הפנינה הכחולה

1

מאי התעוררה מוקדם. היא התהפכה במיטה וניסתה להירדם שוב, אך מראה החדר הזר, עם החלון הגדול והווילון הפרחוני, הזכיר לה שהיא אינה בבית. היא קמה באי-חשק מהמיטה וניגשה לחלון. היא בהתה בחצר הבית של דודיה, בכלב הזקן השרוע לפני המלונה שלו ובנדנדה החורקת שנעה קלות ברוח החמה, ונשכה את שפתיה באכזבה.

יומיים חלפו מאז שהגיעה למושב. הוריה טסו לפריז, "לנסיעת עסקים", כפי שחזרו ואמרו לה שוב ושוב במהלך שלושת השבועות האחרונים, והיא נשארה כאן. כל ניסיונותיה לשכנע את הוריה לקחת אותה אִתם עלו בתוהו. הם התעקשו על כך שהיא לא יכולה להצטרף, שלא יהיה להם זמן בשבילה ושהיא מספיק גדולה להישאר במשך שלושה שבועות בלעדיהם. מאי הייתה אולי שמחה לעשות זאת אילו הייתה נשארת בקיסריה, בחדרה המוכר, המאובזר, עם מישהו ששומר עליה, או אולי מתארחת אצל נוי, חברתה הטובה. היא הציעה להוריה את שתי האפשרויות האלו, שנראו לה טובות פי אלף מלהתארח במושב, ואף אמרה לאמה שכך תרגיש טוב יותר, אך אמה לא הסכימה. "אני לא ארגיש בנוח להשאיר אותך במשך שלושה שבועות עם בייביסיטר או בבית זר. בשביל זה יש משפחה. ומאחר שסבא וסבתא כרגע בארצות-הברית, ורדה ומוטי ישמרו עלייך."

מאי התרחקה מהחלון והתיישבה על המיטה. היא לא אהבה כלל את הרעיון שעליה להישאר שלושה שבועות בבית דודיה, לבד, בלי כל הדברים שהיו חלק מחייה - מרכז הקניות, הטלוויזיה, המחשב, הסרטים, כל מה שאהבה וכל מה שרצתה לעשות בחופש. היא השתוקקה לטוס עם הוריה לפריז, לראות את מגדל אייפל, לבלות ביורודיסני ולקנות מזכרות מהממות שיגרמו לכל חבריה לקנא. היא הייתה בטוחה שתטוס אִתם גם בחופשה הזו, כפי שטסו בחופשות קודמות, אך דווקא השנה הוריה החליטו שהטיסה לפריז היא נסיעת עסקים ושהם רוצים לטוס לבד. היא נשבעה שלא תפריע, שתחכה עד שיתפנו אליה, שתשמור על עצמה. היא בכתה והתחננה וכעסה, אך הוריה התעקשו, והיא מצאה את עצמה במושב. מאי הרגישה נבגדת ונטושה. הרי הוריה ידעו שהיא לא אוהבת להיות כאן. היא אף פעם לא נהנתה משהותה במושב.

מאי הייתה ילדת עיר. יחד עם נוי ולירי, חברותיה הטובות, היא נהגה להסתובב במרכז הקניות, לראות סרטים בדי־וי־די ולהתאהב כל יום בשחקן אחר. הן היו מסוגלות לדבר במשך שעות על השחקנים החתיכים והזמרות היפהפיות ולחלום שיום אחד גם הן יהיו כאלה.

עדי וגיא, בני דודיה, לא התעניינו בדברים האלה בכלל, במיוחד לאחר שהוריהם החליטו להתנתק מהכבלים "מטעמי חינוך", כפי שאמה ציינה בפניה. הם היו ילדי טבע. שובבים, יחפים, מטפסים על עצים ואוהבי טיולים. הם העדיפו ללכת למטע לעזור לאביהם, אהבו לשחות, לרוץ, להשתולל ולהתלכלך, דברים שמאי לא עשתה כבר שנים. מאי, שחגגה את יום-הולדתה האחד־עשר לפני כחודשיים, הייתה צעירה מעדי בשנה וקצת ומבוגרת מגיא בשנה, אך למרות הקִרבה בגיל היא לא הצליחה להבין אותם והם לא הצליחו להבין אותה. לא הייתה ביניהם שפה משותפת ומאי חשה שהיא אינה משתלבת בחברתם. האחים, שהפרש הגילים ביניהם לא הפריע להם כלל, היו ונשארו צמד-חמד בלתי-נפרד, בעלי קול דומה, טעם דומה ותפישת עולם דומה. מבחינתם היא הייתה "הסנובית המפונקת מקיסריה", והם, מבחינתה, היו "המיושנים האלה".

"זה לא פייר," התלוננה להוריה רגע לפני שהם נכנסו למכונית ונסעו לשדה התעופה. "אני לא רוצה להישאר כאן. לא טוב לי פה."

אבל אמה לא השתכנעה. היא עמדה שעונה על דלת המכונית הפתוחה, הניחה את ידה על כתפה של מאי ואמרה בקול רך, "מאי חמודה, תפסיקי לכעוס. תתנהגי יפה בבקשה ותנסי ליהנות. יכול להיות לך כיף כאן. יש פה בריכה כמו בקיסריה, ויש כאן גם דברים שאין לך בבית, כמו פינת חי, חורשות, טבע ומקומות יפים שאת באמת יכולה ליהנות מהם. נסי להסתדר עם עדי וגיא ואל תחשבי כל הזמן על מה שאין לך. טלוויזיה, כבלים ובגדים זה לא הכול בחיים. את ילדה חכמה, חמודה, ואני בטוחה שתביני את זה."

אבל ברגע זה מאי לא הרגישה חכמה. היא הייתה משועממת. ביומיים האחרונים היא יצאה מהחדר שהוקצה לה בעיקר כדי לאכול, וסירבה להצטרף לבני דודיה בזמן ששיחקו או בזמן שהלכו לבריכה. כשאמה צילצלה לספר לה שהם הגיעו ולשאול לשלומה, היא התחננה שיחזרו, אך זה היה חסר תועלת, כמובן.

היא חזרה למיטה ונשכבה על גבה, זורקת את הכרית למעלה ותופסת אותה. בעודה מפזמת לעצמה שיר של האנה מונטנה, נשמעה דפיקה על דלת החדר. מאי קפצה, הניחה את הכרית במקומה ופתחה את הדלת. דודתה עמדה בפתח, מחייכת. למאי הוקל כשגילתה שאלו לא עדי וגיא. ביומיים האחרונים שניהם דפקו על דלתה מדי פעם והזמינו אותה להשתתף במשחקיהם ובטיוליהם, אף כי מקולם הבינה שהם לא ממש רוצים שתבוא. מאי ידעה שדודתה היא זו שמכריחה אותם לפנות אליה, ולכן אמרה "לא" בכל פעם. בתוך תוכה, נאלצה להודות, דווקא כן רצתה לצאת ולהצטרף אליהם, אך גאוותה השאירה אותה בחדר, לבד. היא זכרה את הפעמים שבהן הם לעגו לה על עירוניותה בעוד שהיא לעגה להם על המושבניקיות שלהם. הפגישות ביניהם הסתיימו כמעט תמיד במריבות.

"שלום לך," אמרה דודתה במאור-פנים. "אני רואה שכבר התעוררת. הכול בסדר?"

"כן," ענתה מאי, אך היא לא הצליחה להסתיר את נימת התסכול שבקולה.

דודתה התיישבה על המיטה והושיבה את מאי לצִדה. "את מתגעגעת?" שאלה ברוך.

"כן." מאי הביטה בדודתה. מכל בני המשפחה היא חיבבה רק אותה. עם עדי וגיא התקשתה להסתדר, ואת דודהּ המושבניק לא ממש הבינה. הוא היה קולני ומרוחק בעיניה, והם כמעט שלא החליפו מלה. דודה ובני דודיה הצטיירו בעיניה כאנשים שונים מאוד ממנה, ממכריה ומשכניה. רק בדודתה היה משהו שהזכיר לה את המשפחה שלה, משהו שהיה מעבר לדמיון החיצוני בינה לבין אחותה, אמה של מאי. היא הרגישה שעם דודתה היא יכולה לדבר, בעוד שעם האחרים לא הצליחה למצוא נושא לשיחה.

"וזה הכול?" הוסיפה דודתה לשאול.

"לא ממש. אני גם כועסת ו..." היא משכה באפה והציצה בדודתה במבוכה. "לא כיף לי עם עדי וגיא," הודתה. "הם לא רוצים לשחק אתי."

הדודה שתקה רגע, מלטפת את ראשה של מאי. "את יודעת," אמרה, מהורהרת, "ברוב המקרים, אנשים זוכים ליחס שאותו הם נותנים."

"למה את מתכוונת?" שאלה מאי, מבולבלת.

"אם אנשים נחמדים, ומחפשים את חברתם של האנשים שמסביבם, אז האנשים שמסביבם נחמדים אליהם ומתחברים אִתם. אם אנשים מסתגרים בחדר ולא מנסים להתחבר ולהתיידד, אז האנשים האחרים גם מסתגרים ומתרחקים. ככה זה."

"אבל..."

מאי ניסתה למחות, אך ורדה השתיקה אותה. "בואי. היום גיא ועדי מתכוונים ללכת למטע, לעזור למוטי. כדאי לך ללכת אִתם. יפה שם, ירוק, טבע, פירות טעימים ובחינם. למה לך להסתגר כאן? אני אכין לכם סלסילה של אוכל ותוכלו לעשות פיקניק בחורשה ליד."

מאי משכה בכתפיה. הרעיון אמנם פיתה אותה, אך היא פיקפקה ביכולת שלה ושל בני דודיה להוציא אותו אל הפועל.

"בואי. אל תחשבי כל-כך הרבה."

מאי וורדה יצאו מהחדר וירדו למטבח, שם ישבו עדי וגיא, אוכלים ארוחת בוקר ומתכננים את היום.

"אחרי שנעזור לאבא ונעשה את הפיקניק, נלך ליותם. אבא שלו הביא סרט."

"אולי נצא לשחייה לילית?" הציע גיא. "אפשר לבקש מגדי שישמור, בתור מציל."

"זה רעיון מדליק," התלהבה אחותו. "נשאל את אמא."

"אל תתכננו כל-כך הרבה," הרגיעה אותם אמם. "אתם תהיו עייפים אחרי שתעבדו במטע. אבא זקוק להרבה עזרה. טוב שגם מאי פה," היא חייכה לעבר אחייניתה. "גם היא תוכל לעזור."

"בטח," אמרה עדי בבוז. "היא ממש תעזור."

"תיתקע לנו בין הרגליים, את מתכוונת," מילמל גיא אל תוך כוס השוקו שלו.

"מספיק," כעסה ורדה. "הגיע הזמן שתלמדו להסתדר אחד עם השני."

מאי ישבה שם, סמוקה, ואכלה בשתיקה את החביתה שהוגשה לה. היא נפגעה כמובן מחילופי הדברים, והחליטה להוכיח להם, לשני בני הדודים השחצנים שלה, שהיא לא נופלת מהם במאום. "גם אני יכולה לקטוף פירות," אמרה לעצמה. "מן הסתם, זה לא כל-כך קשה."

המטע השתרע במרחק-מה מהבית, והדרך אליו נמשכה כעשר דקות. היום היה יפה, שטוף שמש, ולמרבה המזל, לא חם מדי. עדי וגיא נראו מרוצים מעצמם. עם כובעי המצחייה על ראשם, מכנסי הג'ינס המשופשפים וחולצות הגופייה, הם נראו כמעט כמו תאומים. מאי החזיקה את הכובע שנתנו לה ביד והשתרכה אחריהם, מדוכדכת. ה"ביחד" שלהם רק הבליט יותר את הבדידות שלה. כשפצחו בשירה, מתרחקים ושוכחים מקיומה, היא הצטערה שהיא לא יכולה פשוט לקום ולהסתלק. מה כבר הוריה יוכלו לעשות אם תזמין מונית ותיסע לקיסריה? הרי הם לא יחזרו מפריז כדי להעניש אותה. הרעיון שיעשע אותה והיא גילגלה אותו במוחה, כשלפתע חדרה לתודעתה קריאתו העצבנית של גיא. "את לא יכולה ללכת יותר מהר?" הוא רטן.

מאי התקרבה אליהם והחיוך שעל פניה נמחק. עדי, שכנראה הבחינה בכך, פנתה לגיא ואמרה, "תפסיק." היא ניגשה למאי ואמרה, "אני מבינה שאת בדיכאון מזה שההורים שלך נסעו ואת לבד. אולי כדאי לך לשיר אתנו. זה יעודד אותך."

מאי, ששמעה בקולה של עדי נימה של רחמים, אולי אפילו של התנשאות, ענתה בכעס, "אני לא בדיכאון, וגם אם כן, זה לא עניינך. אני לא צריכה את הרחמים שלכם. אני לא שרה כי לא בא לי לשיר וזהו."

"עזבי אותה," אמר גיא לאחותו. "היא סתם חושבת את עצמה. בואי נמשיך, ושתעשה מה שהיא רוצה."

עדי, שנעלבה מתגובתה של מאי, הפנתה לה את גבה והיא ואחיה המשיכו ללכת. מאי, שגם נפגעה, המשיכה ללכת אחריהם בפרצוף חמוץ.

כשהגיעו למטע, קידם מוטי את פניהם בצעקותיו הקולניות. "הוי, ילדים, טוב שקמתם הבוקר! אני מחכה לכם פה משש."

גיא ועדי רצו לעברו, משולהבים, ואילו מאי נותרה מאחור, נבוכה.

"מאי!" שאג דודהּ, "גם את פה? איזה יופי, עוד ידיים עובדות."

הוא הוביל אותה בחיוך לעבר שורת עצים, קרא לגיא ועדי ואמר, "עד הצהריים אני רוצה את כל העצים עירומים, ברור?"

"כן המפקד," צהלו גיא ועדי, ומייד פשטו על העצים, מטפסים בזריזות, קוטפים את הפירות הבשלים, העסיסיים.

מאי עמדה מהססת לצד אחד העצים, מוללה את הכובע שבידיה ותהתה מה עליה לעשות. שורת העצים שנמתחה לנגד עיניה נראתה לה אינסופית והטילה עליה ייאוש. היא הרגישה זרה ולא שייכת. היא רצתה להיות עכשיו בקניון עם החברות שלה, ולא לשבור את הראש בשאלה איך היא מגיעה לפירות, שנראו לועגים לה מצמרת העץ.

"למה את סתם עומדת שם?" קרא דודה לעברה. "לא באת לעזור?"

"מה אתה רוצה שאני אעשה?" קראה מאי בתגובה. "אני לא אוהבת לטפס על עצים. אין לכם סולם?"

"סולם?" דודה נשמע מופתע. "כן, יש באיזשהו מקום. אני אלך לחפש לך, אבל תנסי לטפס בכל זאת. זה כיף."

מאי ידעה שתמיהתו כנה, אך עובדה זאת רק החריפה את תחושת זרותה. דודה חושב כנראה שכל האנשים בעולם אוהבים לטפס על עצים, ומאי, שלא אהבה לעשות זאת, הייתה בעיניו יצור מוזר ויוצא-דופן. היא הרגישה מושפלת. "זה ממש לא כיף!" קראה בזעף. "אני לא מתכוונת לטפס על עצים ולקרוע את המכנסיים השווים שלי, ולא, לא באתי לכאן לעבוד, בכלל לא רציתי לבוא לכאן."

מבין ענפי העצים הסמוכים עלה צחוקם של בני דודיה.

"ידעתי שהיא לא תעשה כלום," צעק גיא. "היא עירונית מפונקת."

"ואמא חשבה שהיא תעזור," קראה עדי בצחוק. "איזו בדיחה."

מאי הרגישה שהיא מתפוצצת מבפנים. היא כבר לא יכלה לשאת את תגובות הבוז של בני דודיה. "תעזבו אותי כבר!" התפרצה, "חבורה של דבילים."

"מאי, חכי," קרא דודה, אך היא לא ניסתה להקשיב לו או לבני דודיה. היא החלה לרוץ, מלאה רגשות כעס ועלבון, וגם רצון להתרחק, לברוח. אולי, חשבה, היא תלך לאיבוד ואז הם יצטערו. הם יחפשו אותה ויאלצו לבקש ממנה סליחה על ההתנהגות המגעילה שלהם.

המחשבה על התנצלות מצד בני דודיה מצאה חן בעיניה ולכן לא הסתכלה לאחור ורק המשיכה לרוץ. כשהתעייפה ועצרה, גילתה שאינה יודעת היכן היא. המטע היה משמאלה, די מרוחק ממנה, והיא כבר לא יכלה לשמוע או לראות את בני דודיה ואת דודה. לרגליה התפתל שביל שהוביל לתוך חורשת עצים קטנה ומוצלת. היא החלה ללכת בו, נרגנת ונסערת.

הקרירות המענגת בין העצים עטפה והרגיעה אותה. "זו מן הסתם החורשה שדודה ורדה דיברה עליה. אני אשאר פה, בינתיים, וסוף-סוף יהיה לי קצת שקט מהם."

בין העצים צמחו פרחים קטנים, כחולים, צהובים ואדומים, שמאי לא ידעה את שמותיהם. היא החליטה להמציא לעצמה סיפור, בו היא נסיכת פרחים יפהפייה שכושפה בידי קוסם אכזר שהפך אותה לבת-אדם פשוטה והכריח אותה לגור בבית של אנשי כפר גסים ומרושעים. המחשבה שהיא נסיכה מכושפת ניחמה אותה והרגיעה אותה. זה היה מנהג שפיתחה עוד בגן הילדים. כאשר מישהו מחבריה לגן היה רב אִתה או מרגיז אותה, הייתה פורשת לצד ומדמיינת שהיא נסיכה בשבי, שחולמת על היום שבו תחזור לארמונה המפואר ותעניש את כל אלו שהכעיסו אותה. היא מעולם לא הייתה חובבת ספרים ולא קראה הרבה, אך סיפורי פיות ונסיכות תמיד משכו אותה ועניינו אותה.

"הנסיכה המסכנה נאלצה לעבוד בפרך," המשיכה למלמל לעצמה, בזמן שליטפה את הפרחים הצהובים, הקטנים. "היא התגעגעה לשדה הפרחים שממנו באה, לצהוביות, לאדמוניות ולסגוליות שצמחו שם."

מאי שקעה עמוק בתוך הסיפור שבדתה ושכחה את המטע, את בני דודיה, את העובדה שהוריה נסעו לחוץ לארץ בלעדיה. הייתה לחורשה השפעה קסומה, והיא התמכרה לשלווה שמסביבה.

וכך, בעודה מטיילת וממציאה סיפורים ושמות לפרחים ולעצים, לכד משהו מבין השיחים את תשומת לבה. זה היה ברק כחול, חבוי, שניצנץ מדי פעם. היא התקרבה אל מקום הנצנוץ, סקרנית, וראתה על הקרקע, מיותמת, גולה כחולה, גדולה ומדהימה ביופיה. היא כרעה לצִדה של הגולה, מוקסמת, והניחה את הכובע מידה. היא הביטה בפה פעור באור המרצד סביבה. "וואו," לחשה.

היא הושיטה אצבעות מהססות לעבר הגולה, ליטפה אותה בעדינות, מנקה פה ושם פירור עפר שדבק בה. "ואז," מילמלה, "מצאה הנסיכה המכושפת גולת קסמים, שתוכל להחזיר אותה הביתה, לשדה הפרחים שאליו היא שייכת."

מאי נטלה את הגולה בידיה. מגעה היה קריר וחלקלק. "זו פשוט גולה מושלמת," התפעמה מאי. "היא כל-כך יפה."

פתאום נזכרה בבני דודיה וחיוך של ניצחון עלה על פניה. "הגולה הזאת היא רק שלי," חשבה. "אני מצאתי אותה, ואני לא אתן להם לשחק בה ואפילו לא לגעת בה, לא משנה כמה הם יבקשו. הם בטח ימותו מקנאה."

היא קמה, אוחזת בגולה באושר, והחלה לדלג בשביל לעבר היציאה מהחורשה, מתכננת את השיחה בינה לבין בני דודיה המשתאים. "תראו את הגולה המהממת שמצאתי," אמרה לעצמה, מדמיינת בהנאה את פרצופיהם של עדי וגיא. "היא יפה, נכון? הייתם מתים לשחק אִתה, אבל היא רק שלי."

"זו לא גולה, זו הפנינה הכחולה, והיא לא שלך. היא שייכת למכשף הגדול קַרְלַיל," אמר מישהו פתאום.