פרק 1:
פוליטיקה ורשות העתיקות
רשות העתיקות מנהלת את אחד הנושאים החשובים ביותר במורשת התרבות של ארץ הקודש. אלה הן החפירות הארכיאולוגיות החושפות את הממצאים המעידים על האירועים, על התרבויות ועל התקופות שהם המסד לחיינו בארץ היום. מאז התקופות הפרה־היסטוריות ועד לימינו היתה ארץ ישראל מוקד להתרחשויות שהשפיעו על האנושות כולה. כאן קמו ונפלו עמים, וכאן נתגבשו ונולדו הדתות המונותאיסטיות. עושרה התרבותי של הארץ משותף למיליונים רבים בעולם: יהודים, נוצרים, מוסלמים ובני עמים נוספים — ומכאן אחריותה של רשות העתיקות לשמירה על המורשת ההיסטורית, לחשיפת הממצאים הארכיאולוגיים ולהפיכתם לנכס הכלל.
באוקטובר 2000 מוניתי על ידי ועדת האיתור בראשותו של פרופ' בנימין זאב קדר לנהל את רשות העתיקות. כך הפכתי למנהל רשות העתיקות השני אחרי אמיר דרורי והראשון שאינו ארכיאולוג בהכשרתו. אני מדגיש עובדה זו, מפני שהליך הבחירה היה טעון בפוליטיקה ארגונית ברשות העתיקות כמו גם בקהילייה הארכיאולוגית כולה. רבים הפעילו לחצים על יושב ראש הרשות היוצא ועל חברי הוועדה למנות ארכיאולוג, ולא קצין בכיר בדימוס. לאחר מינויי התפטר יושב ראש המועצה לארכיאולוגיה מתפקידו בצעד הפגנתי. גם הארכיאולוגים בוועדת האיתור הצביעו נגד המינוי שלי. ואכן, בחירתי לתפקיד לוותה במחול שדים שהתנהל בשני מישורים: הראשון, מקצועי־אקדמי לכאורה, ועל פיו לא ייתכן שימונה לתפקיד אדם שאינו ארכיאולוג; השני, רחב יותר, הטוען נגד הצנחת גנרל לניהול הרשות. באחד מכתבי העת של הארכיאולוגיה אף נכתב: "גנרל אחד החליף גנרל אחר".
כבר בתהליך הכניסה לתפקיד זיהיתי את מוקדי הכוח, את בעלי התפקידים הדומיננטיים, וחשוב מכול — את תהליכי הפוליטיקה ואת הדינמיקה הארגונית. בעת כניסתי לתפקיד היתה רשות העתיקות בתהליך של שינוי ארגוני שאמיר דרורי ז"ל החל בו. הבנתי שעלי ללמוד מהר כדי שאוכל להשפיע ולהפוך מקור סמכות. התבססתי על המורשת של דרורי, ובתוך פרק זמן קצר יחסית השלמנו שינוי ארגוני עמוק שאותו הובלתי, ואף ניסחנו את חזון הרשות ואת ייעודה. ארבע־עשרה שנים חלפו מאז, ועתה אני חש שהגיע הזמן להציג את מגוון פעולותיה של רשות העתיקות המתבססות על החזון שעוצב לאחר כניסתי לתפקיד.
סעיף רא\שון בחזון: "רשות העתיקות תהא המוסד המקצועי המוביל בארכיאולוגיה של ישראל"
אחת ההחלטות הראשונות והחשובות שקיבלתי היתה לחזק את הפן המקצועי־אקדמי בעבודת הרשות כדי להעניק לה מעמד מקצועי וגושפנקה בין־לאומית. בו בזמן פעלתי לקידום כוח האדם ברשות בכל תחומי העשייה כדי ליצור גאוות יחידה ולחזק את המודעות של עובדי הרשות, את מקצועיותם ואת מחויבותם. השקענו סכומי כסף גדולים בטיפוח עובדי הרשות ובקידומם המקצועי ואף ייסדנו קרן ללימודים מתקדמים. נקבעו אמות מידה ברורות לגיוס עובדים, למסלולי קידום לעובדים בחפירות, למערך הפיקוח, להתמחויות, לתחום השימור ולתחומים מקצועיים אחרים ולעידוד השתלמויות.
מצאתי שהקשר עם האקדמיה, לרבות עם המכוֹנים המובילים לארכיאולוגיה בארץ, רופף, ופעלתי לחיזוק ההידברות בין הרשות לאוניברסיטאות. יש לזכור שלרשות העתיקות תפקיד מרכזי בניהול המשאב הארכיאולוגי הלאומי ושהיא אמונה על הנפקת רישיונות חפירה, וכן שתפקידי מערך הפיקוח ברשות כוללים גם מתן אישור לחפירות המתבצעות על ידי האקדמיה ופיקוח עליהן.
אם כן, היה חשוב לחזק את הקשר עם האקדמיה, שכן רשות העתיקות היא הלקוחה הגדולה ביותר של המכונים האקדמיים לארכיאולוגיה, ובו בזמן היא המעסיקה הגדולה של הארכיאולוגים בישראל. חפירות הרשות, הממצאים המתגלים בהן והפרסומים בעקבות הגילויים משפיעים, כמובן, על המחקר הארכיאולוגי עצמו, ולכן יש חובה לקשר עם האקדמיה. לפיכך בתור ראש הרשות, הנהגתי ומיסדתי דיאלוג מתמשך עם האקדמיה המתקיים בכמה רמות: 1. פורום ראשי מכונים לארכיאולוגיה; 2. שיתוף פעולה בכנסים מקצועיים; 3. מחקרים משותפים; 4. שיתוף פעולה בחפירות; 5. מפגשי התייעצות בין מומחים.
דוגמה ליוזמה משותפת לראשי המכונים ולהנהלת הרשות היא הנפקת "תעודת חופר". תעודה זו מוענקת למסיימי תואר בארכיאולוגיה שעברו הכשרה לביצוע חפירה במהלך לימודיהם. בתוכנית הלימודים לקראת קבלת "תעודת חופר" מושם דגש בלימוד חוק העתיקות וחוק רשות העתיקות, בעניינים משפטיים ובצרכים שמתעוררים בעקבות עבודת הרשות בשטח וחיוניים להכשרת ארכיאולוגים. על פי מִתווה זה, כל ארכיאולוג שמסיים את לימודיו ומתקבל לעבודה ברשות העתיקות רכש תובנות אקדמיות ומעשיות גם יחד.
פעילות הרשות מתקיימת במרחבים גיאוגרפיים, ובמסגרתם הרשות מקיימת מדי שנה בשיתוף עם האקדמיה כינוסים אזוריים העוסקים בחידושים בארכיאולוגיה וכינוסים המתקיימים ב"יד בן־צבי" ואף שולחת נציגות ישראלית מכובדת לכנס הבין־לאומי לארכיאולוגיה של ארגון הגג (ASOR) The American Schools of Oriental Research — Archaeology. נוסף על כך, עובדי הרשות מלמדים ארכיאולוגיה ושימור בחוגים לארכיאולוגיה באוניברסיטאות, ובשנים האחרונות נפתחה באוניברסיטת חיפה תוכנית לשימור לתואר שני שלומדים בה ארכיאולוגים, מהנדסים ואדריכלים.
סעיף שני בחזון: "רשות העתיקות תשמור, תשַמר ותחקור את המורשת הארכיאולוגית של הארץ ברמה המדעית הגבוהה ביותר, תוך איזון ראוי בין צורכי הפיתוח של הארץ לבין השמירה על עתיקותיה"
ראוי להזכיר שמשימות הרשות מוגדרות בשני חוקים המנחים את פעולתה: חוק העתיקות וחוק רשות העתיקות. חוק העתיקות, 1978, נועד להגן על עתיקות ארץ ישראל, שהן שרידים מעשה ידי אדם עד לשנת 1700 לסה"נ, כמו גם שרידי בעלי חיים וצמחים עד לשנת 1300 לסה"נ.
חוק רשות העתיקות, תשמ"ט־1989, קובע כי רשות העתיקות היא הגוף המוסמך לטפל בכל ענייני העתיקות בישראל, לרבות עתיקות תת־ימיות. הרשות רשאית לבצע כל פעולה הנחוצה לשם מילוי תפקידיה, ובכלל זה חפירות, פעולות שימור, שחזור ותחזוקה.
חוקי רשות העתיקות מעניקים למנהל הרשות סמכויות מופלגות. אחת התובנות הראשונות שלי היתה כי עלי להשריש בקרב המנהלים ברשות לא רק את הסמכות והאחריות הגלומות בתפקיד, אלא דווקא את הסכנה הטמונה בעודף הכוח שניתן לנו בַּקשר עם קהלי היעד שהרשות עובדת איתם. ואכן, בגלל טענות לשימוש יתר בכוח ובעוצמה שהוענקו לרשות העתיקות על פי חוק היו שטבעו את המונח "רשעות העתיקות".
רשות העתיקות מבצעת כשלוש מאות חפירות בשנה, מפעל המחייב עבודה צמודה עם גורמים רבים מבין המפתחים, הסוללים ובוני הארץ. כבר בראשית תפקידי הבנתי שהעבודה מול גורמים אלה דורשת איזון נכון יותר בין המנדט החוקי שניתן לרשות לבין צורכי הפיתוח של הארץ. מצד אחד, על רשות העתיקות לשמור על המורשת התרבותית שלנו, אך מצד אחר, עליה להביא בחשבון את הצורך לפתח את המדינה שאוכלוסייתה ומשאביה צומחים במהירות וששואפת לקִדמה. האיזון העדין בין שמירת המורשת התרבותית לבין צורכי הקיום וההתפתחות בישראל מעסיק את ההנהלה הבכירה ברשות יום־יום ובכל מיזם.
פעמים רבות סוגיות האיזון אף מתגלגלות לפתחו של בית המשפט. גורמים בעלי עניין אף מגייסים פוליטיקאים להשפיע בדרכים שונות. החלטות שאין עליהן קונצנזוס בתוך הארגון מחלחלות, כמובן, לאקדמיה, שגם לה אג'נדה משלה.
כמו כן יש לזכור כי בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, ארכיאולוגיה קשורה בשאלות של זהות ותרבות. מכיוון שבישראל הרגישות של נושאים אלה והתכיפות שבה הם עולים על סדר היום יוצאות דופן, סוגיית הארכיאולוגיה מובילה ללחצים ולאינטרסים של גורמי דת ופוליטיקה הרבה מעבר למקובל בעולם הרחב. הסוגיות הלאומיות והדתיות הקשורות להיסטוריה של ארץ ישראל מובילות גורמים רבים בפוליטיקה הישראלית ואף בחוץ לארץ למצוא עניין ולחפש מעורבות בארכיאולוגיה, וכמה מהם, שהעניין המדעי רחוק מהם, אף הפכו את הארכיאולוגיה קרדום לחפור בו למען פופולריות ואינטרסים זרים וצרים. אל מול כל הגורמים האלה מצאתי את עצמי פועל יום־יום.
מדי שנה רשות העתיקות מבצעת חפירות לצורכי פיתוח תיירותי ומאות "חפירות הצלה". חפירת הצלה היא פעולה ארכיאולוגית, שבמהלכה מוציאים את הממצאים ובַמקום לא נשאר זכר לא לחפירה ולא לסימני חיים שנמצאו בה, זאת למעט פרסום מתאים על פי חוק שמתעד את הממצא הארכיאולוגי בַּמקום. חפירת הצלה תיתכן גם בעקבות פגיעה בעתיקות. ברוב המקרים היוזם של חפירת הצלה הוא בעל עניין: בונה, סולל או כל מי שמבצע פעולה חודרת קרקע באתר המוכרז כאתר עתיקות. במצבים של פגיעה בעתיקות החוק קובע כי יש להפסיק מיד את העבודה ולזַמן את ארכיאולוג הרשות כדי שיאמוד את הנזק שנגרם לעתיקות. מנהל רשות העתיקות הוא הסמכות החוקית הקובעת בכל הקשור לשמירת העתיקות, וכפועל יוצא הוא נחשף ללחצים קשים מצד יזמים ובעלי עניין להכריע בעניין זה לטובתם, לעתים גם על חשבון שמירת העתיקות. זוהי אחריות כבדה שקשה להגזים בחשיבותה.
כדי למנוע מצב שבו ראש הרשות הוא המחליט היחיד, פעלתי לבניית מערכת התייעצות מקצועית יעילה שתאפשר לי תהליך קבלת החלטות סדור, שקוף, מגובה, ולכן גם מכריע. את התהליך הזה כיניתי "מדיניות של השתתפות", ובמסגרתו הרשות מעבירה מראש ליזמים את כל המידע הארכיאולוגי הרלוונטי שיש ברשותה לפני התכנון ובמהלכו.
סעיף שלישי בחזון: "רשות העתיקות תפעל לקרב את הציבור לשרידי העבר ולחקירתם"
לציבור בישראל יש עניין מיוחד בעתיקות הארץ מסיבות ברורות של מורשת לאומית, זיכרון קולקטיבי ולגיטימציה בין־לאומית. בארץ יש גם מודעות עמוקה לסוגיות של "קדושת אתרים" ולסוגיות של "קדושת המתים". לאור כל אלה הבנתי עוד בראשית הדרך שעל רשות העתיקות לקרב את עצמה לציבור. עד מהרה התברר לי שהציבור אינו מודע כלל לקיום הרשות ולתפקידיה. יוצאים מהכלל הם אלה הפוגשים את הרשות בנסיבות של בניית בתיהם על קרקע המוכרזת כאתר עתיקות. עבור אנשים אלה הרשות היא עוד גוף ביורוקרטי הגובה מהם כסף.
לשם יצירת קרבה בין הציבור לרשות, ייסדה הרשות ארבעה מרכזים חינוכיים בכל רחבי הארץ לטובת ילדי בתי הספר היסודיים, והיא מארגנת עבורם פעילויות נוספות, היא משאילה פריטים לתצוגות ברחבי הארץ ובעולם ומפרסמת תגליות בתקשורת ומידע פופולרי לציבור הרחב.
הסוגיה הטעונה ביותר בעבודת הרשות מול הציבור הרחב היא החפירה באתרים שיש בהם קברים. במהלך כהונתי נוכחנו במיוחד בנפיצוּת של עבודת הרשות מול העולם החרדי על זרמיו השונים. החפירה ב"אתרי קבורה" יוצרת דילמות קשות ברשות העתיקות, הנקרעת בין מזמין העבודה — היזם — לבין גופים בעולם החרדי הנאבקים על "כבוד המת" ופועלים למניעת חפירות באתרים שיש בהם קברים. רשות העתיקות עשתה מאמצים גדולים להידברות עם הארגון החרדי "אתרא קדישא", אך החפירה בבית החולים "ברזילי" באשקלון, שהחלה בשנת 2007 ונתקלה באלימות חרדית קיצונית, חייבה אותנו לנקוט דרכי פעולה והגנה שונות מאלה שהיו מקובלות עד לאותה חפירה. בעקבות אירועי אשקלון אין הרשות משתפת פעולה עם "אתרא קדישא", ועובדת אך ורק על פי הנחיות המשרד לענייני דתות.
רשויות המדינה, מקבלי ההחלטות ורשות העתיקות
מנהל רשות העתיקות הוא עובד ציבור החייב להיות מצוי בתחומים המדיניים והפוליטיים. הוא נדרש להשיב על שאילתות של חברי כנסת המופנות אליו ישירות או דרך השר/ה הממונה על חוק העתיקות. מכיוון שהפוליטיקאים מוּנעים על ידי אזרחים, יזמים, לוביסטים והתקשורת, בעוד הרשות חייבת לעשות מאמץ לנתק את עצמה מהפוליטיקה, ראש הרשות ניצב פעמים רבות מול דילמות קשות.
גם ראש הממשלה מעורב לעתים בסוגיות של ארכיאולוגיה, וקרה לא פעם שכמנהל הרשות נקראתי לראש הממשלה או לשרים בכירים לעסוק ב"כיבוי שרפות" לאומיות. מנהל הרשות נמצא בקשר גם עם ראשי ערים, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים, חברות ציבוריות, חברות פרטיות ועוד. בכל אלה מצאתי את עצמי בוחן את מעשַׂי יום־יום במבחנים של יושרה, שקיפות ועמידה על קיום הוראות החוק. אני מאמין שההחלטות החשובות שקיבלתי כמנהל הרשות בנוגע לחפירות במנהרות הכותל, בעיר דוד כמו גם במקומות אחרים טעונים מבחינה פוליטית נעשו תמיד מתוך חשיבה מקצועית וממלכתית חסרת פניות, אשר אני מקווה כי הביאה לרשות מוניטין גדול בארץ ובעולם בכל הקשור במורשתה של הארץ ובתרבותה.
בשנת 2011 הפיצה רשות העתיקות סקר שביעות רצון בקרב שלושת קהלי היעד שלה: האקדמיה, היזמים והציבור הרחב. המשוב החיובי שקיבלנו הביא אותי להכרה בכך שאכן במהלך כהונתי רשות העתיקות נחשבה ארגון איכותי ומקצועי, המקדם את המורשת התרבותית של הארץ למען הדורות הבאים.
