סטרוגנזה - עיר הפרחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סטרוגנזה - עיר הפרחים
הוספה למועדפים

סטרוגנזה - עיר הפרחים

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרי הופמן

הסופרת האנגליה מרי הופמן, יוצרת בספריה עולם פנטזיה עשיר ומלא חיים, המתובל במינון הנכון של מזימות, מסתורין, מתח ורומנטיקה. העלילות המתפתלות שלה נארגות בחן אשר סוחף את הקורא למחוזות דמיוניים קסומים. ספריה תורגמו לכ-40 שפות, נכנסו לרשימת רבי המכר ברחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת.

תקציר

"הקמע הביא אותך לכאן מעולמך מפני שיש משהו שאתה יכול לעשות למעננו," אמר סוליין.
"כמו מה בדיוק?" שאל סקאי.
"אין לי מושג," אמר סוליין. "אבל אני די בטוח שמדובר במשהו מסוכן."

סקאי מדואוז הוא גיבור עיר הפרחים, הספר השלישי בטרילוגיית סטרוגנזה: תלמיד כיתה י"א בבית ספר בלונדון, שיום אחד מוצא את עצמו, ללא כל הכנה מוקדמת, בחצר מנזר בעיר הפרחים ג'יליה שבטאליה, במאה ה־16 לספירה. הוא מגלה שהוא סטרווגנטי - חבר באחווה סודית של נוסעים בזמן - ושעליו למלא תפקיד חשוב בקביעת גורלה של העיר. בעקבות הנזיר סוליין נסחף סקאי ללבה של מזימה פוליטית שיוצאת מכלל שליטה, אך כשהוא מנסה להיחלץ מהמצב הוא מגלה שחייו נמצאים בסכנה אמיתית, ושרק תושייה רבה וחברים טובים עשויים להצילו.

עיר הפרחים מפגיש את סקאי עם הסטרווגנטים שנשלחו לטאליה בספרים הראשונים בטרילוגיה, ומגולל הרפתקה היסטורית עשירה ומלאת חיים, רצופת דמויות בלתי־נשכחות, תככים ואהבות ראשונות.

פרק ראשון

פרק ראשון

בקבוקון זכוכית כחול

 

סְקַאי התעורר כמו תמיד לריח של פרחים, אבל הפעם הריח היה חזק מהרגיל, מה שאמר שאמו כבר קמה והתחילה לפתוח בקבוקים. זה היה סימן טוב; אולי היא תעבוד היום.

סקאי הרים את רֶמֵדִי, החתולה, מברכיו - עוד סימן טוב מפני שזה אומר שכבר האכילו אותה - ופנה לעבר המטבח, שם הוא מצא את אמו דוחסת פולי קפה למטחנה. היא נראתה עליזה וסמוקה.

"היי, אמא, בוקר טוב," הוא אמר וחיבק אותה.

"בוקר טוב, חומד," היא אמרה וחייכה אליו בחיבה.

"למה לא הערת אותי? כבר מאוחר."

"רק שבע וחצי."

"זה מה שאמרתי, מאוחר," הוא אמר ופיהק. "אני עוד צריך למלא את מכונת הכביסה לפני הלימודים."

"כבר עשיתי את זה," אמרה אמו בגאווה ומזגה את המים שזה עתה רתחו על הקפה הטחון. ואז השתנה מצב רוחה באחת והיא התיישבה ליד השולחן. "זה לא בסדר שמישהו בגילך צריך לעשות את כל עבודות הבית," אמרה, וסקאי ראה את הניצוץ המסגיר דמעות בעיניה.

"לא, לא, אני אפילו לא מוכן לשמוע את זה," אמר ומיהר להסיט את מחשבותיה לנושאים אחרים. "מה יש לארוחת בוקר? אני מת מרעב."

הוא לא רצה עוד סצנה בנוסח "יש־לנו־רק־אחד־את־השני" על הבוקר. זו לא היתה אשמת אמו, היא היתה חולה. מחלתה היתה כה הפכפכה שהיו ימים, כמו היום, שהיא נראתה בריאה לגמרי, בעוד שבימים אחרים היא אפילו לא הצליחה לצאת מהמיטה כדי ללכת לשירותים והוא נאלץ לטפל בצרכיה האינטימיים ביותר.

לסקאי לא היה אכפת לטפל בה, זאת היתה האמת; באמת היה להם רק זה את זה בעולם. אבא של סקאי אף פעם לא היה בסביבה, חוץ מאשר על עטיפות של דיסקים ופוסטרים של הופעות. העניין שגילה רֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר, "לוחם הקשת בענן", זַמר הרוק השחור המפורסם משנות השמונים, ברוֹזָלִינד מֵדוֹאוּז, הצחורה והביישנית, ארך לילה אחד בלבד. מסתבר שלא היה נחוץ לו יותר מזה.

כשרוֹזָלִינד גילתה שהיא בהיריון רצתה חברתה הטובה ביותר, לוֹרה, שגררה אותה להופעה מלכתחילה, שתעשה הפלה, אבל רוֹזָלִינד לא יכלה לשאת את המחשבה. היא נשרה מהלימודים באוניברסיטה וחזרה הביתה לספוג את זעמם של הוריה המודאגים.

אף שהוריה השתייכו לזרם אדוק במיוחד בכנסייה הנוצרית, הם גילו באופן מפתיע הבנה למצבה, אפילו כשהתינוק שנולד היה בצבע חום־אגוז (היא לא הזכירה ולוּ במילה את אביו). אבל כשסקאי היה בן שנה וחצי הם אמרו שאולי היא תהיה מאושרת יותר בלונדון, שבה בלונדינית צחורת עור עם תינוק חום תמשוך פחות תשומת לב מאשר בכפר מנומנם בדֶבוֹן. נראה שההימנעות מלמשוך תשומת לב היתה הדיבר האחד־עשר של הוריה.

היא ארזה אפוא את חפציה ואת התינוק והגיעה ללונדון עם דמי קְדימה על דירה באִיזְלִינְגְטוֹן, דיפלומה באָרוֹמָתֶרַפְּיָה ואפס אמצעי מחיה. לורה, שגם היא התגוררה בלונדון ועבדה כמזכירה של חבר פרלמנט, היתה מקור נחמתה המרכזי, והיא נהגה לעשות לעיתים קרובות בייביסיטר לסקאי בזמן שרוֹזָלִינד יצרה בערבים קשרים עם אנשים שהיו מעוניינים בטיפול.

"טוב," נהגה לורה להגיד כשהיא מנענעת בחיקה את סקאי ביד לא אמונה, "הוא הרי לא היה כאן אם לא הייתי גוררת אותך להופעה אז בבריסטול." רוֹזָלִינד אף פעם לא טרחה לציין שסקאי לא היה קיים גם לוּ היתה מקשיבה לעצתה האחרת של לורה.

כשהיה סקאי בן שנתיים כתבה רוֹזָלִינד לרֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר. היא הרגישה מטופשת כיוון שלא ידעה כיצד לפנות אליו. בסופו של דבר היא פשוט כתבה:

 

רֵינְבּוֹאוּ היקר,

אתה בטח לא זוכר אותי אבל הייתי בהופעה שלך בבריסטול ב־87'. הבן שלך, סקאי, הוא היום בן שנתיים. אני לא רוצה ממך כלום, רק שתדע שהוא קיים ושתהיה לך הכתובת הזאת, למקרה שתרצה פעם ליצור איתו קשר. אני מצרפת צילום שלו שצולם לפני כמה שבועות.

 

היא היססה. האם עליה להוסיף "באהבה, רוֹזָלִינד''? נכון, זו היתה סתם צורת ביטוי, אבל היא לא רצתה ליצור רושם מוטעה. לבסוף היא חתמה, ב"שלך, בידידות, רוֹזָלִינד מֵדוֹאוּז". על המעטפה ציינה "אישי ודחוף" ושלחה אותה לסוכן שלו, אבל הסוכן לא ייחס לה חשיבות. נשים תמיד כתבו דברים מהסוג הזה במכתבים לרֵינְבּוֹאוּ ולא היה לו ספק שמדובר באישה; המעטפה היתה מבושמת.

"היי, קולין," הוא אמר ונופף במכתב כשראה את הלקוח המפורסם שלו. "נראה ששוב הפצת את זרעך לכל רוח."

"אל תקרא לי ככה," התרגז הזמר ותלש את המכתב מידו, "ואל תפתח מכתבים אישיים - כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?"

גַאס רוֹבִּינסוֹן היה אחד מקומץ האנשים היחידים בעולם שידעו שרֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר, "לוחם הקשת בענן", ששמו נודע לתהילה בארבע יבשות, נולד בשם קוֹלִין פֶּק בשיכון ציבורי באחד האזורים הפחות מפוארים של דרום־מערב לונדון.

רֵינְבּוֹאוּ רחרח את המעטפה, קרא את המכתב הקצר שבפנים, הוציא את הצילום וחייך. אותו "שלך, בידידות" נגע לליבו באופן ששום תוכחה היסטֶרית שטופת דמע לא היתה מצליחה לגעת. כן, הוא זכר את רוֹזָלִינד, שהיתה כל כך ביישנית והמומה מגודל המעמד. והילד היה בּוֹנבּוֹן אמיתי.

"אתה צריך למסגר את המכתב הזה," אמר גַאס. "כדי שתהיה לך הוכחה שהיא אמרה שהיא לא רוצה ממך כלום."

"אל תדחף את האף," אמר הזמר ועוד באותו הלילה כתב לה מכתב, לא רהוט במיוחד ורצוף שגיאות כתיב, אבל למכתב היה מצורף צ'ק נדיב להפליא, שאותו הוא יכול להרשות לעצמו בקלות.

רוֹזָלִינד היתה המומה ורצתה לשלוח את הצ'ק בחזרה, אבל לורה שכנעה אותה שלא לעשות זאת.

"לא עשית אותו לבד, נכון?" היא טענה. "והוא היה צריך להיות יותר זהיר. היה צריך להיות ברור לו שפְּתיה כמוך אפילו לא שמעה על המצאת הגלולה."

"אבל הוא כותב שהוא לא רוצה לראות את סקאי," אמרה רוֹזָלִינד הדומעת.

"עוד יותר טוב," אמרה לורה בנחישות. "קחי את הכסף ותברחי."

בסופו של דבר השתמשה רוֹזָלִינד בכסף כדי לגמור לשלם את המשכנתא ולהחזיר להוריה את ההלוואה. אין ספק שהכסף התגלה כשימושי ביותר. היא כתבה לזמר שוב ואמרה שתשלח לו תמונה של בנם מדי שנה, ביום הולדתו. הפעם לא פתח גאס רובינסון את המכתב וגם לא את כל המכתבים המבושמים שהגיעו פעם בשנה, אלא מסר אותם ללקוח העשיר שלו בלי אומר.

רֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר התחתן שלוש פעמים והיה אב לשמונה ילדים, אבל איש לא ידע על ילד המוֹקָה החייכן שלו ועל אמו הבלונדינית, פרט לזמר עצמו ולסוכן שלו. ואיש מהם מעולם לא הזכיר את הנושא.

וכך נהגו גם סקאי ואמו. כשסקאי היה די גדול כדי להבין הראתה לו רוֹזָלִינד תמונה של אביו במגזין רכילות. הוא עמד להתחתן עם רעיה מספר ארבע, דוגמנית קולומביאנית ארוכת רגליים בשם לוֹרֶטָה. הוריהם של ילדים רבים שלמדו עם סקאי בבית הספר היסודי היו גרושים, כך שהתמונות של הזמר הגבוה עם תלתלי הראסטה הארוכים ורעייתו החדשה לא הטרידו אותו במיוחד; הוא לא הרגיש שיש ביניהם קשר כלשהו.

כך בדיוק הרגיש רֵינְבּוֹאוּ כשהתבונן מדי שנה בצילום של בנו הסודי. אבל הוא שמר את כל הצילומים. סקאי לא ידע שאמו נוהגת לשלוח צילומים שלו לאביו. היו כמה חודשים, בסביבות יום הולדתו השלושה־עשר, שבהם רב עם רוֹזָלִינד כמעט מדי יום, ופעם הוא אפילו איים למצוא את אביו ולעבור לגור איתו. אבל רגשות סוערים אלו חלפו בסופו של דבר וזמן קצר לאחר מכן רוֹזָלִינד חלתה.

זו היתה שפעת והיא נשארה במיטה במשך שבוע עם חום גבוה ושיעול, ששום תה חם עם לימון ודבש לא הצליח לשכך. השבוע הפך לשבועיים, לחודש, לחודשיים, ואז התחיל סקאי ללמוד לטפל בעצמו ובאמו.

"תסמונת התשישות הכרונית," פסק בסופו של דבר הרופא בבית החולים אחרי חודשים של ביקורים בקופת חולים והוראות מעורפלות בנוסח קחי־את־עצמך־בידיים. לא היה למחלה שום טיפול - רק זמן ומנוחה. זה היה לפני קרוב לשלוש שנים ולפעמים רוֹזָלִינד עדיין לא הצליחה לקום מהמיטה בבוקר. אחרי שנה אזר סקאי עוז וכתב, מבלי לספר לאמו, לרֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר המפורסם.

 

מר רֵינְבּוֹאוּ היקר,

אני הבן שלך ואני מאוד מודאג מהמצב של אמא שלי. היא חולה כבר שנה. חשבתי שאולי תוכל לשלוח אותה לבדיקה אצל רופא ממש טוב. דרך אגב יש לה מה שנקרא "תסמונת התשישות הכרונית", והיא לא מדמיינת את זה.

שלך בידידות,

 

סְקַאי מֵדוֹאוּז

 

הוא שלח אותו למקום שבו רֵינְבּוֹאוּ נהג להופיע בקביעות אך לא קיבל תשובה. טוב, חשב סקאי במרירות, נסתדר בלעדיו. תמיד הסתדרנו ותמיד נסתדר.

 

 

 

"כשאבא ימות אני אהיה הדוכס פַאבְּרִיצְיוֹ השני," אמר הנסיך הקטן למחנך שלו. הוא היה אז בן שש וחטף מכות בטוסיק בגלל האמירה הזאת. כך הוא גילה לראשונה שמוות הוא דבר רע, אם כי בזמנו הוא בסך הכול חזר על דברי האומנת שלו.

עכשיו, כשהנסיך פַאבְּרִיצְיוֹ חצה את הגלריה בארמונו של אביו, גבר צעיר, גבוה ונאה בן עשרים ושלוש, הוא הרגיש שהפנים את הלקח יותר מדי טוב. על הקירות היו תלויים דיוקנאותיהם של בני די צ'ימיצ'י לדורותיהם, חיים ומתים כאחת, ביניהם אמו, בֶּנֶדֶטָה, ואחיו הצעיר, פַאלְקוֹ, שאבד להם באופן כה אכזרי לפני חודשים ספורים בלבד. פַאבְּרִיצְיוֹ עמד לפני הדיוקן הזה הרבה זמן.

הדיוקן צויר עוד לפני התאונה. פַאלְקוֹ עמד שם זקוף וגאה, מודע מאוד לצווארון התחרה הגדול שלו, ואחז בחרב שהיתה קצת ארוכה מדי בשבילו. הוא היה אז בן אחת־עשרה.

לפַאבְּרִיצְיוֹ לא היה ספק שמותו של אחיו יקרב את מותו של אביו, אם כי לו עצמו כבר לא כל כך אצה הדרך להפוך לדוכס פַאבְּרִיצְיוֹ די צ'ימיצ'י השני. הוא הרגיש הרבה יותר מדי צעיר, גם בשביל לעמוד בראש המשפחה וגם בשביל לנהל בהצלחה את כל הקנוניות והמזימות שאביו היה מעורב בהן. עכשיו הצטער שאינו אחד הבנים הצעירים שאינם עומדים לשאת עול כה כבד.

אבל הוא זקף את ראשו והמשיך ללכת. לכל הפחות הוא יכול להיענות בשמחה לאחת מהתוכניות של אביו. פַאבְּרִיצְיוֹ עמד להתחתן בקרוב עם בת דודתו קתרינה. היא היתה הדודנית החביבה עליו עוד מהימים שבהם הם שיחקו יחד כילדים בארמון הקיץ בסַנְטָה פִינָה. חיוך עלה על שפתיו של פַאבְּרִיצְיוֹ כשנזכר בקתרינה.

זה היה הדבר הטוב היחיד שיצא ממותו של פַאלְקוֹ המסכן - הוא סירב לחשוב על מותו כעל התאבדות - כל החתונות האלו במשפחת די צ'ימיצ'י. שני אחיו עמדו להתחתן גם הם, וגם בן דודו אַלפוֹנסוֹ, דוכס ווֹלַנָה. כך לא יישארו יותר בני די צ'ימיצ'י לא נשואים - חוץ מהיצור הגנדרן והגרגרן ההוא, בן דודו רינַאלדוֹ - והיה ברור שאביו רוצה שהם ימשיכו את השושלת מוקדם ככל האפשר. טוב ויפה, פַאבְּרִיצְיוֹ היה מוכן ומזומן. קתרינה היתה נערה יפה ומלאת חיים ולא היה לו ספק שהיא תעניק לו יבול משובח של צאצאים.

 

 

זה היה יום כמעט רגיל בבית הספר. סקאי כבר התרגל ללמוד בכיתה י"א אבל הוא אף פעם לא ממש הרגיש חלק מחיי בית הספר ולא היו לו שם חברים קרובים.

הבעיה היתה שהוא נראה קוּל ומגניב. הוא ידע שהרבה בנות נמשכות אליו בגלל זה. הוא היה גבוה יחסית לגילו, עם ראסטות בצבע חום־זהוב. אבל הוא לגמרי לא היה בעניין של מוזיקת רוק. היא הזכירה לו יותר מדי את אביו. רוֹזָלִינד השמיעה לפעמים דיסקים של רֵינְבּוֹאוּ, הדיסקים היחידים שהיו לה שלא היו של מוזיקה קלאסית או עממית, וזה ממש עורר בסקאי בחילה.

פעם לא היה אכפת לו מאביו, אבל מאז התעלם הזמר ממכתבו, שנכתב מתוך מצוקה גדולה, הוא התחיל לתעב אותו. הוא ידע שהמוזיקה של רֵינְבּוֹאוּ זוכה לקאמבק מפני שהיא שימשה פסקול לסרט שובר קופות, אבל סקאי לא ראה את הסרט ואף פעם לא סיפר לאף אחד על הקשר בינו ובין הזמר.

אם היה מצליח לגלות עניין בכדורגל אולי היה מרגיש פחות זר ומוזר. היה לו מבנה הגוף המתאים, אבל הוא פשוט לא הצליח להתלהב מהקטע, אולי מפני שהיו לו עניינים חשובים יותר על הראש. הוא הניח שהוא לא התלמיד היחיד בבית הספר שנאלץ לטפל בהורה חולה. הוא קרא פעם מאמר שבו נכתב שישנם נערים ונערות רבים מאוד מתחת לגיל שש־עשרה - חלקם ילדים קטנים ממש, בני שמונה ותשע - שמטפלים בהורים מוגבלים ובהורים המרותקים לכיסאות גלגלים.

מצבו היה טוב משלהם; הוא היה כבר בן שבע־עשרה ואמו לא היתה חולה כל הזמן. אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר במצבו והרגיש מנוכר, מסומן באופן כלשהו. והדבר נראה לעין. עד מהרה פסקו החיזורים הידידותיים וגם הבנות סימנו אותו.

היתה רק מישהי אחת, בלונדינית שקטה, שממש מצאה חן בעיניו, ואם היא היתה מראה סימן כלשהו שהעניין הדדי מצבו היה עשוי להיות שונה. אבל לא היה אפשר להפריד אותה מהחברה המפחידה שלה בעלת השיער האדום הצבוע והקעקוע, וסקאי אף פעם לא הצליח להרהיב עוז כדי לפנות אליה. לפחות הם למדו כולם במגמה לספרות מורחבת, כך שיצא לו ללמוד איתה באותה כיתה חלק מהזמן.

לא לקח לסקאי זמן רב כדי להגיע הביתה מאחר שהדירה נמצאה ממש סמוך לבית הספר. הוא התעכב מעט ושאל את עצמו באיזה מצב ימצא את אמו. האם היא עדיין מרגישה טוב או שהיא שוכבת במיטה בלי יכולת לזוז? אבל הוא היה לגמרי לא מוכן למה שמצא כשהגיע הביתה. על סף הדלת היה מונח בקבוקון זכוכית כחול קטן עם פקק כסף בצורת אירוס. הוא היה שביר להחריד, והיה פשוט מונח שם, במקום שבו כל אחד עלול לדרוך עליו.

הוא הרים אותו אינסטינקטיבית ופתח את הפקק. הבקבוקון היה ריק אבל עדיין הדיף ניחוח שמימי, נעים יותר מכל הבקבוקונים באוסף השמנים והתמציות הגדול של אמו. האם מישהו השאיר אותו שם בשבילה? לא היה מצורף אליו שום פתק.

הוא נכנס לדירה בקומת הקרקע. רוֹזָלִינד מכרה את הדירה שבעבורה שילם רֵינְבּוֹאוּ וקנתה שנה קודם לכן דירה קטנה יותר, משום שלא הצליחה לעלות עוד במדרגות. הבית, ששופץ לא מזמן, עדיין הדיף ריח של סיד וצבע טרי. הריח הזה וניחוח תמציות הצמחים קידמו את פניו של סקאי עם שובו.

"אמא," הוא קרא, אם כי היא היתה אמורה לשמוע אותו כשפתח את הדלת. "אני כאן!"

היא לא היתה בסלון ולא במטבח הקטן. הוא נקש על דלת חדר השינה בחשש. אבל היא לא היתה שם. כשחזר למטבח הוא מצא פתק:

 

הלכתי לסופרמרקט. לא יהיו עוגיות עד שאני אחזור.

 

סקאי חייך בתחושת הקלה עמוקה; מתי בפעם האחרונה היא הרגישה טוב מספיק כדי ללכת לעשות קניות לבד? בדרך כלל היה זה תפקידו, בכל יום רביעי אחרי הלימודים הוא סחב את השקיות באוטובוס ואחר כך פרק את המצרכים. אמא בטח לקחה את האוטו, חשב. היא לא היתה יכולה לעשות את זה באוטובוס.

סקאי הוציא את הכביסה הלחה מהמכונה, הכניס אותה למייבש, שטף את הכלים של ארוחת הבוקר וחיפש בארונות המטבח מצרכים לארוחת הערב. בדרך כלל היה מתחיל לקלף תפוחי אדמה או לקצוץ בצל, אבל הפעם החליט לחכות ולראות מה אמו תביא; אולי היא מתכננת משהו מיוחד.

הוא האכיל את החתולה, שהחליקה בין רגליו וכמעט גרמה לו למעוד כמה פעמים, ואחר כך הכין לעצמו כוס תה והתיישב ליד השולחן שעליו ניצב בקבוקון הזכוכית הכחול שנראה בעת ובעונה אחת סתמי והרה־גורל. החתולה זינקה על הכיסא לצידו והחלה לנקות את עצמה. סקאי נאנח, הוציא את ספרי הלימוד וקרא סיפור קצר לשיעור צרפתית.

 

 

סַנדרוֹ היה מרוצה עד הגג מאדונו החדש; כולם ידעו מיהו הצלופח; הוא היה לדמות שיש להתחשב בדעתה בגִ'ילְיָה. עכשיו היו לו עשרות מרגלים שעבדו למענו ונשאו ידיעות לארמונה של משפחת די צ'ימיצ'י מכל רחבי העיר, וגם מחוץ לה. זה היה בדיוק מסוג הדברים שסַנדרוֹ נהנה לעשות; לעקוב אחרי אנשים ולצותת לשיחות שלהם. לא היה אכפת לו אפילו לעשות זאת בחינם.

סַנדרוֹ היה קטן, מהיר תפיסה וזריז. אנשים אף פעם לא הבחינו בו. הוא היה סתם עוד נער בין המוני נערים אחרים, לא נקיים במיוחד וקצת מסמורטטים ומוזנחים, שהסתובבו במקומות ההומים בעיר וקיוו לזכות בכמה סנטים תמורת שליחויות. אבל למעשה היו לו בכיס כמה מטבעות כסף שנתן לו הצלופח למקרה שיצטרך לקנות משקה למודיע או להציע שוחד קטן תמורת מידע.

עכשיו עקב סַנדרוֹ אחרי אחד מבני משפחת נוּצִ'י. זו היתה משימה פשוטה להפליא. היה כל כך ברור שקָמִילוֹ נוּצִ'י נמצא בדרכו לאיזו משימה, שסַנדרוֹ נאלץ להחניק צחקוק; הרברבן הצעיר בגלימה האדומה הציץ שוב ושוב מעבר לכתפו בשעה שחלף על פני הבניין החדש המפואר של משרדי הגילדה של משפחת די צ'ימיצ'י בכיכר המרכזית וחצה את הגשר שעדיין נקרא פּוֹנְטֶה נוּאוֹבוֹ, "הגשר החדש", אף על פי שנבנה לפני מאתיים שנה.

מרגל מיומן פחות היה אולי מאבד את קָמִילוֹ נוּצִ'י על הגשר ההומה שבו ניצבו עשרות חנויות קצבים, חנויות דגים ודוכני רוכלים, אבל לא סַנדרוֹ, שממילא ניחש לאן מועדות פניו - לארמון הבנוי למחצה מצידו האחר של הנהר.

משפחת נוּצִ'י, המשפחה היחידה שהונה עשוי היה להשתוות להונה של משפחת די צ'ימיצ'י, התחילה לבנות את הארמון המפואר כבר לפני חמש שנים, והוא עדיין לא היה גמור. אבל אם בנייתו תושלם יום אחד הוא יהיה הרבה יותר גדול מהארמון של הדוכס, בצד הזה של הנהר, וזה הטריד את סַנדרוֹ; הוא היה אוהד מושבע של משפחת די צ'ימיצ'י והרגיש שאדוניו צריך להיות הבעלים של הדברים הגדולים, הטובים והמפוארים ביותר. הנה לדוגמה החתונות שעמדו להיערך בקרוב; האפיפיור בכבודו ובעצמו, דודם פֶרדינַנְדוֹ, עמד להגיע במיוחד מרֶמוֹרָה כדי לערוך את טקס הכלולות המפואר ביותר שראתה העיר מעודה.

קָמִילוֹ נוּצִ'י הגיע לחומות הארמון הלא־גמור ושוחח עם אביו ואחיו. סַנדרוֹ ראה להפתעתו שהקומה השנייה כמעט הושלמה; לא ייקח זמן רב עד שבניית הארמון של נוּצִ'י תושלם. אבל מה פשר ההתנהגות המסתורית של קָמִילוֹ כאשר מדובר לכאורה בטיול ערבית תמים ובפגישה עם בני משפחתו? סַנדרוֹ החליט לעקוב אחריהם ונכנס בעקבותיהם לבית המרזח. עד מהרה הוא בא על שכרו כשראה שני גברים מפוקפקים מצטרפים אל שולחנם. לרוע המזל הוא לא הצליח להתקרב מספיק כדי לשמוע מה הם אומרים, אך הוא שינן כל פרט בהופעתם כדי לדווח על כך אחר כך לצלופח. לא היה לו ספק שאדונו יגלה עניין במידע.

 

 

"את חושבת שמישהו השאיר את זה בשבילך?" שאל סקאי את אמו בשעה שפרק את הקניות מהאוטו.

רוֹזָלִינד נראתה עכשיו שוב עייפה. ברגע שנכנסה הביתה היא צנחה על הספה וחלצה את נעליה בבעיטה. היא בחנה את הבקבוקון שסקאי אחז בידו.

"אין לי מושג," היא אמרה. "הוא יפה, לא?"

"יפה אבל ריק," אמר סקאי בתימהון. "את רוצה שאני אשים אותו יחד עם הבקבוקים האחרים שלך?"

"לא, בקבוקי הפלסטיק שלי ייראו ממש עלובים לידו," אמרה רוֹזָלִינד. "פשוט תשים אותו על מדף האח - אלא אם כן אתה רוצה אותו, כמובן."

סקאי היסס. איכשהו זה נראה משהו שמתאים יותר לבת, להניח בקבוקון בושם מהודר בחדר, אבל היה בבקבוק הקטן משהו שמשך אותו באופן שהוא לא הצליח להסביר.

"טוב," הוא אמר והניח אותו בינתיים על האח. "מה נכין הערב?"

"מה דעתך על ספגטי בולונז?" הציעה אמו. "זה טעים וקל להכנה, ואנחנו יכולים לאכול מול הטלוויזיה. יש היום אִי־אַר."

סקאי חייך. אמו אהבה דרמות בית חולים אבל תמיד עצמה את העיניים בקטעים העקובים מדם. עם ההיסטוריה הרפואית שלה היית חושב שהיא ראתה מספיק רופאים בחיים, אבל היא ממש היתה מכורה לסדרות האלו.

הוא הלך לקצוץ בצל ופלפלים. מאוחר יותר, אחרי שהם אכלו ואחרי שרוֹזָלִינד ראתה עוד פחות מהרגיל מפני שבפרק הזה התרחשה תאונת שרשרת קטלנית, נשא אותה סקאי למיטה. היא נרדמה לפני שהספיק לעזור לה ללבוש את כתונת הלילה ולצחצח שיניים, אבל לא היה לו לב להעיר אותה; הוא השאיר אותה במיטתה והלך לסיים את שיעורי הבית. ואז הוא התקלח, הוציא את האשפה, קיפל את הכביסה שיצאה מהמייבש, הכין אותה לגיהוץ למחר, החליף את החול של החתולה, תלה את הג'ינס הלחים שלו בארון האִוורור, נעל את הבית ונכנס סוף סוף למיטה באחת־עשרה וחצי.

הוא היה מותש. כמה זמן אני אוכל להמשיך ככה? שאל את עצמו. נכון, במצבה של אמו חל היום שיפור, אבל מניסיונו הוא ידע שלמחרת היא תהיה תשושה מהרגיל. הוא התחיל לחשב באחוזים את מספר הימים הרעים והטובים שהיו לה לאחרונה. זמן, אמר הרופא, זמן הוא הרופא הטוב ביותר. אבל כמה זמן?

כשסקאי חשב על השנים הקרובות הוא לא ראה דבר פרט לקשיים ובעיות. אמו השתוקקה שהוא ילך ללמוד באוניברסיטה ויזכה בהזדמנות שהיא עצמה החמיצה, והוא עצמו השתוקק לכך לא פחות. אבל איך יוכל להשאיר אותה לבד כשהוא יודע שיש ימים שבהם היא לא מסוגלת לאכול או להתקלח, או אפילו להאכיל את החתולה? הוא קינא בנערים אחרים בגילו שיכלו לעזוב את הבית לשנה־שנתיים ולנסוע לקַטְמַנְדוּ, אם בא להם. הוא כנראה ייאלץ להסתפק בקולג' בלונדון ויישאר לגור בבית.

רֶמֵדִי טיפסה על חזהו ופצחה בגרגורים. הוא ליטף את אוזניה. "כמה קל להיות את, מה?" אמר. ואז הוא נזכר בבקבוקון. על אף מחאותיה של רֶמֵדִי הוא קם והביא אותו מהסלון. הוא שכב בחושך, חלץ את הפקק ורחרח. היה משהו מנחם להפליא בריח. החתולה הסתלקה במחאה. זה לא היה מסוג הריחות שהיא אהבה. מבחינתה היו הרבה יותר מדי ריחות כאלה בבית, ריחות ששיבשו את מחזור הייחום שלה.

מעניין מאיפה הוא הגיע, חשב סקאי רגע לפני ששקע בשינה עמוקה, בעודו אוחז את בקבוקון הזכוכית בידו.

 

 

כשסקאי התעורר הוא לא היה עוד בחדר אלא במקום כלשהו שנראה כמו תא של נזיר. על הקיר המסויד לבן התנוסס צלב, וכך גם על דרגש התפילה העשוי עץ. הוא שכב על הדרגש הקשה ובקבוקון הזכוכית עדיין בידו. ניחוח נפלא של פרחים עמד בחדר, אבל סקאי ידע שמקורו אינו בבקבוקון שהוא אוחז.

הוא קם, פתח בזהירות את הדלת ומצא את עצמו בחדר אפלולי ספון אריחים מעץ שנראה כמו מעבדה, עם ציוד דומה לציוד שבמעבדה לכימיה בבית ספרו. אבל המקום לא הדיף ריח של מעבדה; הריח הזכיר לו את אוסף התמציות הארומטיות של אמו, אם כי הוא היה חזק בהרבה. אור בקע מהדלת בקצה החדר וסקאי ראה ממקומו חצר גן. גברים בגלימות חפרו בערוגות וטיפלו בגן הירק. איזה חלום מוזר, הוא חשב. היתה לו תחושה נפלאה של שלווה וחירות.

הוא יצא לאור השמש, כשהוא ממצמץ ועדיין אוחז את בקבוקון הזכוכית בידו, וגבר שחור, בגלימה זהה לגלימותיהם של הגברים שעבדו בגן, נטל את זרועו ולחש, "תודה לאל, הוא מצא אותך!"

עכשיו אני בטח אתעורר, חשב סקאי. אבל הוא לא התעורר.

במקום זה הדף אותו הגבר הזר בחזרה למעבדה ומשם לתא הנזירים.

הוא התכופף לעבר שידת העץ.

"תלבש את זה," אמר לסקאי. "אתה מוכרח להיראות כמו פרחי הנזירים האחרים. ואז תוכל לספר לי מי אתה."

מרי הופמן

הסופרת האנגליה מרי הופמן, יוצרת בספריה עולם פנטזיה עשיר ומלא חיים, המתובל במינון הנכון של מזימות, מסתורין, מתח ורומנטיקה. העלילות המתפתלות שלה נארגות בחן אשר סוחף את הקורא למחוזות דמיוניים קסומים. ספריה תורגמו לכ-40 שפות, נכנסו לרשימת רבי המכר ברחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת.

עוד על הספר

סטרוגנזה - עיר הפרחים מרי הופמן

פרק ראשון

בקבוקון זכוכית כחול

 

סְקַאי התעורר כמו תמיד לריח של פרחים, אבל הפעם הריח היה חזק מהרגיל, מה שאמר שאמו כבר קמה והתחילה לפתוח בקבוקים. זה היה סימן טוב; אולי היא תעבוד היום.

סקאי הרים את רֶמֵדִי, החתולה, מברכיו - עוד סימן טוב מפני שזה אומר שכבר האכילו אותה - ופנה לעבר המטבח, שם הוא מצא את אמו דוחסת פולי קפה למטחנה. היא נראתה עליזה וסמוקה.

"היי, אמא, בוקר טוב," הוא אמר וחיבק אותה.

"בוקר טוב, חומד," היא אמרה וחייכה אליו בחיבה.

"למה לא הערת אותי? כבר מאוחר."

"רק שבע וחצי."

"זה מה שאמרתי, מאוחר," הוא אמר ופיהק. "אני עוד צריך למלא את מכונת הכביסה לפני הלימודים."

"כבר עשיתי את זה," אמרה אמו בגאווה ומזגה את המים שזה עתה רתחו על הקפה הטחון. ואז השתנה מצב רוחה באחת והיא התיישבה ליד השולחן. "זה לא בסדר שמישהו בגילך צריך לעשות את כל עבודות הבית," אמרה, וסקאי ראה את הניצוץ המסגיר דמעות בעיניה.

"לא, לא, אני אפילו לא מוכן לשמוע את זה," אמר ומיהר להסיט את מחשבותיה לנושאים אחרים. "מה יש לארוחת בוקר? אני מת מרעב."

הוא לא רצה עוד סצנה בנוסח "יש־לנו־רק־אחד־את־השני" על הבוקר. זו לא היתה אשמת אמו, היא היתה חולה. מחלתה היתה כה הפכפכה שהיו ימים, כמו היום, שהיא נראתה בריאה לגמרי, בעוד שבימים אחרים היא אפילו לא הצליחה לצאת מהמיטה כדי ללכת לשירותים והוא נאלץ לטפל בצרכיה האינטימיים ביותר.

לסקאי לא היה אכפת לטפל בה, זאת היתה האמת; באמת היה להם רק זה את זה בעולם. אבא של סקאי אף פעם לא היה בסביבה, חוץ מאשר על עטיפות של דיסקים ופוסטרים של הופעות. העניין שגילה רֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר, "לוחם הקשת בענן", זַמר הרוק השחור המפורסם משנות השמונים, ברוֹזָלִינד מֵדוֹאוּז, הצחורה והביישנית, ארך לילה אחד בלבד. מסתבר שלא היה נחוץ לו יותר מזה.

כשרוֹזָלִינד גילתה שהיא בהיריון רצתה חברתה הטובה ביותר, לוֹרה, שגררה אותה להופעה מלכתחילה, שתעשה הפלה, אבל רוֹזָלִינד לא יכלה לשאת את המחשבה. היא נשרה מהלימודים באוניברסיטה וחזרה הביתה לספוג את זעמם של הוריה המודאגים.

אף שהוריה השתייכו לזרם אדוק במיוחד בכנסייה הנוצרית, הם גילו באופן מפתיע הבנה למצבה, אפילו כשהתינוק שנולד היה בצבע חום־אגוז (היא לא הזכירה ולוּ במילה את אביו). אבל כשסקאי היה בן שנה וחצי הם אמרו שאולי היא תהיה מאושרת יותר בלונדון, שבה בלונדינית צחורת עור עם תינוק חום תמשוך פחות תשומת לב מאשר בכפר מנומנם בדֶבוֹן. נראה שההימנעות מלמשוך תשומת לב היתה הדיבר האחד־עשר של הוריה.

היא ארזה אפוא את חפציה ואת התינוק והגיעה ללונדון עם דמי קְדימה על דירה באִיזְלִינְגְטוֹן, דיפלומה באָרוֹמָתֶרַפְּיָה ואפס אמצעי מחיה. לורה, שגם היא התגוררה בלונדון ועבדה כמזכירה של חבר פרלמנט, היתה מקור נחמתה המרכזי, והיא נהגה לעשות לעיתים קרובות בייביסיטר לסקאי בזמן שרוֹזָלִינד יצרה בערבים קשרים עם אנשים שהיו מעוניינים בטיפול.

"טוב," נהגה לורה להגיד כשהיא מנענעת בחיקה את סקאי ביד לא אמונה, "הוא הרי לא היה כאן אם לא הייתי גוררת אותך להופעה אז בבריסטול." רוֹזָלִינד אף פעם לא טרחה לציין שסקאי לא היה קיים גם לוּ היתה מקשיבה לעצתה האחרת של לורה.

כשהיה סקאי בן שנתיים כתבה רוֹזָלִינד לרֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר. היא הרגישה מטופשת כיוון שלא ידעה כיצד לפנות אליו. בסופו של דבר היא פשוט כתבה:

 

רֵינְבּוֹאוּ היקר,

אתה בטח לא זוכר אותי אבל הייתי בהופעה שלך בבריסטול ב־87'. הבן שלך, סקאי, הוא היום בן שנתיים. אני לא רוצה ממך כלום, רק שתדע שהוא קיים ושתהיה לך הכתובת הזאת, למקרה שתרצה פעם ליצור איתו קשר. אני מצרפת צילום שלו שצולם לפני כמה שבועות.

 

היא היססה. האם עליה להוסיף "באהבה, רוֹזָלִינד''? נכון, זו היתה סתם צורת ביטוי, אבל היא לא רצתה ליצור רושם מוטעה. לבסוף היא חתמה, ב"שלך, בידידות, רוֹזָלִינד מֵדוֹאוּז". על המעטפה ציינה "אישי ודחוף" ושלחה אותה לסוכן שלו, אבל הסוכן לא ייחס לה חשיבות. נשים תמיד כתבו דברים מהסוג הזה במכתבים לרֵינְבּוֹאוּ ולא היה לו ספק שמדובר באישה; המעטפה היתה מבושמת.

"היי, קולין," הוא אמר ונופף במכתב כשראה את הלקוח המפורסם שלו. "נראה ששוב הפצת את זרעך לכל רוח."

"אל תקרא לי ככה," התרגז הזמר ותלש את המכתב מידו, "ואל תפתח מכתבים אישיים - כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?"

גַאס רוֹבִּינסוֹן היה אחד מקומץ האנשים היחידים בעולם שידעו שרֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר, "לוחם הקשת בענן", ששמו נודע לתהילה בארבע יבשות, נולד בשם קוֹלִין פֶּק בשיכון ציבורי באחד האזורים הפחות מפוארים של דרום־מערב לונדון.

רֵינְבּוֹאוּ רחרח את המעטפה, קרא את המכתב הקצר שבפנים, הוציא את הצילום וחייך. אותו "שלך, בידידות" נגע לליבו באופן ששום תוכחה היסטֶרית שטופת דמע לא היתה מצליחה לגעת. כן, הוא זכר את רוֹזָלִינד, שהיתה כל כך ביישנית והמומה מגודל המעמד. והילד היה בּוֹנבּוֹן אמיתי.

"אתה צריך למסגר את המכתב הזה," אמר גַאס. "כדי שתהיה לך הוכחה שהיא אמרה שהיא לא רוצה ממך כלום."

"אל תדחף את האף," אמר הזמר ועוד באותו הלילה כתב לה מכתב, לא רהוט במיוחד ורצוף שגיאות כתיב, אבל למכתב היה מצורף צ'ק נדיב להפליא, שאותו הוא יכול להרשות לעצמו בקלות.

רוֹזָלִינד היתה המומה ורצתה לשלוח את הצ'ק בחזרה, אבל לורה שכנעה אותה שלא לעשות זאת.

"לא עשית אותו לבד, נכון?" היא טענה. "והוא היה צריך להיות יותר זהיר. היה צריך להיות ברור לו שפְּתיה כמוך אפילו לא שמעה על המצאת הגלולה."

"אבל הוא כותב שהוא לא רוצה לראות את סקאי," אמרה רוֹזָלִינד הדומעת.

"עוד יותר טוב," אמרה לורה בנחישות. "קחי את הכסף ותברחי."

בסופו של דבר השתמשה רוֹזָלִינד בכסף כדי לגמור לשלם את המשכנתא ולהחזיר להוריה את ההלוואה. אין ספק שהכסף התגלה כשימושי ביותר. היא כתבה לזמר שוב ואמרה שתשלח לו תמונה של בנם מדי שנה, ביום הולדתו. הפעם לא פתח גאס רובינסון את המכתב וגם לא את כל המכתבים המבושמים שהגיעו פעם בשנה, אלא מסר אותם ללקוח העשיר שלו בלי אומר.

רֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר התחתן שלוש פעמים והיה אב לשמונה ילדים, אבל איש לא ידע על ילד המוֹקָה החייכן שלו ועל אמו הבלונדינית, פרט לזמר עצמו ולסוכן שלו. ואיש מהם מעולם לא הזכיר את הנושא.

וכך נהגו גם סקאי ואמו. כשסקאי היה די גדול כדי להבין הראתה לו רוֹזָלִינד תמונה של אביו במגזין רכילות. הוא עמד להתחתן עם רעיה מספר ארבע, דוגמנית קולומביאנית ארוכת רגליים בשם לוֹרֶטָה. הוריהם של ילדים רבים שלמדו עם סקאי בבית הספר היסודי היו גרושים, כך שהתמונות של הזמר הגבוה עם תלתלי הראסטה הארוכים ורעייתו החדשה לא הטרידו אותו במיוחד; הוא לא הרגיש שיש ביניהם קשר כלשהו.

כך בדיוק הרגיש רֵינְבּוֹאוּ כשהתבונן מדי שנה בצילום של בנו הסודי. אבל הוא שמר את כל הצילומים. סקאי לא ידע שאמו נוהגת לשלוח צילומים שלו לאביו. היו כמה חודשים, בסביבות יום הולדתו השלושה־עשר, שבהם רב עם רוֹזָלִינד כמעט מדי יום, ופעם הוא אפילו איים למצוא את אביו ולעבור לגור איתו. אבל רגשות סוערים אלו חלפו בסופו של דבר וזמן קצר לאחר מכן רוֹזָלִינד חלתה.

זו היתה שפעת והיא נשארה במיטה במשך שבוע עם חום גבוה ושיעול, ששום תה חם עם לימון ודבש לא הצליח לשכך. השבוע הפך לשבועיים, לחודש, לחודשיים, ואז התחיל סקאי ללמוד לטפל בעצמו ובאמו.

"תסמונת התשישות הכרונית," פסק בסופו של דבר הרופא בבית החולים אחרי חודשים של ביקורים בקופת חולים והוראות מעורפלות בנוסח קחי־את־עצמך־בידיים. לא היה למחלה שום טיפול - רק זמן ומנוחה. זה היה לפני קרוב לשלוש שנים ולפעמים רוֹזָלִינד עדיין לא הצליחה לקום מהמיטה בבוקר. אחרי שנה אזר סקאי עוז וכתב, מבלי לספר לאמו, לרֵינְבּוֹאוּ ווֹרְיֶיר המפורסם.

 

מר רֵינְבּוֹאוּ היקר,

אני הבן שלך ואני מאוד מודאג מהמצב של אמא שלי. היא חולה כבר שנה. חשבתי שאולי תוכל לשלוח אותה לבדיקה אצל רופא ממש טוב. דרך אגב יש לה מה שנקרא "תסמונת התשישות הכרונית", והיא לא מדמיינת את זה.

שלך בידידות,

 

סְקַאי מֵדוֹאוּז

 

הוא שלח אותו למקום שבו רֵינְבּוֹאוּ נהג להופיע בקביעות אך לא קיבל תשובה. טוב, חשב סקאי במרירות, נסתדר בלעדיו. תמיד הסתדרנו ותמיד נסתדר.

 

 

 

"כשאבא ימות אני אהיה הדוכס פַאבְּרִיצְיוֹ השני," אמר הנסיך הקטן למחנך שלו. הוא היה אז בן שש וחטף מכות בטוסיק בגלל האמירה הזאת. כך הוא גילה לראשונה שמוות הוא דבר רע, אם כי בזמנו הוא בסך הכול חזר על דברי האומנת שלו.

עכשיו, כשהנסיך פַאבְּרִיצְיוֹ חצה את הגלריה בארמונו של אביו, גבר צעיר, גבוה ונאה בן עשרים ושלוש, הוא הרגיש שהפנים את הלקח יותר מדי טוב. על הקירות היו תלויים דיוקנאותיהם של בני די צ'ימיצ'י לדורותיהם, חיים ומתים כאחת, ביניהם אמו, בֶּנֶדֶטָה, ואחיו הצעיר, פַאלְקוֹ, שאבד להם באופן כה אכזרי לפני חודשים ספורים בלבד. פַאבְּרִיצְיוֹ עמד לפני הדיוקן הזה הרבה זמן.

הדיוקן צויר עוד לפני התאונה. פַאלְקוֹ עמד שם זקוף וגאה, מודע מאוד לצווארון התחרה הגדול שלו, ואחז בחרב שהיתה קצת ארוכה מדי בשבילו. הוא היה אז בן אחת־עשרה.

לפַאבְּרִיצְיוֹ לא היה ספק שמותו של אחיו יקרב את מותו של אביו, אם כי לו עצמו כבר לא כל כך אצה הדרך להפוך לדוכס פַאבְּרִיצְיוֹ די צ'ימיצ'י השני. הוא הרגיש הרבה יותר מדי צעיר, גם בשביל לעמוד בראש המשפחה וגם בשביל לנהל בהצלחה את כל הקנוניות והמזימות שאביו היה מעורב בהן. עכשיו הצטער שאינו אחד הבנים הצעירים שאינם עומדים לשאת עול כה כבד.

אבל הוא זקף את ראשו והמשיך ללכת. לכל הפחות הוא יכול להיענות בשמחה לאחת מהתוכניות של אביו. פַאבְּרִיצְיוֹ עמד להתחתן בקרוב עם בת דודתו קתרינה. היא היתה הדודנית החביבה עליו עוד מהימים שבהם הם שיחקו יחד כילדים בארמון הקיץ בסַנְטָה פִינָה. חיוך עלה על שפתיו של פַאבְּרִיצְיוֹ כשנזכר בקתרינה.

זה היה הדבר הטוב היחיד שיצא ממותו של פַאלְקוֹ המסכן - הוא סירב לחשוב על מותו כעל התאבדות - כל החתונות האלו במשפחת די צ'ימיצ'י. שני אחיו עמדו להתחתן גם הם, וגם בן דודו אַלפוֹנסוֹ, דוכס ווֹלַנָה. כך לא יישארו יותר בני די צ'ימיצ'י לא נשואים - חוץ מהיצור הגנדרן והגרגרן ההוא, בן דודו רינַאלדוֹ - והיה ברור שאביו רוצה שהם ימשיכו את השושלת מוקדם ככל האפשר. טוב ויפה, פַאבְּרִיצְיוֹ היה מוכן ומזומן. קתרינה היתה נערה יפה ומלאת חיים ולא היה לו ספק שהיא תעניק לו יבול משובח של צאצאים.

 

 

זה היה יום כמעט רגיל בבית הספר. סקאי כבר התרגל ללמוד בכיתה י"א אבל הוא אף פעם לא ממש הרגיש חלק מחיי בית הספר ולא היו לו שם חברים קרובים.

הבעיה היתה שהוא נראה קוּל ומגניב. הוא ידע שהרבה בנות נמשכות אליו בגלל זה. הוא היה גבוה יחסית לגילו, עם ראסטות בצבע חום־זהוב. אבל הוא לגמרי לא היה בעניין של מוזיקת רוק. היא הזכירה לו יותר מדי את אביו. רוֹזָלִינד השמיעה לפעמים דיסקים של רֵינְבּוֹאוּ, הדיסקים היחידים שהיו לה שלא היו של מוזיקה קלאסית או עממית, וזה ממש עורר בסקאי בחילה.

פעם לא היה אכפת לו מאביו, אבל מאז התעלם הזמר ממכתבו, שנכתב מתוך מצוקה גדולה, הוא התחיל לתעב אותו. הוא ידע שהמוזיקה של רֵינְבּוֹאוּ זוכה לקאמבק מפני שהיא שימשה פסקול לסרט שובר קופות, אבל סקאי לא ראה את הסרט ואף פעם לא סיפר לאף אחד על הקשר בינו ובין הזמר.

אם היה מצליח לגלות עניין בכדורגל אולי היה מרגיש פחות זר ומוזר. היה לו מבנה הגוף המתאים, אבל הוא פשוט לא הצליח להתלהב מהקטע, אולי מפני שהיו לו עניינים חשובים יותר על הראש. הוא הניח שהוא לא התלמיד היחיד בבית הספר שנאלץ לטפל בהורה חולה. הוא קרא פעם מאמר שבו נכתב שישנם נערים ונערות רבים מאוד מתחת לגיל שש־עשרה - חלקם ילדים קטנים ממש, בני שמונה ותשע - שמטפלים בהורים מוגבלים ובהורים המרותקים לכיסאות גלגלים.

מצבו היה טוב משלהם; הוא היה כבר בן שבע־עשרה ואמו לא היתה חולה כל הזמן. אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר במצבו והרגיש מנוכר, מסומן באופן כלשהו. והדבר נראה לעין. עד מהרה פסקו החיזורים הידידותיים וגם הבנות סימנו אותו.

היתה רק מישהי אחת, בלונדינית שקטה, שממש מצאה חן בעיניו, ואם היא היתה מראה סימן כלשהו שהעניין הדדי מצבו היה עשוי להיות שונה. אבל לא היה אפשר להפריד אותה מהחברה המפחידה שלה בעלת השיער האדום הצבוע והקעקוע, וסקאי אף פעם לא הצליח להרהיב עוז כדי לפנות אליה. לפחות הם למדו כולם במגמה לספרות מורחבת, כך שיצא לו ללמוד איתה באותה כיתה חלק מהזמן.

לא לקח לסקאי זמן רב כדי להגיע הביתה מאחר שהדירה נמצאה ממש סמוך לבית הספר. הוא התעכב מעט ושאל את עצמו באיזה מצב ימצא את אמו. האם היא עדיין מרגישה טוב או שהיא שוכבת במיטה בלי יכולת לזוז? אבל הוא היה לגמרי לא מוכן למה שמצא כשהגיע הביתה. על סף הדלת היה מונח בקבוקון זכוכית כחול קטן עם פקק כסף בצורת אירוס. הוא היה שביר להחריד, והיה פשוט מונח שם, במקום שבו כל אחד עלול לדרוך עליו.

הוא הרים אותו אינסטינקטיבית ופתח את הפקק. הבקבוקון היה ריק אבל עדיין הדיף ניחוח שמימי, נעים יותר מכל הבקבוקונים באוסף השמנים והתמציות הגדול של אמו. האם מישהו השאיר אותו שם בשבילה? לא היה מצורף אליו שום פתק.

הוא נכנס לדירה בקומת הקרקע. רוֹזָלִינד מכרה את הדירה שבעבורה שילם רֵינְבּוֹאוּ וקנתה שנה קודם לכן דירה קטנה יותר, משום שלא הצליחה לעלות עוד במדרגות. הבית, ששופץ לא מזמן, עדיין הדיף ריח של סיד וצבע טרי. הריח הזה וניחוח תמציות הצמחים קידמו את פניו של סקאי עם שובו.

"אמא," הוא קרא, אם כי היא היתה אמורה לשמוע אותו כשפתח את הדלת. "אני כאן!"

היא לא היתה בסלון ולא במטבח הקטן. הוא נקש על דלת חדר השינה בחשש. אבל היא לא היתה שם. כשחזר למטבח הוא מצא פתק:

 

הלכתי לסופרמרקט. לא יהיו עוגיות עד שאני אחזור.

 

סקאי חייך בתחושת הקלה עמוקה; מתי בפעם האחרונה היא הרגישה טוב מספיק כדי ללכת לעשות קניות לבד? בדרך כלל היה זה תפקידו, בכל יום רביעי אחרי הלימודים הוא סחב את השקיות באוטובוס ואחר כך פרק את המצרכים. אמא בטח לקחה את האוטו, חשב. היא לא היתה יכולה לעשות את זה באוטובוס.

סקאי הוציא את הכביסה הלחה מהמכונה, הכניס אותה למייבש, שטף את הכלים של ארוחת הבוקר וחיפש בארונות המטבח מצרכים לארוחת הערב. בדרך כלל היה מתחיל לקלף תפוחי אדמה או לקצוץ בצל, אבל הפעם החליט לחכות ולראות מה אמו תביא; אולי היא מתכננת משהו מיוחד.

הוא האכיל את החתולה, שהחליקה בין רגליו וכמעט גרמה לו למעוד כמה פעמים, ואחר כך הכין לעצמו כוס תה והתיישב ליד השולחן שעליו ניצב בקבוקון הזכוכית הכחול שנראה בעת ובעונה אחת סתמי והרה־גורל. החתולה זינקה על הכיסא לצידו והחלה לנקות את עצמה. סקאי נאנח, הוציא את ספרי הלימוד וקרא סיפור קצר לשיעור צרפתית.

 

 

סַנדרוֹ היה מרוצה עד הגג מאדונו החדש; כולם ידעו מיהו הצלופח; הוא היה לדמות שיש להתחשב בדעתה בגִ'ילְיָה. עכשיו היו לו עשרות מרגלים שעבדו למענו ונשאו ידיעות לארמונה של משפחת די צ'ימיצ'י מכל רחבי העיר, וגם מחוץ לה. זה היה בדיוק מסוג הדברים שסַנדרוֹ נהנה לעשות; לעקוב אחרי אנשים ולצותת לשיחות שלהם. לא היה אכפת לו אפילו לעשות זאת בחינם.

סַנדרוֹ היה קטן, מהיר תפיסה וזריז. אנשים אף פעם לא הבחינו בו. הוא היה סתם עוד נער בין המוני נערים אחרים, לא נקיים במיוחד וקצת מסמורטטים ומוזנחים, שהסתובבו במקומות ההומים בעיר וקיוו לזכות בכמה סנטים תמורת שליחויות. אבל למעשה היו לו בכיס כמה מטבעות כסף שנתן לו הצלופח למקרה שיצטרך לקנות משקה למודיע או להציע שוחד קטן תמורת מידע.

עכשיו עקב סַנדרוֹ אחרי אחד מבני משפחת נוּצִ'י. זו היתה משימה פשוטה להפליא. היה כל כך ברור שקָמִילוֹ נוּצִ'י נמצא בדרכו לאיזו משימה, שסַנדרוֹ נאלץ להחניק צחקוק; הרברבן הצעיר בגלימה האדומה הציץ שוב ושוב מעבר לכתפו בשעה שחלף על פני הבניין החדש המפואר של משרדי הגילדה של משפחת די צ'ימיצ'י בכיכר המרכזית וחצה את הגשר שעדיין נקרא פּוֹנְטֶה נוּאוֹבוֹ, "הגשר החדש", אף על פי שנבנה לפני מאתיים שנה.

מרגל מיומן פחות היה אולי מאבד את קָמִילוֹ נוּצִ'י על הגשר ההומה שבו ניצבו עשרות חנויות קצבים, חנויות דגים ודוכני רוכלים, אבל לא סַנדרוֹ, שממילא ניחש לאן מועדות פניו - לארמון הבנוי למחצה מצידו האחר של הנהר.

משפחת נוּצִ'י, המשפחה היחידה שהונה עשוי היה להשתוות להונה של משפחת די צ'ימיצ'י, התחילה לבנות את הארמון המפואר כבר לפני חמש שנים, והוא עדיין לא היה גמור. אבל אם בנייתו תושלם יום אחד הוא יהיה הרבה יותר גדול מהארמון של הדוכס, בצד הזה של הנהר, וזה הטריד את סַנדרוֹ; הוא היה אוהד מושבע של משפחת די צ'ימיצ'י והרגיש שאדוניו צריך להיות הבעלים של הדברים הגדולים, הטובים והמפוארים ביותר. הנה לדוגמה החתונות שעמדו להיערך בקרוב; האפיפיור בכבודו ובעצמו, דודם פֶרדינַנְדוֹ, עמד להגיע במיוחד מרֶמוֹרָה כדי לערוך את טקס הכלולות המפואר ביותר שראתה העיר מעודה.

קָמִילוֹ נוּצִ'י הגיע לחומות הארמון הלא־גמור ושוחח עם אביו ואחיו. סַנדרוֹ ראה להפתעתו שהקומה השנייה כמעט הושלמה; לא ייקח זמן רב עד שבניית הארמון של נוּצִ'י תושלם. אבל מה פשר ההתנהגות המסתורית של קָמִילוֹ כאשר מדובר לכאורה בטיול ערבית תמים ובפגישה עם בני משפחתו? סַנדרוֹ החליט לעקוב אחריהם ונכנס בעקבותיהם לבית המרזח. עד מהרה הוא בא על שכרו כשראה שני גברים מפוקפקים מצטרפים אל שולחנם. לרוע המזל הוא לא הצליח להתקרב מספיק כדי לשמוע מה הם אומרים, אך הוא שינן כל פרט בהופעתם כדי לדווח על כך אחר כך לצלופח. לא היה לו ספק שאדונו יגלה עניין במידע.

 

 

"את חושבת שמישהו השאיר את זה בשבילך?" שאל סקאי את אמו בשעה שפרק את הקניות מהאוטו.

רוֹזָלִינד נראתה עכשיו שוב עייפה. ברגע שנכנסה הביתה היא צנחה על הספה וחלצה את נעליה בבעיטה. היא בחנה את הבקבוקון שסקאי אחז בידו.

"אין לי מושג," היא אמרה. "הוא יפה, לא?"

"יפה אבל ריק," אמר סקאי בתימהון. "את רוצה שאני אשים אותו יחד עם הבקבוקים האחרים שלך?"

"לא, בקבוקי הפלסטיק שלי ייראו ממש עלובים לידו," אמרה רוֹזָלִינד. "פשוט תשים אותו על מדף האח - אלא אם כן אתה רוצה אותו, כמובן."

סקאי היסס. איכשהו זה נראה משהו שמתאים יותר לבת, להניח בקבוקון בושם מהודר בחדר, אבל היה בבקבוק הקטן משהו שמשך אותו באופן שהוא לא הצליח להסביר.

"טוב," הוא אמר והניח אותו בינתיים על האח. "מה נכין הערב?"

"מה דעתך על ספגטי בולונז?" הציעה אמו. "זה טעים וקל להכנה, ואנחנו יכולים לאכול מול הטלוויזיה. יש היום אִי־אַר."

סקאי חייך. אמו אהבה דרמות בית חולים אבל תמיד עצמה את העיניים בקטעים העקובים מדם. עם ההיסטוריה הרפואית שלה היית חושב שהיא ראתה מספיק רופאים בחיים, אבל היא ממש היתה מכורה לסדרות האלו.

הוא הלך לקצוץ בצל ופלפלים. מאוחר יותר, אחרי שהם אכלו ואחרי שרוֹזָלִינד ראתה עוד פחות מהרגיל מפני שבפרק הזה התרחשה תאונת שרשרת קטלנית, נשא אותה סקאי למיטה. היא נרדמה לפני שהספיק לעזור לה ללבוש את כתונת הלילה ולצחצח שיניים, אבל לא היה לו לב להעיר אותה; הוא השאיר אותה במיטתה והלך לסיים את שיעורי הבית. ואז הוא התקלח, הוציא את האשפה, קיפל את הכביסה שיצאה מהמייבש, הכין אותה לגיהוץ למחר, החליף את החול של החתולה, תלה את הג'ינס הלחים שלו בארון האִוורור, נעל את הבית ונכנס סוף סוף למיטה באחת־עשרה וחצי.

הוא היה מותש. כמה זמן אני אוכל להמשיך ככה? שאל את עצמו. נכון, במצבה של אמו חל היום שיפור, אבל מניסיונו הוא ידע שלמחרת היא תהיה תשושה מהרגיל. הוא התחיל לחשב באחוזים את מספר הימים הרעים והטובים שהיו לה לאחרונה. זמן, אמר הרופא, זמן הוא הרופא הטוב ביותר. אבל כמה זמן?

כשסקאי חשב על השנים הקרובות הוא לא ראה דבר פרט לקשיים ובעיות. אמו השתוקקה שהוא ילך ללמוד באוניברסיטה ויזכה בהזדמנות שהיא עצמה החמיצה, והוא עצמו השתוקק לכך לא פחות. אבל איך יוכל להשאיר אותה לבד כשהוא יודע שיש ימים שבהם היא לא מסוגלת לאכול או להתקלח, או אפילו להאכיל את החתולה? הוא קינא בנערים אחרים בגילו שיכלו לעזוב את הבית לשנה־שנתיים ולנסוע לקַטְמַנְדוּ, אם בא להם. הוא כנראה ייאלץ להסתפק בקולג' בלונדון ויישאר לגור בבית.

רֶמֵדִי טיפסה על חזהו ופצחה בגרגורים. הוא ליטף את אוזניה. "כמה קל להיות את, מה?" אמר. ואז הוא נזכר בבקבוקון. על אף מחאותיה של רֶמֵדִי הוא קם והביא אותו מהסלון. הוא שכב בחושך, חלץ את הפקק ורחרח. היה משהו מנחם להפליא בריח. החתולה הסתלקה במחאה. זה לא היה מסוג הריחות שהיא אהבה. מבחינתה היו הרבה יותר מדי ריחות כאלה בבית, ריחות ששיבשו את מחזור הייחום שלה.

מעניין מאיפה הוא הגיע, חשב סקאי רגע לפני ששקע בשינה עמוקה, בעודו אוחז את בקבוקון הזכוכית בידו.

 

 

כשסקאי התעורר הוא לא היה עוד בחדר אלא במקום כלשהו שנראה כמו תא של נזיר. על הקיר המסויד לבן התנוסס צלב, וכך גם על דרגש התפילה העשוי עץ. הוא שכב על הדרגש הקשה ובקבוקון הזכוכית עדיין בידו. ניחוח נפלא של פרחים עמד בחדר, אבל סקאי ידע שמקורו אינו בבקבוקון שהוא אוחז.

הוא קם, פתח בזהירות את הדלת ומצא את עצמו בחדר אפלולי ספון אריחים מעץ שנראה כמו מעבדה, עם ציוד דומה לציוד שבמעבדה לכימיה בבית ספרו. אבל המקום לא הדיף ריח של מעבדה; הריח הזכיר לו את אוסף התמציות הארומטיות של אמו, אם כי הוא היה חזק בהרבה. אור בקע מהדלת בקצה החדר וסקאי ראה ממקומו חצר גן. גברים בגלימות חפרו בערוגות וטיפלו בגן הירק. איזה חלום מוזר, הוא חשב. היתה לו תחושה נפלאה של שלווה וחירות.

הוא יצא לאור השמש, כשהוא ממצמץ ועדיין אוחז את בקבוקון הזכוכית בידו, וגבר שחור, בגלימה זהה לגלימותיהם של הגברים שעבדו בגן, נטל את זרועו ולחש, "תודה לאל, הוא מצא אותך!"

עכשיו אני בטח אתעורר, חשב סקאי. אבל הוא לא התעורר.

במקום זה הדף אותו הגבר הזר בחזרה למעבדה ומשם לתא הנזירים.

הוא התכופף לעבר שידת העץ.

"תלבש את זה," אמר לסקאי. "אתה מוכרח להיראות כמו פרחי הנזירים האחרים. ואז תוכל לספר לי מי אתה."