לאחר מעשה
כשאני מובילה תיירים בשבילים טרשיים מסירות הזודיאק אל מושבות הפינגווינים, אני שמה לב שהמבקרים — הדחוסים במעילים מנופחים, גדולים מדי — צועדים כמו הפינגווינים עצמם: עיניים נעוצות בקרקע המושלגת, זרועות מושטות לצדדים כדי לשמור על שיווי המשקל. הם נחושים בדעתם להגיע ליעד לא פחות מהפינגווינים — אבל הם לא מתעניינים בעופות, באיים האלה. הם אינם מביעים עניין באוכלוסיית האַדֶלי המידלדלת או בהרגלי הרבייה של הגֶ'נטוּ או במקורות המזון המצטמקים של הצ'ינסְטְראפּ באנטארקטיקה.1
במקום זה הם שואלים על האוסטראליס.
כמה אנשים טבעו? הם שואלים. כמה עדיין נעדרים? כמה גופות שייכות לים לנצח נצחים?
אני לא רוצה לענות על אף שאלה.
בשנת 1979 התרסקה טיסה 901 של אייר ניו זילנד מכרייסטצ'רץ' על צלע ההר אֶרֶבּוּס שבדרום־מערב אנטארקטיקה. למעלה ממאתיים וחמישים נוסעים ואנשי צוות נהרגו ביום ההוא. זה היה האסון הגדול ביותר בתולדות היבשת — עד לפני חמש שנים. עד האוסטראליס.
לפי הרשומות אנחנו יודעים ששני כלי התחבורה — הן המטוס והן האונייה — התרסקו עקב טעות בניווט. שניהם נפלו בגלל משהו שאנשי הצוות ידעו על קיומו אך לא ראו אותו, או בחרו לא לראות.
לפעמים אני תוהה שמא פועל כאן כוח אחר — כוח סמוי באותה המידה, שמתרה בנו לא להיות באנטארקטיקה כלל.
אנחנו חוצים גבעות מחודדות ליד קיני הפינגווינים, סלעיהן מכוסים לשלשת אדומה־ורדרדה שמחלחלת לתוך השלג כמו דם. בעונה זו — שלהי ינואר, אמצע הקיץ הדרומי — העופות שמנים וגוזליהם תחובים תחת חזם; הם נרכנים כדי לחמם את הגופים הפלומתיים, האפורים־לבנים ולהגן עליהם כשאנו חולפים על פניהם. האַדֶלי לוטשים בנו עיניים ששוליהן לבנים; הצ'ינסטראפ נראים רציניים עם הקסדות המצוירות על פניהם; הג'נטו מסובבים את ראשיהם וזוקרים מקורים כתומים כדי לעקוב אחרינו בכל אשר נלך.
העופות האלה מזכירים לי יותר מכול את מה שאיבדתי. ומשום מה, זה רק מחזק את נחישותי להציל אותם. לכן אני חוזרת.
הייתי מעדיפה לא לענות על שאלות התיירים בנוגע לאוסטראליס, אבל אני עונה. אחרי הכול, זה תפקידי — אני פועלת לא רק מטעם הפינגווינים אלא גם מטעם הספינה שמביאה אותי הנה מדי עונה.
אז אני מספרת.
אני מספרת להם שהייתי כאן כשספינת התענוגות הענקית נלכדה ושקעה במפרץ נשוב־רוחות של גושי קרח צפים. אני מספרת שהספינה הייתה גדולה ופגיעה מדי לנקודה דרומית כל כך, ושהספינה שלי, הקורמורן, ששטה הכי קרוב אליה, עדיין נמצאה במרחק יום שיט שלם ממנה. אני מספרת שמתחת לחוג הקוטב הדרומי, הביטוי חיפוש והצלה מאבד משמעות. פשוט אין מי שיציל.
אני מספרת להם ש-715 נוסעים ואנשי צוות נהרגו ביום ההוא. אני לא מספרת ששניים מההרוגים נמנו עם צוות ההצלה, ושגורלם נשזר באורח טרגי בגורל הקורבנות. הם עוד לא יודעים שהם ואנחנו זה היינו הך.
