עיר גדולה וילדה קטנה
בזמנים רחוקים־רחוקים, כשבני האדם עדיין דיברו בשפות אחרות לגמרי, כבר היו בארצות החמות ערים גדולות ומפוארות. באותן ערים התנשאו ארמונותיהם של מלכים ושל קיסרים, היו רחובות רחבים, רחובות צרים וסמטאות עקלקלות, ניצבו היכלות נהדרים עם פסלי אלים מזהב ומשיש, היו שווקים ססגוניים שבהם הוצעו למכירה סחורות מכל קצווי תבל, וגם כיכרות יפות רחבות ידיים שאנשים התאספו בהן כדי לדון בחדשות, לשאת נאומים או להאזין להם. ובראש ובראשונה, היו שם תיאטרונים גדולים.
הם היו דומים לקרקס של ימינו, אלא שהיו בנויים מגושים מסותתים של אבן. שורות המושבים נערכו בצורת מדרגות זו על גבי זו כמו משפך ענקי. במבט מלמעלה נראו חלק מהמבנים האלה עגולים לגמרי, אחרים היו בצורת אליפסה ואילו אחרים יצרו חצי עיגול רחב. קראו להם תיאטרונים או אמפיתיאטרונים.
היו ביניהם גדולים כמו אצטדיוני כדורגל וגם קטנים יותר, שאליהם יכלו להיכנס רק כמה מאות צופים. היו ביניהם מפוארים, מעוטרים בעמודים ובפסלים, וכאלה שהיו צנועים ונעדרי קישוטים. לאמפיתיאטרונים הללו לא היו גגות, הכול התרחש שם מתחת לכיפת השמיים. לכן נמתחו בתיאטרונים המפוארים שטיחים שזורים בזהב מעל לשורות המושבים, כדי להגן על הקהל מפני השמש הקופחת או מפני גשם פתאומי. בתיאטרונים הפשוטים שימשו לאותה מטרה מחצלות עשויות סוּף וקש. בקיצור: התיאטרונים השונים התאימו לְמה שהאנשים יכלו להרשות לעצמם. אבל כולם רצו תיאטרון, כי כולם היו מאזינים וצופים נלהבים.
וכשצפו בהתרחשויות שהוצגו על הבמה, אלה הנוגעות ללב או אלה המצחיקות, נדמה היה להם כאילו החיים המשׂוּחָקים על הבמה היו באופן מסתורי כלשהו אמיתיים יותר מחייהם שלהם, החיים היומיומיים. והם אהבו לצפות במציאות האחרת הזאת.
מאז חלפו אלפי שנים. רוב הערים הגדולות של הזמנים ההם כבר נחרבו, ההיכלות והארמונות התמוטטו. רוח וגשם, קור וחום שחקו את האבנים וחוררו אותן, וגם מהתיאטרונים הגדולים לא נותרו אלא עיי חורבות. בין האבנים הסדוקות מזמרות עכשיו הציקדות את שירן החדגוני, הנשמע כאילו האדמה נושמת בשנתה.
אבל כמה מאותן ערים גדולות עתיקות נשארו ערים גדולות עד ימינו. מובן שהחיים בהן השתנו לגמרי. האנשים נוסעים במכוניות ובחשמליות, יש להם טלפונים ואור חשמלי. אבל פה ושם, בין הבניינים החדשים, עוד עומדים כמה עמודים, שער, קטע של חומה או אפילו אמפיתיאטרון מאותם זמנים רחוקים. ובאחת הערים האלה התרחש סיפורה של מומו.
בשוליה הדרומיים המרוחקים של העיר הגדולה הזאת, במקום שבו משתרעים השדות הראשונים והבקתות והבתים נעשים עלובים יותר ויותר, מסתתרות חורבותיו של אמפיתיאטרון קטן בתוך חורשה של עצי אורן. הוא לא היה אחד מהמפוארים גם בזמנים הקדומים ההם. כבר אז הוא היה, אם אפשר לומר כך, תיאטרון לאנשים עניים. בימינו, כלומר בתקופה שבה מתחיל סיפורה של מומו, השרידים הללו נשכחו כמעט כליל. רק כמה חוקרים של העת העתיקה ידעו שהמקום הזה קיים, אך לא גילו בו עניין מעבר לכך, כי כבר לא היה שם מה לחקור. נוסף על כך, האתר הזה לא היה יכול להתחרות מול אתרי תיירות אחרים בעיר הגדולה. כך שרק לפעמים הגיעו אליו תיירים תועים, שטיפסו על שורות המושבים המכוסות עשב, הקימו רעש, צילמו תמונה למזכרת והמשיכו בדרכם. אז שב השקט לשרור במעגל האבן, והציקדות פצחו בזִמְרת הבית הבא בשירן האינסופי, בית שלא היה שונה במאום מהבית שקדם לו.
למעשה, רק האנשים שהתגוררו בסביבה הקרובה הכירו את המבנה העגול והמוזר הזה. הם הניחו לעיזים שלהם לרעות שם, הילדים שלהם שיחקו בכדור במגרש העגול, ולעיתים זוגות האוהבים נפגשו שם לעת ערב.
אבל יום אחד עברה שמועה בין האנשים כי בתקופה האחרונה מתגורר מישהו בין עיי החורבות. ראו שם ילד, ואולי הייתה זו ילדה קטנה, היה קשה לקבוע בוודאות מאחר שהבגדים שלבש, או לבשה, היו קצת מוזרים. מכל מקום, השם הוא מומו או משהו דומה לזה.
ההופעה החיצונית של מומו אכן הייתה משונה קצת, והייתה עלולה להבהיל במידה מסוימת אנשים שאכפת להם מאוד מסדר וניקיון.
היא הייתה קטנה ודי רזה, כך שגם אם השתדלת מאוד, קשה היה לקבוע אם היא בת שמונה או כבר בת שתים־עשרה. ראשה היה עטור תלתלי פרא שחורים כפחם שנראו כאילו מעולם לא נגעו בהם מסרק או מספריים. היו לה עיניים יפהפיות גדולות מאוד, אף הן שחורות כפחם, וכפות רגליים באותו הצבע, כי התרוצצה בדרך כלל יחפה. רק בחורף היא נעלה לפעמים נעליים, אבל הימנית לא הייתה זהה לשמאלית ושתיהן היו גדולות בהרבה ממידתן של כפות רגליה, מאחר שהיו ברשותה רק דברים שמצאה או שקיבלה במתנה. החצאית שלה הייתה עשויה טלאים־טלאים שנתפרו יחדיו, כל אחד מהם בצבע אחר, והיא הגיעה עד קרסולי רגליה. מעליה לבשה מעיל גברים ישן ורחב מדי, ששרווליו הופשלו מעל פרקי ידיה. מומו לא רצתה לגזור את השרוולים, כי חשבה מראש על כך שהיא עוד תגדל, ומי יודע אם תמצא אי־פעם עוד מעיל יפה ושימושי כזה, עם כל כך הרבה כיסים.
מתחת לבימה המכוסה עשב בין חורבות התיאטרון היו כמה חדרונים הרוסים למחצה, שאפשר היה להיכנס אליהם מבעד לחור בקיר החיצוני. כאן קבעה מומו את מקום מגוריה.
באחד הימים, בשעת צוהריים, באו כמה גברים ונשים מהסביבה הקרובה וניסו לחקור אותה. מומו עמדה מולם והביטה בהם בפחד, כי חששה שהם מתכוונים לסלק אותה משם. אבל מהר מאוד היא נוכחה לדעת שהם אנשים חביבים. הם עצמם היו עניים והכירו את החיים האלה.
"אז," אמר אחד הגברים, "מוצא חן בעינייך כאן?"
"כן," ענתה מומו.
"ואת רוצה להישאר כאן?"
"כן, מאוד."
"אבל לא מחכים לך באיזשהו מקום?"
"לא."
"זאת אומרת, את לא צריכה לחזור הביתה?"
"כאן הבית שלי," מיהרה מומו לומר בביטחון.
"מאיפה הגעת לכאן, ילדה?"
מומו החוותה בידה תנועה לא ברורה, שהצביעה למקום כלשהו במרחק.
"מי ההורים שלך?" המשיך הגבר לחקור.
הילדה תלתה בו ובאחרים מבט אובד עצות ומשכה קצת בכתפיה. האנשים החליפו ביניהם מבטים ונאנחו.
"את לא צריכה לפחוד," המשיך האיש, "אין לנו שום כוונה לסלק אותך מכאן. אנחנו רוצים לעזור לך."
מומו הינהנה בלי לומר מילה, אבל עדיין לא נראתה לגמרי משוכנעת.
"את אומרת שקוראים לך מומו, נכון?"
"כן."
"זה שם נחמד, אבל עוד אף פעם לא שמעתי שם כזה. מי נתן לך אותו?"
"אני," אמרה מומו.
"את נתת לעצמך את השם?"
"כן."
"ומתי נולדת?"
מומו הרהרה רגע, ולבסוף אמרה: "מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, כבר הייתי פה בעולם."
"אין לך שום דודה, שום דוד, שום סבתא, שום קרובי משפחה שאת יכולה ללכת אליהם?"
מומו רק הביטה באיש ושתקה זמן־מה. לאחר מכן מילמלה: "כאן הבית שלי."
"נו, טוב," אמר האיש, "ובכל זאת את הרי ילדה — בת כמה את בעצם?"
"מאה," אמרה מומו בהיסוס.
האנשים צחקו, כי חשבו שהיא מתבדחת.
"טוב, ברצינות, בת כמה את?"
"מאה ושתיים," ענתה מומו, עוד יותר בהיסוס.
כעבור זמן־מה הבינו האנשים שהילדה יודעת רק כמה שמות של מספרים שקלטה באקראי, אבל אינה מבינה את משמעותם מאחר שאיש לא לימד אותה לספור.
"תקשיבי," אמר האיש לאחר שהתייעץ עם האחרים, "זה יהיה בסדר מצידך אם נגיד למשטרה שאת כאן? ואז תוכלי לגור במעון ולקבל ֹשָם אוכל ומיטה וגם ללמוד לחשֵב ולקרוא ולכתוב ועוד הרבה דברים. מה דעתך?"
מומו הביטה בו בבהלה.
"לא," היא מילמלה, "אני לא רוצה ללכת לשם. כבר הייתי פעם במקום כזה. והיו שם עוד ילדים. והיו שם סורגים על החלונות. כל יום הרביצו לנו, ולגמרי לא בצדק. אז טיפסתי בלילה על הגדר וברחתי משם. אני לא רוצה ללכת לשם שוב."
"את זה אני יכול להבין," אמר איש זקן אחד והינהן. וגם האנשים האחרים יכלו להבין את זה והינהנו.
"טוב, בסדר," אמרה אחת הנשים, "אבל בכל זאת את עוד קטנה. מישהו בכל זאת צריך לדאוג לך."
"אני," ענתה מומו בהקלה.
"את מסוגלת לדאוג לעצמך?" שאלה האישה.
מומו שתקה זמן־מה ואז אמרה בשקט: "אני לא צריכה הרבה."
האנשים שוב החליפו ביניהם מבטים, נאנחו והינהנו. "את יודעת, מומו," אמר שוב האיש הראשון שפנה אליה בדברים, "אנחנו חושבים שאת יכולה אולי לבוא לגור אצל אחד מאיתנו. אומנם לנו בעצמנו יש רק מעט מקום ולרובנו כבר יש לא מעט ילדים וילדות שרוצים שידאגו להם לאוכל, אבל אנחנו גם חושבים שלא ממש משנה אם תהיה לנו עוד אחת. מה את אומרת?"
"תודה," אמרה מומו וחייכה בפעם הראשונה, "תודה רבה! אבל אולי תוכלו בכל זאת לתת לי פשוט לגור כאן?"
האנשים נועצו ביניהם ממושכות, הביעו לסירוגין דעות נגד ובעד ולבסוף הסכימו. כי הילדה יכולה לגור כאן, כך הם סברו, בדיוק באותה מידה שהיא יכולה לגור אצל מישהו מהם, והם יוכלו לדאוג למומו במשותף. בכל מקרה לכולם יחד יהיה פשוט יותר מאשר לאחד מהם לבדו.
הם התחילו לפעול מייד. בתחילה ניקו את חדרון האבן החרב למחצה שבו מומו השתכנה וסידרו אותו כמיטב יכולתם. אחד מהם, שהיה בנאי, אפילו התקין לה כיריים קטנות מאבן. גם ארובה חלודה הם הצליחו להציב שם. נַגָּר זקן בנה שולחן קטן ושני כיסאות מכמה קרשים של ארגזים. לבסוף הביאו הנשים גם מיטת ברזל מעוטרת בפיתוחים מסולסלים, שכבר לא הייתה בשימוש, ונוסף על כך מזרן שהיה קרוע רק בכמה מקומות וגם שתי שמיכות. החור העלוב העשוי אבן מתחת לבימת החורבות הפך עכשיו לחדר קטן, ביתי ונעים. הבנאי, שהתברך גם בכישרון אמנותי, צייר נוסף על הכול תמונה נאה של פרחים על הקיר, ולא שכח לצייר גם את המסגרת ואת המסמר שעליו נתלתה התמונה. ואז באו ילדיהם של האנשים האלה והביאו לה את מה שהצליחו לקבץ מן האוכל. האחד הביא לה חתיכת גבינה, האחר לחמנייה קטנה מקמח חיטה, השלישי קצת פירות וכך הלאה. ומאחר שהיו שם הרבה מאוד ילדים, הצטבר בערב כל כך הרבה אוכל שכולם יכלו לחגוג יחד באמפיתיאטרון הזה חגיגה קטנה לכבוד בואה של מומו. זאת הייתה חגיגה עליזה, שרק אנשים עניים יודעים לחגוג כמותה.
כך החלה הידידות בין מומו הקטנה ובין האנשים שגרו בסביבה.
