לוחמת

1 

לוסינדה

 

אור השמש החיוור של אמצע החורף חדר מבעד לעננים האפורים, מעמעם את כל הצבעים מסביבו מלבד צבע אחד — צבע הדם. הצבע הזה זרם בנחלים קטנים ועליזים מהגופות שהיו מפוזרות סביבי, מכתים את השלג המלוכלך בפריחה ארגמנית, מזהם את שריון העור שלי, את פניי, את כפות ידיי, נוגע בלשוני בטעמו המתכתי, תוקף את אפי בריחו החמצמץ. לא זכרתי כמה פעמים העברתי את ידי לאורכו של להב חרבי, וניקיתי את הדם שדבק בה לאחר שנעצתי אותה לתוך ברברי נוסף. חלק מהדם כבר החל להיקרש, מעקצץ בעורי, בעוד שהנוזל הטרי יותר התמזג בזיעתי וזלג על פניי.

גופותיהם של אַרְלֶנְד, סְוֶון וטֵייט, היו מוטלות לא הרחק ממני. אַרְלֶנְד, מפקד המשמר, שהאמין בי גם כשאני לא האמנתי בעצמי, היה מוטל כעת מת, צווארו משוסף ודם מעורבב בזקנו האדמוני. סְוֶון, ששילמתי לו בשיכר כדי שישיר למעני בקולו המתוק את הבלדות העתיקות, הרג שני ברברים עד שהוכנע על ידי פולש שלישי שהסיר את ראשו מעל צווארו. רֵיי הרגה את המפלצת הזאת, כששילחה חץ, בדיוק קטלני, לתוך עינו השמאלית. וטֵייט, טֵייט שהקניט אותי פעמים רבות כל כך במהלך השנים, כשאמר שלעולם לא אהיה לוחמת אמיתית, לא יוכל עוד לצחוק עליי, שכן ראשו התעוות כשפגעה בו מקבת. אילו רק נשאר בחיים, הייתי מקבלת את התיעוב שחש כלפיי באהבה, אבל הם כולם מתו ואיכשהו, בתעתוע מוזר של הגורל, דווקא אני נשארתי בחיים, תוהה האם בכלל נותר מישהו שיבוא לעזרי. האם הנפילים מהצפון ניצחו? — חשבתי, האם הם הרגו את כולם? האם רֵיי שלי מתה? רֵיי, חברתי הטובה והלוחמת האחרונה שנשארה לצידי, נפלה גם היא, כשפרח של דם מכתים את קדמת גופה. היא לא דיברה, עיניה היו עצומות, אבל היא נשמה, כך לפחות אמרתי לעצמי, כי האוויר הזה שנכנס לגופה, היה הסיבה היחידה שהודות לה לא בכיתי, הסיבה היחידה שבגללה הצלחתי להרוג את הענקים הללו מהצפון — הייתי חייבת להגן עליה. ראיתי שני ברברים נוספים מתקרבים. בקסדותיהם המשוננות ובכלי הנשק העצומים שבידם הם נראו לי מכוערים וגדולים כמו הענקים של ימי קדם.

"בואו לכאן! אני מוכנה לקראתכם!" צעקתי, כדי להתעודד, מנופפת את חרבי בזעם מעל לראשי. המפלצות קרבו אליי, והרחתי היטב את הסירחון שנדף מהן, ריח של זיעה חמוצה, אלכוהול ובשר שנרקב.

"הגיע זמנך למות, חלאה ארגותית!" צעק התוקף שהסתער לעברי, עיניו יקדו אש להבה כשהניף מקבת ענקית לעבר ראשי. התעוררתי בצרחה, כשגופי מכוסה בזיעה קרה, וידעתי ששוב לא אוכל להירדם הלילה.

קרני השמש הבהירות של שעת הצהריים חדרו מבעד לחלונות הגבוהים, מרצדות על רצפת העץ השחוקה של המכון ועל החרבות שהיו תלויות על הקירות. חרף לילה גדוש סיוטים, התייצבתי בזמן לאימוני הבוקר, ומלבד צללים דהויים מתחת לעיניי, איש לא יכול היה לנחש שלא ישנתי טוב בלילה.

ישבתי מול חניכיי הצעירים, בני סוחרים ודייגים מאַלָרָה וניסיתי לחשוב על המילים המדויקות שיגרמו להם להבין אותי. הם היו מתוסכלים — יכולתי להבין אותם. עבדנו על תרגילי הקרב הבסיסיים בשלושת השיעורים האחרונים, והם עדיין לא הצליחו לחסום אותי במידה כלשהי של הצלחה. הם לא היו גרועים, אצל כמה מהם ניכרו אפילו ניצנים של כישרון אמיתי, אבל הם היו צעירים וחסרי ניסיון, אילו אמרתי להם שלמעשה הם זקוקים רק לזמן, יש להניח שהם לא היו מבינים אותי.

"תזרקי על זה זמן," אמר המאמן שלי לפני עשר שנים, כאשר הצטרפתי למשמר. "תמשיכי להתאמן ותזרקי על זה זמן, בסופו של דבר את תשתפרי." כשאמר לי את זה, לא הבנתי למה הוא התכוון, אבל סמכתי עליו, ואכן השתפרתי, ועכשיו הייתי צריכה למצוא דרך לרכוש את אמונם של הנערים האלה.

האוויר במכון היה חם ומעופש, ויותר מכל דבר אחר השתוקקתי לסיים את האימון מוקדם וללכת הביתה, אבל במקום זה ישבתי עם החניכים שלי על רצפת העץ הקשה של המכון, וקיוויתי שאראה בטוחה בעצמי כמו שאַרְלֶנְד נראה בזמנו.

"למה לדעתכם, לא הצלחתם להגן על עצמכם?" שאלתי בקול שקט, והבחנתי שאיש מבין החניכים לא הישיר אליי מבט.

"אנחנו פשוט לא טובים בזה," אמר אחד הילדים בנימה של ייאוש, ושאר הילדים הנהנו בהסכמה.

"זאת לא הסיבה," עניתי באותו קול רך, כשאני פונה לחניך שתמיד הציק לי בשאלות מיותרות, והזכרתי לעצמי שעליי לנהוג בסבלנות. "קוֹלְבִּי, אני חושבת שאתה מבין מדוע, נכון? שאלת אותי הרבה שאלות חכמות בשיעור היום."

קוֹלְבִּי נשא את עיניו, מופתע, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קיבל ממני מחמאה, בדרך כלל הייתי אומרת לו לשתוק ולעשות את מה שאני אומרת לו לעשות.

"שאלתי למה אני צריך לחזור על תרגיל ארבע, אם אני כבר יודע אותו?" הוא אמר בהיסוס.

"בדיוק!" התלהבתי, "זאת השאלה הנכונה! כי כדי להיות לוחם טוב, לוחם טוב באמת, לא מספיק לדעת משהו, צריך לחזור עליו שוב ושוב עד שתוכל לבצע אותו אפילו מתוך שינה." לא אמרתי להם שלעיתים גם זה לא מספיק, שאתה יכול לעשות כמיטב יכולתך ובכל זאת להיהרג — כי לא רציתי לרפות את ידיהם. יהיה די זמן לאמיתות כואבות בהמשך הדרך, אבל כשהבטתי עליהם הבחנתי בבירור בזיק של סקרנות בעיניהם, שלא היו מושפלות יותר, וקולי כשדיברתי היה חזק יותר, בטוח יותר. "וכשאני שאלתי את אותה השאלה, אלה הם בדיוק הדברים ששמעתי מהמאמן שלי!" הוספתי, וניסיתי להימנע מלחשוב על האובדן של אותו מאמן לפני חמש שנים. חייכתי אליהם בביטחון וזכיתי לחיוכים מבוישים בחזרה. זיק של שמחה ניעור בי, הצלחתי! חשבתי בגאווה, הם הבינו אותי, המסר שלי ממש עבר אליהם.

בפתח הדלת ראיתי את חברתי הטובה, רֵיי, ממתינה לי ומסמנת שהאימון הסתיים.

"הסתדרו בשורות," פקדתי, מכינה אותם לקידה המסורתית שבה נפתח והסתיים כל אימון. "אריגטו גוזימסשטה," קדתי קידה ואמרתי את המילה בגמדית שמשמעותה "תודה שעזרת לי", והילדים חזרו אחרי וקדו לי בחזרה. "עבדתם טוב היום!" אמרתי, "תמשיכו להתאמן בבית וניפגש בשבוע הבא."

"כן המאמנת לוּסִינְדָה," השיבו במקהלה, ואחר כך התפזרו והתחילו לצאת מהמכון, קדים גם לחברתי רֵיי שעדיין עמדה בפתח המכון והביטה בי משועשעת.

"אימון טוב, המאמנת לוּסִינְדָה," אמרה בצחוק, כשהיא מחקה את אחד הילדים, "כמעט גרמת לכל החניכים שלך לפרוש היום."

"המצב היה בשליטה," אמרתי בביטחון, בשעה שהתקרבתי אליה, "מלבד זאת לא נראה לי שאת היית מתנדבת ללמד את השיעור הזה."

"לא הייתי מתחלפת איתך גם לו שילמת לי," היא גיחכה, "יש לי שניים כאלה בבית, שילמתי את חובי לחברה."

"זה היה הרעיון שלך, להקים את הקבוצות האלה," הזכרתי לה בשעה שיצאנו מהמכון, "לאמן גם ילדים, לא רק בוגרים."

"ואת חשבת שזה רעיון טוב," ענתה כשעיניה הירוקות מרצינות, "אחרי קרבות הדמים, כולנו חיפשנו דרכים לחזק את ההגנה על העיר."

מתאים לרֵיי לראות רק את הצד החיובי, חשבתי, חמש שנים עברו ואף על פי שהיא זו שכמעט קיפחה את חייה במהלך הקרבות ואני נחשבת למצילת אַלָרָה, היא לא חייתה את המלחמה ההיא כל לילה מחדש. הייתי מוכרחה להודות שהפרויקט של רֵיי הגדיל את מספר המתגייסים למשמר ושינה לחלוטין את מערך ההגנה של העיר, ובכל זאת לא אהבתי לחשוב על הסיבה להקמתו. נראה שפניי שיקפו את מחשבותיי שכן רֵיי החליפה את הנושא, והחלה לדבר על מה שהעסיק אותנו מאוד בשנה האחרונה, חוסר היציבות בצמרת השלטון של הממלכה השכנה. במשך שנים, שרר שלום בין שבע הממלכות של פַּרָדִיסִיָה — רק כך יכלה כל ממלכה להגן על עצמה מפני פלישות מבחוץ. מלחמה פנימית הייתה מחלישה את פָּרַדִּיסְיָה, גורמת לה להיות פגיעה לאויבים מבחוץ, הברברים מצפון ויש שיאמרו גם האלפים מהמזרח.

"לא תאמיני למשמע החדשות האחרונות שקיבלתי מהמרגלים שלי באַרְגּוֹן," אמרה חברתי, בקול שרמז שמדובר בחדשות חשובות או לפחות מעניינות.

"מה כבר עשה הדג הרקוב הזה עכשיו?" שאלתי בכעס, מתייחסת למלך אַרְגּוֹן הנוכחי, שעלה לכס המלכות שנה לפני כן ומאז הפכו היחסים בין אַרְגּוֹן לבין שאר הממלכות בפָּרַדִּיסְיָה למתוחים יותר, אם כי הממלכות שחלקו גבול עם אַרְגּוֹן, ובמיוחד הממלכה שלנו, אַרְגוֹת, סבלו יותר ממעשיו הבלתי צפויים של המלך הצעיר וההפכפך.

רֵיי הצניעה חיוך. אי־יכולתי לדבוק ב"כללי התנהגות נאותה", כפי שכינתה אותם, תמיד שעשעה אותה. היא תיעבה את מלך אַרְגּוֹן אפילו יותר ממני, אבל היא לעולם לא הייתה מעזה לכנותו "דג רקוב".

"אז מסתבר שאחד מהאצילים שלו "שכח" לשלם מיסים," אמרה רֵיי, עיניה בורקות בעניין, "כשיש חילופי שלטון, תמיד יש אנשים שמנסים להרוויח מהבלגן שנוצר, והאציל המסויים הזה החליט שהוא לא חייב לשלם מיסים למלך החדש."

"והמלך שלח את החיילים שלו לגבות את הסכום בתוספת ריבית," השלמתי את סיפורה של רֵיי, "אני לא מבינה למה את חושבת שזה סיפור מעניין, מלכים עושים זאת כל הזמן." אחרי כמה שעות של אימון התעניינתי הרבה יותר בכריך האילתית מעושנת שרֵיי הביאה לי מאשר בסיפור הזה. ישבנו על הספסל, בגן עצי הפרי שהקיף את המכון, ורֵיי חיכתה בסבלנות שאסיים לאכול לפני שהמשיכה לדבר.

"אילו היה מדובר בעניין פשוט של גביית מיסים את חושבת שהייתי מדברת איתך על זה?" אמרה במרירות, "בלי גובי מס, בלי חיילים, בלי אזהרות..."

"מה הוא עשה?" שאלתי, בעודי מניחה יד מרגיעה על זרועה.

"הוא שלח אדם אחד ויחיד לטפל בעניין," אמרה בכאב, "לא היה להם שום סיכוי."

"כמה אנשים יש במשק הבית של האציל הזה?" שאלתי בתדהמה מהולה בשמץ של התפעלות. לא הייתי צריכה לשאול את רֵיי במי מדובר. אם מלך אַרְגּוֹן שלח אדם אחד, הרי שאותו אדם היה קָאי אֶבֶנְדִיר, ששימש הן כשומר ראשו של המלך והן כמתנקש מטעמו.

"במשק הבית של האציל היו חמישים איש," רעד עבר בקולה של רֵיי, "חלקם נשרפו וחלקם נתלו על העצים, כנראה אחרי שעברו עינויים."

כשרֵיי אמרה זאת חשתי בושה, משום שעדיין היה בי חלק קטן שהתפעל מיכולתו של אדם אחד, של לוחם אחד ויחיד, לנצח חמישים איש לבדו.

"זה נורא," אמרתי, וניסיתי להישמע עצובה, "אבל אני לא יכולה להבין מדוע המלך שלח את המחסל הפרטי שלו לשם? מה הטעם להרוג את כולם? אנשים מתים לא משלמים מיסים."

"אני מסכימה איתך, אני חושבת שהמיסים היו רק תירוץ," אמרה ריי בשקט, "אבל לא הצלחתי לגלות שום דבר מעבר לזה. אני לא אוהבת שהאיום הזה נמצא קרוב כל כך אלינו."

"הוא לא יסתכן וישלח את המתנקש שלו לאַלָרָה," הוספתי בניסיון להרגיע אותה, "המלך הנחש אולי אכזרי אבל הוא לא טיפש, הוא לא יסתכן במלחמה."

"זה גם מה שאני חשבתי עד שהחדשות הללו הגיעו אליי בבוקר," השיבה בכעס, "ואני לא חושבת שאת מתייחסת לזה ברצינות הראויה!"

"ואני חושבת שאת מתייחסת לזה ברצינות רבה מדי!" אמרתי בנחרצות, "אנשי ההר האלה שונים מאיתנו, נוקשים ולא חכמים במיוחד... כמו עור שנשכח בשמש זמן רב מדי."

ריי חייכה וציטטה את האמרה הנפוצה, "ראש מלא בחצץ, לב מבזלת והיגיון של גמד עיוור."

"רואה?" אמרתי לה, "תפסיקי לדאוג!"

"אני דואגת כי אני לא מבינה את זה," היא אמרה בשקט. קולה כמעט נבלע ברוח שהרעידה את העלים.

"גם 'יד־ברזל' הארור היה מלך קשוח," עניתי, "אני לא מבינה למה את מפחדת מהסייח הצעיר."

"כי 'יד־ברזל' לעולם לא היה עושה דבר כזה," קבעה ריי, "הוא אהב יותר מדי את הכסף שהאצילים שלשלו לכיסו."

"ואת דואגת כי את חושבת שהפעולות של הבן מצביעות על טירוף?" שאלתי, "היו מי שחשבו שהאב איבד את שפיות דעתו לפני שנפטר."

"אני מקווה שלא," ריי נאנחה, "מטורפים הם בלתי צפויים, ומלכים מטורפים מסכנים את כולנו."

"ומה נעשה כדי לעצור את זה?" שאלתי אותה והנפתי את אגרופיי באוויר באיום, בטוחה שחברתי התככנית כבר החלה להתוות תוכניות לביצורה של אַלָרָה מפני האיום מהמזרח.

"זה עניין בין מלכים, מה אנחנו... אני... כבר יכולה לעשות?" שאלה ריי בתמימות שסתרה את ההבעה הנחושה והאכזרית שכבשה את פניה היפות.

"האם זה הפריע לך אי פעם?" — צחקתי וריי הצטרפה לצחוקי.

לכאורה, הקשרים הדיפלומטיים בין שתי הממלכות, אַרְגוֹת ואַרְגּוֹן, היו אמורים להתנהל דרך עיר הבירה שלנו, אך עיר הדייגים הדרומית אלרה הייתה קרובה יותר מעיר הבירה לאַרְגּוֹן, לכן התעלמה ריי, בתו של ראש העיר לשעבר ומקורבת לבית המלוכה מצד אימה, ברוב חינניות מהכלל הזה, וכך אירע פעמים רבות שאַלָרָה הייתה זו שהובילה לשינוי במדיניות, ואילו עיר הבירה של אַרְגוֹת עקבה אחריה.

"כרגע אני רוצה להתרכז בסעודה של גילדת הסוחרים, ששתינו מוזמנות אליה הערב," אמרה כמבהירה לי שהשיחה על אַרְגּוֹן הסתיימה, לפחות בינתיים. "ויותר מזה, אני רוצה להחליף את הבגדים האלה, אני שונאת את הריח של זיעה יבשה, לא ברור לי איך את סובלת את זה."

במוחי התרוצצו שאלות נוספות — רציתי לשאול את ריי על הטירוף האפשרי של המלך הנחש ובעיקר על דרכי ה"עבודה" של "מתנקש הקרח", עליו שמעתי סיפורים זה שנים, אבל ידעתי שכאשר ריי רוצה להחליף נושא, אין ביכולתי לעשות שום דבר שישנה את דעתה. אקפוץ אליה מחר כדי לקבל פרטים נוספים, חשבתי, ובקול רם החמאתי לה, "יש לך דרך מופלאה לנצל כל אירוע כדי לקדם את המשמר של אַלָרָה. אני לא מבינה כיצד את עושה זאת." חייכתי אליה, בעוד שבמוחי המשכתי לתהות איך, לכל הרוחות והשדים, לוחם אחד, טוב ככל שיהיה, הצליח להתגבר על חמישים איש בטירה מבוצרת.

"אני מתערבת איתך שאמעד על שולי השמלה שרֶנְדִּי שלח לי לכבוד הערב," אמרתי, "ואם אני אנצח בהתערבות את תאמני במקומי במשך חודש."

"את לא תמעדי," הרגיעה אותי ריי, "ובכל מקרה, אם אני אחליף אותך, תצטרכי להחליף אותי ואני חושבת שהמוניטין שלך ייהרס לגמרי אם אנשים יראו איך את יורה בחץ וקשת."

"אני מצליחה לפגוע במטרה," רטנתי, "זה מה שחשוב."

"כל עוד לא מוציאים אותך מהריכוז ובתנאי שהמטרה קרובה מאוד, את מסוגלת בהחלט לפגוע בה," ריי גיחכה, "לכן נראה שאין לך ברירה, את צריכה להסתדר עם השמלה הערב למרות שאינך אוהבת זאת. איך היא נראית, השמלה שלך?"

"אני די בטוחה שרֶנְדִּי אמר שזו שמלה כחולה," עניתי, מנסה להיזכר, "או אדומה, אני לא יודעת, לא ראיתי אותה עדיין."

ריי נאנחה, "את חסרת תקנה," אמרה בדרמטיות, "אני לא יודעת איך רֶנְדִּי מסתדר איתך."

העקיצה של ריי פגעה בי, כיוון שלא פעם ולא פעמיים תהיתי מה רואה רֶנְדִּי, ראש גילדת הסוחרים באַלָרָה, במשרתת לשעבר. ריי אמנם ידעה איזו שמלה ללבוש, אך הוא ידע היטב לא רק מהן האופנות האחרונות באַרְגוֹת אלא גם את עלות הבדים, ועלות התפירה אצל כמה סוחרים וכמה תופרות.

"אני חושבת שאני מוצאת חן בעיני רֶנְדִּי בלי בגדים בכלל, הוא אפילו מעדיף את זה," עניתי באדישות מדומה, ושמחתי לראות את לחייה מאדימות. רמיזות מיניות מכל סוג תמיד הביכו את ריי.

"אין ספק שמצאת חן בעיניו," הסכימה איתי והתעלמה מהרמיזה שלי, "אתם מתאימים זה לזה."

"איזה חלק בדיוק בשריון העור שלי מתאים לבגדי הקטיפה שלו?" שאלתי אותה בנימה של לגלוג, שחיפתה על חוסר הביטחון שלי לגבי רֶנְדִּי, "ואולי דווקא הכישורים שלי בחרב מוצאים חן בעיניו במיוחד."

"אני לא אוהבת שאת מזלזלת בעצמך, לו," ריי אמרה בקול רך, "כשאת מתרחצת קצת ולובשת שמלה, אין באַלָרָה נשים רבות שיכולות להתחרות בך."

"והודות לך ולרֶנְדִּי, הארון שלי מלא עכשיו בפריטים חסרי תועלת שכאלה, ואני מודה לך על המחמאה, אף שלדעתי את משוחדת."

"כשרֶנְדִּי יציע לך נישואים אולי תחשבי אחרת."

"כשרֶנְדִּי יעשה מה?" עצרתי והבטתי בה בתדהמה, "הוא אמר לך משהו?"

"הוא רמז," אמרה בחיוך ממזרי ובקריצה, "לא תוכלי לטעון שלא חשבת על זה?"

"את ממש לא יודעת לקרוץ ריי," אמרתי בחריפות, "כשאת מנסה יוצא לך מין עפעוף מוזר בשתי העיניים."

"ואת מתחמקת," השיבה חברתי הטובה בעליצות מעצבנת.

"אני לא מתחמקת! פשוט לא חשבתי על זה עד עכשיו." אמרתי בנחרצות שכלל לא השפיעה על ריי. מאז הכרותנו, לפני עשור, במבחני הקבלה למשמר של אַלָרָה, לא הצלחתי להסתיר ממנה דבר.

"ועכשיו, כשאת יודעת ש'זה' אפשרי?" ריי המשיכה לחקור אותי בנחישות של כלב רחוב שמצא עצם.

"אני אוהבת את רֶנְדִּי," עניתי לריי בהיסוס, "את יודעת שאני אוהבת אותו."

"אני מרגישה שיש כאן 'אבל', מה הבעיה?" ריי התבוננה בי בחוסר סבלנות.

"אין בעיה," שיקרתי לה, "הפתעת אותי, זה הכל."

הבעיה היא בי! רציתי לצעוק לעברה, אני לא טובה מספיק! אני לא כמוך! גם אחרי אימון מפרך, שערה האדמוני של ריי היה נופל בחינניות על מצחה, בעוד שאני לא הייתי צריכה מראה כדי לדעת ששערי נראה כמו רשת דייגים ישנה, עם קצוות רפויים. חברתי לא היתה צריכה להתאמץ כדי להיראות יפה, כדי שיחבבו אותה ורנדי דמה לה, מעולם לא ראיתי אותו בלבוש מרושל או בשיער פרוע. לא משנה היכן הוא היה, תלתליו הזהובים הבהיקו וחיוך תמידי ריצד בעיניו הכחולות. בן זוגי היה ידידותי ורכש חברים חדשים ללא מאמץ מיוחד ואילו אני הייתי זועפת, בעלת מזג חם, וקובץ החברים שהיו לי השתייכו למשמר.

"אבל את מתכוונת לענות להצעה בחיוב?" ריי ספק־שאלה, ספק־קבעה.

"כי הוא כזה נהדר, אז אני חייבת להסכים?!" קולי התרומם בצעקה, חושף שמץ מהתסכול שחשתי, "אני צריכה לשמוח שגבר כמוהו מתעניין בי בכלל?"

"מעולם לא אמרתי את זה!" השיבה, עיניה כעוסות, "רֶנְדִּי יהיה בר־מזל אם תסכימי להיות אשתו."

חזותה של ריי הייתה שונה משלי, אבל גם היא הייתה בין הראשונות שהצטרפו למשמר, כשאך נפתחו שורותיו למועמדות מהמין הנשי. ריי אהבה והעריכה אותי, אולי יותר מכל אדם שהכרתי מעודי, היה זה טיפשי מצידי לחשוב, שדווקא היא לא תהיה לצידי.

"אני מצטערת," אמרתי, מקבלת את הנזיפה שלה, "לא חשבתי לפני שדיברתי."

"כרגיל," משכה בכתפיה, וצחקה, "את לא חושבת, ואני זאת שנשארת לנקות אחרייך."

"בניגוד לחברה שלי, ששכנעה את ראש העיר לפתוח תוכנית אימונים, ואחר כך השאירה אותי עם כל העבודה," מרפקתי אותה, "כך שבמקרה הזה אפשר להגיד שאני נשארתי לנקות אחרייך."

"מה אוכל לומר, את משפיעה עליי לרעה," ריי חיבקה אותי, "ואת תיראי כל כך נפלא הערב שרֶנְדִּי יהיה חייב להציע לך נישואים לפני שמישהו אחר יחטוף אותך."

"צלקות ישנות ויבלות מהחרב על כפות הידיים," גיחכתי, "המחזרים יחכו לי בתור ארוך, ובכל אופן אני כבר לחוצה מהאירוע בערב מבלי שאצטרך לחשוב גם על הצעת נישואים."

"את נלחצת מהדברים המוזרים ביותר," צחקה ריי ואני צחקתי איתה.

"אני לא טובה בדברים כאלה," הזכרתי לה, "כנראה שתצטרכי לעמוד לידי כל הערב כדי שלא אעליב בטעות איזה אציל אידיוט, שמקושר לאיזה אציל אידיוט אחר."

"יש לי אמון מלא ביכולות שלך," אמרה ריי בקול שהביע בדיוק את ההפך מכך, "אבל אף פעם לא מזיק להתכונן. את זוכרת את ההתנהגות הנכונה ליד גמדים מבַּנְדַאי? מובן שאין סיכוי רב שיגיעו אבל בכל מקרה כדאי לדעת ש..."

הנהנתי בראשי לאות שאני זוכרת מהי הפנייה הנכונה אל גמדים באירוע רשמי, אף על פי שלא זכרתי זאת, וריי התעלמה מהאישור שלי והמשיכה לדבר על נימוסים והליכות. לא הייתה זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה, שניהלנו את השיחה הזו, כך שהמשכתי להנהן בראשי מדי כמה שניות כדי שריי תניח שאני מקשיבה לה באמת בעוד שמחשבותיי נדדו אל קָאי אֶבֶנְדִיר; הוא היה איום ונורא, ללא ספק, אבל היה מסוגל גם לנצח בעצמו חמישים אנשים. הרצתי טכניקות לחימה שונות במחשבותיי בניסיון להבין איך הוא עשה זאת בעוד שבראשי עלו משפטים מהרצאתה של ריי והמחשבות התערבבו להן יחד בלי סדר ברור.

"אנשי אַדְרִין שדומים לעצים שהם מגדלים... עצים... האם היו עצים באחוזה של האציל? האם הלחימה הייתה בשטח מיוער או פתוח? ברור שיש יתרונות לשטח מיוער... ולכן אסור להשמיע ליד אנשי אַדְרִין בדיחות על עצים." כאשר ריי הלכה לבסוף, הרגשתי הרבה פחות טוב. ידעתי שגם אם אקשיב פעמים רבות להרצאותיה של ריי הרצופות בכוונות טובות, וגם אם ירעיף עליי רֶנְדִּי שמלות יקרות אינספור, אחוש בכל זאת נוח יותר כשחרב ישנה חגורה למותניי. העדפתי אימונים ארוכים ושיחות על מלכים מטורפים ומתנקשים רצחניים מאשר כל הנשפים והסעודות החגיגיות בפָּרַדִּיסְיָה. לא יכולתי שלא לתהות מה זה אומר עליי, ואיך מישהו בכלל יוכל לאהוב מישהי פגומה כמוני?