שחור וכחול

1

 

"ספר לי שוב למה הרגת אותן."

"אמרתי לך, זה היה מין דחף כזה."

רובוס עיין פעם נוספת ברשימותיו. "אתה השתמשת במילים 'צורך כפייתי'."

הדמות השקועה בכיסא הנהנה בראשה. ריחות רעים עלו ממנה. "דחף, צורך כפייתי, אותו דבר."

"באמת?" ריבוס כיבה את מה שנשאר מהסיגריה שלו. מאפרת הפח עלתה על גדותיה בבדלי סיגריות, עד שאחדים גלשו אל שולחן הברזל. "בוא נדבר על הקורבן הראשון."

האיש שמולו נאנח. שמו היה ויליאם קרופורד שאנד, הידוע בכינויו "קרו" (זפק). הוא היה בן ארבעים, רווק, וגר לבדו בדירת שיכון בקרייגמילר. מובטל כבר שש שנים. הוא העביר אצבעות עצבניות בשערו השמנוני השחור וכיסה בהן לאחר חיפושים את הקרחת הגדולה המתהווה במרכז ראשו.

"הקורבן הראשון," אמר ריבוס. "ספר לנו."

ה"לנו" התייחס לשוטר נוסף בקופסת הביסקוויטים של חדר החקירות. שמו היה מקליי, וריבוס לא הכיר אותו טוב במיוחד. הוא לא הכיר אף אחד בקרייגמילר טוב במיוחד, עדיין לא. מקליי נשען על הקיר, זרועותיו משולבות ועיניו מצומצמות לכדי חרכים דקים. הוא נראה כמו חלק רדום של מכונה.

"חנקתי אותה."

"עם מה?"

"חתיכת חבל."

"מאיפה השגת את החבל?"

"קניתי באיזה חנות, לא זוכר איפה."

שתיקה בת שלוש פעימות. "ומה עשית אחר-כך?"

"אחרי שהיא מתה?" שאנד נע קלות בכיסאו. "הורדתי לה את הבגדים ועשיתי אתה משהו אינטימי."

"עם גופה של אישה מתה?"

"היא הייתה חמה עדיין."

ריבוס קם על רגליו. נראה שהשפשוף הצורם של הכיסא ברצפה ערער מעט את בטחונו של שאנד. זה לא היה קשה.

"איפה הרגת אותה?"

"בפארק."

"ואיפה היה הפארק?"

"ליד איפה שהיא גרה."

"איפה היא גרה?"

"רחוב פולמויר, אברדין."

"ומה עשית באברדין, מר שאנד?"

הוא משך בכתפיו, העביר את אצבעותיו לאורך שפת השולחן, והשאיר עקבות של זיעה ושומן.

"אני במקומך לא הייתי עושה את זה," אמר ריבוס. "השוליים של השולחן חדים, אתה עלול להיחתך."

מקליי נחר בבוז. ריבוס צעד לעבר הקיר ונעץ בו מבט. מקליי הנהן בקצרה. ריבוס חזר אל השולחן.

"תאר לנו את הפארק." הוא נשען על קצה השולחן, שלף עוד סיגריה והצית אותה.

"זה היה סתם פארק. אתה יודע, עצים ודשא, פינות משחק לילדים."

"השערים היו נעולים?"

"מה?"

"זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. השערים היו נעולים?"

"אני לא זוכר."

"אתה לא זוכר." שתיקה של שתי פעימות. "איפה פגשת אותה?"

תשובה מהירה: "בדיסקוטק."

"אתה לא נראה לי טיפוס של דיסקוטקים, מר שאנד." עוד נחירת בוז מכיוונו של מקליי המכאני. "תאר לי את המקום."

שאנד שוב משך בכתפיו. "הוא נראה כמו כל דיסקוטק: חשוך, אורות מהבהבים, בר."

"מה בקשר לקורבן מספר שתיים?"

"אותו הליך." עיניו של שאנד היו כהות, פניו כחושים. אבל למרות הכול נראה היה שהוא מתחיל ליהנות ושוב מרגיש בנוח עם הסיפור שלו. "פגשתי אותה בדיסקוטק, הצעתי לקחת אותה הביתה, הרגתי אותה וזיינתי אותה."

"אז הפעם לא הייתה אינטימיות. לקחת מזכרת?"

"אה?"

ריבוס פיזר אפר על הרצפה, וכמה שביבים נחתו על נעליו.

"לקחת משהו מזירת הרצח?"

שאנד הרהר בשאלה ונענע בראשו לשלילה.

"ואיפה זה קרה בדיוק?"

"בית-הקברות של ווריסטון."

"קרוב לבית שלה?"

"היא גרה ברחוב אִינְווֵרְלִית'."

"עם מה חנקת אותה?"

"עם החתיכת חבל."

"אותה חתיכה?" שאנד הנהן לאישור. "מה עשית, שמרת אותה בכיס שלך?"

"נכון."

"יש לך אותה עכשיו?"

"זרקתי אותה."

"אתה לא עושה לנו חיים קלים, אה?" שאנד התפתל מעונג. ארבע פעימות. "והקורבן השלישי?"

"גלאזגו," דיקלם שאנד. "פארק קלווינגרוב. שמה היה ג'ודית קיירנס. היא אמרה לי לקרוא לה ג'ו-ג'ו. עשיתי אותה כמו את האחרות." הוא התרווח בכיסאו, התיישר ושילב את זרועותיו. ריבוס שלח יד עד שזו נגעה במצחו של האיש, כמעשה רופא אליל. אחר-כך לחץ, אבל לא מאוד בכוח. הוא לא נתקל בשום התנגדות. שאנד וכיסאו נפלו לאחור, אל הרצפה. ריבוס כרע על ברכיו ורכן לפניו, ומשך את שאנד בחולצתו כלפי מעלה.

"אתה שקרן!" סינן. "את כל מה שאתה יודע לקחת ישר מהעיתונים, והדברים שהמצאת הם זבל טהור!" הוא הירפה משאנד והתרומם. ידיו היו לחות מהנגיעה בחולצה.

"אני לא משקר," הפציר שאנד, שנשאר שרוע על הרצפה עם פניו כלפי מטה. "זה אמת התורה מה שאני מספר לך."

ריבוס כיבה את הסיגריה המעושנת למחצה. המאפרה הפילה עוד בדלי סיגריות לשולחן. ריבוס לקח אחד מהם והקפיץ אותו אל מול שאנד.

"אתם לא הולכים להגיש כתב אישום נגדי?"

"אנחנו בהחלט הולכים להגיש כתב אישום נגדך: על בזבוז זמנה של המשטרה. נסדר לך שותף לתא בכלא סוטון, שיחגוג לך על התחת."

"בדרך כלל אנחנו סתם שולחים אותו הביתה," אמר מקליי.

"זרוק אותו לתא," פקד ריבוס ויצא מהחדר.

"אבל אני זה הוא!" התעקש שאנד בעוד מקליי מרים אותו מהרצפה. "אני ג'וני בייבל! אני ג'וני בייבל!"

"אתה אפילו לא קרוב, קרו," אמר מקליי, והשתיק אותו במהלומת אגרוף.

 

ריבוס רצה לשטוף ידיים ולהתיז קצת מים על פניו. שני גברים בחליפות צמר היו בשירותים ונהנו מרכילות וסיגריה. שניהם הפסיקו לצחוק ברגע שריבוס נכנס פנימה.

"אדוני," שאל אחד מהם, "מי היה אצלכם בקופסת ביסקוויטים?"   

"עוד קומיקאי אחד," ענה ריבוס.

"אנחנו מוצפים בקומיקאים," העיר השוטר השני. ריבוס לא ידע אם הוא מתכוון לתחנה, לקְרֵייגְמִילֵר עצמה או לעיר בכלל. ולא שתחנת המשטרה של קרייגמילר הייתה מקום מצחיק. זה היה סידור העבודה הכי קשה באדינבורו; שירות חובה שם נמשך שנתיים לכל היותר, מפני שאיש לא היה מסוגל לתפקד יותר מזה. קרייגמילר היה האזור הכי קשוח שאפשר למצוא בעיר הבירה של סקוטלנד והתחנה הרוויחה ביושר את הכינוי שלה - "מבצר האפאצ'ים, הברונקס". היא שכנה ברחוב ללא מוצא מאחורי שורה של חנויות, מבנה נמוך וחמוץ פנים שמאחוריו ניצב בניין מגורים חמוץ פנים עוד יותר. פירושו של מיקום התחנה בסמטה היה שגורמים עוינים יכולים לנתק אותו מהציוויליזציה בקלי-קלות, והמקום אכן היה תחת מצור פעמים רבות. כן, קרייגמילר הייתה בהחלט סידור עבודה משובח.

ריבוס ידע למה הוא שם. הוא הרגיז כמה אנשים, אנשים חשובים. הם לא היו מסוגלים להרוג אותו לגמרי, לכן שלחו אותו למקום שבו ממרקים עוונות רגע לפני המוות. זה לא יכול להיות הגיהינום, כי ריבוס ידע שהשיבוץ שלו הוא לא לנצח. אבל זה בטח לא רחוק מהגיהינום. המכתב שבישר לו על המעבר הסביר כי הוא ימלא את מקומו של עמית שאושפז. עוד צוין במכתב כי ריבוס יעזור לפקח על סגירתה של תחנת קרייגמילר הישנה. הכול פורק והועבר לתחנה חדשה לגמרי בקרבת מקום. התחנה הישנה כבר נראתה כמו עיי חורבות, תוהו ובוהו של ארגזים לאריזה וארונות שנבזזו. הצוות הקיים לא ממש השקיע אנרגיה ומאמצים גדולים בפתרון תיקים מתמשכים, או בקבלת פנים לבבית למפקח בילוש ג'ון ריבוס. המקום שידר תחושה של מחלקה בבית-חולים יותר מאשר תחנת משטרה, והפציינטים היו רגועים להדאיג.

הוא חזר אל חדר החקירות - "המחסן". בדרכו חלף על פני מקליי ושאנד. האחרון, בעודו נגרר לעבר תא המעצר, הוסיף למחות בקולי-קולות כי הוא אשם.

"אני ג'וני בייבל! אני זה הוא, לעזאזל, והכול."

אפילו לא קרוב.

השעה הייתה תשע בלילה, יום שלישי בחודש יוני, והאדם היחיד שאייש את המחסן היה סמל בילוש "דוֹד" בֵּיְין. הוא נשא את מבטו מעל עלון השוטרים שקרא, וריבוס הניד בראשו.

"חשבתי ככה," אמר ביין והעביר דף. "קרו ידוע לשמצה בתור אחד שמסגיר את עצמו, ובגלל זה השארתי אותו לך."

"יש לך לב של נעץ."

"אבל אני גם חד כמו נעץ. אל תשכח את זה."

ריבוס התיישב מאחורי שולחנו ושקל לכתוב דו"ח על הראיון. עוד קומיקאי, עוד בזבוז זמן. וג'וני בייבל עדיין מסתובב חופשי שם בחוץ.

ראשית היה בייבל ג'ון, שהפיל את אימתו על גלאזגו בשנות השישים המאוחרות. צעיר לבוש היטב בעל שיער אדמדם, שהפגין שליטה בתנ"ך והירבה לפקוד את אולם הריקודים של בארולנד. הוא אסף שם שלוש נשים, היכה אותן, אנס אותן, חנק אותן. ואז הוא נעלם, ממש בעיצומו של המצוד הגדול ביותר בתולדות גלאזגו, ועקבותיו לא נודעו מעולם, והתיק נותר פתוח עד עצם היום הזה. בידי המשטרה יש תיאור מדוקדק ומוצק של בייבל ג'ון, שנמסר על-ידי אחותה של הקורבן האחרון שלו. היא בילתה קרוב לשעתיים במחיצתו, ואפילו חלקה אתו מונית. הם הורידו אותה; אחותה נופפה לה לשלום מבעד לחלון השחור... התיאור שלה לא הועיל.

ועכשיו צץ ג'וני בייבל. כלי התקשורת מיהרו להדביק לו את השם. שלוש נשים: הוכו, נאנסו, נחנקו. זה כל מה שנדרש לעיתונאים כדי לבצע את ההשוואה. שתיים מהנשים ניצודו במועדוני לילה, דיסקוטקים. תיאורים עמומים של הגבר שנראה רוקד עם הקורבנות התחילו להגיע. לבוש היטב, ביישן. התיאורים תאמו את אלה של בייבל ג'ון המקורי. רק שבייבל ג'ון, בהנחה שהוא עדיין בין החיים, אמור להיות בשנות החמישים לחייו, בעוד שהרוצח החדש תואר כצעיר באמצע שנות העשרים שלו, או שנות העשרים המאוחרות לכל היותר. וכך נולד ג'וני בייבל, בנו הרוחני של בייבל ג'ון.

היו הבדלים כמובן, אבל כלי התקשורת לא טרחו להתעכב עליהם. דבר ראשון, כל קורבנותיו של בייבל ג'ון רקדו באותו אולם ריקודים; ג'וני בייבל לעומתו התפרש לאורכה ולרוחבה של סקוטלנד בחיפושיו אחר קורבנות. הדבר הוביל לתיאוריות הרגילות: הוא היה נהג משאית למרחקים ארוכים; סוכן מכירות של חברה גדולה. המשטרה לא פסלה שום אפשרות. אפילו לא את זו שמדובר בבייבל ג'ון עצמו, שחזר ממרחקים אחרי רבע מאה, ושמי שדיווח על גילו הצעיר טעה; דברים כאלה קרו בעבר גם עם עדויות ראייה אמינות. המשטרה גם שמרה בסוד כמה פרטים בקשר לג'וני בייבל, בדיוק כפי שעשתה עם בייבל ג'ון. זה עזר להתעלם מעשרות הודאות מזויפות באשמה.

ריבוס רק התחיל לכתוב את הדו"ח ברגע שמקליי הופיע בחדר בהילוך מתנדנד. כך הוא הלך, מצד אל צד, ולא מפני שהיה שיכור או מסומם, אלא פשוט כיוון שהיה בעל משקל עודף, עניין של חילוף חומרים. הייתה לו גם בעיה עם הסינוסים; נשימתו הייתה מלווה לעתים קרובות במין שריקות וחרחורים מאומצים, וקולו נשמע כמו כלי שיוף קהה על עץ מחוספס. כינויו בתחנה היה "הכבד".

"ליווית את קרו החוצה?" שאל ביין.

מקליי החווה בראשו לעבר שולחנו של ריבוס. "הוא רוצה שנעצור אותו על בזבוז הזמן שלנו."

"לזה אני קורא בזבוז זמן."

מקליי התנדנד לכיוון ריבוס. שערו היה שחור-עמוק, מעוטר בתלתלים חלקלקים. הוא בטח זכה בפרסי התינוק המתוק, אבל לא בזמן האחרון.

"נו, בחייך," אמר.

ריבוס נענע בראשו לשלילה והמשיך להדפיס.

"בחייך!"

"שיזדיין," אמר ביין וקם על רגליו. הוא תלש את הז'קט שלו מגב הכיסא ופנה למקליי: "אתה בא לשתות?"

מקליי שחרר אנחה ארוכה ושורקנית. "מתאים לי."

ריבוס עצר את נשימתו עד שהשניים יצאו מהחדר. לא שהוא ציפה להזמנה להצטרף אליהם. זה היה כל הקטע שלהם, מהות קיומם. הוא הפסיק להדפיס ושלח יד אל תוך המגירה התחתונה, אל הבקבוק של משקה האנרגיה, סובב את הפקק, הסניף ארבעים ושלושה אחוזי מאלט, לגם קצת, החזיר את הבקבוק למקומו והקפיץ סוכריית מנטה לפיו.

יותר טוב. "אני רואה צלול עכשיו", כמו שמרווין גיי שר פעם.

הוא שלף את הדו"ח מתוך מכונת הכתיבה, קימט אותו לכדור והתקשר לקבלה, הורה להם להחזיק את שאנד במעצר עוד שעה ואז לשחרר אותו. ברגע שהניח את השפופרת, הטלפון התחיל לצלצל.

"מפקח בילוש ריבוס."

"זה בראיין."

בראיין הולמס, סמל בילוש, עדיין משרת בסנט ליאונרד. הם שמרו על קשר. קולו הערב היה חסר חיים וצבע.

"בעיה?"

הולמס צחק בלי שמחה. "בכמויות בינלאומיות."

"אז ספר לי רק מה חדש." ריבוס פתח את החפיסה ביד אחת, תחב סיגריה לפיו והדליק.

"אני לא יודע אם מותר לי, בגלל שאתה עמוק בבוץ."

"קרייגמילר לא כזאת גרועה." ריבוס סקר את המשרד המעופש.

"התכוונתי לדבר האחר."

"אה."

"תראה, אני... יכול להיות שהסתבכתי במשהו..."

"מה קרה?"

"חשוד אחד. היה אצלנו במעצר. הוא האכיל אותי מלא חרא."

"הרבצת לו."

"זה מה שהוא אומר."

"הגיש תלונה?"

"בדרך. העורך-דין שלו רוצה ללכת עד הסוף."

"מלה שלך נגד שלו?"

"כן."

"והאנשים שלו יעשו מזה סיפור גדול."

"אני מניח."

"או שתיקח את שיבון לכסות לך את התחת."

"היא בחופשה. השותף שלי לראיון היה גלאניס."

"לא טוב, הוא צהוב כמו מונית ניו-יורקית."

פאוזה. "אתה לא מתכוון לשאול אותי אם עשיתי את זה?"

"אני לא רוצה לדעת, בחיים לא, ברור? מי היה החשוד?"

"מינטו פסיכו."

"אלוהים, המטורף הזה מבין בחוק יותר מהתובע הראשי של סקוטלנד. בסדר, בוא ניפגש."   

   

היה טוב לצאת מהתחנה. חלונות המכונית היו פתוחים. משב הרוח שחדר פנימה היה כמעט חמים. הפורד אסקורט המשטרתית לא נוקתה מזמן. היו שם עטיפות של שוקולדים, שקיות חטיפים ריקות, קרטונים מעוכים של מיץ תפוזים ומיץ ענבים ממותק. לבה של התזונה הסקוטית הקלאסית: סוכר ומלח. הוסף קצת אלכוהול ותקבל לב ונשמה.

מינטו גר באחת מדירות השיכון שבחלק הדרומי של רחוב קלרק, קומה ראשונה. ריבוס נקלע לשם כמה פעמים בעבר ובאף אחת מהן לא היה נעים להיזכר. המדרכה הייתה עמוסה במכוניות, אז הוא הרשה לעצמו לחנות בחנייה כפולה. בשמים התחולל מאבק אבוד בין הוורוד הדהוי לחשכה הפולשנית המזדחלת, ובשוליו הכול בהק בכתום זרחני. הרחוב היה רועש. בית הקולנוע בהמשך הרחוב החל להתרוקן מקהל, והקורבנות הראשונים נפלטו החוצה מהפאבים שעדיין הגישו משקאות. באוויר עמד ריח של בישול לילי: בלילת שומן רותחת, תבלינים הודיים. בראיין הולמס עמד מחוץ לחנות מציאות שהכנסותיה קודש לצדקה, וידיו בכיסים. הוא הגיע בלי מכונית; ככל הנראה הלך ברגל מסנט ליאונרד. שני הגברים בירכו זה את זה לשלום בניד ראש קצר.

 

הולמס נראה עייף. רק לפני שנים אחדות הוא היה צעיר, רענן, להוט. ריבוס ידע שחיי הנישואים גבו מחיר כבד. הוא עבר את זה בחיי הנישואים שלו עצמו, שהתחסלו לפני שנים. בת הזוג של הולמס רוצה שהוא יעזוב את המשטרה. היא רוצה בן זוג שיהיה נוכח בחייה קצת יותר. ריבוס ידע טוב מאוד, יותר מדי טוב, מה היא רוצה. היא רוצה מישהו שיתרכז בה כשהוא בבית, ולא מישהו שיהיה שקוע בעבודה, בניחושים, בתרחישים, חשדות והשערות, תרגילים פסיכולוגיים ותעלולים אסטרטגיים להשגת קידום. בהרבה מקרים, שוטר מוצא עצמו קרוב לשותפיו לעבודה יותר מאשר לשותפיו לחיים. כשאתה מצטרף למשטרה אתה מתקבל עם לחיצת יד וחתיכת נייר.

חתיכת הנייר היא תעודת הגירושים שלך.

"אתה יודע אם הוא בדירה?" שאל ריבוס.

"התקשרתי אליו. הוא ענה. נשמע לי חצי פיכח."

"אמרת משהו?"

"אני נראה לך מטומטם?"

ריבוס נשא את מבטו אל חלון הדירה. בקומת הקרקע היו חנויות; מינטו גר מעל חנות מנעולים. מי שיחפש אירוניה, יוכל למצוא אותה די בקלות.

"בסדר, תבוא אתי, אבל תישאר בחדר מדרגות. תיכנס רק אם תשמע שמשהו לא בסדר."

"אתה בטוח?"

"אני רק אדבר עם הבן-אדם." ריבוס נגע בכתפו של הולמס. "תירגע."

דלת הבניין הייתה פתוחה. הם עלו בשתיקה במדרגות הלולייניות. ריבוס צלצל בפעמון ונשם נשימה עמוקה. מינטו פתח קלות את הדלת, וריבוס נעץ בפתח את כתפו והטיל בדחיפה את מינטו ואת עצמו אל תוך הפרוזדור המואר באור עמום. הוא טרק את הדלת מאחוריו.

מינטו התכונן לעימות אלים עד שראה מי האורח. הוא נהם ופסע באדישות לעבר הסלון. זה היה חדר זעיר, שחציו מטבחון, עם ארון צר שהתנשא עד התקרה, וריבוס ידע שבתוכו מסתתרת מקלחת. עוד היו בדירה חדר שינה אחד, ושירותים עם כיור של בית בובות. ריבוס שמע על איגלואים גדולים מאלה.

"מה 'תה רוצה מהחיים שלי?" מינטו שלח את ידו אל פחית בירה עם אחוז אלכוהול גבוה. הוא חיסל את תכולתה בעמידה.

"להחליף מלה." ריבוס סקר את החדר כבדרך אגב. אבל ידיו היו צמודות לצדי גופו, מוכנות לפעולה.

"זאת הסגת גבול וחדירה לפרטיות."

"אם לא תסתום, אני אראה לך מה זה חדירה לפרטיות."

פניו של מינטו התקמטו. הוא לא התרשם מהאיום. הוא היה באמצע שנות השלושים לחייו, אבל נראה מבוגר בחמש-עשרה שנה. הוא התנסה ברוב סוגי הסמים העיקריים: ספיד, הירואין, קוקאין. בימים אלה הוא בתוכנית גמלה מהירואין, עם מתאדון. כשמינטו היה מסומם הוא היה בעיה קטנה, מטרד קל; כשמינטו נגמל מסמים, הוא היה כאב ראש אמיתי. פסיכופת.

"ממה ששמעתי, אתה כבר ממילא גמור," אמר מינטו.

ריבוס צעד צעד אחד לקראתו. "נכון, פסיכו. אז בוא תשאל את עצמך: מה יש לי להפסיד? אם אני כבר גמור, למה שאני לא אגמור אותך?"

מינטו הרים ידיים. "תירגע, תירגע. מה הבעיה שלך?"

ריבוס שחרר את שרירי הפנים. "אתה הבעיה שלי, פסיכו. מגיש לי תלונה נגד קולגה שלי."

"הוא תקף אותי."

ריבוס נענע בראשו. "אני הייתי שם ולא ראיתי כלום. קיבלתי הודעה מסמל בילוש הולמס. הייתי בשטח. אז אם הוא היה תוקף אותך, הייתי יודע מזה, לא?"

הם עמדו זה מול זה בדממה. ואז מינטו הסתובב וקרס אל הכורסה היחידה בחדר. הוא נראה כמי שעומד להתלונן. ריבוס התכופף והרים משהו מהרצפה. זאת הייתה חוברת של לשכת התיירות העירונית.

"נוסע לאיזה מקום נחמד?" הוא דפדף בין רשימות המלונות, האכסניות, בתי ההארחה והדירות להשכרה, ונופף בחוברת מול מינטו. "אם נשמע על בעיה הכי קטנה באחד המקומות האלה, אתה תהיה החשוד הראשון שלנו."

"זאת הטרדה," אמר מינטו בשקט.

ריבוס שמט את החוברת. מינטו לא נראה כל-כך פסיכו לפתע. הוא נראה רגוע, שליו וממוקד, כאילו החיים שיבצו פרסת ברזל באחת מכפפות האִגרוף שלו. ריבוס פנה ללכת. הוא חצה את הפרוזדור ושלח את ידו אל הדלת כאשר שמע את מינטו קורא בשמו. האיש הקטן עמד בקצה הפרוזדור, במרחק של כשלושה וחצי מטרים מריבוס. הוא משך את חולצת הטריקו הרפוייה עד לגובה הכתפיים. אחרי שחשף את חלקו הקדמי, הסתובב כדי להעניק לריבוס תצפית על החלק האחורי. התאורה הייתה קלושה - נורה של 40 ואט חבויה בתוך אהיל מטונף - אבל גם כך ריבוס ראה את מה שמינטו רצה שיראה. בהתחלה ריבוס חשב שמדובר בקעקועים. אבל אלה היו חבּוּרות וסימנים כחולים ושחורים: באזור הצלעות, הכליות ובצדי הגוף. האם הם מעשה ידי מינטו עצמו? אפשרי. זאת תמיד אפשרות. מינטו יישר את החולצה ונעץ מבט קשה בריבוס, מבלי למצמץ. ריבוס יצא מהדירה.

"הכול בסדר?" שאל בראיין הולמס.

"הסיפור הוא שקיבלתי ממך הודעה ובאתי לצפות בראיון שלך עם מינטו."

הולמס התנשף בקולניות. "אז זהו זה?"

"זהו זה."

אולי זה היה הטון שלו, שגרם להולמס להידרך בחשש. הוא היישיר את עיניו אל המבט הנוקב של ריבוס, אבל נסוג במהירות והסב ממנו את מבטו.

הם יצאו מהבניין, והולמס הושיט את ידו ללחיצה ואמר "תודה."

אבל ריבוס לא לחץ את היד המושטת, פנה לאחור והתרחק מהמקום.

 

הוא נסע ברחובות הריקים של עיר הבירה, וחלף על פני דירות בשווי שש ספרות שהיו מגובבות משני צדי הכביש. זה עולה הון לגור באדינבורו בימינו. זה יכול לרושש אותך. הוא ניסה לא לחשוב על מה שעשה, ועל מה שבראיין הולמס עשה. השיר של הפט שופ בויז התנגן במוחו: זה חטא. מעבר מהיר למיילס דיוויס: "אז מה?"

הוא נסע בכיוון הכללי המעורפל של קרייגמילר, ואז נמלך בדעתו. הוא ייסע הביתה ויתפלל שלא ימצא גדודי עיתונאים בכניסה. כשהוא נוסע הביתה הוא לוקח אתו את הלילה, ואז צריך לשטוף ולקרצף אותו מעליו, בתחושה שהוא מדרכה ישנה שכל העוברים ושבים דורכים עליה כל הזמן. לפעמים קל יותר להישאר ברחוב, או לישון בתחנה. לפעמים הוא נהג כל הלילה, לא רק באדינבורו, אלא בלית', על פני הנערות העובדות, הזונות ממין זכר, הסרסורים וסוחרי הסמים, לאורך המזח, סאות' קווינספרי לפעמים, ואז היה עולה על הגשר הרביעי, נכנס לכביש 90M, דרך פֵיְיף, על פני פרת', כל הדרך לדאנדי, שבה היה פונה ונוסע חזרה לאדינבורו. בדרך כלל כבר היה עייף בשלב הזה, עוצר בצד הדרך במקרה הצורך וישן במכוניתו. הכול לוקח זמן.

הוא זכר שהוא נוסע במכונית של התחנה ולא במכונית שלו. אם הם יזדקקו לה, הם יכולים לבוא לקחת אותה. הוא הגיע למרצ'מונט ולא מצא חנייה ברחוב ארדן, ולבסוף חנה בפס צהוב כפול. לא היו עיתונאים מחוץ לביתו. גם הם צריכים לישון לפעמים, מתברר. הוא צעד ברחוב וורנדר פארק אל מזנון הדגים המטוגנים והצ'יפס האהוב עליו - מנות ענקיות, ולמקרה הצורך מוכרים שם גם משחת שיניים ונייר טואלט. הוא הלך לאט בחזרה הביתה, היה לילה יפה להליכה אטית, וכשהיה בחדר המדרגות, באמצע הדרך לדירתו, זמזם הביפר שלו.