גיבור מקומי

1

הפגישה

 

אז לא נולדתי בשכונת עוני. גם אגיד לכם שלא קיבלתי מכות מההורים שלי ולא אנסו אותי מעולם, לא הייתי שותף ל"עוקץ" וגם לא "נעקצתי" מעולם ברמה של סיפור. אני בחור רגיל בכל מובן המילה, בית טוב ומשפחה טובה. אישה טובה ופרנסה טובה ובעיקר טוב... חוץ ממה שלא טוב, אבל בעיקר טוב! אוי אשתי, איזו אישה, איזה טוּב, איזו רוח, איזה עור! "סליחה? תרצה להזמין משהו?"

כמו מתוך חלום אני מוצא את עצמי מול האישה הכי יפה שראיתי מימיי, כמו מתוך סרט הוליוודי של שנות השישים: תלתלים מוזהבים המחליקים לה לאורך הלחי, אוי, הלחי הזאת עם הנמשים והעור הלבן, והעיניים האלה, מה איתן? איזה עיניים... או.קיי, אז אולי הגזמתי, אולי לא האישה הכי יפה שראיתי מימיי, וגם לא כל כך צעירה, כשאני מסתכל עליה שוב. אולי... אולי גם יש בטן קטנה של הריון, אבל אל תתפסו אותי במילה, יכול להיות שאני סתם מדמיין, והיא דפקה חצי ליטר בירה שנייה לפני שניגשה אליי מאחורי הדלפק ליד מכונת הקפה, עם השותף שלה למשמרת, סרגיי.

"כן".

"מה כן?"

"כן, אני רוצה לשתות משהו".

"מה תרצה?"

"אממ..."

"חם או קר?"

הופה, מלצרית מכוונת, יודעת את העבודה, מקצועית!

"חם".

"קפה או תה?" היא ממשיכה בשיטת הצמצום ומביאה אותי להזמין בסופו של דבר...

"אספרסו ארוך". למה ארוך, אתם בטח שואלים. עוד שלוק אחד של גיהינום! אם כבר אני שותה גיהינום, אז שיהיה שם עוד שלוק אחד של מרירות לפני החזרה לגן עדן.

"מצויין! בחירה מצויינת!" ואני לא מבין כל הזמן הזה למה היא משתדלת כל כך, הרי אנחנו נמצאים בלובי של בית מלון ולא בסניף של סטארבקס במרכז השדרה החמישית. וגם כמה טיפ נראה לה שהיא הולכת לקבל ממני? כמה כבר עולה האספרסו? וכמה זמן כבר לעזאזל אני צריך לחכות למר סמית הנכבד? אז או.קיי, הוא בעל הכסף והוא בעל הכוח והוא גם כנראה יהיה בעל הדעה, אבל רבאק! חצי שעה איחור? מה אני, כלב? יושב כמו כלב בלובי של בית מלון בהרצליה ומחכה למר סמית היקר. איזה זלזול, אני לא מאמין פשוט. איך אנשים מאבדים את זה כשיש להם כסף. מה קרה, פתאום הזמן שלהם יקר משלי?

אני נזכר פתאום שלא שאלתי לשמה של המלצרית, וגם יש לי עוד כל כך הרבה שאלות ורק היא יכולה לענות על כולן.

"בבקשה... האספרסו ארוך שלך, תרצה משהו מתוק בצד?" היא לא תיאמן המלצרית הזאת.

"מה שמך?"

"קרין".

"קרין, כמה עולה האספרסו?"

"עשרה שקלים אדוני", היא אומרת לי ואני חושב לעצמי: מה יֵצא לה מזה? שקל טיפ? לא, לא... אני חייב לשים יותר. נשים חמישה שקלים וזהו, היא תשמח. גם ככה נראה לי אני הלקוח היחיד שלה היום. אז אולי בעצם אני אשים יותר? אם אני הלקוח היחיד, אז מה זה אומר? שהיא לא עשתה טיפים היום? אולי אתן לה עשרה שקלים? היא כל כך חמודה וחייכנית ושמה קרין! טוב, חלאס, אשים חמישה שקלים וזהו, אני לא אשם במצב המשק ובטח לא במחירים המופקעים של בית המלון הזה. דווקא נראה יפה, אולי אקח לפה את אשתי היקרה לסופ"ש תענוגות ככה על הים, כמו שצריך.

"אז... משהו מתוק אדוני?"

"אההה לא, לא תודה. אני מחכה למישהו, אז בינתיים אני מסודר".

"זה נראה שאתה מחכה כבר די זמן רב". למעשה שלושים ושבע דקות בדיוק! וזאת חוצפה ממדרגה ראשונה! ושוב המונולוג המעייף הזה על מר סמית היקר עובר בראשי ולאט-לאט מחלחלת בי ההבנה שהוא לא יגיע, אולי זה סתלבט, אולי אני צריך להרים לו טלפון ולשאול אותו במילים הכי פשוטות:

"!?Where the fuck are you"

או שאולי...

i"You know what Mr. Smith? You can take your money and push it into your ass."s

בטוח שיש משפטים מגניבים יותר באנגלית, אבל זה מה שעלה על דעתי באותו רגע, "קח את הכסף ותדחף אותו". זה לא פשוט למצוא משקיע, ובוודאי לא פשוט למצוא מישהו חזק כמו מר סמית היקר. אם נחשוב על זה רגע ברצינות, לקח לי קרוב לשנה למצוא אותו, את האחד, את מר סמית.

עשינו כמה שיחות טלפון וגם שיחות וידאו בסקייפ. בעיקר דיברתי עם העוזר האישי שלו, קייל, בחור צעיר ונמרץ, קצת יותר מדי נמרץ לטעמי, מהסוג הנמרץ מדי, אם אתם מבינים לאן אני הולך. מהנמרצים האלה שלא מפסיקים להיות נמרצים? רצים למרחקים ארוכים? רצים בצעדות? צעדות? מצעדים? גאווה? הבנתם? גאוותן כזה, לא שאכפת לי, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה ויחיה את חייו, אבל למה להיות כזה נמרץ? כן, אז מר סמית נדלק עליי, או יותר נכון קייל נדלק עליי ומר סמית זורם איתו. קצת מדאיג אותי אבל נראה לי שאצליח לנתב אותם למקום הנכון.

למקום נכון? כן, אתם לא טועים. אני מחכה כאן בלובי למר סמית ולעוזרו האישי קייל כי קבענו פגישה ראשונה לאחר כמעט חודש של שיחות טלפון. הם הגיעו לישראל ממש אתמול ושוהים במלון הזה. אל תטעו, הם לא הגיעו לישראל במיוחד בשבילי, יש להם פה עוד עסקים ועוד פגישות — ואני על הדרך. כן, בדרך מהלובי לחדר הם תכננו לדבר איתי. זאת הדרך שאני מדבר עליה! זה המקום שאני נמצא בו! ממתין כבר ארבעים וארבע דקות, והיד עוד נטוייה כמו שאומרים. אז אני אמור בכמה דקות של שיחה לעשות איתם משא ומתן חוצב להבות על המוצר שלי ואני מקווה שמכאן הכול ילך חלק יותר, כי עד עכשיו הכול הלך קשה בחיים. אבן!

אז לא נולדתי בשכונת עוני, זה נכון. גם לא הייתי בבית ספר נחשל ולא הסתובבתי עם עבריינים בילדותי, אבל גם לא נולדתי עם מגש של כסף. כמובן, ההורים עבדו ועדיין עובדים כדי לתת לנו כל מה שאנחנו צריכים. כן, גם בגילי המופלג הורים הם עדיין הורים, עדיין רוצים לתת את כל הלב והנשמה. ופתאום עכשיו, רגע לפני שגם אני הופך להיות אבא, זה מכה בי. אהה, כן. לא ציינתי. אני הולך להיות אבא, ממש בקרוב, עניין של שבועיים-שלושה, גג חודש, וגם אני צריך לדאוג למישהו כל החיים שלו, כל החיים שלו. כאילו שלדאוג לו עד גיל שמונה-עשרה זה לא מספיק! טוב די, להוציא מחשבות רעות, אני לפני שיחה שיכולה לשנות לי את החיים וכל מה שאני יכול לחשוב עליו כרגע זה על הסרט "מר וגברת סמית". איזה שם זה סמית, יא-אללה. וגם איזו כוסית אנג'לינה, אה? אפילו עם שד אחד או בלי שדיים בכלל ואפילו שזה מגיע בעסקת חבילה עם עוד עשרה ילדים קמבודים קטנים שהיא אימצה לאורך הדרך. יודעים מה? מקבל אותה ככה, איך שהיא, איך אני? טוב די, די, מה נסגר איתי? ומה נסגר עם מר סמית?!

"סליחה, קרין?" מלווה בתנועת יד אלגנטית הקוראת למלצרית להגיע אליי לשולחן.

"כן?"

נראה לי שמשהו מתוק יכול לעזור לי עכשיו".

"שוקולד, גבינה או אגוזים?" אם אי פעם אפתח מסעדה אני רוצה את קרין כמלצרית ראשית!

גבינה ללא ספק, אני חושב, ואומר...

"שוקולד".

"אז ככה, יש לנו פונדנט שוקולד, סופלה שוקולד ומוס שוקולד".

תהרגו אותי, לא מבין את ההבדל בין פונדנט לסופלה, אבל נראה לי שסופלה הוא העוגה הזאת שמפוצצת בשוקולד רותח מבפנים ונראית כמו הקקי של הכלבה שלי מבחוץ. כן, יש לי כלבה ושמה נאווה. ארחיב עליה בהמשך, רק אל תיתנו לי להמשיך לדמיין את הקקי שלה עכשיו, חייב לקחת את הפונדנט.

"פונדנט נשמה". נשמה?! מה קורה איתך? ממתי אתה קורא למלצריות נשמה? אולי זה כי היא באמת נשמה טובה הקרין הזאת, או שאני באמת לחוץ. אני אף פעם לא מתנהג ככה, עימכם הסליחה. אם אני צריך לנחש, היא בת עשרים ותשע, סטודנטית לתואר שני, נגיד במשפטים. לפי ההליכה שלה אני יכול לדמיין איך היא הולכת במסדרונות הארוכים של בית המשפט בנעלי עקב רעשניות ואיך היא צועקת לשופט "!Objection" כשהיא מתרוממת בנחישות מהכיסא.

אני רואה יותר מדי טלוויזיה, זה בטוח. ואני גם חי במדינת ישראל, על זה אי אפשר לחלוק. הבוריסים בבית שחי שלי מעידים על כך שאני בוודאות בישראל, ובישראל כמו בישראל לא צועקים "Objection" וגם לא לומדים תואר שני במשפטים אלא אם כן אתה מגה-פלצן ורוצה להיות שופט או היועץ המשפטי לממשלה. אז קרין היא בת עשרים ותשע, והיא לומדת תואר שני במשפטים, יש לה תלתלים זהובים והיא ממלצרת בבית מלון בהרצליה בזמנה הפנוי בין מבחן למבחן ותקועה עם לקוח אידיוט כמוני, שלא מבין את ההבדל בין סופלה ופונדנט, ובסוף הולך על פונדנט כי הסופלה מזכיר לו קקי של כלב, ולא סתם כלב, הכלב שלו, שהוא בעצם כלבה ושמה נאווה. נהדר.

"בחירה מצוינת, אני כבר אלך להדפיס לך. אפשר לפנות את הקפה?"

"בוודאי".

וככה היא הלכה לה לדרכה הארוכה, להדפיס לי במחשב את הפונדנט, ואיזו דרך עוד יש לפונדנט לעבור עד שיגיע אליי לצלחת. אני מקווה שיעבור בשקט ויגיע בשלום, הרי אחרי הכול שתיים וחצי דקות במיקרו, נגיעה של שוקולד לבן למעלה, קורט של אבקת סוכר וזילוף של סירופ מייפל תעשייתי שמגיע בקופסת שימורים או בקבוק פלסטיק זול — כל הפעולות האלה לא הולכות ברגל. ובכל זאת הנה זה מגיע. נראה שהכול עבר חלק.

"בבקשה אדוני, פונדנט שוקולד".

"תודה רבה קרין, זה נראה מעולה". מדהים עד כמה אנחנו מנומסים כשמנומסים אלינו בחזרה. כשמדברים על קארמה בעצם מתכוונים לזה. רוב האנשים חושבים שקארמה נוצרת לבד, שהיא באה והולכת מתי שבא לה — וזה לא נכון. הקארמה נוצרת בתוכנו ויוצאת החוצה כמו מתוך לוע של תותח. היא מתפרצת לפרצוף של מי שנמצא מולנו ואם היא חזקה מספיק אז הריקושטים שלה מגיעים גם לאנשים סביבנו ומאחורינו ונוצרת מין הילה כזאת סביב הבנאדם. לא קלישאה, חברים. מחשבה יוצרת מציאות.