מומו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מומו
מכר
מאות
עותקים
מומו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכאל אנדה

מיכאל אֶנְדֶה (1929 - 1995) היה סופר גרמני שכתיבתו התאפיינה בספרי פנטזיה וספרי ילדים. עבודתו הידועה ביותר היא ספר הפנטסיה האפי "הסיפור שאינו נגמר". בין עבודותיו הידועות האחרות ניתן למצוא את הספרים "ג'ים ונהג הקטר" ו-"מומו". ספריו תורגמו ליותר מ-40 שפות, מכרו יותר מ-20 מיליון עותקים ועובדו לסרטי קולנוע, מחזות בימתיים ואופרות.

 

אנדה נולד בעיירה גרמיש-פרטנקירשן (Garmisch-Partenkirchen) שבמדינת בוואריה שבגרמניה. אביו, אדגר אנדה היה צייר סוריאליסטי, ואמו, לואיז ברתולומה אנדה הייתה פיזיותרפיסטית. בהיותו בן שש עברה משפחתו לרובע האומנים של שוואבינג שבמינכן וההתבגרות בקהילה אומנותית השפיעה לימים על כתיבתו. ב-1945, עוד לפני יום הולדתו ה-16 הוא גויס לורמכט, אך ערק והצטרף לקבוצה אנטי-נאצית. הוא שימש כשליח עבור הקבוצה עד סוף המלחמה.

 

אנדה היה לאחד מהסופרים הגרמנים המוכרים ביותר במאה העשרים, בייחוד הודות לספרי הילדים שלו שכללו בתוכם עולמות שלמים של פנטזיה ודמויות דמיוניות, אשר אפשרו לקוראים להזדהות עם גיבורי הסיפור. למרות שספריו שייכים לז'אנר ספרות הילדים, ניתן למצוא בהם ביקורת חברתית נוקבת (ר' "מומו", "הסיפור שאינו נגמר"). אנדה התעניין בפילוסופיית האנתרופוסופיה.

תקציר

למומו אין בית, וגם לא אבא או אמא, אבל יש לה המון חברים. כי עם מומו המשחקים הופכים מרתקים יותר, הריבים נפסיקים, והסיפורים ממריאים על כנפי הדמיון.
עד שיום אחד האדונים האפורים מגיעים אל העיר והכול משתנה. מומו מגלה שחבריה הולכים ומאבדים את אחד הדברים היקרים ביותר - את הזמן, והיא היחידה שיכולה להציל אותם. האם תצליח מומו לגבור על צבא האדונים האפורים כשכל מה שיש לה הוא פרח שעות קסום וצבה שיודעת לחזות את העתיד?
 
"מומו" ראה אור לראשונה ב־1973 וזכה מייד בפרסים ובביקורות נלהבות. הספר עובד לסרטים, למחזות, לתסכיתי רדיו ולאופרה. הוא תורגם לראשונה לעברית בשנת 1983. התרגום החדש של חנה לבנת הוא הזדמנות להתוודע אל יצירת המופת של מיכאל אנדה, שהיא זוהרת וחד־פעמית כמעט כמו זמן החיים עצמו.
 
מיכאל אנדה, מגדולי הסופרים במאה העשרים, היה גם מחזאי, מבקר קולנוע ופילוסוף. ספריו הרבים, ובהם 'ג'ים ונהג הקטר' ו'הסיפור שאינו נגמר', נחשבים לפסגות ספרות הילדים והנוער. במומו הוא מציג רעיונות פילוסופיים מורכבים בדרך ייחודית ופיוטית.
הספר טומן בחובו גם ביקורת על החברה המודרנית שמקדשת הצלחה על פני חברות, יופי והנאות פשוטות, והוא רלוונטי לימינו כמו ליום שבו נכתב ואף יותר. 

פרק ראשון

עיר גדולה וילדה קטנה
 
 
בזמנים רחוקים־רחוקים, כשבני האדם עדיין דיברו בשפות אחרות לגמרי, כבר היו בארצות החמות ערים גדולות ומפוארות. באותן ערים התנשאו ארמונותיהם של מלכים ושל קיסרים, היו רחובות רחבים, רחובות צרים וסמטאות עקלקלות, ניצבו היכלות נהדרים עם פסלי אלים מזהב ומשיש, היו שווקים ססגוניים שבהם הוצעו למכירה סחורות מכל קצווי תבל, וגם כיכרות יפות רחבות ידיים שאנשים התאספו בהן כדי לדון בחדשות, לשאת נאומים או להאזין להם. ובראש ובראשונה, היו שם תיאטרונים גדולים.
 
הם היו דומים לקרקס של ימינו, אלא שהיו בנויים מגושים מסותתים של אבן. שורות המושבים נערכו בצורת מדרגות זו על גבי זו כמו משפך ענקי. במבט מלמעלה נראו חלק מהמבנים האלה עגולים לגמרי, אחרים היו בצורת אליפסה ואילו אחרים יצרו חצי עיגול רחב. קראו להם תיאטרונים או אמפיתיאטרונים.
 
היו ביניהם גדולים כמו אצטדיוני כדורגל וגם קטנים יותר, שאליהם יכלו להיכנס רק כמה מאות צופים. היו ביניהם מפוארים, מעוטרים בעמודים ובפסלים, וכאלה שהיו צנועים ונעדרי קישוטים. לאמפיתיאטרונים הללו לא היו גגות, הכול התרחש שם מתחת לכיפת השמיים. לכן נמתחו בתיאטרונים המפוארים שטיחים שזורים בזהב מעל לשורות המושבים, כדי להגן על הקהל מפני השמש הקופחת או מפני גשם פתאומי. בתיאטרונים הפשוטים שימשו לאותה מטרה מחצלות עשויות סוּף וקש. בקיצור: התיאטרונים השונים התאימו לְמה שהאנשים יכלו להרשות לעצמם. אבל כולם רצו תיאטרון, כי כולם היו מאזינים וצופים נלהבים.
 
וכשצפו בהתרחשויות שהוצגו על הבמה, אלה הנוגעות ללב או אלה המצחיקות, נדמה היה להם כאילו החיים המשׂוּחָקים על הבמה היו באופן מסתורי כלשהו אמיתיים יותר מחייהם שלהם, החיים היומיומיים. והם אהבו לצפות במציאות האחרת הזאת.
 
מאז חלפו אלפי שנים. רוב הערים הגדולות של הזמנים ההם כבר נחרבו, ההיכלות והארמונות התמוטטו. רוח וגשם, קור וחום שחקו את האבנים וחוררו אותן, וגם מהתיאטרונים הגדולים לא נותרו אלא עיי חורבות. בין האבנים הסדוקות מזמרות עכשיו הציקדות את שירן החדגוני, הנשמע כאילו האדמה נושמת בשנתה.
 
אבל כמה מאותן ערים גדולות עתיקות נשארו ערים גדולות עד ימינו. מובן שהחיים בהן השתנו לגמרי. האנשים נוסעים במכוניות ובחשמליות, יש להם טלפונים ואור חשמלי. אבל פה ושם, בין הבניינים החדשים, עוד עומדים כמה עמודים, שער, קטע של חומה או אפילו אמפיתיאטרון מאותם זמנים רחוקים. ובאחת הערים האלה התרחש סיפורה של מומו.
 
בשוליה הדרומיים המרוחקים של העיר הגדולה הזאת, במקום שבו משתרעים השדות הראשונים והבקתות והבתים נעשים עלובים יותר ויותר, מסתתרות חורבותיו של אמפיתיאטרון קטן בתוך חורשה של עצי אורן. הוא לא היה אחד מהמפוארים גם בזמנים הקדומים ההם. כבר אז הוא היה, אם אפשר לומר כך, תיאטרון לאנשים עניים. בימינו, כלומר בתקופה שבה מתחיל סיפורה של מומו, השרידים הללו נשכחו כמעט כליל. רק כמה חוקרים של העת העתיקה ידעו שהמקום הזה קיים, אך לא גילו בו עניין מעבר לכך, כי כבר לא היה שם מה לחקור. נוסף על כך, האתר הזה לא היה יכול להתחרות מול אתרי תיירות אחרים בעיר הגדולה. כך שרק לפעמים הגיעו אליו תיירים תועים, שטיפסו על שורות המושבים המכוסות עשב, הקימו רעש, צילמו תמונה למזכרת והמשיכו בדרכם. אז שב השקט לשרור במעגל האבן, והציקדות פצחו בזִמְרת הבית הבא בשירן האינסופי, בית שלא היה שונה במאום מהבית שקדם לו.
 
למעשה, רק האנשים שהתגוררו בסביבה הקרובה הכירו את המבנה העגול והמוזר הזה. הם הניחו לעיזים שלהם לרעות שם, הילדים שלהם שיחקו בכדור במגרש העגול, ולעיתים זוגות האוהבים נפגשו שם לעת ערב.
 
אבל יום אחד עברה שמועה בין האנשים כי בתקופה האחרונה מתגורר מישהו בין עיי החורבות. ראו שם ילד, ואולי הייתה זו ילדה קטנה, היה קשה לקבוע בוודאות מאחר שהבגדים שלבש, או לבשה, היו קצת מוזרים. מכל מקום, השם הוא מומו או משהו דומה לזה.
 
ההופעה החיצונית של מומו אכן הייתה משונה קצת, והייתה עלולה להבהיל במידה מסוימת אנשים שאכפת להם מאוד מסדר וניקיון.
 
היא הייתה קטנה ודי רזה, כך שגם אם השתדלת מאוד, קשה היה לקבוע אם היא בת שמונה או כבר בת שתים־עשרה. ראשה היה עטור תלתלי פרא שחורים כפחם שנראו כאילו מעולם לא נגעו בהם מסרק או מספריים. היו לה עיניים יפהפיות גדולות מאוד, אף הן שחורות כפחם, וכפות רגליים באותו הצבע, כי התרוצצה בדרך כלל יחפה. רק בחורף היא נעלה לפעמים נעליים, אבל הימנית לא הייתה זהה לשמאלית ושתיהן היו גדולות בהרבה ממידתן של כפות רגליה, מאחר שהיו ברשותה רק דברים שמצאה או שקיבלה במתנה. החצאית שלה הייתה עשויה טלאים־טלאים שנתפרו יחדיו, כל אחד מהם בצבע אחר, והיא הגיעה עד קרסולי רגליה. מעליה לבשה מעיל גברים ישן ורחב מדי, ששרווליו הופשלו מעל פרקי ידיה. מומו לא רצתה לגזור את השרוולים, כי חשבה מראש על כך שהיא עוד תגדל, ומי יודע אם תמצא אי־פעם עוד מעיל יפה ושימושי כזה, עם כל כך הרבה כיסים.
 
מתחת לבימה המכוסה עשב בין חורבות התיאטרון היו כמה חדרונים הרוסים למחצה, שאפשר היה להיכנס אליהם מבעד לחור בקיר החיצוני. כאן קבעה מומו את מקום מגוריה.
 
באחד הימים, בשעת צוהריים, באו כמה גברים ונשים מהסביבה הקרובה וניסו לחקור אותה. מומו עמדה מולם והביטה בהם בפחד, כי חששה שהם מתכוונים לסלק אותה משם. אבל מהר מאוד היא נוכחה לדעת שהם אנשים חביבים. הם עצמם היו עניים והכירו את החיים האלה.
 
"אז," אמר אחד הגברים, "מוצא חן בעינייך כאן?"
 
"כן," ענתה מומו.
 
"ואת רוצה להישאר כאן?"
 
"כן, מאוד."
 
"אבל לא מחכים לך באיזשהו מקום?"
 
"לא."
 
"זאת אומרת, את לא צריכה לחזור הביתה?"
 
"כאן הבית שלי," מיהרה מומו לומר בביטחון.
 
"מאיפה הגעת לכאן, ילדה?"
 
מומו החוותה בידה תנועה לא ברורה, שהצביעה למקום כלשהו במרחק.
 
"מי ההורים שלך?" המשיך הגבר לחקור.
 
הילדה תלתה בו ובאחרים מבט אובד עצות ומשכה קצת בכתפיה. האנשים החליפו ביניהם מבטים ונאנחו.
 
"את לא צריכה לפחוד," המשיך האיש, "אין לנו שום כוונה לסלק אותך מכאן. אנחנו רוצים לעזור לך."
 
מומו הינהנה בלי לומר מילה, אבל עדיין לא נראתה לגמרי משוכנעת.
 
"את אומרת שקוראים לך מומו, נכון?"
 
"כן."
 
"זה שם נחמד, אבל עוד אף פעם לא שמעתי שם כזה. מי נתן לך אותו?"
 
"אני," אמרה מומו.
 
"את נתת לעצמך את השם?"
 
"כן."
 
"ומתי נולדת?"
 
מומו הרהרה רגע, ולבסוף אמרה: "מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, כבר הייתי פה בעולם."
 
"אין לך שום דודה, שום דוד, שום סבתא, שום קרובי משפחה שאת יכולה ללכת אליהם?"
 
מומו רק הביטה באיש ושתקה זמן־מה. לאחר מכן מילמלה: "כאן הבית שלי."
 
"נו, טוב," אמר האיש, "ובכל זאת את הרי ילדה — בת כמה את בעצם?"
 
"מאה," אמרה מומו בהיסוס.
 
האנשים צחקו, כי חשבו שהיא מתבדחת.
 
"טוב, ברצינות, בת כמה את?"
 
"מאה ושתיים," ענתה מומו, עוד יותר בהיסוס.
 
כעבור זמן־מה הבינו האנשים שהילדה יודעת רק כמה שמות של מספרים שקלטה באקראי, אבל אינה מבינה את משמעותם מאחר שאיש לא לימד אותה לספור.
 
"תקשיבי," אמר האיש לאחר שהתייעץ עם האחרים, "זה יהיה בסדר מצידך אם נגיד למשטרה שאת כאן? ואז תוכלי לגור במעון ולקבל ֹשָם אוכל ומיטה וגם ללמוד לחשֵב ולקרוא ולכתוב ועוד הרבה דברים. מה דעתך?"
 
מומו הביטה בו בבהלה.
 
"לא," היא מילמלה, "אני לא רוצה ללכת לשם. כבר הייתי פעם במקום כזה. והיו שם עוד ילדים. והיו שם סורגים על החלונות. כל יום הרביצו לנו, ולגמרי לא בצדק. אז טיפסתי בלילה על הגדר וברחתי משם. אני לא רוצה ללכת לשם שוב."
 
"את זה אני יכול להבין," אמר איש זקן אחד והינהן. וגם האנשים האחרים יכלו להבין את זה והינהנו.
 
"טוב, בסדר," אמרה אחת הנשים, "אבל בכל זאת את עוד קטנה. מישהו בכל זאת צריך לדאוג לך."
 
"אני," ענתה מומו בהקלה.
 
"את מסוגלת לדאוג לעצמך?" שאלה האישה.
 
מומו שתקה זמן־מה ואז אמרה בשקט: "אני לא צריכה הרבה."
 
האנשים שוב החליפו ביניהם מבטים, נאנחו והינהנו. "את יודעת, מומו," אמר שוב האיש הראשון שפנה אליה בדברים, "אנחנו חושבים שאת יכולה אולי לבוא לגור אצל אחד מאיתנו. אומנם לנו בעצמנו יש רק מעט מקום ולרובנו כבר יש לא מעט ילדים וילדות שרוצים שידאגו להם לאוכל, אבל אנחנו גם חושבים שלא ממש משנה אם תהיה לנו עוד אחת. מה את אומרת?"
 
"תודה," אמרה מומו וחייכה בפעם הראשונה, "תודה רבה! אבל אולי תוכלו בכל זאת לתת לי פשוט לגור כאן?"
 
האנשים נועצו ביניהם ממושכות, הביעו לסירוגין דעות נגד ובעד ולבסוף הסכימו. כי הילדה יכולה לגור כאן, כך הם סברו, בדיוק באותה מידה שהיא יכולה לגור אצל מישהו מהם, והם יוכלו לדאוג למומו במשותף. בכל מקרה לכולם יחד יהיה פשוט יותר מאשר לאחד מהם לבדו.
 
הם התחילו לפעול מייד. בתחילה ניקו את חדרון האבן החרב למחצה שבו מומו השתכנה וסידרו אותו כמיטב יכולתם. אחד מהם, שהיה בנאי, אפילו התקין לה כיריים קטנות מאבן. גם ארובה חלודה הם הצליחו להציב שם. נַגָּר זקן בנה שולחן קטן ושני כיסאות מכמה קרשים של ארגזים. לבסוף הביאו הנשים גם מיטת ברזל מעוטרת בפיתוחים מסולסלים, שכבר לא הייתה בשימוש, ונוסף על כך מזרן שהיה קרוע רק בכמה מקומות וגם שתי שמיכות. החור העלוב העשוי אבן מתחת לבימת החורבות הפך עכשיו לחדר קטן, ביתי ונעים. הבנאי, שהתברך גם בכישרון אמנותי, צייר נוסף על הכול תמונה נאה של פרחים על הקיר, ולא שכח לצייר גם את המסגרת ואת המסמר שעליו נתלתה התמונה. ואז באו ילדיהם של האנשים האלה והביאו לה את מה שהצליחו לקבץ מן האוכל. האחד הביא לה חתיכת גבינה, האחר לחמנייה קטנה מקמח חיטה, השלישי קצת פירות וכך הלאה. ומאחר שהיו שם הרבה מאוד ילדים, הצטבר בערב כל כך הרבה אוכל שכולם יכלו לחגוג יחד באמפיתיאטרון הזה חגיגה קטנה לכבוד בואה של מומו. זאת הייתה חגיגה עליזה, שרק אנשים עניים יודעים לחגוג כמותה.
 
כך החלה הידידות בין מומו הקטנה ובין האנשים שגרו בסביבה.

מיכאל אנדה

מיכאל אֶנְדֶה (1929 - 1995) היה סופר גרמני שכתיבתו התאפיינה בספרי פנטזיה וספרי ילדים. עבודתו הידועה ביותר היא ספר הפנטסיה האפי "הסיפור שאינו נגמר". בין עבודותיו הידועות האחרות ניתן למצוא את הספרים "ג'ים ונהג הקטר" ו-"מומו". ספריו תורגמו ליותר מ-40 שפות, מכרו יותר מ-20 מיליון עותקים ועובדו לסרטי קולנוע, מחזות בימתיים ואופרות.

 

אנדה נולד בעיירה גרמיש-פרטנקירשן (Garmisch-Partenkirchen) שבמדינת בוואריה שבגרמניה. אביו, אדגר אנדה היה צייר סוריאליסטי, ואמו, לואיז ברתולומה אנדה הייתה פיזיותרפיסטית. בהיותו בן שש עברה משפחתו לרובע האומנים של שוואבינג שבמינכן וההתבגרות בקהילה אומנותית השפיעה לימים על כתיבתו. ב-1945, עוד לפני יום הולדתו ה-16 הוא גויס לורמכט, אך ערק והצטרף לקבוצה אנטי-נאצית. הוא שימש כשליח עבור הקבוצה עד סוף המלחמה.

 

אנדה היה לאחד מהסופרים הגרמנים המוכרים ביותר במאה העשרים, בייחוד הודות לספרי הילדים שלו שכללו בתוכם עולמות שלמים של פנטזיה ודמויות דמיוניות, אשר אפשרו לקוראים להזדהות עם גיבורי הסיפור. למרות שספריו שייכים לז'אנר ספרות הילדים, ניתן למצוא בהם ביקורת חברתית נוקבת (ר' "מומו", "הסיפור שאינו נגמר"). אנדה התעניין בפילוסופיית האנתרופוסופיה.

סקירות וביקורות

אנשים נעשו מיותרים 'מומו', ספרו הקלאסי של מיכאל אנדה שיצא במהדורה מחודשת, נקרא היום כמו פרק של 'מראה שחורה' לילדים "זה לא בסדר שעוד ועוד ילדים מוזנחים ומבלים ללא השגחה. אין מה לבוא בתלונות אל ההורים, כי החיים המודרניים לא משאירים להם מספיק זמן לבלות עם הילדים שלהם. רשויות העיר צריכות לדאוג לזה". לא, אין מדובר בציטוט מפרוטוקול הדיונים במתווה החזרה לבתי הספר, אלא בתרגום חדש לקלאסיקה הנודעת של מיכאל אנדה, 'מומו', ספר ילדים שהוא בעצם כתב אישום פנטסטי נגד רידוד החיים לרובד התועלתני שלהם.

אם אתם חושבים, כמו מנהיג העולם החופשי, שחשוב שילדים יחזרו למסגרות כדי להניע את גלגלי הכלכלה, ושחבל ש"במקום להכין את הילדים שלנו לעולם המחר, אנחנו מניחים לרבים כל כך מהם לבזבז שנים מזמנם היקר במשחקים חסרי תועלת" - כנראה נפגשתם עם אדון אפור שהציע לכם עסקה שלא ניתן לסרב לה ב"בנק לחיסכון בזמן". אתם כמובן לא זוכרים את הפגישה הזאת, אבל היא קרתה: חתמתם על חוזה, הקרבתם את חייכם על מזבח היעילות, או כמו שסיכם זאת סוכן מספר ‭ QYX/384/b‬ בשיחת הגיוס של אדון פוזי הספר, "יש לך תוכי מיותר לגמרי".

אל שוליה הדרומיים של עיר גדולה ללא שם, לחורבותיו של אמפיתיאטרון קטן שעוד בימים הקדומים היה "תיאטרון לאנשים עניים", מגיעה ילדה קטנה ורזה בעלת עיניים שחורות כפחם, יחפה ולבושה מעיל גדול ומלא כיסים. לא ברור מאין הגיעה או בת כמה היא. את שמה, מומו, היא נתנה לעצמה. מומו מבקשת מאנשי העיר - או ליתר דיוק, ענייה - לא לקרוא למשטרה ולא לשלוח אותה למעון, שם יש סורגים ועונשים. הם מבינים לליבה ומחליטים לדאוג לה למחסה הולם ולמזון. בתמורה הם זוכים ליהנות מתכונתה הייחודית של הילדה: הקשבה. האופן שבו מומו מקשיבה עוזר למתלבטים להחליט, לשוגים להכיר בטעויותיהם, לנוטרים לפתוח את ליבם ולמשועממים להפליג בדמיונות. יכולת ההקשבה שלה לבני אדם נטועה ביכולתה להאזין "לדממה הגדולה", שבתוכה "הרגישה כאילו היא שומעת קול נגינה חרישית ובו בזמן גם כבירה" - נגינתו של הזמן עצמו.

האידיליה הזאת נגמרת כשלעיר מגיעים האדונים האפורים, שמשכנעים את התושבים לייעל ולשכלל את חייהם, להימנע מכל פעילות הנעשית לשמה ולא "בשביל משהו", ובכך לחסוך זמן - זמן שלדבריהם יוחזר לאנשים בריבית בסוף חייהם, אם רק ינהלו נכון את "כלכלת הזמן" שלהם. "הרבה יותר מדי חול במלט, את מבינה? וזה מחזיק מעמד רק ארבע, חמש שנים ואז הכל מתמוטט אם מישהו רק מתעטש", מסביר ניקולה הבנאי, מי שבנה למומו מחסה, את השינוי שעבר עליו ועל הענף בעקבות הכניעה ליעילות. "אבל זה אפילו לא הדבר הכי גרוע. הכי גרוע - אלה הבתים שאנחנו בונים כאן. אלה בכלל לא בתים, אלה - אלה - מחסנים לבני אדם! הבטן מתהפכת! אבל מה אכפת לי? מה זה ענייני בכלל? אני מקבל את הכסף שלי וזהו זה".

אנדה פירסם את 'מומו' ב-‭,1973‬ שנים ספורות לפני שכתב את 'הסיפור שאינו נגמר', והוא משופע ברעיונות היפיים, כיאה לימי הפוסט-סיקסטיז. יש בספר אזורים שנושקים לפאולו של הקואלו, אבל תמיד נוחתים בסוף על הצד הנכון, זה שלא מרוח עליו השמאלץ. הבו לנו עוד יצירות שמכריזות בפני הדרדקים כי "אין דבר מסוכן בחיים יותר מחלומות שמתגשמים". היום נקרא הספר כמעין פרק של 'מראה שחורה' לילדים, עם סוף טוב, מינוס הקטע העתידני, שכן כל המתואר בו ממומש בימינו אנו. לאדונים האפורים אין שמות, רק שילוב של אותיות ומספרים (המדור מאחל מזל טוב לאילון מאסק), והם עשויים למעשה אך ורק מזמן גנוב, כך שעבור קורא בן ימינו הם יכולים להיתפס כמעין ישויות דיגיטליות.

הפיתול העלילתי שבו מסתבר כי הסיגרים שמעשנים האדונים האפורים עשויים מעלים של פרחי-שעות ולכן הם זקוקים לזמן, לעצם קיומם, מזכיר קצת תיאוריות קונספירציה גורפות נוסח "ביל גייטס וחברות התרופות שמו צ'יפים באנטנות של הקורונה כדי להשתלט עלינו". מה שרק מאשש את התחושה שתיאוריות קונספירציה הן פשוט סוג של אגדות, נראטיבים חובקי-כל שמטרתם להסביר את קיומו של הרע בעולמנו לאלו מאיתנו שנפשם אינה מסוגלת להתמודד עם קיומו.

הילדה מומו היא כמובן היחידה שלא נופלת ברשת האפורה, ולכן היא גם היחידה שתוכל להשיב לאנשים את חייהם. אנשים "נעשו מיותרים כבר מזמן. הם עצמם הביאו את העולם לידי כך שלא נותר עוד מקום לבני מינם", צווח אחד האדונים האפורים ברגע של גילוי לב היסטרי, וחושף בכך את שורשי הבעיה: החתירה ליעילות, למקסום של כל רגע ורגע, מייתרת את מהותו של האנושי. אנחנו עוד כאן, אבל לפעמים נדמה שהגוף נשאר רק כדי לצרוך, והנפש - רק כדי לרצות.
שרון קנטור 7 לילות 22/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"מומו": מניפסט מצוין של האטה, שנכתב כשעוד לא היה לה שם עופרה רודנר הארץ 27/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

אנשים נעשו מיותרים 'מומו', ספרו הקלאסי של מיכאל אנדה שיצא במהדורה מחודשת, נקרא היום כמו פרק של 'מראה שחורה' לילדים "זה לא בסדר שעוד ועוד ילדים מוזנחים ומבלים ללא השגחה. אין מה לבוא בתלונות אל ההורים, כי החיים המודרניים לא משאירים להם מספיק זמן לבלות עם הילדים שלהם. רשויות העיר צריכות לדאוג לזה". לא, אין מדובר בציטוט מפרוטוקול הדיונים במתווה החזרה לבתי הספר, אלא בתרגום חדש לקלאסיקה הנודעת של מיכאל אנדה, 'מומו', ספר ילדים שהוא בעצם כתב אישום פנטסטי נגד רידוד החיים לרובד התועלתני שלהם.

אם אתם חושבים, כמו מנהיג העולם החופשי, שחשוב שילדים יחזרו למסגרות כדי להניע את גלגלי הכלכלה, ושחבל ש"במקום להכין את הילדים שלנו לעולם המחר, אנחנו מניחים לרבים כל כך מהם לבזבז שנים מזמנם היקר במשחקים חסרי תועלת" - כנראה נפגשתם עם אדון אפור שהציע לכם עסקה שלא ניתן לסרב לה ב"בנק לחיסכון בזמן". אתם כמובן לא זוכרים את הפגישה הזאת, אבל היא קרתה: חתמתם על חוזה, הקרבתם את חייכם על מזבח היעילות, או כמו שסיכם זאת סוכן מספר ‭ QYX/384/b‬ בשיחת הגיוס של אדון פוזי הספר, "יש לך תוכי מיותר לגמרי".

אל שוליה הדרומיים של עיר גדולה ללא שם, לחורבותיו של אמפיתיאטרון קטן שעוד בימים הקדומים היה "תיאטרון לאנשים עניים", מגיעה ילדה קטנה ורזה בעלת עיניים שחורות כפחם, יחפה ולבושה מעיל גדול ומלא כיסים. לא ברור מאין הגיעה או בת כמה היא. את שמה, מומו, היא נתנה לעצמה. מומו מבקשת מאנשי העיר - או ליתר דיוק, ענייה - לא לקרוא למשטרה ולא לשלוח אותה למעון, שם יש סורגים ועונשים. הם מבינים לליבה ומחליטים לדאוג לה למחסה הולם ולמזון. בתמורה הם זוכים ליהנות מתכונתה הייחודית של הילדה: הקשבה. האופן שבו מומו מקשיבה עוזר למתלבטים להחליט, לשוגים להכיר בטעויותיהם, לנוטרים לפתוח את ליבם ולמשועממים להפליג בדמיונות. יכולת ההקשבה שלה לבני אדם נטועה ביכולתה להאזין "לדממה הגדולה", שבתוכה "הרגישה כאילו היא שומעת קול נגינה חרישית ובו בזמן גם כבירה" - נגינתו של הזמן עצמו.

האידיליה הזאת נגמרת כשלעיר מגיעים האדונים האפורים, שמשכנעים את התושבים לייעל ולשכלל את חייהם, להימנע מכל פעילות הנעשית לשמה ולא "בשביל משהו", ובכך לחסוך זמן - זמן שלדבריהם יוחזר לאנשים בריבית בסוף חייהם, אם רק ינהלו נכון את "כלכלת הזמן" שלהם. "הרבה יותר מדי חול במלט, את מבינה? וזה מחזיק מעמד רק ארבע, חמש שנים ואז הכל מתמוטט אם מישהו רק מתעטש", מסביר ניקולה הבנאי, מי שבנה למומו מחסה, את השינוי שעבר עליו ועל הענף בעקבות הכניעה ליעילות. "אבל זה אפילו לא הדבר הכי גרוע. הכי גרוע - אלה הבתים שאנחנו בונים כאן. אלה בכלל לא בתים, אלה - אלה - מחסנים לבני אדם! הבטן מתהפכת! אבל מה אכפת לי? מה זה ענייני בכלל? אני מקבל את הכסף שלי וזהו זה".

אנדה פירסם את 'מומו' ב-‭,1973‬ שנים ספורות לפני שכתב את 'הסיפור שאינו נגמר', והוא משופע ברעיונות היפיים, כיאה לימי הפוסט-סיקסטיז. יש בספר אזורים שנושקים לפאולו של הקואלו, אבל תמיד נוחתים בסוף על הצד הנכון, זה שלא מרוח עליו השמאלץ. הבו לנו עוד יצירות שמכריזות בפני הדרדקים כי "אין דבר מסוכן בחיים יותר מחלומות שמתגשמים". היום נקרא הספר כמעין פרק של 'מראה שחורה' לילדים, עם סוף טוב, מינוס הקטע העתידני, שכן כל המתואר בו ממומש בימינו אנו. לאדונים האפורים אין שמות, רק שילוב של אותיות ומספרים (המדור מאחל מזל טוב לאילון מאסק), והם עשויים למעשה אך ורק מזמן גנוב, כך שעבור קורא בן ימינו הם יכולים להיתפס כמעין ישויות דיגיטליות.

הפיתול העלילתי שבו מסתבר כי הסיגרים שמעשנים האדונים האפורים עשויים מעלים של פרחי-שעות ולכן הם זקוקים לזמן, לעצם קיומם, מזכיר קצת תיאוריות קונספירציה גורפות נוסח "ביל גייטס וחברות התרופות שמו צ'יפים באנטנות של הקורונה כדי להשתלט עלינו". מה שרק מאשש את התחושה שתיאוריות קונספירציה הן פשוט סוג של אגדות, נראטיבים חובקי-כל שמטרתם להסביר את קיומו של הרע בעולמנו לאלו מאיתנו שנפשם אינה מסוגלת להתמודד עם קיומו.

הילדה מומו היא כמובן היחידה שלא נופלת ברשת האפורה, ולכן היא גם היחידה שתוכל להשיב לאנשים את חייהם. אנשים "נעשו מיותרים כבר מזמן. הם עצמם הביאו את העולם לידי כך שלא נותר עוד מקום לבני מינם", צווח אחד האדונים האפורים ברגע של גילוי לב היסטרי, וחושף בכך את שורשי הבעיה: החתירה ליעילות, למקסום של כל רגע ורגע, מייתרת את מהותו של האנושי. אנחנו עוד כאן, אבל לפעמים נדמה שהגוף נשאר רק כדי לצרוך, והנפש - רק כדי לרצות.
שרון קנטור 7 לילות 22/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"מומו": מניפסט מצוין של האטה, שנכתב כשעוד לא היה לה שם עופרה רודנר הארץ 27/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
מומו מיכאל אנדה
עיר גדולה וילדה קטנה
 
 
בזמנים רחוקים־רחוקים, כשבני האדם עדיין דיברו בשפות אחרות לגמרי, כבר היו בארצות החמות ערים גדולות ומפוארות. באותן ערים התנשאו ארמונותיהם של מלכים ושל קיסרים, היו רחובות רחבים, רחובות צרים וסמטאות עקלקלות, ניצבו היכלות נהדרים עם פסלי אלים מזהב ומשיש, היו שווקים ססגוניים שבהם הוצעו למכירה סחורות מכל קצווי תבל, וגם כיכרות יפות רחבות ידיים שאנשים התאספו בהן כדי לדון בחדשות, לשאת נאומים או להאזין להם. ובראש ובראשונה, היו שם תיאטרונים גדולים.
 
הם היו דומים לקרקס של ימינו, אלא שהיו בנויים מגושים מסותתים של אבן. שורות המושבים נערכו בצורת מדרגות זו על גבי זו כמו משפך ענקי. במבט מלמעלה נראו חלק מהמבנים האלה עגולים לגמרי, אחרים היו בצורת אליפסה ואילו אחרים יצרו חצי עיגול רחב. קראו להם תיאטרונים או אמפיתיאטרונים.
 
היו ביניהם גדולים כמו אצטדיוני כדורגל וגם קטנים יותר, שאליהם יכלו להיכנס רק כמה מאות צופים. היו ביניהם מפוארים, מעוטרים בעמודים ובפסלים, וכאלה שהיו צנועים ונעדרי קישוטים. לאמפיתיאטרונים הללו לא היו גגות, הכול התרחש שם מתחת לכיפת השמיים. לכן נמתחו בתיאטרונים המפוארים שטיחים שזורים בזהב מעל לשורות המושבים, כדי להגן על הקהל מפני השמש הקופחת או מפני גשם פתאומי. בתיאטרונים הפשוטים שימשו לאותה מטרה מחצלות עשויות סוּף וקש. בקיצור: התיאטרונים השונים התאימו לְמה שהאנשים יכלו להרשות לעצמם. אבל כולם רצו תיאטרון, כי כולם היו מאזינים וצופים נלהבים.
 
וכשצפו בהתרחשויות שהוצגו על הבמה, אלה הנוגעות ללב או אלה המצחיקות, נדמה היה להם כאילו החיים המשׂוּחָקים על הבמה היו באופן מסתורי כלשהו אמיתיים יותר מחייהם שלהם, החיים היומיומיים. והם אהבו לצפות במציאות האחרת הזאת.
 
מאז חלפו אלפי שנים. רוב הערים הגדולות של הזמנים ההם כבר נחרבו, ההיכלות והארמונות התמוטטו. רוח וגשם, קור וחום שחקו את האבנים וחוררו אותן, וגם מהתיאטרונים הגדולים לא נותרו אלא עיי חורבות. בין האבנים הסדוקות מזמרות עכשיו הציקדות את שירן החדגוני, הנשמע כאילו האדמה נושמת בשנתה.
 
אבל כמה מאותן ערים גדולות עתיקות נשארו ערים גדולות עד ימינו. מובן שהחיים בהן השתנו לגמרי. האנשים נוסעים במכוניות ובחשמליות, יש להם טלפונים ואור חשמלי. אבל פה ושם, בין הבניינים החדשים, עוד עומדים כמה עמודים, שער, קטע של חומה או אפילו אמפיתיאטרון מאותם זמנים רחוקים. ובאחת הערים האלה התרחש סיפורה של מומו.
 
בשוליה הדרומיים המרוחקים של העיר הגדולה הזאת, במקום שבו משתרעים השדות הראשונים והבקתות והבתים נעשים עלובים יותר ויותר, מסתתרות חורבותיו של אמפיתיאטרון קטן בתוך חורשה של עצי אורן. הוא לא היה אחד מהמפוארים גם בזמנים הקדומים ההם. כבר אז הוא היה, אם אפשר לומר כך, תיאטרון לאנשים עניים. בימינו, כלומר בתקופה שבה מתחיל סיפורה של מומו, השרידים הללו נשכחו כמעט כליל. רק כמה חוקרים של העת העתיקה ידעו שהמקום הזה קיים, אך לא גילו בו עניין מעבר לכך, כי כבר לא היה שם מה לחקור. נוסף על כך, האתר הזה לא היה יכול להתחרות מול אתרי תיירות אחרים בעיר הגדולה. כך שרק לפעמים הגיעו אליו תיירים תועים, שטיפסו על שורות המושבים המכוסות עשב, הקימו רעש, צילמו תמונה למזכרת והמשיכו בדרכם. אז שב השקט לשרור במעגל האבן, והציקדות פצחו בזִמְרת הבית הבא בשירן האינסופי, בית שלא היה שונה במאום מהבית שקדם לו.
 
למעשה, רק האנשים שהתגוררו בסביבה הקרובה הכירו את המבנה העגול והמוזר הזה. הם הניחו לעיזים שלהם לרעות שם, הילדים שלהם שיחקו בכדור במגרש העגול, ולעיתים זוגות האוהבים נפגשו שם לעת ערב.
 
אבל יום אחד עברה שמועה בין האנשים כי בתקופה האחרונה מתגורר מישהו בין עיי החורבות. ראו שם ילד, ואולי הייתה זו ילדה קטנה, היה קשה לקבוע בוודאות מאחר שהבגדים שלבש, או לבשה, היו קצת מוזרים. מכל מקום, השם הוא מומו או משהו דומה לזה.
 
ההופעה החיצונית של מומו אכן הייתה משונה קצת, והייתה עלולה להבהיל במידה מסוימת אנשים שאכפת להם מאוד מסדר וניקיון.
 
היא הייתה קטנה ודי רזה, כך שגם אם השתדלת מאוד, קשה היה לקבוע אם היא בת שמונה או כבר בת שתים־עשרה. ראשה היה עטור תלתלי פרא שחורים כפחם שנראו כאילו מעולם לא נגעו בהם מסרק או מספריים. היו לה עיניים יפהפיות גדולות מאוד, אף הן שחורות כפחם, וכפות רגליים באותו הצבע, כי התרוצצה בדרך כלל יחפה. רק בחורף היא נעלה לפעמים נעליים, אבל הימנית לא הייתה זהה לשמאלית ושתיהן היו גדולות בהרבה ממידתן של כפות רגליה, מאחר שהיו ברשותה רק דברים שמצאה או שקיבלה במתנה. החצאית שלה הייתה עשויה טלאים־טלאים שנתפרו יחדיו, כל אחד מהם בצבע אחר, והיא הגיעה עד קרסולי רגליה. מעליה לבשה מעיל גברים ישן ורחב מדי, ששרווליו הופשלו מעל פרקי ידיה. מומו לא רצתה לגזור את השרוולים, כי חשבה מראש על כך שהיא עוד תגדל, ומי יודע אם תמצא אי־פעם עוד מעיל יפה ושימושי כזה, עם כל כך הרבה כיסים.
 
מתחת לבימה המכוסה עשב בין חורבות התיאטרון היו כמה חדרונים הרוסים למחצה, שאפשר היה להיכנס אליהם מבעד לחור בקיר החיצוני. כאן קבעה מומו את מקום מגוריה.
 
באחד הימים, בשעת צוהריים, באו כמה גברים ונשים מהסביבה הקרובה וניסו לחקור אותה. מומו עמדה מולם והביטה בהם בפחד, כי חששה שהם מתכוונים לסלק אותה משם. אבל מהר מאוד היא נוכחה לדעת שהם אנשים חביבים. הם עצמם היו עניים והכירו את החיים האלה.
 
"אז," אמר אחד הגברים, "מוצא חן בעינייך כאן?"
 
"כן," ענתה מומו.
 
"ואת רוצה להישאר כאן?"
 
"כן, מאוד."
 
"אבל לא מחכים לך באיזשהו מקום?"
 
"לא."
 
"זאת אומרת, את לא צריכה לחזור הביתה?"
 
"כאן הבית שלי," מיהרה מומו לומר בביטחון.
 
"מאיפה הגעת לכאן, ילדה?"
 
מומו החוותה בידה תנועה לא ברורה, שהצביעה למקום כלשהו במרחק.
 
"מי ההורים שלך?" המשיך הגבר לחקור.
 
הילדה תלתה בו ובאחרים מבט אובד עצות ומשכה קצת בכתפיה. האנשים החליפו ביניהם מבטים ונאנחו.
 
"את לא צריכה לפחוד," המשיך האיש, "אין לנו שום כוונה לסלק אותך מכאן. אנחנו רוצים לעזור לך."
 
מומו הינהנה בלי לומר מילה, אבל עדיין לא נראתה לגמרי משוכנעת.
 
"את אומרת שקוראים לך מומו, נכון?"
 
"כן."
 
"זה שם נחמד, אבל עוד אף פעם לא שמעתי שם כזה. מי נתן לך אותו?"
 
"אני," אמרה מומו.
 
"את נתת לעצמך את השם?"
 
"כן."
 
"ומתי נולדת?"
 
מומו הרהרה רגע, ולבסוף אמרה: "מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, כבר הייתי פה בעולם."
 
"אין לך שום דודה, שום דוד, שום סבתא, שום קרובי משפחה שאת יכולה ללכת אליהם?"
 
מומו רק הביטה באיש ושתקה זמן־מה. לאחר מכן מילמלה: "כאן הבית שלי."
 
"נו, טוב," אמר האיש, "ובכל זאת את הרי ילדה — בת כמה את בעצם?"
 
"מאה," אמרה מומו בהיסוס.
 
האנשים צחקו, כי חשבו שהיא מתבדחת.
 
"טוב, ברצינות, בת כמה את?"
 
"מאה ושתיים," ענתה מומו, עוד יותר בהיסוס.
 
כעבור זמן־מה הבינו האנשים שהילדה יודעת רק כמה שמות של מספרים שקלטה באקראי, אבל אינה מבינה את משמעותם מאחר שאיש לא לימד אותה לספור.
 
"תקשיבי," אמר האיש לאחר שהתייעץ עם האחרים, "זה יהיה בסדר מצידך אם נגיד למשטרה שאת כאן? ואז תוכלי לגור במעון ולקבל ֹשָם אוכל ומיטה וגם ללמוד לחשֵב ולקרוא ולכתוב ועוד הרבה דברים. מה דעתך?"
 
מומו הביטה בו בבהלה.
 
"לא," היא מילמלה, "אני לא רוצה ללכת לשם. כבר הייתי פעם במקום כזה. והיו שם עוד ילדים. והיו שם סורגים על החלונות. כל יום הרביצו לנו, ולגמרי לא בצדק. אז טיפסתי בלילה על הגדר וברחתי משם. אני לא רוצה ללכת לשם שוב."
 
"את זה אני יכול להבין," אמר איש זקן אחד והינהן. וגם האנשים האחרים יכלו להבין את זה והינהנו.
 
"טוב, בסדר," אמרה אחת הנשים, "אבל בכל זאת את עוד קטנה. מישהו בכל זאת צריך לדאוג לך."
 
"אני," ענתה מומו בהקלה.
 
"את מסוגלת לדאוג לעצמך?" שאלה האישה.
 
מומו שתקה זמן־מה ואז אמרה בשקט: "אני לא צריכה הרבה."
 
האנשים שוב החליפו ביניהם מבטים, נאנחו והינהנו. "את יודעת, מומו," אמר שוב האיש הראשון שפנה אליה בדברים, "אנחנו חושבים שאת יכולה אולי לבוא לגור אצל אחד מאיתנו. אומנם לנו בעצמנו יש רק מעט מקום ולרובנו כבר יש לא מעט ילדים וילדות שרוצים שידאגו להם לאוכל, אבל אנחנו גם חושבים שלא ממש משנה אם תהיה לנו עוד אחת. מה את אומרת?"
 
"תודה," אמרה מומו וחייכה בפעם הראשונה, "תודה רבה! אבל אולי תוכלו בכל זאת לתת לי פשוט לגור כאן?"
 
האנשים נועצו ביניהם ממושכות, הביעו לסירוגין דעות נגד ובעד ולבסוף הסכימו. כי הילדה יכולה לגור כאן, כך הם סברו, בדיוק באותה מידה שהיא יכולה לגור אצל מישהו מהם, והם יוכלו לדאוג למומו במשותף. בכל מקרה לכולם יחד יהיה פשוט יותר מאשר לאחד מהם לבדו.
 
הם התחילו לפעול מייד. בתחילה ניקו את חדרון האבן החרב למחצה שבו מומו השתכנה וסידרו אותו כמיטב יכולתם. אחד מהם, שהיה בנאי, אפילו התקין לה כיריים קטנות מאבן. גם ארובה חלודה הם הצליחו להציב שם. נַגָּר זקן בנה שולחן קטן ושני כיסאות מכמה קרשים של ארגזים. לבסוף הביאו הנשים גם מיטת ברזל מעוטרת בפיתוחים מסולסלים, שכבר לא הייתה בשימוש, ונוסף על כך מזרן שהיה קרוע רק בכמה מקומות וגם שתי שמיכות. החור העלוב העשוי אבן מתחת לבימת החורבות הפך עכשיו לחדר קטן, ביתי ונעים. הבנאי, שהתברך גם בכישרון אמנותי, צייר נוסף על הכול תמונה נאה של פרחים על הקיר, ולא שכח לצייר גם את המסגרת ואת המסמר שעליו נתלתה התמונה. ואז באו ילדיהם של האנשים האלה והביאו לה את מה שהצליחו לקבץ מן האוכל. האחד הביא לה חתיכת גבינה, האחר לחמנייה קטנה מקמח חיטה, השלישי קצת פירות וכך הלאה. ומאחר שהיו שם הרבה מאוד ילדים, הצטבר בערב כל כך הרבה אוכל שכולם יכלו לחגוג יחד באמפיתיאטרון הזה חגיגה קטנה לכבוד בואה של מומו. זאת הייתה חגיגה עליזה, שרק אנשים עניים יודעים לחגוג כמותה.
 
כך החלה הידידות בין מומו הקטנה ובין האנשים שגרו בסביבה.