הסיפור על ארז גרשטיין מתחיל וגם נגמר בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. שם נולד ועוצב, ושם גם הובא למנוחת עולמים. לעומד בקצהו הדרום־מערבי של בית הקברות, מול קברו של ארז, מתחוורים ברגע אחד רובדי חייו ומותו. ממזרח נשקפת גדר הקיבוץ, זכר לקרבה לגבול הירדני והאיום הביטחוני. מדרום־מערב, עדיין בתחום בית הקברות, לוח חרס לזכר קרוביהם של בני המשק המונה את הערים והמחנות באירופה בהם נרצחו בתקופת השואה. מבעד לחללים שבלוח נישא רכס הגלבוע, כמצבת נצח לשאול המלך ולבנו יהונתן שנפלו בקרב נגד הפלשתים, ומפסגותיו כמו עולה זה אלפי שנים קינתו של דוד המלך על מותם: "איך נפלו גיבורים... הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר". מצפון ניבט הירוק של עמק בית שאן, על שלל עתיקותיו, ומעבר לו - עמק חרוד ועמק יזרעאל על ברכות הדגים שלהם, והקיבוצים שהפכו כבר לסמלים: עין חרוד, בית אלפא, תל עמל. זיכרון של עת רחוקה, והיסטוריה חיה של המהפכה הציונית. מצפון־מזרח, כמו בשיר נושן, השביל עם השדרה שלאורכו ניצבים ברושים מאובקים. ועוד מעבר לו, פאתי רמת כוכב ושלוחת צבאים, ביניהם נמצא המושב שבו חיה עופרה, אחותו של ארז. ואם יש עוד צורך לומר במפורש את מה שמתברר מאליו - שמו של המושב הוא, איך לא, מולדת.
*
ארז גרשטיין נולד ב־13 במרס 1960 בבית חולים העמק בעפולה. בן בכור להורים שעלו לא מכבר לישראל. אמו שולה עלתה מסוריה, ואביו רפאל - מארגנטינה. מהגרים בני מהגרים, שבנו ביחד בית בארץ חדשה. ארז היה לא רק לילד הישראלי שאליו פיללו, אלא לאחד הסמלים של הישראליות בכלל עבור רבים אחרים.
אבל סמלים ישראליים, מתחילים, כידוע, הרחק מן השדות שבעמק. במקרה של ארז גרשטיין, השורשים הם בדמשק, בגרודנה ובבואנוס איירס.
שולה (שולמית)
שולה (שולמית) קישיק, אמו של ארז, נולדה ב־1936 בדמשק, אחות בכורה לשמונה אחים ואחיות, חלקם ייוולדו רק לאחר שהיא עצמה כבר תעזוב את סוריה. עיר הולדתה, דמשק, היתה בית ליהודים כאלפיים שנה, שבמהלכן ידעה הקהילה ימים מפוארים בצד ימים קשים.
ימי ילדותה ונערותה של שולה קישיק (שנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20) היו מן הקשים בתולדות הקהילה. בדורות שקדמו לתקופה זו הידרדר בהתמדה מצבם הכלכלי של יהודי העיר.* רבים מהם עזבו את דמשק ואלו שנותרו חיו בדרך כלל בדלות ונמנו על המעמד הבינוני־נמוך: רוכלים, בעלי מלאכה ועסקים קטנים ופקידים בדרגות נמוכות בבנקים ובשירות השלטון הקולוניאלי הצרפתי שמשל בסוריה בשנים 1946-1922.
[* ההידרדרות החלה עם פשיטת הרגל של האימפריה העות'מאנית ב-1875. השכבה הדקה של היהודים האמידים שתמכו בקהילה היהודית בדמשק התפוררה, ועמה מערך התמיכה בפעילות המאורגנת של יהודי העיר. מרד הדרוזים בשנת 1925 פגע עוד יותר בכלכלת העיר.]
אך כמו בימי יוסף בן מתתיהו, גם בעת החדשה נגזר גורלם של יהודי דמשק על פי אירועים שאירעו מדרום, בארץ ישראל. במאה הראשונה לספירה נטבחו כ־10,000 מיהודי העיר על רקע המרד הגדול נגד הרומאים ביהודה. כמעט אלפיים שנה אחר כך היכו בקהילה העתיקה גלי ההדף של הסכסוך הישראלי-ערבי בארץ ישראל. בהשראת המרד הערבי נגד הבריטים שם* הותקפו בשנות ה־30 שוב ושוב יעדים יהודיים ברחבי העיר.
[* מאורעות 1939-1936.]
פעולות טרור נוספות התרחשו ב־1943 וב־1945. שולה עדיין זוכרת שרימון הוטל לבית כנסת, ושאביה היה בין אלו שנחלצו לפנות את הפצועים. במקרים אחרים נותק זרם החשמל לשכונה היהודית.
בסתיו 1947, עם התחדדות הסכסוך לקראת ההכרעה בעצרת האומות המאוחדות על עתידה של ארץ ישראל, החלה המדינה הסורית הצעירה לנקוט שורת צעדים נוקשים כלפי הקהילה הקטנה. על יהודים נאסר לצאת לארץ ישראל או ללבנון, ועונשים כבדים הוטלו על מי שנתפסו בבריחה או שסייעו לבורחים. גם אביה של שולה ייאסר לזמן מה, לאחר שהיא ואחיה ניסים יימלטו מסוריה. כן הוטלו הגבלות על לימוד השפה העברית. בהמשך גם נאסר על יהודים למכור את רכושם ואפילו לשנות את מקום מגוריהם, לעבוד בבנקים או בשירות המדינה, לרכוש טלפונים או לקבל רישיונות נהיגה.
בימים שלאחר החלטת החלוקה ב־29 בנובמבר 1947, הגיעו הרדיפות לשיאן, ולא רק בעיר הבירה: בית הכנסת העתיק בעיר חאלב, שבו הוחזק כתר ארם צובא (ספר התורה העתיק בעולם), הותקף בידי המון מוסת וחלקים מן הכתר נשרפו. במהלך השנים הקשות הללו הצטמקה קהילת יהודי סוריה משיא של 30,000 יהודים ב־1942, לשפל של 5,000 נפש ב־1948. הנותרים, ובכללם רוב משפחתה של שולה קישיק, נכלאו למשך 45 השנים הבאות מאחורי מסך הבזלת הסורי.
אבל החוויה היהודית־דמשקאית באותה העת לא הסתכמה בפחד וברדיפה. החל משנות ה־20 החלו רוחות חדשות לנשב בחארת אל יאהוד, שכונת היהודים, שבה גדלה שולה. רוחות שעד מהרה יישאו בכנפיהן גם אותה. עם תום מלחמת העולם הראשונה הצטרפה קבוצה של מורים מארץ ישראל לשורות מערכת החינוך היהודית בעיר, ויצרה תשתית ציונית פועמת שתמשיך לפעול בשני העשורים הבאים. בהשראת הקבוצה נוסדה תנועת הנוער הציונית מכבי. בהמשך ייסד שליח של הקיבוץ המאוחד את החלוץ, שהכשירה צעירים לעלייה. ב־1933 ביקר מנהיג הפועלים יצחק בן צבי* בבירה הסורית והקדיש זמן ניכר לשיחות עם צעירי התנועה. סוריה היתה, אם כן, לראשונה בין מדינות האסלאם בה קמו תאים של צעירים ציונים־חלוצים במודל של תנועות הנוער באירופה.
[* לימים נשיאה השני של מדינת ישראל.]
באווירה זו, של פחד הולך וגובר והתרופפות חיי הקהילה מחד גיסא, ומשב רוח רענן מארץ ישראל מאידך גיסא, נולדה הילדה שולה קישיק, ואחיה ואחיותיה הקטנים בעקבותיה: ניסים, אדוארד, יהושע, אלי, לוריס, איבון, דוד ואלברט. ארבעת האחרונים ייוולדו לאחר שהיא תעזוב את דמשק. שולה מספרת שהמסורת המשפחתית גרסה שהמשפחה הגיעה במקור ממרכז אירופה, ושבבית אכלו גם אוכל "אשכנזי".
אביה של שולה, חיים, גידל בחצר ביתו תרנגולות ובעלי חיים נוספים, ואת תוצרתם מכר בחנות שבחזית הבית. האם נביהה (נאוה) גידלה את ילדי המשפחה וסייעה לחיים בעבודתו. בני הזוג שמרו על המסורת, אך ידעו גם להתאימה לצורכי השעה: חיים קיבל מהרבנים אישור לטפל בחיות שברשותו גם בשבת, מפאת צער בעלי חיים, אך על דעת עצמו הרחיב את ההרשאה וניצל את השבתות גם לביקור מזדמן בבית הקולנוע.
אביו של חיים קישיק, הוא אבי סבו של תת־אלוף ארז גרשטיין, נהרג במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה במדי הצבא הטורקי. לקרוביו מעולם לא נודע דבר על נסיבות מותו או מקום קבורתו.
חיים, סבו של ארז, נאלץ לצאת לעבודה בילדותו, וכבר בגיל 20 היה לאב. לפיכך, מעולם לא השלים את השכלתו הפורמלית ולא ידע קרוא וכתוב. אך חיים למד בכוחות עצמו, בין היתר מתמטיקה, וניחן ביכולת מופלאה לספר סיפורים בעל־פה.
הבת שולה למדה תחילה באליאנס, בית הספר היהודי־צרפתי. אך ב־1943 נשרף המוסד בידי פורעים, ותלמידיו עברו ללמוד בבית ספר נוצרי. עתה נחשפה שולה למתרחש ברחובות דמשק. היא החלה ללמוד ערבית (בביתה שוחחו בצרפתית), ועד מהרה נתקלה בשלטון ובנציגיו המאיימים. ההורים, שדאגתם לשלום ילדיהם הלכה וגברה, לימדו אותה לזהות את אנשי המודיעין שפיקחו בחשאי על יהודי העיר. "אל תשוחחי עם אלו הלובשים מכנסיים מתחת לגלבייה", הורו שוב ושוב לבתם.
שולה היתה רק ילדה, אך האווירה הקשה של הימים ההם נטעה בה דחף עז לעזוב. היא הקשיבה בעניין רב לסיפורים על אודות קרובים ורחוקים שהסתכנו ועלו לארץ. כמה חודשים לאחר ההתקפה על בית הכנסת בחאלב בישרה שולה בת ה־12 להוריה כי בכוונתה ובכוונת אחיה ניסים, הצעיר ממנה בשנתיים, לעלות ארצה. אצל שולה נחשף לראשונה רצון ברזל ושיקול דעת עצמאי. חיים ונביהה דחו את דבריה כשיגיונות ילדות חסרי בסיס: "המשפחה תעלה כולה ביחד, אם בכלל," פסקו, אך שולה הפגינה נחישות.
משהתברר שאחותה הגדולה של נביהה, הדודה מרים סעד, מתעתדת לעלות לארץ ישראל כדי להתאחד עם ילדיה שכבר שהו שם, הסכימו בקושי רב ההורים כי שולה וניסים ייסעו אף הם. ניסים הקטן נשלח קודם באוטובוס לביירות. ובדרך העמיד פני ישן כפי שהנחה אותו אביו, כדי שאיש לא יחשוד במטרת נסיעתו. בביירות אף אחד לא המתין לילד הקטן שבא מדמשק, ולבסוף היתה זו המשטרה המקומית שהביאה אותו לקרוביו בעיר.
יומיים לאחר מכן הלכה שולה עם דודתה מרים לכיכר העיר בדמשק, כדי לשכור מונית לביירות. השתיים המתינו לחיים שיבוא להיפרד מבתו הבכורה, אך הוא התעכב, ונהג המונית דחק בהן לעלות לרכבו. לאחר דחיות חוזרות ונשנות הן עשו זאת. כשהחלה המונית להתרחק מן הכיכר, הגיע חיים מתנשף בריצה, אך הנהג כבר לא עצר. לעולם תזכור שולה את הרגע ההוא: אביה רץ בניסיון נואש להשיג מכונית נוסעת, ספק מנופף בידו לשלום, ספק קורא לנהג המונית לעצור. שולה ואבא חיים ישובו וייפגשו רק כעבור עשרות שנים, כשהילדה כבר תהיה לאמא בראשית שנות ה־40 לחייה.
אף ששולה עלתה ארצה מרצונה, התחדדה בה תחושת כעס כלפי ההורים שנותרו מאחור. כששמעה כי הוריה הביאו לעולם ילדים נוספים התחושה רק התעצמה: "הרגשתי שהם ויתרו עלי ועל ניסים, לא הבנתי איך נתנו לי לנסוע!"
*
הדודה מרים ושני הילדים המתינו בביירות כמה חודשים עד שיוכלו לעבור בנתיב הרגלי לארץ ישראל, שהפעיל המוסד לעלייה ב' דרך דרום לבנון. בינתיים נהנו הילדים מפריז של המזרח התיכון ובילו שעות ארוכות על חוף הים הביירותי.
לבסוף ניתן האות. ביום פקודה יצאו השלושה לרחוב בשעה שמונה בערב, עצרו מונית אקראית ונסעו עמה לאחת מערי החוף שמדרום לבירה. כדי לא לעורר חשד לא נטלו עמם דבר. שולה תתחיל את חייה החדשים כשרק בגדיה לגופה. מאחור יוותרו לא רק ילדותה והמשפחה, אלא גם כל חפציה.
מעיר החוף נסעו השלושה למרג' עיון, ומשם יצאו בחסות החשכה למסע רגלי לכיוון מטולה, בלוויית שני מבריחים. הקבוצה הקטנה חצתה את נחל עיון וצעדה בדרך לא דרך אשר עברה בשדות קוצניים. לפתע שמעה שולה כלבים נובחים במרחק. "אנחנו מתקרבים," לחש אחד המבריחים. זה היה עידן שבו לא חצץ מכשול של גדר או שדה מוקשים בין שתי המדינות, כך שהקבוצה הגיעה למטולה בשלום ואנשיה פנו להעיר את הנוטר העברי בתחנת המשטרה המקומית.
*
כמו שקורה לפעמים לחלומות, הארץ זבת החלב והדבש לה ייחלה הילדה שולה היתה למציאות יומיומית קשה. אחות בת 12 ואח בן 10, הרחק מאבא ומאמא, בארץ זרה, מאכלים משונים, בליל של שפות, ים של מכאובים. ניצולי שואה לצד פליטים מארצות ערב, יתומים שזועקים בלילה לאמא שאיננה, והדי המלחמה הקשה של 1949-1947 שמסביב, שבה נהרגים אלפי ישראלים.
שולה וניסים שהו זמן קצר במחנה אוהלים בחיפה, ומשם נסעו לדודהּ ודודתה בתל אביב. שולה, ממוקדת ותכליתית, אחראית עכשיו לגורלו של אחיה הצעיר, באה לעיר הגדולה במטרה לארגן במהירות את החיים: קורת גג ומוסד חינוכי לה ולניסים. אך בו ביום התברר לילדה הקטנה כי המסע הרגלי לארץ היה רק המבוא לשורה ארוכה של קשיים. בלילה הראשון בעיר הקשיבה שולה לקרובים המשוחחים בלחש ושמעה את הדודה נוזפת בדוד: "הילדים יישארו כאן? איתנו?!"
ושולה הבינה, היא וניסים יצטרכו לחפש מקום חדש. וכך, חודשים ספורים אחרי שהחליטה לעזוב את דמשק, יצאו השניים למסע נדודים שני, הפעם לקיבוץ. שולה לא ידעה בדיוק במה מדובר, אך התיאורים ששמעה מצאו חן בעיניה, ובנסיבות שאליהן נקלעה היא ביקשה לנסות לגור בחיה המשונה הזו, קיבוץ.
לאחר תקופה קצרה במחנה אחוזה של עליית הנוער "נבחרו" שולה וניסים על ידי קיבוצים שונים: האחות לבית זרע שבעמק הירדן והאח לכפר מסריק שמדרום לעכו. שני הילדים, בודדים בארץ חדשה, רצו להישאר יחדיו וצעקו, מחו ולבסוף גם בכו. אך רצון הברזל של שולה לא עמד לה כאן, והשניים הופרדו. "זו היתה הפרידה הכי קשה," היא אומרת. וזו לא היתה הפרידה האחרונה שלה.
קיבוץ בית זרע של השומר הצעיר היה לביתה הקיבוצי הראשון של שולה בארץ. מסעה בחברת הנוער עתיד לעבור בשני קיבוצים שומריים נוספים: עין החורש ורשפים, שבו תהפוך לימים לחברה מן המניין.
בבית זרע ובעין החורש היתה שולה לחלק מחברת הנוער של דוברי ערבית - מסגרת שיזמו התנועות הקיבוציות כדי לסייע לקליטת העלייה ההמונית. פרנסי הקיבוץ וחבריו עזרו לילדים הללו, שעלו ארצה בגפם, אך לסיוע היו גם מגבלות. שולה זוכרת ש"אנחנו לא קיבלנו חלב כמו בני המשק, ולא למדנו במוסד שלהם. אבל אני, אני כבר הייתי מחוסנת." ובכל זאת, הקשיים לא עברו מבלי להותיר חותם. את התסכולים מן הקליטה תיעֲלָה שולה להזדהות עמוקה עם ה"שחורים", באשר הם. היא נשבעה שבבוא יומה להתחתן היא "תלך רק עם שחור", והחלה לקרוא מה שיכלה על מאבקם של "השחורים באמריקה" לשוויון זכויות אזרחי וחברתי שם. כאישה בוגרת שולה כבר תהיה יותר נינוחה. היא תתחתן עם פולני מארגנטינה, ואת ניסיונותיה הקשים תדע לתרגם להדרכה מחויבת ורגישה של חברת נוער משלה, בקיבוץ רשפים.
כעבור שנתיים בבית זרע, בהן ביססה את העברית שלה בסיועם של חברים מן הגרעין הסורי באפיקים, עברה שולה, כאמור, לקיבוץ עין החורש שליד חדרה. כאן החליטה הנערה הצעירה שהיא תהיה כמו כל הצברים. היעד הראשון: חיתוך הדיבור. שולה: "רציתי למחוק את המבטא הסורי. שעות ישבתי בחדר ותרגלתי עברית בלי מבטא." ובכלל, שולה התבוננה סביבה והפנימה. בעין החורש התרשמה שולה מאחת מחברות המשק: רקדנית מעולה שעמדה במרכז החיים החברתיים. כשנולד לחברה ההיא בן ושמו ארז החליטה שולה ש"יום אחד, כשיהיה לי ילד, אקרא לו ככה, ארז."
ילדי חברת הנוער עבדו והכשירו עצמם לחיים חלוציים בחקלאות. כעבור שנתיים הצטרפה קבוצתה של שולה לקיבוץ צעיר בעמק בית שאן, רשפים. גם בשירות הצבאי המשיכה שולה בנתיב החלוצי ושירתה בנח"ל. את רוב שירותה עשתה בקיבוץ שמיר אשר באצבע הגליל, שנוסד, כמו רשפים, על ידי יוצאי השומר הצעיר מרומניה.
עם תום שירותה שבה שולה להשתקע ברשפים, הפכה לחברה מן המניין ואף נבחרה למזכירות הקיבוץ. היא עוד תנסה לחיות תקופה קצרה כאישה צעירה בתל אביב, אבל "החברה הסלונית לא משכה אותי," היא אומרת כשהיא מתבוננת על הניסיון ההוא, ועד מהרה שבה לקיבוץ. תמו הנדודים, לשולה קישיק יש עכשיו בית, לתמיד.
רפאל־ראול
ב־1936, השנה שבה נולדה שולה בדמשק, נולד הרחק משם, בבואנוס איירס שבארגנטינה, הילד ראול־רפאל גרשטיין. מספר קטן של יהודים גר בפנינה של דרום אמריקה כנראה מאז היווסדה, אך כשרפאל נולד היתה העיר בשלהי קליטת גל עצום של יהודים שעזבו את מזרח אירופה החל מסוף המאה ה־19. בשנת 1935, כשנה לפני שרפאל נולד, נאמד מספרם של יהודי המדינה כולה בין 200,000 ל־300,000 נפש, כשמרביתם התגוררו בבואנוס איירס.
רפאל היה בנם הצעיר של יעקב ושרה גרשטיין, ואח להדסה, שנולדה ב־1932. ההורים הפליגו לעולם החדש מהעיירה גרודנה שבגבול פולין-ליטא.* תחילה היגר האב, להכין תשתית בארץ הרחוקה, ורק כעבור שנתיים חברה אליו רעייתו. כך ניצלו השניים מגורלם של יהודי גרודנה והסביבה בימי השואה: 40,000 מתוכם נרצחו על ידי הנאצים, ומהקהילה המפוארת בת 800 השנים נותרו לפלֵטה כ־200 איש בלבד.
[* כיום נמצאת העיר בבילארוס.]
בנֵי גרשטיין הקפידו לקיים קשרים הדוקים עם העיר שהותירו מאחור. עד שנות ה־40, ואף לאחר הכיבוש הנאצי, נמשכה חליפת המכתבים בין שני חלקי המשפחה עד שנפסקה לתמיד. בחדר השינה נתלו עכשיו תמונות סבא וסבתא שנרצחו באירופה, דיוקנאות גדולים בשחור־לבן.
החיים בארגנטינה הבטיחו את קיומם הפיזי של בני משפחת גרשטיין, אך לא את רווחתם הכלכלית. אביו של רפאל היה קוונטיק, סוחר זעיר שמכר מוצרים שונים מבית לבית וקיים את משפחתו בצניעות רבה. לימים אף נאלצה המשפחה למכור חלק מחפצי ביתה כדי לממן טיפול רפואי לבן רפאל.
כמו אחרים מבני המעמד הבינוני־נמוך, הצטרפו הדסה ורפאל לתנועת השומר הצעיר, אשר שילבה בין ציונות לבין סוציאליזם והציעה אופק חדש לבני המהגרים. הדסה היתה פעילה מרכזית בקן המקומי, ובית הוריה היה למשכנה של הספרייה השומרית, שכללה גם את יצירות המופת של מרקס ואנגלס. בארגנטינה, שבה משלה מאז ראשית שנות ה־30 שורה של דיקטטורים ימניים, היתה ספרייה כזו בבחינת סכנה לבעליה. רפאל: "יום אחד באה משטרה לבנק, לחקירת מעילה. אני לא הייתי חשוד, אבל מיד העברנו את הספרייה של הדסה למקום בטוח."
השומר הצעיר בבואנוס איירס היה ארגון פעיל ותוסס, ותחת כנפיו פעלה מחלקה לספרות והוצאת ספרים קטנה, "חרישות עמוקות" שמה. במהלך מפגשי החברים נשלפו שירונים קטנים שהפיקה ההוצאה. בעברית מנוקדת, על נייר זול, נכתבו שירים שעיצבו את תפישת עולמו של רפאל הצעיר: ציונות וסוציאליזם מהפכני, עלייה לארץ ישראל והקרבה אישית, שומרים וחלוצים, חולמים ולוחמים.
ברקע היו תלויים נופים של ארץ אחרת, רחוקה ואידילית, עמק שכולו חלום ומהפכה לאומית שתלביש את הארץ השוממה שלמת בטון ומלט. בעמוד שש של השירון, בין פואמה מהפכנית על "גלגלי העולם" ש"חורקים שן במפעל", לבין מזמור לטרומפלדור ש"בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל", הסתתרה עננה.
קדרו קדרו פני השמים
ורוח עז רעש
קבלו, קבלו הרי אפרים קורבן צעיר חדש
שומרים עוברים בדרך
במצוקי סלעים
ועל כפות ידיהם
גוף חברם נושאים
בין הרי גלבוע
שם קבר יש בגיא
ובלב שומרי גליל
זיכרון חברם חי.*
[* השיר נכתב על ידי יהושע פרושונסקי, לזכרם של שני שומרים שנרצחו ב-1936 בנחל השופט שברמות מנשה.]
*
באמצע שנות ה־50 החליטה הדסה לעלות לישראל עם הגרעין של בני שכבתה. זמן קצר לאחר מכן ביקש גם רפאל לעלות עם בני גרעינו. ההורים, כשני עשורים לאחר הגירתם הראשונה, החליטו לנוע שוב, והפעם בעקבות ילדיהם. ב־1956 מימשה הדסה את תוכניתה, ויחד עם חבריה לגרעין הגיעה לקיבוץ רבדים שבדרום. כעבור זמן קצר עלו יעקב ושרה, ואליהם הצטרף רפאל שהקדים את חבריו לקבוצה.
בעוד שמסוריה הקרובה והעוינת נאלצה שולה לגנוב גבולות בלילות חשוכים, הרי שעם ארגנטינה הרחוקה קיימה ישראל יחסים תקינים. ישראל ייבאה בשר בקר מערבות הפמפס, והארגנטינאים הגיבו במחוות - אוויטה פרון, אשתו של הנשיא הנערץ, אפילו העבירה חבילות סיוע אישיות לתושבי המעברות. לפיכך יכלו יהודים להגר מארגנטינה לישראל לאור היום ובאין מפריע.
הגרשטיינים מכרו את ביתם הצנוע בבואנוס איירס, ובסיוע הסוכנות היהודית עלו לאונייה שהפליגה מארגנטינה לגנואה שבאיטליה. שלושה שבועות שהו בלב הים. שנים של פעילות בשומר הצעיר תורגמו לשפת המעשה, ועתה החל רפאל הצעיר להרהר מה יעשה בארץ החדשה. הוא היה בן 20, ושלב חדש בחייו עמד להיפתח. שליח של הסוכנות ששהה על הסיפון פסק בנחרצות אופיינית כי רפאל יהיה סנדלר. הציוני הצעיר והנלהב מיהר לבשר לאמו מה צופן לו עתידו המקצועי. האם, שלא היתה שותפה מלאה לחזונו הסוציאליסטי, נחרדה ודחקה בבנה לוותר על עבודת הכפיים ולהיות "עורך דין או רואה חשבון."
אבל רפאל בחר בעבודת הכפיים. לימים יהיה למסגר, למכונאי, וכמו שאמר השליח באונייה, גם לסנדלר. בגנואה עברו הנוסעים לאונייה ישראלית, על תורן הסיפון התנוסס דגל כחול ולבן, וברקע שרו את "כלניות" של שושנה דמארי.
לילה אחד, יומיים או שלושה לאחר היציאה מגנואה, נכנסה האונייה לנמל חיפה. גם 50 שנה לאחר מכן יזכור רפאל את הרגע ההוא: הארץ החדשה, הציפייה, ההרפתקה שבפתח. עידן חדש עומד להתחיל.
הוריו של רפאל נסעו לקיבוץ רבדים, שם התגוררה האחות הדסה. רפאל הצטרף לחברים שהגיעו טיפין־טיפין לאחד ממשקי השומר הצעיר. חצי שנה אחר כך, כשהגיע הגרעין כולו, עברו כולם יחד לקיבוץ יד מרדכי להשלמת פרק ההכשרה. הצעירים הארגנטינאים שזה מקרוב באו, שוגרו היישר ללב האתוס הציוני. הקיבוץ אליו נשלחו היה בשנות ה־50 יישוב סְפר שסייע בקביעת גבולותיה של מדינת ישראל. ב־1943 עבר הקיבוץ ממקום היווסדו, ליד נתניה, לנגב המערבי. שם חתר לקיים חיי צדק חברתי לא רק בעצם הנהגת שותפות מלאה, אלא גם בקיום יחסים טובים עם השכנים הערבים בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. ב־1948 עמד הקיבוץ הקטן בגבורה נגד הצבא המצרי, ששעט צפונה לכיוון תל אביב. בקרבות עקובים מדם נפלו למעלה מעשרים לוחמים. לבסוף נכבש שטח הקיבוץ, אך הקרבות עיכבו את צבא מצרים, וסייעו לבלום את התקדמותו לעבר תל אביב. ואם בכל אלו אין די, הרי שהמשק נקרא על שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו ורשה. ובקיבוץ שבצל הפסל, בין מהפכנים ולוחמים, עבד בסנדלרייה איש השומר הצעיר רפאל־ראול, לשעבר כספר בבנק ארגנטינאי, ועכשיו חייל במהפכה הציונית, איש עמל כפיים בקיבוץ שהיה לסמל.
כמו שולה, גם רפאל וחבריו עברו בחודשים הראשונים לשהייתם בארץ תהליך התפכחות. חברי הגרעין הארגנטינאי גילו כי גם למהפכנים יש חולשות של בני אנוש רגילים, כשהתברר להם שאחת המדריכות שלהם לא הקפידה על כללי המוסר הנוקשים של התנועה, הקובעים במפורש כי "השומר טהור בהתנהגותו המינית". עתה גם החל להתברר מחירו של החזון הציוני שעליו שר הנער רפאל בבואנוס איירס: כשפרצה באוקטובר 1956 מלחמת קדש, ניצבו רפאל וחבריו וחזו בהשתאות במטוסי צה"ל הפועלים מעל רצועת עזה.
בינואר 1957 עזבו בני הגרעין את יד מרדכי ועברו ליישובי קבע בצפון. הגרעין הארגנטינאי התחלק בין שני קיבוצים: מגידו שבמערב עמק יזרעאל, ורשפים, קצת מעבר לצדו האחר של העמק. לשם הלך רפאל, ושם התגורר כל חייו.
*
ברשפים התנסה רפאל בעבודת כפיים מסוג אחר: טיפול בטלֶה.
באחד הימים חלה הטלה, אך למרות התלהבותו ה"דרון אנריקנית" של המטפל לא נמצא לו מרפא. ואז הציע מישהו ששולה קישיק, שעבדה פעם בדיר של קיבוץ שמיר במסגרת שירותה בנח"ל, תבוא להעיף מבט בטלה החולה. וכך היה. שולה, התברר, הביטה לא רק בטלה, אלא גם באיש הצעיר שגידל אותו. ב־1959 נישאו השניים. שנה אחר כך נולד ארז. ב־1964 נולד נועם, וב־1970, עופרה.
רשפים
קיבוץ רשפים, שלתוכו נולד ארז, ניכר בצניעותו. גם היום, 59 שנים מאז עלה על הקרקע, נשמרה בו איכות זו. למבקר בו, למשל, אין כל דרך לדעת היכן נמצא המשק, משום שהשלט היחיד המבשר על מיקומו מוצב ממש בכניסה אליו. קיבוץ ללא יחסי ציבור, אפילו בשלטי הדרכים. הדימוי העצמי של מי שעובדים ועושים ללא הילה ותהילה השתקף גם במה שכתבו חברי הקיבוץ על עצמם לרגל חג העשור ב־1958: "אנו גאים על מעשינו, גם אם לא חוללנו עלילות גבורה ולא שיאים... ההליכה בשביל האפור של יצירה יומיומית היא המטבע היקר ביותר בעולמנו, בו פג זיוום של מטבעות יקרים" (גורן, 230).
מקימי הקיבוץ היו בני גרעין י"ב של השומר הצעיר ברומניה, שנאספו עוד בסוף שנות ה־30. חלקם הצליח להגיע ארצה במהלך מלחמת העולם השנייה, חלק אחר נלכד ברומניה ושב והתאחד עם חבריו רק בסופה. המלחמה גבתה מחיר כבד מחברי הגרעין ומבני משפחותיהם, שחלקם נספו בשואה או טבעו בספינות סטרומה ומאפקורה, שהובילו באותם ימים יהודים מרומניה לארץ ישראל.
הקיבוץ נוסד ב־1944 ושוכן במעון זמני: מחנה אוהלים בקריית חיים שליד חיפה. חברי המשק עבדו במפעל נעמן והמתינו לעלייה לנקודת הקבע. בינתיים הם תוגברו בגרעין ישראלי מקומי של צעירים מקריית חיים ובגרעין נוסף של יוצאי בולגריה. בהמשך התאחדו עם גרעין של יוצאי מזרח אירופה, על שם מרדכי אנילביץ', שרבים מחבריו ניצולי שואה.
ארבע שנים אחר כך, ב־10 ביוני 1948, עלו ראשוני הקיבוץ לאדמות אשרפיה שבעמק בית שאן. במקור היו שייכות האדמות לסולטן הטורקי, אך בתקופת המנדט הבריטי יושבו בו פלסטינים ובסופה גם בדואים. חלק מאדמות אשרפיה עובדו על ידי הצבא הבריטי, וכן נעשו בתחומם ניסיונות חקלאיים. השטח היה לזירה של מתיחות בין יהודים לערבים עקב מחלוקת בשאלת הבעלות על הקרקע, ובראשית שנות ה־40 אף התנהלה בו שורה של קטטות בין חברי משקים סמוכים לבין תושבים מקומיים סביב עיבוד הקרקעות באזור. באחת מהן עצרו הבריטים כ־90 חברי משקים.
הגרעין הקטן עלה להתיישבות* בעיצומה של מלחמת השחרור. המקום נכבש רק שלושה שבועות קודם לכן על ידי גדוד גדעון (13) של חטיבת חיל רגלים שזה עתה הוקמה, חטיבת גולני.
[* לצד הקבוצה של רשפים, עלו עמה לקרקע חברי גרעין שהקימו את הקיבוץ הדתי שלוחות, ותקופה מסוימת חיו שתי הקבוצות זו לצד זו, עד שהושלמה חלוקת השטחים בין שני הקיבוצים.]
לא הרחק חנו כוחות צבא עיראק שפלשו לארץ ישראל עם הקמת המדינה. מטוס עיראקי אף תקף את המתיישבים הצעירים ביום העלייה לקרקע. שבועיים אחר כך, ב־23 ביוני 1948, נפל החלל הראשון של היישוב: חבלן שעסק בהנחת מוקשים נהרג בתאונת עבודה. למחרת, זמן קצת לאחר ארוחת הערב, נפתחה אש על המקום מכפר ערבי סמוך. בשל התנאים הקשים שהו עדיין חלק מן החברים במחנה הזמני בקריות, וחלק אחר עברו לבתים שנטשו הפלסטינים בביסאן (בית שאן) הסמוכה.
השם רשפים הוא גרסה עברית לאשרפיה, כמו מדגיש חתירה להשתלבות באדמה, בהיסטוריה של האזור, ורצון עמוק לרשת את הארץ. בנוסף שיקף השם את דימוים העצמי של המתיישבים הצעירים ושל התנועה ששלחה אותם - רשפים שניצלו מן הבעירה הגדולה באירופה ושמרו את הגחלת הרעיונית הרושפת של תנועת השומר הצעיר. לימים יכתוב חבר המשק, דוד גורן, כי השם רשפים "נקבע כאן בארץ כמסמל את הקשר עם אלה שנותרו בגולה אחוזת הלהבות" (גורן, 234).
*
המומחים ממיינים את הקיבוצים בדרכים מגוונות. למשל, לפי התנועות האידיאולוגיות שאליהן הם משתייכים; לפי מיקומם הגיאוגרפי; לפי ענפי הייצור שלהם; לפי התפקיד שמילאו בהיסטוריה הציונית ולפי העידן שבו הוקמו.
אבל בנוסף לכל אלה, כך מסכימים יודעי הדבר, יש למיין קיבוצים גם לפי ארצות המוצא של מייסדיהם, זאת משום שהן אלה המסמנות את הנתיב הראשוני שבו יצעד היישוב בעתיד. גם אחר כך, כשיבואו ממשיכיהם, במסגרת השלמות, גרעינים, חברים מארצות אחרות ועוד - הרי שהדפוסים, שנקבעו מלכתחילה, יוסיפו לעצב את הנורמות, את המוסדות, את סדרי העדיפויות ואפילו את מידת הצלחתו של המשק.
על פי שיטת מיון זו משתייך רשפים לקבוצת הקיבוצים המזרח אירופיים, אלו המאופיינים בדגש על צניעות ועבודה קשה, גם אם זו לא תמיד מביאה לרווחה כלכלית. לא שתרבות וחינוך אינם חשובים בקיבוצים אלו, אך העבודה חשובה יותר.
מייסדי הקיבוצים שעלו מאירופה המזרחית אינם מוחצנים, והבעת רגש אינה מאפיין בולט של החבורה. בכך, בין השאר, נבדלים הקיבוצים המזרח אירופיים מן הקיבוצים שהקימו יוצאי גרמניה, ה"ייקים", ומאלו של יוצאי ארצות אמריקה הלטינית. אצל הייקים "הכול דופק", אומרים המומחים, החבר'ה מחונכים מאוד ומשקיעים חלק ניכר מזמנם בתרבות. אצל הלטינו־אמריקנים בולט מקומן של הנאות החיים: כדורגל, אהבה, חיי הרגש, ואלו מאפילים לא פעם על חיי העבודה.
בכל הנוגע לרשפים, התיאוריה לא היתה רחוקה מן המציאות. אף שבין חברי המשק היו כמה אמנים ואנשי רוח,* הרי שהחיים במקום נסבו בעיקר סביב העבודה ושאלות הקיום היומיומיות, ופחות סביב עניינים שבנפש. כזה היה הקיבוץ, וכזה היה ארז.
[* ביניהם כאלה שזכו להכרה הרבה מעבר לגדר הקיבוץ, כמו פרופסור מנחם רוזנר, מי שעמד בראש האגודה הישראלית לסוציולוגיה וניסים ציון, המנהל המיתולוגי של מועדון צוותא בתל-אביב.]
ארז
ארז נולד כמעט 16 שנה לאחר הקמת קיבוצו, ב־13 במרס 1960. הוא נולד בבית חולים העמק שבעפולה, שם ייוולד גם בנו עומר כמעט ארבעה עשורים אחר כך.
ארז, שהיה בבגרותו לאיש גדול, נולד דווקא קטן ושקל שני קילוגרמים ו־400 גרם בלבד. כדרכם של תינוקות בני יומם השיל ארז עוד 200 גרם מיד לאחר הלידה. בשל המשקל הנמוך חלפו שבועיים עד שאישרו הרופאים להוריו לערוך לו ברית מילה.
שולה, שכזכור רצתה בשם ארז מזה שנים, היססה עתה. היא ורפאל חששו כי שם כה מחייב לילד כה מצומק יביא ללעג מצד בני שכבתו העתידיים. לבסוף דבקו ההורים בשם, ולא הצטערו. העולל הקטן גדל והיה לגבר גדול, 185 סנטימטרים גובהו.
השניים נאלצו לעמוד גם בביקורת מעבר לגבול. דרך נתיב המכתבים החשאי שקישר בין שולה לבני משפחתה בדמשק נודע לאביה של שולה על השם שהעניקה לבנה בכורה. הסב חיים שציפה כי נכדו הישראלי ייקרא על שמו, כמקובל אצל יהודי סוריה, התאכזב כששולה בחרה בשם אחר.
אבל בקיבוץ של שנות ה־60 נולד ארז לא רק לאביו ולאמו, אלא למשפחת רשפים הגדולה. הוא גדל במרווח שבין הורים אוהבים הגאים בבנם הבכור, לבין מסגרות החינוך השיתופיות. באלבום מצהיב, השמור אצל שולה ורפאל, רשמו ההורים בפירוט רב מתי חייך ארז התינוק לראשונה, מתי עמד, מתי החל ללכת, באיזה יום אמר מילה ראשונה, מתי אמר אבא ומתי אמר אמא. בימים עבדה שולה בגן הירק של המשק, בהפסקות היתה חומקת להניק את בנה, כך עד שמלאה לו שנה, ובלילות ישן בבית התינוקות עם שאר בני מחזורו.
המתח הזה, בין האישי לקולקטיבי, הפריע לארז מאוד דווקא בשנה הראשונה לחייו. כששולה היתה יוצאת מחדר התינוקות, ארז היה בוכה, כמעט כל ערב. הוא לא ידע כי אמו לא מיהרה לשוב לחדר המשפחה הצנוע שחלקה עם רפאל, אלא נעמדה בחוץ, בחושך, ליד החלון, והמתינה שבנה הפעוט יירגע. לבסוף עצם ארז את עיניו, ונרדם כשידו תחובה מתחת לשעוונית, כמו מקפלת את המזרן.
בבית ספג ארז שורה של מסרים, חלקם מובלעים וחלקם מפורשים. כבן למשפחה שחצתה את קו התיחום הסמוי שבין אשכנזים למזרחים, ארז לעולם התייחס לאדם על פי אישיותו ומעשיו, ולא על פי מוצאו. גבי אשכנזי, אחד ממפקדיו של ארז לאורך השנים (ובעצמו בן למשפחה "מעורבת"), זיהה אצל ארז מה שחש הוא עצמו: רקע כזה הוא סגולה לפתיחות תרבותית, הזדמנות לטעת בילד עיוורון אמיתי להבדלים. השונוּת היא מצב טבעי, לא בעיה לפסוע סביבה בעדינות.
מן ההורים שאב ארז עוצמה אישית אותנטית. הבחירות שעשתה שולה בחייה והאסרטיביות של רפאל יזוקקו אצל ארז לביטחון עצמי ומידה של דעתנות. כנער הִרבה לעמוד על שלו בוויכוחים, חלקם, כך נראה, נערכו רק לשם הוויכוח. שנים אחר כך עדיין זכרו חבריו כי כנער התנצח עם אחרים על השאלה "האם עצמות תרנגולת אכן עשויות מאותו חומר המרכיב עצמות אדם?"
החיים בקהילה שנעה בין חזון מופשט לחיי היומיום פיתחו אצל שולה ורפאל מין אידיאליזם מפוכח שלימים יתגלגל גם לארז. מחד גיסא יפגין ארז אדישות ליוזמות בנוסח של "אני ואתה נשנה את העולם", מאידך גיסא יסכן את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל וישקוד רבות, בלא הצהרות גדולות ויומרניות, על הכשרת דור חדש של לוחמים וחינוכם לערכים הישנים והטובים של פעם.
גם בקיבוץ של שנות ה־60, כשאיש עדיין לא חלם על שכר דיפרנציאלי, לא שרר שוויון מלא. תמיד היו שווים יותר ושווים פחות, אף שלא תמיד ניכר הדבר לעין. אך שולה חינכה את ילדיה להסתפק במה שיש ולמחוק מהשקפת עולמם כל מרכיב של קנאה והשוואה לאחרים. למשל, כשארז או נועם הלינו על כך ש"לאסתר'קה יש פֵּרות יבשים מאמריקה ולנו אין," היסתה אותם שולה בחדות, והילדים הפנימו את המסר, השלימו עם משאבים צנועים ואף היו גאים בכך. לימים, יִשנה ארז מול אנשיו את הססמה המוכרת: "זה מה יש ועם זה ננצח!" היעדר משאבים לא צריך להפריע במילויה המושלם של משימה. מכאן נבע אולי גם חוסר העניין של ארז בהשוואתה המתמדת של חטיבת גולני ליחידות אחרות, או בהתבוננות מעריצה ביחידות מובחרות, לה היו שותפים רבים בחיל הרגלים.
שולה ורפאל גם חידדו לילדיהם את ההכרה בחשיבותן של אמינות ויושרה אישית. שולה אמרה תמיד את אשר על לבה ופעלה על פי צו מצפונה. כשנועם הילד פירק מנוע מענף הנוי והביאו הביתה, דרשו הוריו כי יוחזר מיד, וזאת בליווי התנצלות, על אף אי הנעימות להם ולבנם.
בעוד שהערכים האישיים של שולה ורפאל חלחלו לילדיהם, הרי שהרקע המשפחתי של השניים היה בעל השפעה פחותה בחייו של ארז. פרקי החיים של הוריו בדמשק ובבואנוס איירס לא מילאו אצלו תפקיד מרכזי. ארז כמו נולד מן הים ללא עבר יהודי־גלותי, ממש כמו אליק,* גיבורו הספרותי של משה שמיר. ארז גם כמעט לא גילה עניין במקום ממנו באו הוריו או בבני המשפחה המורחבת שנותרו הרחק. סיפור הילדות היחיד של הוריו שממש עניין אותו, היה סיפור הגעתה של שולה מ"שם" ל"כאן".
[* דמות המבוססת על אחיו של הסופר, שנהרג במלחמת השחרור.]
לימים, כשיצא לדרום אמריקה למסע של אחרי הצבא, הוא לא יטרח לחפש שורשים. בהתייחסות כמעט יחידה לעברו של אביו, יסנוט בו באחת הגלויות ששיגר לו: "איך עזבת מקום עם סטייקים כל כך טובים..."
בצד הסורי היתה התמונה מורכבת יותר, אך לא שונה במהותה. עד שנות ה־90 חיו בדמשק הוריה וחלק מאחיה ואחיותיה של שולה. כל זאת, בתוך המלחמה ארוכת השנים בין ישראל וסוריה. חטיבת גולני, שבה צמח ארז כלוחם ולימים פיקד עליה, ניצבה בחוד החנית של המלחמה הזו החל במלחמת העצמאות, עבור בקרבות תל מוטילה ב־1951, פעולות התגמול בשנות ה־60, קרבות החרמון ב־1973, העימות בלבנון ב־1982, וכלה במאבק המתמשך נגד ארגון חיזבאללה, שנתמך בידי דמשק. בכל אותה עת נשמרו הקשרים בין שולה לבין משפחתה, דרך הנתיבים הסמויים מן העין שאפשרו מגע בין ישראלים לתושבי מדינות ערב גם בעיצומו של הסכסוך. לבית המשפחה בדמשק הגיעו תמונות בשחור־לבן של ארז, לאחר שסבבו את העולם עד לארגנטינה הרחוקה, ומשם נשלחו לסוריה על ידי בן משפחה תושב המקום.
בתמונה אחת, מראשית שנות ה־60, נראים שולה, רפאל והילד ארז משתכשכים במימי הים התיכון. מאחור שרבטה שולה כמה מילים בערבית: דרישת שלום ממרחק, מארץ אסורה. הוריה מצדם הסתכנו ויצאו מסוריה כדי להיפגש עם בתם ונכדיהם בארץ, לאחר שהחליפו תעודות מסע ביעד אירופאי. בשובם לסוריה נחקרו על ידי הרשויות בדמשק.
אך גם כאן היה עניינו של ארז מועט. גם לאחר שהתאחדה המשפחה בארץ, מיעט להשתתף באירועים משפחתיים, ואף נעדר מהלוויית סבו ב־1998 בשל התחייבות בצבא.
*
ארז גדל בבית התינוקות, אחר כך בחברת הילדים ובקבוצת ניצנים של בני מחזורו. את כיתות ז'-י"ב עשה בתנאי פנימייה עם ילדים מקיבוצים אחרים במוסד החינוכי גלבוע על שם מורדי גטו ורשה, שכונה בפשטות "המוסד".
החינוך השומרי אשר לו זכה ארז בשנות ה־60 וה־70 כלל עדיין את אבני היסוד המהפכניות: הרצון ליצור אדם חדש וחברה חדשה, שתתבסס על שוויון, שותפות הדדית, סוציאליזם, אחוות עמים וציונות. התפישה השומרית גרסה כי על מערכת החינוך הנפרדת שלה להנחיל ערכים אלו דרך מוסדות ייחודיים ופעולה יומיומית. בניסוח הראשוני של הפרויקט החינוכי הזה הועמדו התנועה ומוסדותיה מעל למשפחה, והם שנשאו בעיקר האחריות והסמכות לגידול הדור הבא. ילדי הקיבוץ לא ישנו בבית הוריהם, אלא במסגרות של לינה משותפת. מאמץ ניכר הוקדש ליצירת תחושת עצמאות ואחריות אצל הצעירים. גיל הנערוּת לא נתפש כמבוא להמשך החיים, הוא היה החיים. המוסד החינוכי היה מעין מודל זוטא של קיבוץ, ולנערות ולנערים הוענקה בו מידה רבה של אוטונומיה. חלק ניכר מענייניהם טופל בידי ועדות שנבחרו על ידם באורח דמוקרטי. אורח החיים כלל עוד סממנים של "גדולים", בייחוד עבודה חקלאית לה נדרשו מדי יום.
העלייה למוסד היתה צעד נוסף להרחבת האוטונומיה של הצעירים, כשלכל צעיר וצעירה הוקצה חדר אחד בקיבוץ וחדר נוסף בפנימיית המוסד - שני מרחבים עצמאיים, הרחק מן ההורים. חלומם של מתבגרים רבים היה אצל בני המשקים מציאות יומיומית. בסדר היום העמוס נשמרו אמנם שעתיים שבהן שהו הילדים עם הוריהם, אך ממרחק השנים מודים רבים מבני שכבתו של ארז כי מסגרת מהפכנית זו החלישה מאוד את התא המשפחתי, אף שארז עצמו ייחס בדרכו משקל חשוב למשפחה.
שני הערכים החשובים ביותר בילדותו של ארז היו החברה השוויונית ועבודת הכפיים. בשנים הראשונות לקיומו של המשק היתה הקפדה קיצונית על שוויון: תחת תמונותיו של סטאלין (עד שהועם זוהרו במהלך שנות ה־50), דאגו חברי המשק להתחלק שווה בשווה בכל נכסיהם ומיטלטליהם הדלים. במקרה אחד התבקש חבר לפרק את מכשיר הרדיו שלו, משום שלאחרים לא היה. חברים שקיבלו מתנות (כמו אלו שקיבלו שולה ורפאל לרגל חתונתם) התבקשו להחזירן לנותן. השכלה נדחקה למקום נמוך בסדר העדיפויות. פחות ממחצית התלמידים ("חניכים", בלשון השומרית) מבני מחזורו של ארז השלימו את תעודת הבגרות. ארז לא היה בכללם.
*
כילד ניחן ארז ביצר סקרנות. הוא גילה עניין בסביבתו המיידית, אך גם בקיבוץ, במדינה ובעולם. הכמיהה לידע נבטה אצלו אולי בשעות הארוכות שבהן סיפרה שולה סיפורים לילדים. סיפורים על הודו ועל כוש ומסעות והרפתקאות, שהיא עצמה שמעה מפי אביה חיים. ארז, כמו נועם ועופרה, אהב לשמוע שוב ושוב את סיפור עלייתה של אמו מדמשק. הסיפור היה כה שגור בבית משפחת גרשטיין, עד כי הילדים החלו לתקן את שולה כשנשתכח ממנה, במהלך השנים, פרט כזה או אחר.
ארז קרא בדבקות את משמר לילדים, עיתון הילדים של הקיבוץ הארצי. כיאה לעיתון של תנועה מהפכנית, עסק השבועון בשורה ארוכה של נושאים שחרגו הרבה מעבר לתחומים המובהקים המעסיקים ילדים. מעל דפיו ניתנו סקירות מקיפות על ענייני דיומא, מדע ותרבות. סיפורי עם מאזרבייג'אן ומסות על חקר החלל וגבולותיו, עדכוני חדשות וחידוני ידע.
בשנים בהן החל ארז לקרוא בשבועון, סוף שנות ה־60 וראשית שנות ה־70, כללו ענייני היום התייחסות נרחבת לנושאי החוץ והביטחון של ישראל. בגיליונות ההם, שהרכיבו חלק מתמונת עולמו של ארז הקטן, היה כיסוי מקיף לשנים הדרמטיות שלאחר מלחמת ששת הימים: מלחמת ההתשה, מאמצי השלום הבינלאומיים, החלטות ועידת חרטום שבלמו אותם, וראשית פעילותה הצבאית של התנועה הלאומית הפלסטינית, נגדה יילחם ארז בראשית שנות ה־80. כמו כן נתן משמר לילדים מקום ניכר לעולמם של קוראיו. העיתון שיקף את בני הדור השני למהפכה; עילית חברתית בעיני עצמם ולדעת החברה שסבבה אותם. אחת לכמה שבועות הקדיש העיתון עמוד שלם לתיאור ביקור של קבוצת ילדים בני קיבוץ בעיר הגדולה תל אביב, שייצגה את הקוטב הנגדי לעולמם שלהם. גם הסיור של בני רשפים זכה להיחרט לעד עלי דף.
מלבד משמר לילדים ארז הרבה לקרוא: ארץ ישראל, אמנות, היסטוריה (בייחוד צבאית), וכן ספרי הרפתקאות. "לא היו אז הרבה צעצועים," תיזכר שולה לימים, "אז קראו." הוא בלע את אנשי פנפילוב, המשיך לסדרת חסמבה ואפילו העמיק בסדרת ספרי המתבגרים האולטימטיבית של שנות ה־70, פטריק קים, הפורשת את עלילותיו (המקצועיות, אך גם האישיות) של סוכן הסי־איי־אי מסוקס הידיים.
בחינוך של השומר הצעיר היתה שניות שארז היטיב לשקפה: חתירה להשכלה, אך לא בהכרח לצדדיה הפורמליים. ואמנם, ארז העדיף ללמוד בכוחות עצמו ולא להשקיע בלימודים. לבני שכבתו הוא זכור כמי שישב סמוך לחלון הכיתה, או אפילו על אדן החלון, מקשיב לנאמר רק בחצי אוזן, כשתרומתו לדיון היתה הערה צינית שהיה משחרר מעת לעת לחלל הכיתה.
הציניות והיכולת לחדור מבעד לטיעונים ולססמאות, עוד מאפיין בולט של ארז הבוגר, ניכרו בו עוד בילדותו. ב־1964, כשנולד נועם, הביאו שולה ורפאל יחד עם התינוק גם מתנה לארז, אנציקלופדיה מצוירת. השניים הציגו את השי כניתן מאת אחיו הצעיר, כדי להקל עליו את אובדן הבלעדיות על ההורים. "תינוקות לא מביאים מתנות!" קבע בבוז ארז בן הארבע וסתם את הגולל על המאמץ.
החיים בקיבוץ טבלו בטבע: טיולים, גידולים חקלאיים, מודעות עזה לעונות השנה, לריחות, לצבעים, לצמחים ולבעלי חיים. כמפקד ולוחם יקרין ארז חיבור שורשי לכל אלה. הוא יהיה לנווט בחסד עליון, ויתעניין מאוד בבוטניקה, בארכיאולוגיה ובגיאוגרפיה.
גם שנים לאחר שיעזוב את הקיבוץ, יקפיד ארז להתקשר להוריו ולבדוק אם כבר ירד גשם, כמה והיכן. ככל שיחלפו השנים הוא יהיה מוטרד יותר ויותר מתנופת הבנייה והפיתוח של השטחים הפתוחים.
אהבתו לאדמה ועניינו בהיסטוריה הולידו בו, לקראת סוף התיכון, תחביב נוסף: חיפוש עתיקות. כרבים משכניו בקיבוצי הסביבה נהג ארז לפקוד אתרים ארכיאולוגיים, לסקור אותם בעניין, ולחתום בנטילת מציאות. הוא אף פיתח עין חדה ואוסף צנוע של מטבעות עתיקים. שנים אחר כך יעביר את המציאות לידי רשות העתיקות.
קרבתו לטבע תחלחל גם ליחסיו עם בנות המין השני. בבית הספר היסודי הביא ארז שממית, כשי לילדה שחפץ בקרבתה, וכמה שנים אחר כך יגיש לנערות שאחריהן חיזר צרור פרחים מהשטח ויבלה בדייטים שכללו בייחוד מסלולי טיולים בחיק הטבע.
וארז גם צייר, והרבה: טבע, צבא והיסטוריה. בציור צבעוני אחד נראית ספינת מלחמה המשגרת טילים. באחר נאבק לוחם ישראלי בלוחם ערבי ומנצח. אבל העניין באמנות חשף גם רגישות, שתוצנע בהמשך מתחת לשריון עבה של ציניות. משהו בילד ארז נעתק אל מול העתק של הציור גרניקה של פיקאסו שהיה תלוי בחדרם של שולה ורפאל. התיאור המופשט של מוראות הפצצת העיר במלחמה בספרד הותיר עליו רושם עמוק ובמבט של ילד אמר לאמא שולה ש"התמונה עצובה מאוד."
כמו ישראלים רבים של השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, חלק מן היצירתיות של ארז הופנה לאפיקים לאומיים. הוא בילה שעות ארוכות בהרכבת דגמים של מטוסי קרב, שסופקו על ידי ביטאון חיל האוויר, וחלם להיות טייס. שולה סברה כי ראוי להנמיך ציפיות (תרתי משמע), וסנטה בארז כבד המשקל כי אנשים שמנים אינם יכולים להיות טייסים. ארז לא עשה דיאטה, אבל עבר להרכיב דגמים של טנקים.
אפילו בשירה שלח ידו, ובגיל שמונה, זוכרים הוריו, פרסם שיר פרי עטו בעיתון משמר לילדים. ארז גילה עניין בדרמה ושיחק בהצגות במשק ובבית הספר. במחזה שוליית הקוסם גנבו ארז ומיכה את ההצגה, כשמאסו בתפקיד המוגבל שניתן להם כשני מטאטאים ופתחו בקרב אגרופים מול הקהל הנדהם.
קורטוב של שחקן יוותר גם אצל ארז המפקד. לעולם יהיה מודע לממד התיאטרלי, ויותר מפעם אחת ישלב אמירה בוטה ונימה מתריסה בהתנהלות מול חייליו, עמיתיו ומפקדיו.
*
כנער שובץ ארז לעבודה במִדגה. רבים מצעירי הקיבוץ נשאו עיניהם לענף זה, שנתפש כסיירת של המשק. ההילה שעטפה את הענף נבעה מן השילוב של אחריות אישית כבדה, עבודת צוות ותדמית שהיום היתה מכונה קוּלית. רבים רצו להתקבל למדגה, אולם רק מעטים זכו לכך, וחלקם הגדול נשר בדרך. יחידה מובחרת של ממש.
בברכות הדגים של רשפים גידלו קרפיונים, אמנונים, בורים וכסיפים, ולמשך כמה שנים אפילו דגי נוי. על כתפי המגדלים היתה מונחת אחריות כבדה. דגים פגיעים הרבה יותר מצמחים ומחיות יבשה, משום שכל תמורה בסביבת גידולם עלולה לגרום לנזק כבד במהירות רבה. זיהום קל או שינוי בטמפרטורה עלולים לחסל להקה שלמה בפרק זמן קצר, ורק ערנותו ותושייתו של המגדל תמנע זאת. בעידן ההוא - הקדם־טכנולוגי - עמדו לרשותם של המגדלים רק כלים מועטים שיסייעו להם למדוד את השינויים במים או לתקנם. לפיכך משך אליו הענף זן מיוחד של עובדים. איש המדגה הטוב ניחן בתושייה בתנאי חוסר ודאות קשים, בתפישה מהירה, באינטואיציה, ובייחוד ביכולת לתרגם את קריאת המציאות לקבלת החלטות ותגובה בזמן התרעה קצר. זאת מעבר לאתגרים הפיזיים שמציב הטיפול ברשתות ובברכות, לשעות העבודה המשוגעות ולייחוד שבעבודה בצוותים קטנים. ולארז, כך התברר, היה את כל אלה. עד לשיבוצו במדגה לא בלט ארז במיוחד בקרב בני מחזורו. "אצלנו," אמרה אחת מחברותיו למחזור, "ארז לא היה מנהיג." אך המדגה חשף את מה שההורים, החברים והמחנכים לא ראו, ונוכח האתגר ארז פרח. כשמרכז הענף סיפר לרפאל גרשטיין כי בנו חרוץ, שקדן ואחראי, הופתע האב הגאה.
האתוס הבלתי כתוב של הענף הדגיש את העבודה על פני הדיבורים. אמיתי גבע, איש המדגה במשך 40 שנה, מתאר את הענף כ"מקום של אנשים שתקנים." אולי זה משהו קיבוצניקי ואולי העובדים פשוט הושפעו מהדגים שבהם טיפלו. כשדיברו זה היה קצר וממוקד. רפי כפרי, חבר רשפים שנע בין שירות בצבא לבין עבודה בקיבוץ, סיכם בשבע מילים את שלל הפעולות המורכבות הכרוכות בגידול דגים ואת אלפי שעות העבודה שהושקעו במשך השנים בענף: "לוקחים את הדגים, מגדלים אותם, הורגים אותם." מסגנונו של כפרי מהדהד גם חיתוך דיבורו של ארז - תמציתי, מדויק, ישיר עד כאב.
כבכל סביבה של מתבגרים, גם במדגה שרתה אווירה של תחרות: מי יעמוד יותר שעות במים, מי יעמיס כמות גדולה יותר על הטרקטור, על כתפיו של מי תוטל אחריות רבה יותר. ארז השתתף במפגני גבריות אלה בהתלהבות רבה. יריבו העיקרי היה עוזי ביטון, בן משק הבוגר ממנו בשנה. מול עוזי, שהשקיע רבות גם בתיאור מעשיו ולא רק במימושם, הצטייר ארז כמי שמאמץ את הגישה המסורתית של הענף - הכול יימדד במבחן התוצאה ולא במבחן ההבעה.
את יצר התחרות ייקח עמו ארז מהמדגה אל הצבא ואל שדה הקרב. "מי שלא רוצה לנצח, לא צריך להשתתף," יאמר שנים אחר כך כמפקד בגולני. אבל ארז ייקח עמו גם קצת מעוזי ביטון, וישיל מעליו בהמשך את מה שנותר ממעטה הביישנות שלו כנער.
לענף המדגה היה גם קסם רב: שעות עבודה שהחלו לעתים באחת לפנות בוקר, נסיעות לילה ארוכות לאיסוף דגים בנחלים רחוקים, והגישה החופשית למכוניות. בעידן שבו מכונית לכל פועל היתה חלום רחוק של רוב הישראלים, אנשי המדגה היו מצוידים בצי רכב קטן לביצוע משימותיהם. ההכרה בקוּליוּת חלחלה גם למוסד החינוכי, שם אפילו המורים בכיתה גילו הבנה להיעדרויות הבלתי נמנעות של צעירי הענף.
*
בעיני חברי הקיבוץ הבוגרים נראו החיים של ילדיהם כמעט מושלמים. ילדות של תנובה, קראו לזה אז. אך מתחת לשלווה של שנות ה־60 בעבעו מי המעמקים: זיכרונות השואה, קרבות מלחמת השחרור, שאלות של ביטחון קיומי, כאבים של מהגרים, והמתח בין אידיאולוגיה ובין קשיי היומיום.
עיון בעלון הקיבוץ נותן מושג מסוים על אודות כל אלה. באחד הגיליונות לוקח העלון את הקורא לסיור במסלול חייו של שמואל אלטמן, ראשון הנטמנים בבית הקברות של הקיבוץ. אלטמן גדל כילד בגטו ורשה, ונמנה עם החבורה שמכרה סיגריות בכיכר שלושת הצלבים. הוא שרד את חיסול הגטו, ועוד הספיק ליטול חלק במרד הפולני הכושל נגד הנאצים ב־1944, שבסופו נחרבה ורשה עד היסוד.
עם תום המלחמה עלה אלטמן לאוניית מעפילים, נתפס בדרך ונכלא בקפריסין, לאחר מכן שוחרר, הגיע ארצה והתגייס לפלמ"ח. במלחמת העצמאות נטל חלק בזירות הקרב הקשות בירושלים מול הירדנים ובדרום מול המצרים. אחר כך הצטרף בגפו לקיבוץ רשפים הצעיר ועבד בענף הבניין.
כשנה וחצי לאחר הקמת הקיבוץ יצא לטיול רגלי עם שני חברים בגלבוע. רועים ערבים שהבחינו בשלושה הזעיקו אנשים נוספים מכפר סמוך. אלו הניחו מארב שבו נרצח. הוא היה בן 19 במותו, אך פרקי חייו מילאו כבר חיים שלמים.
ארז, בשונה אולי מרוב בני שכבתו, תפש בחושים רגישים, בלי שאיש שם לב, את הנימים העדינים הללו, התת־עוריים, של החברה שבה גדל. הוא הקשיב לשתיקות והפנים: את סיפורו של אלטמן, שנהרג שנים לפני שנולד, את התבערה הגדולה שהיתה שם באירופה, את המחיר הכבד של הריבונות היהודית, את החרדה מפני העולם הערבי, ובייחוד את הרצון העז להיות חזקים ולהכות כאן שורש. שנים אחר כך יתבקש להסביר בערב מתוח אחד בגבול הצפון מה הפך אותו ללוחם נועז, אולי משולח רסן. ארז, בתנועת יד אופיינית, יבטל את התיאור הזה ויאמר: "כל מה שאני עושה הוא קטן בהשוואה למה שעשו כמה מוותיקי הקיבוץ שלי: אנשים ששרדו את השואה, לחמו בקרבות קשים במלחמת השחרור והקימו קיבוץ תחת אש לא רחוק מהגבול."
וכך, בהקשבה ובהפנמת השתיקות והכאבים בתוך המסגרת של הסיפור הציוני הגדול, פיתח ארז שני תווי אופי נוספים: עניין עמוק בסיפורי הוותיקים, ורצון להפגין חום והכרה כלפיהם וכלפי כל מי שנותר עם כוויות העבר, בעוד החיים נמשכים ונעים אל העתיד. כאדם צעיר במשק התיידד עם מישו פריש, מוותיקי הגרעין הרומני שנפצע בקרבות בקיבוץ נגבה וחי בשכנות להוריו. וגם כמפקד נמס מעת לעת מעטה הציניות שלו, וחשף מחוות של רגישות למי שנותרו מאחור, כואבים. הוא יקדיש זמן ניכר לשמירה על קשר עם המשפחות השכולות, גם כאלה מן העבר הרחוק. כמפקד חטיבת גולני ייפגש, למשל, עם פייגה אילנית מקיבוץ גן שמואל, אמו של הסֵמֶל הלאומי הנשכח, אורי אילן.* הוא גם יטרח ויזמין את משה מן, מי שהיה מפקדה הראשון של חטיבת גולני לזמן קצר במלחמת השחרור, לביקור בחטיבת גולני המודרנית.
[* אורי אילן, חייל גולני, נלכד על ידי הסורים בדצמבר 1954, בעת שהוא וחבריו חדרו לרמת הגולן לצורכי מודיעין. אילן העדיף להתאבד ובלבד שלא יסגיר סודות. על גופתו נמצא פתק ובו המילים "לא בגדתי". באמצע שנות ה-90, כשגרשטיין ואילנית (חברת כנסת בעברה הרחוק) ייפגשו, יזכרו רק צעירים ישראלים מעטים פרשה זו.]
*
שנות הילדות והנערות בקיבוץ הניחו את המסד לאישיותו של ארז. החוויות ברשפים, כמו שמה של הקבוצה שלו - "ניצנים" - בישרו את העתיד לבוא. כריזמה ודעתנות, תחושת אחריות, יוזמה ופריחה נוכח אתגרים, חוש לדרמה, סקרנות ואהבת ספר, ציניות המכסה על רגישות, סגנון חשיבה ממוקד וענייני ודיבור מקוצר ותמציתי. כאן גם נזרעו העניין העמוק בהיסטוריה של ארץ ישראל: שרידיה הארכיאולוגיים, הצמחים ובעלי החיים שבה, ההרים והגאיות, הגשם המרענן והחום המעיק, המדבר הצחיח והצפון הירוק. ובבית הגידול הקיבוצי הזה, עם זיכרונות השואה והפלא שבתקומה, וללא מילים גבוהות, החל ארז הנער להעמיס על כתפיו את האחריות שהאמין שעל ישראלים צעירים לשאת - מטענה של המהפכה הציונית. הוא יישא אותה כל חייו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
