור, אדון עלי סמימי היה אומר.
זה היה בשלוש השנים שלפני השנה שעברה. ובשנה שעברה שיתק את העיר חורף מושלג, הרסני, שכמותו לא בא על מחוז גילאן מאז שנת 1352, כלומר 1974. ובא אביב, ואדון עלי סמימי מת. ואחריו בא קיץ, חם, לח, בלתי נסבל, וחרך את מושבי הפלסטיק של הרפסודה ושטף את הכיכרות בזיעה. מי לא חיכה שישקע הקיץ הזה?
ובדיוק לפני שנה, בשעות האחרונות של חודש שַהרִיוָור, נעצרנו באצטדיון תַח'תי לשריקת סיום פרטית. עלינו על האופניים כדי להפריד את עצמנו מעיר הגשם, ובגב ליקקו רוחות המעגן, דקרו בטיפות מלוחות. ענני בורדו זחלו אל הטיילת. ואחריהם שובל סמיך קודר שהתפשט כמו גל אפל שנשטף אל חול. מטיל צל על מגדל השעון. על כיכר הדקלים, טורק את השמשיות הצבעוניות של הבזאר. החצרות שמחות, בתים שדלתותיהם פתוחות, שרשרות נורות צבעוניות שמתפתלות בין עמודי החשמל מאז שב־י יַלדא, הלילה הארוך בשנה. לא יהיו עוד ימים כמו היום, אמרתי. ידעתי שאסור לנו להאמין שיהיו. והלב רתח, כי פחדתי להתחרט. וכבר התגעגעתי, אל פרחי הלוטוס, אל ציפורי המים. אל ריח הגומי היבש שבוער ליד המפעלים. אמיר דיבר בלי הפסקה, דרש לדקלם שוב את כל הסידורים, מתי, בדיוק מתי, בחצות, אבל איפה, באיזה מקום יאספו, ודרך איפה ייסעו, וכמה יהיו שם איתנו, ומה זה אומר, שבאיזו שעה נגיע, ולאן נגיע בכלל, כאילו יקל עליו להשתכנע שהמסלול ידוע מראש.
כשהחשיך, קברנו את סירת המרוץ הכתומה מתחת לצריף של אדון עלי סמימי המנוח. קופסת הפח שנטש נותרה חנוקה ביער עשבים צהוב, אפילו חלון התכלת נחסם בקורים אלימים של צמחייה מטפסת. שם השארנו את הרפסודה, קשורה למצוף ברזל ישן, עד שנשוב. אנחנו לא נשוב, אסור לנו להאמין שנשוב, אנשים לא שוחים לאחור. אבל שתחכה לנו שם, זה טוב, שנדע שהיא שם.
כשנגמר, אחרי השקיעה, טיפסנו בפעם האחרונה על גשר קאצ'יאן, שנחשי אורות צהובים רכים רוקדים תחתיו עם תנועת המים, לאורך הרציף. אמיר שמט לפתע ראש. הוא הקשית גבות כמו נמר טוב לב שסיים בלי כוונה לטרוף עדר שלם של טלאים ומתייצב בפני הרועה, מתנצל. מה קרה? שאלתי. נו, מה קרה? הוא ענה, אני נשאר.
 

 

פולניות, אתן ערות?

1.

אוטובוס ורוד השאיר אותי לפנות בוקר בכיכר ארגנטינה, מאחורי ערוגת פעמוני הצבעונים השמנים. חשבתי שזה מעליב שהשירותים הציבוריים שם מצוחצחים יותר מאצלנו בבית. וגם פחי הזבל אדומים יותר, והאנטנה של מגדל מילאד מפלחת ענני נוצה כמו חללית עם חרב. התקדמתי, מהוסס, ברחוב בוקרשט, משתקף בחומות של זכוכית, נאבק מול בניין נוקיה המלוטש בשיער שלי, שנפרע מרוחות הלילה ונדבק בערפיח אפור של זריחה. צעדתי דרומה, היה צח וצונן. שיננתי בגדים על בובות בחלונות ראווה — חולצות פסים זה טוב, כתום, הרבה כתום, וחגורות שחורות רק עם אבזם רחב. כתובת גראפיטי אמרה לי באנגלית, פאק יו.
הייתי דרוך. תרמיל מטפסי הרים צר וארוך מעך אותי אליו בחגורת מותניים שורטת. תיק יד ירוק עיקם אותי. ניסיתי לזכור צמתים ורחובות, ומגדלים שנראים כמו תלוליות כחושות של אבק לעומת קו רקיע מאיים ואינסופי של הרים שסוגרים על העיר — וההרים שקטים, מחכים לשלג, והשמש מכה את גורדי השחקים שמסנוורים זה את זה בכתמים זרחניים בלבן.
ריח של קבאב חם התעורר עוד לפני פקקי התנועה, ואני הארכתי את הדרך בפניות מיותרות, הזדחלתי הכי לאט שיכול למהר אדם אל התחלה חדשה, כי לא נעים לדפוק בשש בבוקר לאישה זרה בדלת — נשים מבוגרות מתעוררות אמנם מוקדם, אבל מפורסמות — מאוחר, ולא היה לי מושג מה זהרה יותר.
כמה שעות קודם לכן ארוחת ערב אחרונה עם ההורים. ח'ורשת כָּרַפְּס של אמא, עם בקר וסלרי ומנתה, מתובל בזעפרן, אבל לא חריף. ותירס. ודגים. היא כל כך תכליתית, חשבתי, היא לא מתרגשת מספיק, זה מרגיז. ואולי מתרגשת יותר מדי, סובלת ומסתירה כי מנסה לגונן עלי.
הייתי נסער ומבולבל, השיחה על גשר קאצ'יאן עוד הידהדה לי בראש, דקרה בלב, חיכיתי שיתמלא לאמא הפה, ואז, ברגע של שתיקה, מילמלתי את הבשורה — אמיר טימורי ביטל, אני נוסע לבד. אמא התרוממה מיד, ניגשה אל הטלפון, חייגה בקוצר רוח, התלחשה עם השפופרת בטון מתרפס, שלום לך, זהרה, קאמי יגיע אלייך בבוקר, כן, אני מאוד מבקשת, אני מודה לך מאוד. ואבא השפיל עיניים מתנצלות.
זהרה? זינקתי, מה פתאום דודה זהרה? אי אפשר, כבר יש לי מקום במעונות.
ימצאו לך מחליף במעונות. אין ויכוח.
ככה אמא סיכמה, בהחלטיות, בקול הפגיע והמקופח ששמור להחלטות שחשובות לה באמת, ומשכנע הרבה יותר מהפרצוף הסמכותי העקשן הרגיל. איזה ילד ישן לבד במעונות? היא ליבתה את עצמה, וניסתה לכבות אותי, ואמרה, לא נורא, אתה תאהב לגור אצלה, הדודה תכין לך חדר נהדר, היא תשגיח שתסתובב רק בשכונות הצפוניות, שלא תיסחף אחרי קבוצות, משום סוג, היא אמרה, ואז מזגה לי קולה, מילאה שוב את הצלחות, לכולם, שום סדק לא נבקע במבט הנוקשה שלה. ואני, מבוהל, סופג מכה אחר מכה, נכנעתי בלי קרב.
היא גרה בכלל באזור האוניברסיטה, הזהרה הזאת? שאלתי, אני לא מכיר אותה, לא פגשתי את האישה בחיי, ולפי הרכילות שמסתובבת כאן עליה, היא כנראה יצור ממורמר וחסר סבלנות, עכשיו אני צריך לגור איתה? מה פתאום אני הולך לגור איתה? אני אהיה שם לבד. זה יהרוס הכול. יסבך את העולם. למה ככה, ברגע האחרון?
אבל כבשתי את האכזבה העצובה. אני לא אוהב לאכזב את אמא, ואיזו זכות יש לי להתווכח כשהמשפחה שוברת חסכונות כדי לממן לבן הזקונים לימודי תואר בעיר שכל דבר בה עולה פי שלושה רק משום שכולם חולמים פי שלושה לגור בה?
אמא דילגה אל השלב המעשי. הנחיות.
אתה מוכרח להיות פחות חולמני, קאמי, תבטיח לי. ופחות תמים גם, הם יבלעו אותך. ופחות חייכן, חיוכים לא יחלצו אותך שם מציפורני חיות הטרף. חיוכים ימשכו אותן אליך, את כולן. אתה טרף קל. זאב ערמומי העיר הזאת.
אל תדאגי, עניתי.
ותעשה לי טובה, קאמי, אל תנסה למחזר לדודה את הבקבוקים בדירה, זה חצוף לנופף מול אישה כמו זהרה בדיבורים שלך על התחממות כדור הארץ. ומה פתאום שיהיה אכפת לה? איך שכדור הארץ התעלל בה, היא צריכה להתאמץ לחמם אותו. יש לה חתול, זה די והותר מבחינת תרומה אישית שלה לטבע.
כן, אמא.
ותשאל הרבה שאלות, קאמי, כשתשבו יחד לאכול, תשאל הרבה שאלות. זה המעט שאפשר לעשות בשבילה. אין לה כלום חוץ מסיפורים, וכלום גם לא יישאר אחריה, כל החברים בגדו בה, כל הזרקורים נטשו, היא רוצה למות, היא כל הזמן מתקשרת להגיד שהיא רוצה למות. אכזרי. אבל כרגע היא חיה.
אבא שאל, אם היא באמת רוצה למות, למה היא מתקשרת אלינו מבוהלת על כל לחץ בחזה? שתשמח, מה היא מודאגת?
ואמא כעסה שמסית אותי ברגע הכי לא מתאים, וסיננה, זאת גיסתך, בהרוז, קצת חמלה.
לא, אין לי חמלה, הוא התרגז ונופף בסכין, היא מרחמת על עצמה מספיק בשביל כולנו. ומה כל כך קשה לה לבקר את אריאן? מה קרה, זה רחוק מדי? שמונה־עשרה תחנות מטרו בשביל הגבר שהגשים לה את כל החלומות? אפילו השאיר בניין דירות על שמה, הדביל, שלא יהיו לה דאגות, אבל לא, היא לא יוצאת מהבית באור יום, שלא תסתנוור מבני אדם חלילה, ובטח שלא תחצה את הדרום המלוכלך של העיר בשבילו, עד לבית העלמין הצבאי. היא לא מתגעגעת אליו, היא מתגעגעת אל עצמה. ככה הם, אנשים שנגעו בשמים. קאמי, תאמין לי, אתה לא רוצה לגעת בשמים, אל תיגע. יאללה, אם היא רוצה למות, שתמות כבר.
ואמא ענתה, תניח מיד את הסכין.
בשש ורבע בבוקר, בעיר הגדולה, על מדרגות קולנוע אזאדי שנאתי את אמיר טימורי. זמר עם תוף דאפּ התמקם תחת עץ אדום, הבריח יונים וחיכה לקליינטים. יפה לך חיוך, הוא אמר אלי, לא על כל אחד יפה חיוך, אדוני. וחייך. מה פתאום הוא קורא לי אדוני? התרגזתי, ולא חייכתי בכלל. התיישבתי לבד, נשען על חומה. הדגמים החדשים של סוני אריקסון רקדו בשבילי על מסך ענקי. מי צריך בכלל שבע קומות של סרטים? חשבתי, ואיך מוזר להיות בלי אף אחד פתאום, כמו אחרי טיול בית ספר רועש שהתפזר. תמיד הרגשתי חמוץ, להיפרד ולהמשיך לבד. מקווה שלאמיר חמוץ יותר.
נעמדתי מתחת לבניין של זהרה, שלוש קומות של מרפסות אבן הסתתרו מאחורי סבך הצפצפות. חזית ארוכה של דלתות גדולות ממוסגרות ברזל לבן, מוכתמות בטביעות ידיים. ומבעד להן, בחדר המדרגות, ריחף ריח של רחוב גשום מסרט שחור־לבן, טחב קר כמו על סלעים רטובים, עובש משונה כמו בספרייה עתיקה, ושרידים של בושם מתוק, מוגזם. שאלתי את עצמי אם זה רומנטי. גם ריח דחוס של חתול היה. ואוסף של דלתות אפורות וקירות לבנים. ועציצים מטפסים וכונניות ספרים צולעות ריקות מתוכן, סתם כך בין הקומות. מדרגות השיש היו מכוסות לכלוך ישן שהתאבן. עמדתי עליהן ותהיתי, איך יהיו החיים אצלה?
כשלא יכולתי להתאפק עוד, טיפסתי אל הקומה האחרונה, אל הדלת הערומה ששום שלט לא זיהה. הקשתי כמעט בליטוף, והיא נפתחה מיד, חריקה גדולה הזמינה אותי פנימה. המון תמונות גדולות — העיניים פירפרו לי, מהר, לכל כיוון — כן, אבא צדק, על הקירות של זהרה היו יותר מזכרות מעצמה, מאשר מאריאן המנוח. ספרתי אותן, כאילו מצליח לחשוף את האלמנה המרשעת במבחן הגעגועים הפולשני, ומוכיח שהנה, נפש קפואה היא, רגישה לעצמה בלבד. אבל האישה שהכניסה אותי אל הדירה חייכה אלי בעיניים פגיעות, מבטים של ילדה שקטה, שוברת לבבות, כזו שתעצור ברחוב ללטף נרקומן על ספסל כי באמת יכאב לה. הקול שלה התנגן כאילו היא שרה, מנסה להמס את מתח ההיכרות.
היא אספה אותי לסיור בדירה. הסלון היה מכוסה בגוונים חשוכים של רוטב עגבניות וקטיפה. המרפסת שקועה באובך גם כשהכביש למטה שומם, אבל ציפורים על עץ כתום מנגנות ישר פנימה, ובאופק רואים את הפסגות. חדר המגורים היה מוגף וילונות לבנים שקופים, שמכניסים הילת אור צהוב מהרחוב. ודלת ההזזה אטומה. לא תמיד, היא הסבירה, רק בימים שבהם השלטים האלקטרוניים ברחובות מזהירים מפני זיהום אוויר וקשישים מתבקשים להישאר בבתיהם. אבל זהרה בת חמישים וחמש.
את הנעליים חולצים אצלה במבואה, אמרה, כמו בבתים של פעם. הרצפה מסתתרת תחת שטיחים עמוקים מלטפים, מקצה לקצה. בסלון, מחצלת ספוגה בחומר דוחה יתושים מחוברת לתקע חשמלי ופירות מונחים בקערה. אפרסקים ותפוחים וענבים סגולים. על השרפרף הקטן שמיועד לשלט הטלוויזיה, צלוחיות של צימוקים ופיסטוקים ואגוזים, בוטנים ופירות יבשים, ובימי שישי יש גם תאנים מיובשות ותותי בר ופקאנים — בּאבָּק השכן עושה קניות, אמרה. אבל זהרה שומרת על הגזרה, כאילו בכל רגע אמורים לקרוא לה לשוב, אמא אפילו טוענת שעשתה שלושה ניתוחים פלסטיים. שני אגרטלים, כיסאות עתיקים, שעון קיר מצופה זהב. כיסא נדנדה. ספריית עץ גדולה שחורה עמוסה כרכים שאיש לא נגע בהם עשורים. כשאני מתקרב אליהם זהרה אומרת, אל תקרא יותר מדי, שלא תחטוף דיכאון.
מרצפות השיש צבועות חום בהיר עם קצוות שרופים, בין החדרים קשתות אבן לבנות, ובין דלת לדלת עציצים קטנים עגולים שגזע דק ארוך עולה מהם ולא מוביל לשום מקום. אין עליו פרחים, אולי זה עונתי. מדרגות עץ צפופות מטפסות אל הקומה השנייה, שבה חדר השינה של זהרה, ושל חאמד החתול. אהיל פלסטיק אדמדם דהוי מעמעם בו את האור, שטיחוני אפרסק כהים מחממים להם כל צעד, וסביב המיטות רשתות בד עדינות. גם חדר אמבטיה מרווח יש שם. ולי יהיה מקלחון משלי, קטן, שזהרה פיזרה בו כלי חרסינה עדינים ונר ריחני. בחדר שיהיה שלי פרוש שטיח עתיק בגוני טורקיז שאריאן אהב. בחלון אדנית פלסטיק ששיחים ירוקים וסבוכים מטפסים ממנה בפראות ומסתירים את הרחוב. בארון, בקופסאות קרטון קשיחות, ארוזים כלי נגינה שלא בקעו שנים מאריזותיהם, כאילו מעולם לא. המלחמה הסתיימה כבר לפני עשרים שנה, אבל החדר החדש שלי נשאר כמו שאריאן עזב אותו, בחופזה. חדר העבודה שלו. קלסרים מתקלפים, ומכתבה. עטים מהודרים שיבשו מאז. חליפות אירופיות עדינות תלויות בארון, אפופות זיכרונות משומרים, ונעלי בית מעור גברי נוקשה מונחות במדויק בקצה השטיח. הזמן עבר מהר, היא התנצלה כשפרקתי את התרמיל ודחסתי את החולצות שלי במרווחים הצרים בארון, מנסה לא לפגוע בשום דבר קיים. איזו מלחמה איומה, היא נאנחה, לא היו לי הכוחות לסדר ארונות, וממילא לא הייתי רוצה לדמיין אף אחד מתכסה בטעם האלגנטי של אריאן, מקלקל את הגזרה היפה שכולם זוכרים לטובה. אבל אז היא שלפה חליפת בד מחויטת אפורה־ירוקה כהה וחולצת כפתורים שחורה והדוקה. אמרה, החליפה הזאת תיראה עליך מושלם! תמדוד. התלהבה כולה. לא, לא תודה, סירבתי, והייתי מבולבל מטלטלות מצב הרוח החדות שלה. אבל זהרה התעקשה, התחילה לפרום את כפתורי החולצה והושיטה לי. נו, דוגמן. ופתאום מצאתי את עצמי מאדים במבוכה אבל מוריד גופייה, מסיר את הג'ינס ועומד מולה בתחתונים. מודד חולצה מעומלנת, היא מגישה לי מכנסיים, אני משתחל מהר לתוכם, והיא כל הזמן הזה מסתכלת, בוחנת אותי במבט חודר. ואז מלבישה אותי בז'קט ומציצה מאחורי כשאנחנו מסתכלים במראה. טוב, זה נראה טוב, היא היתה מרוצה, זה חורפי ומרשים ומסוקס, אתה חייב להודות. זה שלך, היא סיכמה, והחליקה לי בתנועות נעימות על השרוולים והגב, מיישרת את הבד. אומרת לי, אתה יפה מדי.
היא עזבה, ניגשה לחפש את החתול, ואני חזרתי לג'ינס ולטריקו ומיהרתי בעקבותיה.
היא הסיטה תריסים בסלון, מזמינה חוטי אור לזרוח מחרכי התריסים, ממהרת להרכיב משקפי שמש כהים, מסגרת חומה עבה שמבריקה בהבזקים כתומים, מזכירה שמדובר בכוכבת. הזמרת, שחקנית הקולנוע, מוכנה בכל רגע לכבוש בחזרה את הרחוב, חשבתי, ממתינה רק למחיאות הכפיים. ברגליים ארוכות משוכלות ובגב זקוף, שקעה בכורסת הטלוויזיה, החליפה תנוחות בחוסר נוחות, בשמלה אדומה ובשיער מטופח ואיפור עדין, וארבע טבעות לפחות ושרשרת.
מה שלום הלגונה שלכם? שאלה בנימוס.
שורדת, אמרתי.
ולמה שלא תשרוד? התפלאה.
התחממות כדור הארץ, זיהום האוויר, זיהום מקורות המים, שיט לא חוקי, דיג לא חוקי, סירות מנוע, סירות גז, אה, וגם כביש שהממשלה סוללת לנו באמצע שמורת הטבע.
היא הביטה בי, מזועזעת מעט, היא בטח חוששת שאני מוזר מדי, נבהלתי. אחר כך ניגשה לחלוט תה צמחים.
ובכן, למזלך עברת אל העיר סופסוף. היא צעקה מהמטבח, לא קל, ילדות באנזלי, אין ספק.
דווקא התאים לי שם, עניתי בזהירות, משתדל שלא לטעון שהיא טועה.
היא ניגשה עם שני ספלי תה רותח, חיכתה שאספר משהו, שאלתי, שמעת שהאמריקאים גילו פתיתי שלג בקוטב הצפוני של המאדים? באזור שבו השמש זורחת רק ארבע שעות ביום.
מעניין, היא אמרה בשעמום.
זה אומר שיש חיים במאדים, אולי, ניסיתי להלהיב.
אני יותר טיפוס של אירופה הקלאסית, היא התנצלה.
מבטי נשבה בתמונה אחת קטנה, שהיתה מונחת על מדף הסוכריות. זהרה ואריאן, ילדים מבוישים על חוף הים — נערה שבטח הייתי מתאהב בה, ובטח היתה מרחיקה אותי בחמימות מתעתעת; נער שהיה הופך חבר שלי. הלוואי, הייתי רוצה אחד רגוע ומאושר כזה בין החברים. הם מביטים אל המצלמה בעיניים סקרניות, פעורות, כאילו מרוב אושר רק מבקשים לדעת אילו עוד הפתעות טובות והרפתקאות מסעירות צופן להם העתיד. התבוננתי כמו בפורנוגרפיה, אל תוך המבטים שלא יודעים מה ממתין מעבר לפינה.
זו אבאדאן, בתמונה, היא נאנחה, שם גרנו. אבאדאן של מועדוני הלילה המפורסמים, שהיו זורחים בפנסים צבעוניים, של מלונות היוקרה ואולמות הנשפים, נמל התעופה הבינלאומי שלא נח, לא ביום ולא בלילה. נפט היה זורם בברזים של אבאדאן, בימים ההם. והפיקניקים, כשהיינו בורחים אל הנהר בסופי השבוע, איזה פיקניקים היו לנו שם.
אבל מאות אלפים נהרגו, מה היא והצער שלה שווים, לעומת מאות אלפים? היא שאלה. הכול נעלם ונבלע. היא פנתה אל מדפי האלבומים, מקווה שאמטיר שאלות, אבל אני דיברתי מעט. לא הצלחתי לחשוב על מילים מתאימות, פחדתי להביך, גם לא הייתי משוכנע שאני מצליח לעקוב אחרי הלכי הרוח המשתנים שלה, להבין מה מותר ומה אסור.
אבאדאן נחרבה כליל, היא אמרה, העיר שאהבנו נהרסה לנו בלי זכר, במלחמה. אנחנו עזבנו עוד קודם, שנה לפני שפרצו הקרבות, היא הדגישה בצליל מתנצל, מעולם לא חזרנו.
היא פתחה קלסר לבן שהיה קבור תחת ערמת אלבומים צבעוניים ומעוטרים, והיה הארוך מכולם ומאובק יותר, וכולו גזירי עיתונים מכוסים בצלופן שקוף ישן. הנה, קאמי, כאן זה נגמר בשבילי, אמרה. עשרים באוגוסט 1978. יום הולדת עשרים וחמש. אריאן חזר ממסע עסקים בלונדון, הייתי משוכנעת שיותר געגועים מהגעגוע ההוא, אין סיכוי להרגיש לעולם. בכל יום שעובר התלות בו מתנפחת, והדאגה לו, והאהבה, ואללה יודע לאן זה יגיע. הוא נכנס הביתה עם מתנה ארוזה וזר עצום ובוהק של ורדים, בורדו ולבן, שאהבתי. אמרתי לו, אין זמן, אין זמן, אפילו לא פתחתי את הקופסה, לא נתתי לו לפרוק מזוודה, מיהרנו. זה היה ערב הקרנת הבכורה בקולנוע רקס. הוא החמיץ פנים, אבל הבטחתי לפצות אותו אחר כך. היה חם, לוהט, כמעט רצינו להתפשט באמצע הרחוב. היה ריח של ים, אבל מסביב תחושה רעה, משהו משתבש, כמו סערה שמתקרבת. למי היה זמן לשים לב, אצלנו היה טוב.
עיתונאים מקומיים חיכו שנגיע, הצטופפו על המדרגות המטפסות אל האולם. השמעתי כמה משפטים נלהבים ונכנסנו. צעדתי, מרוחה בחיוכים, מחפשת בין השורות את העיניים הרעבות והאוהבות, את הלחשושים שמתכוונים אלי — הנה היא, הנה הכוכבת — והגבות שמזדקרות לעברי, אהבתי. התיישבנו. ולא עברה דקה, ואריאן לחש שהוא לא מסוגל, הוא חייב להתנשק איתי, מיד, הוא לא מוכן לא להרגיש אותי עכשיו, דחוף, הוא התחנן. הוא חיכה שהאורות יכבו, ואז משך אותי החוצה, בכוח. רצנו במדרגות אל פינה חשוכה בקומה הראשונה של המרכז המסחרי. אתה מפספס את כל הסרט, התלוננתי, אבל השפתיים שלי היו חשובות לו יותר.
כשחזרנו אל דלת הכניסה, עמדו בחוץ שני שוטרים ונעלו את הדלתות. אריאן ביקש שיפתחו לנו, הרי ממתינים לנו בפנים, אבל הם סירבו בתקיפות, הסבירו שאסור. הבחינו בכמה חשודים נכנסים פנימה, הם סיפרו, עד שמפקד המשטרה לא יגיע עם תגבורת ויבצע חיפוש קפדני בקהל, איש לא יוצא, איש לא נכנס, זו הפקודה, מהתחנה. שאלתי, למה יש ריח של עשן מבפנים? הם ענו, כנראה החשודים הבעירו אש קטנה, קיוו להסתלק החוצה בחסות הבהלה. אז עמדנו שם וחיכינו, והאש התלקחה. אין לי מושג איך עבר הזמן, מה חשבנו, על מה דיברנו, אבל דקות נשרפו והאולם בער. אני זוכרת נהג טנדר שדרש לפרוץ את המנעול, התעמת עם השוטרים, הם מנעו ממנו, ואנחנו עמדנו מנגד, אריאן ואני, כמו ילדים אובדי עצות וחסרי אונים, לא מבינים כמה גדול וסופי הלילה ההוא, רק צופים קפואים בלהבות שאוכלות את הקירות ונלחמות לחמוק החוצה.
אחרי עשרים דקות הגיעו רכבי הכיבוי. מהברזים בקושי זרמו מים. הדלת נפתחה לבסוף, ובפנים ערמות של אפר שחור, כמו גבעות קטנות. שלדים חרוכים ומתפוררים. ארבע מאות עשרים ושתיים גופות. אולי יותר. תלוי מי סופר.
אבל איך הם לא פרצו החוצה, הצופים? למה לא הפילו את הדלתות על השוטרים?
לא יודעת. הם ישבו ונשרפו. הם נותרו כולם יושבים בכיסאות. ראינו את שורות הפגרים השחורים דרך הדלתות שהתכלו, כשהאש שככה. ואז ברחנו. אפילו לא בכינו בלילה הראשון.
אבל למה בישיבה? מה פתאום בישיבה? איזה מין בן אדם לא קם ובורח כשהאש מתקרבת? השתגעתי מהמחשבה המתסכלת.
לא יודעת, היא משכה כתפיים, אולי היו מעולפים או מתים כשהאש הגיעה, שאיפת עשן, או גז, אמרו שגז פריאון דלף מהמזגנים, לך תדע למי להאמין. בטח לא לוועדות החקירה. ארבע מאות עשרים ושניים צופים שנתנו את עצמם בידיים שלנו, שבאו עם מיטב הבגדים, ושילמו במיטב הכסף, בשבילנו, סמכו עלינו, התרגשו לבוא אלינו. ארבע מאות עשרים ושניים. עד למגדלי התאומים של אמריקה לא היה עוד אסון טרור קטלני שכזה. בחודשים הבאים ברחתי מהחדשות. העיתונים התחרו זה בזה בתמונות שער אכזריות, נאבקים מי יביא את המראות המחליאים יותר, מי ישלהב חזק יותר את יצרי האספסוף המחומם. ניסיתי לברוח, אבל זו היתה רק ההתחלה. המדינה בערה, הקולנוע מת, מי צריך שחקנית בכלל, מי צריך יצרים מלאכותיים והתרגשויות מאופקות באדיבות תעשיית הבידור, כשלהמונים יש אש משלהם, אמיתית? אירוע רדף אירוע, לא נותר רגע לעכל, עולם שלם השתנה לנו ברגע.
היא מדפדפת בין העמודים, מאה ושמונים בתי קולנוע נשרפו או נסגרו בתוך תשעה חודשים. קולנוע דיאנה, קולנוע רדיו סיטי, כל האולמות שעליהם חלמה, שעשו אותה למי שהיא. והעיתונים הלכו והתרגלו, השתעממו, ידיעות טור קטנות ואזכורים זניחים, עוד אולם נפל, שגרה. ומילים מתלהמות, הנה, סמל הרעלת המערב, הרדידות, המופקרוּת, הניוון התרבותי, הולך וממוגר. אני, שנתתי את כולי ואהבתי אותם כל כך, אני סמל הניוון, היא התרגזה. ושנה אחר כך, אני שום דבר, כמה לא קיימת נעשיתי פתאום, מי היה מאמין.
אריאן הוא זה שאסף את גזירי העיתונים. זהרה התנגדה. היא חזרה אליהם רק שנים אחר כך, כשהשאיר אותה לבד. ובינתיים נאסר עליה להופיע. הבמאים, החברים, חמקו לה מזמן, איש לא החזיר צלצול — הצנזורה של השלטון היתה גרועה, אבל הצנזורה העצמית של האמנים גרועה בהרבה. גם הבורחים גרועים, היא הכריזה, קמו והסתלקו אל מעבר לים. אבל אולי בעצם אין לנו זכות להאשים?
עכשיו, בין כותלי בניין הדירות הישן, נראתה ההתרסקות טרייה. לא הבנתי למה אני מרגיש אשם ולא הצלחתי להחליט מה לעשות עם הידיים ואיך להפגין עניין, כדי שתמשיך לספר. מה מותר לשאול? ואיך היתה ההרגשה ברחובות, כשהכול התפרק, התהפך? האם גם אני אקלע לסערה כזו אי־פעם בחיי? לפרק היסטורי ששורק לך בין הבתים, בין הרגליים, בשידור חי, מערבולת משתוללת של התעלות שסוחפת את כולם, להלם, לפחד, להתחדשות? עולם חדש קם. רק מלדמיין הדם מבעבע, כי הוא יודע, אתה עד להשתנות האנושות. אדם צריך להרגיש עד, פעם בחיים, כדי לדעת שהוא חי.
אלבומי התמונות שכבו בינינו על שולחן הברזל הקטן, זהרה הציצה לעברם, מתוחה, עקבה אחרי במבט הירוק המפלרטט שלה, מקווה שאתבונן, מודאגת שלא אאמין כמה גדולה היא היתה. אז דיפדפתי, לאט. העם הזה רומנטי מדי, היא נאנחה, זו כל הבעיה. לא הבנתי מה בדיוק הבעיה, אבל השתדלתי לשאול שאלות. היא לא דומה לדודה מהסיפורים ולא לכוכבת מהשמועות. אבל היא יפה. השיער השחור שהחליק אל הכריות הרכות נראה בדיוק כמו בתמונות המתות שמביטות בי מבעד לצלופן המרשרש ומקירות המסדרון. היה לו ריח ילדותי, וחשבתי שזה סקסי, איך שלא השתנה כל השנים.
זהרה מזגה מיץ אננס לשתי כוסיות קטנות. מכונית הפַּייכּאן האדומה שלה קפואה באבק כבר עשרים שנה, היא התלוננה, חונה למטה ממש דקה מכאן, תקועה בפינת הרחוב. אם יהיה לך כוח להביט בה, קאמי, אהיה אסירת תודה, היא הסמיקה, אולי תצליח לתקן? אני אשתדל, הבטחתי. ושמחתי.
חאמד החתול התכרבל לידה על שרפרף, היא מדגדגת לו בגרגרת ובקרקפת, והוא עושה פרצופים של מי שסובל בשקט. נדמה היה לי שהוא קורץ אלי ושואל, בחיי אללה, איך נתקענו שנינו עם המשוגעת הזאת?