הגורו ממלגודי

1

רַאג'וּ קיבל בברכה את ההפרעה - משהו שיקל את הבדידות של המקום. האיש עמד והתבונן בפניו בהערצה. זה שעשע והביך את ראג'ו. "שב אם אתה רוצה," אמר ראג'ו כדי לשבור את הקרח. השני קיבל את ההצעה במנוד תודה, ירד במדרגות אל הנהר לרחוץ את פניו ואת רגליו, עלה בחזרה, ייבש את פניו בקצה מגבת משבצות צהובה שנחה על כתפו. הוא התיישב שתי מדרגות מתחת ללוח השחם שעליו ישב ראג'ו בשׂיכול רגליים כאילו היה זה כס מלך, בסמוך למקדש עתיק. ענפי העצים שסככו על זרם הנהר רשרשו ורטטו בהתרגשות הציפורים והקופים שנערכו עליהם לשנת לילה. מעבר לגבעות, במעלה הנהר, השמש שקעה. ראג'ו המתין שהשני יאמר משהו. אבל הוא היה מנומס מכדי לפתוח בשיחה.

ראג'ו שאל, "מאיפה אתה?" בחשש פן האיש השני יסתובב אליו וישאל את אותה השאלה.

האיש ענה, "אני ממַנְגָאל."

"איפה זה מנגאל?"

השני נופף בזרועו והורה לכיוון הנהר, מעבר לגדה הגבוהה והתלולה. "לא רחוק מכאן," הוסיף. האיש נידב מידע נוסף על עצמו, "הבת שלי גרה בקרבת מקום. הלכתי לבקר אותה. עכשיו אני בדרך הביתה. נפרדתי ממנה אחרי הארוחה. היא התעקשה שאשאר לארוחת ערב, אבל לא הסכמתי. כי אז הייתי הולך הביתה בסביבות חצות. אני לא מפחד מכלום, אבל למה ללכת בזמן שאנחנו אמורים לישון במיטה?"

"אתה אדם נבון," אמר ראג'ו.

הם האזינו במשך זמן מה לפטפוט הקופים, והאיש הוסיף, כבמחשבה שנייה, "הבת שלי נשואה לבן אחותי, ככה שאין שום בעיה. אני מבקר לעתים קרובות את אחותי ואת הבת שלי, ככה שזה לא מפריע לאף אחד."

"למה שיפריע למישהו שאתה מבקר את הבת שלך?"

"זה לא נחשב ראוי לבקר לעתים קרובות את החתן שלך," הסביר הכפרי.*

[*     בדרום הודו, נישואי בני דודים מוצלבים (בן האחות עם בת האח) נחשבים לשידוך מוצלח, בעיקר בכפרים ובמשפחות מסורתיות. הכלה עוברת לגור עם משפחתו המורחבת של בעלה וקשריה עם הוריה מצטמצמים.]

ראג'ו נהנה מהשיחה המפוזרת הזאת. הוא היה לבד במקום הזה במשך למעלה מיממה. היה טוב לשמוע שוב את הקול האנושי. הכפרי חזר ובחן את פניו בכבוד עמוק, וראג'ו מישש את סנטרו בדאגה, לוודא שלא צמח שם פתאום זקן של קדוש דתי. הסנטר נותר חלק. רק לפני יומיים גילח אותו הספּר, והוא שילם על זה במעות שהרוויח בעמל רב במהלך ימיו בכלא.

הספר הסיר בתער החד את קצף הגילוח ושאל, פטפטן כהרגלו, "משתחרר, אני מבין?" ראג'ו עצם את עיניו במורת רוח ונותר דומם. השאלה הרגיזה אותו, אבל הוא לא רצה שהברנש שאוחז בסכין ישגיח בזה. "עכשיו השתחררת?" חזר ושאל הספר בעקשנות.

ראג'ו הבין שאין טעם לכעוס על האיש הזה. יש לו פה עסק עם מישהו מנוסה. הוא שאל, "איך אתה יודע?"

"אני כבר עשרים שנה מגלח אנשים במקום הזה. לא שמת לב שזו החנות הראשונה שראית כשיצאת משער בית הכלא? חצי מהסוד זה לדעת למקם את העסק שלך במקום הנכון. אבל זה מעורר קנאה אצל האחרים!" אמר וסילק בנפנוף זרוע צבא של ספּרים קנאים.

"אתה לא מטפל באסירים?"

"לא עד שהם משתחררים. האחיין שלי קיבל את התפקיד הזה. אני לא רוצה להתחרות בו, ואני לא רוצה לעבור בשערי הכלא בכל יום."

"לא מקום נורא כל כך," אמר ראג'ו מבעד לקצף.

"אז תחזור לשם," אמר הספר ושאל, "מה זה היה? מה אמרה המשטרה?"

"אל תדבר על זה," הצליף ראג'ו וניסה לשמור על שתיקה קודרת ולא נעימה למשך שארית הגילוח.

אבל הספר לא היה טיפוס שנרתע בקלות שכזו. המפגש היומיומי עם אנשים קשוחים חישל אותו. הוא אמר, "שמונה-עשר חודשים או עשרים וארבעה? אני מתערב איתך שזה אחד משני אלה."

ראג'ו התמלא הערכה לברנש. מדובר במומחה. אין טעם לאבד את קור הרוח. "אתה כל כך חכם ויודע הרבה, למה אתה בכלל שואל?"

הספר היה מרוצה מהמחמאה. אצבעותיו עצרו מפעולתן. הוא התכופף על מנת לראות את פניו של ראג'ו ואמר, "רק בשביל להוציא את זה ממך, זה הכול. כתוב על הפנים שלך שאתה טיפוס של שנתיים, מה שאומר שאתה לא רוצח."

"איך אתה יכול לדעת?" שאל ראג'ו.

"היית נראה אחרת אם היית יושב שבע שנים, שזה מה שמקבלים על רצח חצי-מוכח."

"מה עוד לא עשיתי?" שאל ראג'ו.

"לא מעלת באופן רציני. אולי רק במשהו קטן, קל."

"המשך, מה עוד?"

"לא חטפת ולא אנסת מישהו, ולא הצתָּ בית."

"למה שלא תגיד ישירות למה שלחו אותי לכלא לשנתיים? אתן לך ארבע אנות תמורת ניחוש."*

[*     אנה - מטבע שערכו קטן (חלק השישה-עשר של רופי). יצא כבר מהמחזור.]

"אין זמן עכשיו למשחקים," אמר הספר והמשיך בגילוח, "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"

"אני לא יודע. צריך ללכת לאנשהו, אני מניח," אמר ראג'ו בנימה מהורהרת.

"אם אתה רוצה לחזור לחברים שלך, למה שלא תשלח יד לכיס של מישהו בשוק, או תיכנס דרך דלת פתוחה ותיקח איזה זבל ותיתן לאנשים ליילל למשטרה? הם כבר יחזירו אותך למקום שאתה רוצה להיות בו."

"לא מקום נורא כל כך," חזר ואמר ראג'ו, והניד קלות בראשו לכיוון חומת בית הכלא. "האנשים שם ידידותיים - אבל אני שונא שמעירים אותי כל יום בחמש בבוקר."

"שעה שבה ציפור לילה נוהגת לחזור הביתה למיטה, אני מניח," אמר הספר ורמז עבה בקולו. "טוב, זה הכול. אתה יכול לקום," אמר, והניח את התער. "אתה נראה כמו מַהַארַאגָ'ה עכשיו," הוא סקר את ראג'ו מרחוק מכיסאו.

הכפרי על המדרגה הנמוכה הרים כעת את ראשו והתבונן בפניו במסירות שהרגיזה את ראג'ו. "למה אתה מסתכל עלי ככה?" שאל בגסות.

האיש ענה, "אני לא יודע, אדוני. אני לא מתכוון להעליב אותך." ראג'ו רצה לפלוט, "אני כאן כי אין לי לאן ללכת. אני רוצה לשמור מרחק מאנשים שעלולים לזהות אותי," אבל היסס ותהה איך לומר את זה. נדמה היה שאם רק ילחש את המילה "כלא", יפגע ברגשותיו העמוקים ביותר של האיש השני. הוא ניסה להגיד לפחות, "אני לא איש חשוב כמו שנדמה לך. אני סתם איש רגיל." לפני שהצליח לגשש אחר המילים ולנסח אותן, השני אמר, "אדוני, יש לי בעיה."

"ספר לי עליה," אמר ראג'ו. ההרגל הישן נושן להעניק הדרכה לאחרים התעורר בו. תיירים שהמליצו עליו זה לזה נהגו לפעמים לומר, "אם יהיה לך מזל וראג'ו ידריך אותך, תכיר את הכול. לא רק שייקח אותך אל כל המקומות שכדאי לראות, הוא גם יעזור לך בכל דרך אפשרית." היה זה חלק מטבעו להתערב בעניינים ובעסקים של אחרים. "אחרת," הרהר לפעמים ראג'ו, "הייתי גדל כמו עוד אלף אנשים רגילים אחרים, בלי דאגות בחיים."

הבעיות שלי לא היו מתחילות (כך אמר ראג'ו כשסיפר את סיפור חייו בשלב מאוחר יותר לאיש הזה ששמו היה וֶלַאן) לולא רוֹזִי. למה קראה לעצמה רוזי? היא לא באה מארץ זרה. היא היתה בסך הכול הודית, והיתה אמורה להסתדר מצוין עם דֶוִי, מִינָה, לָלִיטָה, או כל שם אחר מאלפי השמות שיש לנו בארצנו. היא בחרה לקרוא לעצמה רוזי. כשאתה שומע את השם הזה, אל תדמיין שלבשה חצאית קצרה או שקיצרה את השיער שלה. היא נראתה בדיוק כמו רקדנית מסורתית, מה שבאמת היתה. היא לבשה סַארִי בצבעים מבריקים ועם תחרה מוזהבת, היה לה שיער מתולתל שאספה בצמה וקישטה בפרחים, היא ענדה עגילי יהלום ושרשרת זהב עבה.* בהזדמנות הראשונה אמרתי לה איזו רקדנית מעולה היא ואיך היא תורמת למסורות התרבותיות שלנו, וזה שימח אותה.

[*     סארי - לבוש נשי, יריעת בד ארוכה שעוטפת את כל הגוף. ביחד עם שאר התיאורים בפסקה משמש לציין הופעה נשית מסורתית ומכובדת.]

אלפי אנשים בטח אמרו לה מאז דברים כאלה, אבל אני במקרה הייתי הראשון בתור. כל אחד אוהב לשמוע דברי חנופה, ורקדנים יותר מכולם, אני מניח. הם אוהבים שאומרים להם בכל שעה ביום כמה טוב הם מבצעים את צעדי הריקוד שלהם. שיבחתי את האמנות שלה בכל פעם שיכולתי לחטוף רגע קטן לבד איתה וללחוש באוזנה מחוץ לטווח השמיעה של הבעל ההוא שלה. אוי, איזה איש! לא פגשתי יצור מגוחך יותר בחיי. במקום לקרוא לעצמה רוזי, היה הגיוני יותר שתקרא לו מרקו פולו. הוא התלבש כמו איש שעומד לצאת למסע - המשקפיים המגושמים והכהים, המקטורן המגושם וכובע השעם המגושם שלו שתמיד היתה פרושה עליו יריעה ירוקה, מבריקה ועמידה למים, שיוו לו מראה של נוסע חלל. אין לי כמובן שום מושג לגבי המראה של מרקו פולו האמיתי, אבל החלטתי לקרוא לאיש הזה מרקו פולו מהפעם הראשונה שראיתי אותו, ולא טרחתי לייחס לו שום שם אחר מאז.

ברגע שראיתי אותו, באותו יום בלתי-נשכח בתחנת הרכבת שלנו, הבנתי שמצאתי לעצמי לקוח לכל החיים. אדם שמעדיף להתלבש באופן קבוע כמו תייר, הוא בדיוק מה שמורה דרך מחפש בשקיקה כל חייו.

תרצה אולי לשאול איך או מתי הפכתי למורה דרך. הייתי מורה דרך מאותה הסיבה שמישהו אחר הוא מאותת רכבות, או סדרן, או מפקח. ככה רצה הגורל. אל תצחק מהקישור שאני עושה לתחנת הרכבת. הרכבת נכנסה לי לדם עוד בגיל צעיר. קטרים, עם הרעש האדיר שעשו והעשן שפלטו, הקסימו אותי. הרגשתי בבית על רציף הרכבת. חברתם של מנהל התחנה והסדרן נראתה לי החברה הכי טובה שיש, ושיחתם על אורחות הרכבות נשמעה לי הכי נאורה שבאפשר. גדלתי בחברתם. ביתנו הקטן נמצא מול תחנת הרכבת של מַלְגוּדִי. אבי בנה את הבית במו ידיו, זמן רב לפני שחשבו בכלל על רכבות. הוא בחר בחלקה הזאת מכיוון שהיתה מחוץ לעיר והוא יכול היה לקנות אותה בזול. הוא חפר באדמה, ערבב את הבוץ במים מהבאר, בנה את הקירות, והניח עליהם סכך של עלי דקל קוקוס. הוא נטע עצי פפאיה מסביב, קטף את פירותיהם ומכרם לפי פרוסות - פרי אחד הכניס שמונה אנות, אם פרס אותו במיומנות. לאבי היתה חנות קטנה שנבנתה מקורות של עץ זול ומיריעות יוטה, ובמשך כל היום ישב שם ומכר סוכריות מֶנטה, פירות, טבק, עלי בֶּטֶל,*גרגרי חומוס קלויים (שמדד בעזרת צנצנות מדידה קטנות מבמבוק) וכל דבר אחר שהנוסעים על הכביש הראשי עשויים לרצות. היא היתה ידועה בתור "חנות הצריף". קהל של איכרים ושל נהגי כרכרות שוורים התאסף תמיד מול החנות שלו. אכן איש עסוק מאוד. בצהריים, כשנכנס הביתה כדי לסעוד את לבו היה קורא לי, תמיד באותה שעה, ובפיו אותה אמירה, "ראג'ו, שב במושב שלי. שים לב לקבל כסף בשביל כל מה שאתה נותן. אל תזלול את דברי המאכל האלה, הם מיועדים למכירה. קְרא לי אם יש לך ספק."

[*     בטל - אגוז לעיסה.]

ואני תמיד צעקתי בקול גדול, "אבא, סוכריות מנטה ירוקות, כמה בחצי אנה?" בזמן שהלקוח חיכה בסבלנות.

"שלוש," הוא צעק מהבית בפה מלא אוכל. "אבל אם הוא קונה בשלושת רבעי אנה, תן לו..." הוא תיאר איזושהי עסקה מסובכת, שאף פעם לא הצלחתי ליישם.

ביקשתי מהלקוח, "תן לי רק חצי אנה," ונתתי לו שלוש סוכריות מנטה בתמורה. אם במקרה הוצאתי ארבע סוכריות מהקנקן הגדול, בלעתי את הרביעית בשביל לפשט עניינים.

תרנגול צעיר וגחמני מהשכונה הכריז על שעת שחר, כנראה בכל פעם שהרגיש ששנתו הספיקה. הוא נהג לקרוא קריאה מחרישת אוזניים שגרמה לאבי לזנק ממיטתו ולהעיר אותי.

התרחצתי בבאר, מרחתי אפר מקודש על המצח, עמדתי לפני התמונות הממוסגרות של האלים שהיו תלויות גבוה על הקיר ודקלמתי כל מיני מזמורים קדושים בקול רם ומתנגן. אחרי שצפה בהופעה שלי במשך כמה זמן, חמק משם אבי לחצר האחורית בשביל לחלוב את הבַּאפלוֹ. אחר כך, כשחזר עם הדלי, תמיד העיר, "משהו מדאיג אותי אצלה. היא בקושי נתנה חצי דלי היום."

אמי נהגה לענות, "אני יודעת, אני יודעת. היא נעשית קשת עורף, זה הכול. אני יודעת מה ישכנע אותה," הבטיחה בטון מסתורי ומבשר רעות, קיבלה ממנו את הדלי ולקחה אותו למטבח. בתוך דקה יצאה ובידיה ספל מלא בחלב חם בשבילי.

הסוכר אוחסן בקופסת פח ישנה, שנראתה חלודה אבל שמרה היטב על הסוכר. היא אוחסנה על מדף עץ שעל קיר המטבח המפויח, מחוץ להישג ידי. אני חושד שהמיקום שלה הלך וגבה ככל שגדלתי, כיוון שלמיטב זיכרוני מעולם לא הצלחתי להגיע לקופסת הפח הזאת, אלא אם נעזרתי במבוגרים ממני.

כשהשמים הוארו, אבי חיכה לי על הפּיוֹל.* הוא ישב שם ולצדו ענף שבור דק. הרעיונות המודרניים של הפסיכולוגיה של הגיל הרך לא היו ידועים אז. המקל היה כלי חיוני למחנך. "פרחח שלא הוכה - לא ילמד," ציטט אבי פתגם ישן. הוא לימד אותי את האלף-בית הטָמִילִי.** הוא כתב את שתי האותיות הראשונות בכל פעם על צד אחר של הלוח שלי. הייתי צריך לעבור שוב ושוב על קווי המתאר של האותיות בעזרת העיפרון שלי עד שהן נהיו מנופחות ומעוותות ולא קריאות. מדי פעם חטף אבי את הלוח מידי, בחן אותו, נעץ בי מבט ואמר, "איזה בלגן! אף פעם לא תצליח בחיים אם תעוות ככה את האותיות הקדושות." הוא ניקה את הלוח בעזרת המגבת הלחה שלו, כתב מחדש את האותיות, החזיר לי אותו והתרה, "אם תהרוס את זה, אני אשתולל. חזור אחריהן בדיוק כמו שכתבתי אותן. אל תנסה את התחבולות שלך עליהן," ונופף באיום בענף שלו.

[*     פיול - שטח מוגבה לישיבה בכניסה לבית בדרום הודו.]

[**     טמילית - השפה המדוברת בארץ שבה עוסק הספר - טָמִיל נַאדוּ.]

אמרתי בכניעות, "כן, אבא," והתחלתי לכתוב שוב. אני יכול לדמיין את עצמי עכשיו, עם הלשון בחוץ והראש מכופף לאחד הצדדים, מניח את כל משקל גופי על העיפרון. העיפרון חרק כשניסיתי לעקוב בעזרתו, ואבי ציווה, "אל תעשה כל כך הרבה רעש עם העיפרון הנורא הזה. מה קרה לך?"

אחר כך הגיע תור שיעור חשבון. שתיים ועוד שתיים, ארבע. ארבע ועוד שלוש, משהו אחר. משהו ועוד משהו, עוד יותר. קצת יותר או קצת פחות. אוי, אלוהים, המספרים עשו לי כאב ראש. בזמן שהציפורים התעופפו וצייצו בחוץ, חופשיות באוויר הקריר, אני קיללתי את הגורל שהכריח אותי להימצא בחברת אבי. העצבנות שלו גברה מרגע לרגע. כאילו בתשובה לתפילתי השקטה, לקוח מוקדם הופיע ליד דלת חנות הצריף, ושיעורי הופסקו בפתאומיות. אבי נטש אותי והעיר, "יש לי דברים חשובים יותר הבוקר מאשר להפוך ראש קש לגאון."

אף על פי שלי השיעורים נראו כמתמשכים ללא סוף, אמי אמרה ברגע שהבחינה בי, "אז שחררו אותך! באמת מעניין מה אפשר ללמוד בחצי שעה!"

אמרתי לה, "אצא לשחק ולא אפריע לך. אבל בלי יותר שיעורים להיום, בבקשה." ובמילים אלו יצאתי אל צלו של עץ התָמָרִינְד שמעבר לכביש. זה היה עץ עתיק, רחב צמרת וצפוף עלים שביניהם חיו, התרבו וקשקשו בלי הפסקה קופים וציפורים שניזונו מהעלים הצעירים ומהפירות. חזירות וגוריהן הגיעו מאיפשהו וחפרו בחוטם שלהם באדמה שהיתה מכוסה בשכבת שלכת סמיכה, ואני שיחקתי שם כל היום. אני חושב ששילבתי את החזירים באיזשהו משחק דמיוני ואפילו דמיינתי את עצמי רוכב על הגב שלהם. הלקוחות של אבי בירכו אותי לשלום כשחלפו על פני. היו לי גולות, חישוק מתכת שיכולתי לסובב וכדור גומי, ובעזרתם העסקתי את עצמי. בקושי שמתי לב מה השעה או מה קורה סביבי.

לפעמים לקח אותי אבי לעיר כשיצא לקניות. בשביל הנסיעה, הוא עצר עגלת שוורים חולפת. עמדתי לידו חרֵד ומשתוקק, עם מבט מתחנן בעינַי (חינכו אותי לא לבקש שייקחו אותי) עד שאבי אמר, "טפס לעגלה, קטנצ'יק." טיפסתי פנימה עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט. הפעמונים סביב צווארו של השור צלצלו, גלגלי העץ חרקו וכבשו את האבק שעל הכביש המחוספס. נצמדתי למעקה העץ והרגשתי את העצמות שלי משקשקות. למרות זאת, נהניתי מריח הקש בעגלה ומהנופים המתחלפים בדרך. אנשים וכלי רכב, חזירים וילדים - תיאטרון החיים הקסים אותי.

בשוק הכריח אותי אבי לשבת על רציף עץ בטווח ראייה של מוכר שהכיר, ויצא לקניות שלו. כיסַי התמלאו באגוזים קלויים ובממתקים. לעסתי והתבוננתי בפעילויות של השוק - אנשים קונים ומוכרים, מתווכחים וצוחקים, מקללים וצועקים. אני זוכר ששאלה אחת כל הזמן נדנדה במוחי כשאבי יצא למסע הקניות שלו: "אבא, אתה בעצמך מוכר בחנות. למה אתה הולך לקנות בחנויות של אחרים?" מעולם לא קיבלתי תשובה. כשישבתי והבטתי בהמולת אחר הצהריים, השאון המתמשך של השוק טשטש את חושי, האור המסנוור והמאובק עשה אותי לפתע מנומנם, ונרדמתי, שעוּן על הקיר במקום הלא מוכר שבו בחר אבי להניח אותי.

"אדוני, יש לי בעיה," אמר האיש.

ראג'ו הניד בראשו והוסיף, "לכולם יש," בסמכותיות דתית שזכה לה פתאום. מהרגע שהופיע האיש הזה, התיישב לפניו ונעץ מבט בפניו, הוא חווה תחושה של חשיבות. הוא הרגיש כמו שחקן שתמיד מצפים ממנו שיהגה את המשפט הנכון. כעת המשפט הנכון היה: "אם תַראה לי מישהו שאין לו בעיות, אראה לך עולם מושלם. אתה יודע מה הבּוּדְהָה הגדול אמר?" השני התקרב קצת. "פעם הגיעה אישה מקוננת אל הבודהה הגדול, חובקת בצמוד לבטנה את התינוק המת שלה. הבודהה אמר, 'לכי לכל בית בעיר הזאת ומצאי מקום שבו לא מכירים את המוות. אם תמצאי מקום כזה, הביאי לי חופן זרעי חרדל משם, ואז אלמד אותך איך לנצח את המוות.'"

האיש צקצק בלשונו בהערכה ושאל, "ומה קרה לתינוק המת, אדוני?"

"היא היתה צריכה לקבור אותו, כמובן," אמר ראג'ו, "ואותו הדבר עכשיו," סיכם, ופקפק בלבו אם ההשוואה נכונה, "אם תראה לי בית אחד בלי בעיות, אראה לך את הדרך לפתרון הכולל של כל הבעיות."

האיש היה המום מכובד ההצהרה. הוא השתחווה עמוקות ואמר, "לא אמרתי לך את השם שלי, אדוני. אני וֶלאן. אבא שלי התחתן שלוש פעמים בחייו. אני הבן הראשון של האישה הראשונה. הבת הכי צעירה של אשתו האחרונה גם היא איתנו. כראש המשפחה, סיפקתי לה את כל הנוחיות האפשרית בבית, נתתי לה כל תכשיט או בגד שנערה זקוקה לו, אבל..." הוא השתהה לרגע לפני שתיאר את התפנית המפתיעה. אבל ראג'ו השלים את המשפט בעבורו, "הנערה כפוית טובה."

"בדיוק ככה, אדוני!" אמר האיש.

"והיא לא מוכנה להסכים לתוכניות השידוך שלך?"

"אה, גם זה ממש נכון, אדוני," אמר ולאן, מוכה תדהמה. "הבן של בן דודי הוא בחור מצוין. אפילו מועד החתונה כבר נקבע, אבל אתה יודע מה עשתה הנערה, אדוני?"

"נמלטה מכל העסק הזה," אמר ראג'ו ושאל, "איך הצלחתם להחזיר אותה?"

"חיפשתי אותה שלושה ימים ולילות, ומצאתי אותה בתוך המון שבא לפסטיבל בכפר מרוחק. הם משכו את הכרכרה של המקדש ברחובות, ואוכלוסייה של חמישים כפרים נדחסה בכפר אחד. בחנתי כל פרצוף בקהל, ובסוף תפסתי אותה בזמן שצפתה בתיאטרון בובות. אתה יודע מה היא עושה עכשיו?" ראג'ו החליט לתת לשני את הסיפוק שבאמירת הדברים בעצמו. וולאן סיים את הסיפור כך, "היא יושבת, שותקת בכעס כל היום בחדר. אני לא יודע מה לעשות. יכול מאוד להיות שאחז בה דיבוק. אם הייתי יודע מה אני צריך לעשות איתה זה היה עוזר מאוד, אדוני."

ראג'ו אמר בלאות פילוסופית, "דברים כאלה הם שגרתיים בחיים. שום דבר לא צריך להטריד את האדם יתר על המידה."

"מה אני צריך לעשות איתה, אדוני?"

"הבא אותה לכאן. תן לי לדבר איתה," אמר ראג'ו בחשיבות.

ולאן קם, השתחווה עמוקות וניסה לגעת ברגליו של ראג'ו. ראג'ו התחמק. "לא ארשה לאף אחד לעשות את זה. רק לאלוהים מגיע כבוד כזה. הוא ישמיד אותנו אם ננסה לקחת לעצמנו את הזכויות שלו." הוא הרגיש כאילו קיבל לפתע שיעור קומה של קדוש. ולאן ירד במדרגות בצייתנות, חצה את הנהר, טיפס על הגדה שמנגד, ובמהרה נעלם מטווח ראייה. ראג'ו הרהר, "חבל שלא שאלתי אותו בת כמה הנערה. אני מקווה שהיא לא מעניינת. היו לי מספיק בעיות בחיים."

הוא ישב שם במשך זמן רב והביט בנהר שזרם לתוך הלילה. רשרוש עצי הבַּנְיַאן והפִּיפַּל סביבו היה רועם ומפחיד לפעמים. השמים היו בהירים. כיוון שלא היה לו דבר אחר לעשות, התחיל לספור את הכוכבים. הוא אמר לעצמו, "אזכה בפרס בעבור השירות החשוב הזה לאנושות. אנשים יגידו, 'הנה אדם שיודע את המספר המדויק של הכוכבים בשמים. אם יש לך איזושהי שאלה בנושא, כדאי שתתייעץ איתו. הוא יהיה מורה הדרך הלילי שלך לשמים.'" הוא אמר לעצמו, "מה שצריך לעשות זה להתחיל מהפינה ולהתקדם שטח אחר שטח. אף פעם לא להתחיל מהקצה של האופק, אלא תמיד מהכיוון השני." הוא פיתח תיאוריה. הוא התחיל את הספירה מעל דקלים שעמדו בשוליים מצדו השמאלי למעלה לאורך מסלול הנהר, ומשם לצד השני. "אחד... שניים... חמישים וחמישה..." הוא הבין פתאום שאם מסתכלים יותר עמוק - מתגלית קבוצת כוכבים חדשה. בזמן שלקח לו לשלב את זה בחישובים שלו, גילה שאיבד את נקודת המוצא והסתבך בחישובים חסרי סיכוי. זה התיש אותו. הוא התמתח על לוח האבן ונרדם תחת השמים הפתוחים.

שמש של שמונה בבוקר זרחה בחוזקה על פניו. הוא פקח עיניים וראה את ולאן עומד במרחק מכובד על מדרגה נמוכה. "הבאתי את אחותי," אמר ודחף קדימה נערה צעירה בת ארבע-עשרה שקלעה את שערה במהודק והתקשטה בתכשיטים. ולאן הסביר, "אני נתתי את התכשיטים האלה, הם נקנו בכסף שלי, אחרי הכול היא אחותי."

ראג'ו התיישב ושפשף את עיניו. הוא לא היה מוכן עדיין לקחת פיקוד על ענייני העולם. הצורך המיידי שלו היה בפרטיות לטקס רחצת הבוקר שלו. הוא אמר להם, "אתם יכולים ללכת לשם ולחכות לי."

הוא מצא אותם מחכים לו באולם העמודים העתיק. ראג'ו הושיב את עצמו על במה מעט מוגבהת במרכז האולם. ולאן הניח לפניו סל מלא בבננות, במלפפונים, בחתיכות קנה סוכר ובאגוזים קלויים וכלי נחושת מלא עד שפתו בחלב.*

[*     הפריטים המפורטים הם מנחות שמוגשות באופן מסורתי לאלים ולאנשים קדושים.]

ראג'ו שאל, "בשביל מה כל זה?"

"אדוני, זה ישמח אותנו מאוד אם תסכים לקבל אותם."

ראג'ו ישב והביט במאכלים. זה לא היה בלתי-רצוי. הוא מסוגל לאכול וגם לעכל כל דבר עכשיו. הוא למד לא להיות מפונק. פעם היה אומר, "מי יאכל את זה? אנא מכם, דבר ראשון בבוקר הביאו לי קפה ואִידְלִי.* אלה טובים בתור חטיפים לאחר כך." אבל חיי הכלא לימדו אותו לבלוע כל דבר בכל עת. לפעמים, שותף לתא, שהצליח להבריח בזכות טוב לבו של סוהר משהו בלתי-אכיל כמו כופתאות בשר כבש בנות שישה ימים שהשמן שלהן התחיל להסריח, חלק אותן עם ראג'ו, וראג'ו זכר איך זלל אותן בתאווה בשלוש לפנות בוקר - זמן שנבחר כדי שהאחרים לא יתעוררו וידרשו את חלקם. כל דבר יתקבל בברכה עכשיו. הוא שאל, "למה אתם עושים את כל זה בשבילי?"

[*     אידלי - סוג של מזון מהיר, קציצה מאודה מאורז ומעדשים.]

"הם גדלו בשדות שלנו ואנחנו גאים להביא לך אותם."

לא נדרשו לראג'ו שאלות נוספות. בהדרגה, התחיל לראות את עצמו כמנהל האירועים הללו. הוא כבר התחיל לחשוב שההערצה שמופנית אליו היא מחויבת המציאות. הוא ישב בשתיקה והתבונן במנחות זמן מה. לפתע הרים את הסל ונכנס לקודש הקודשים. האחרים הלכו בעקבותיו. ראג'ו נעצר לפני דמות אבן בכוך האפל. זה היה אל גבַה קומה עם ארבע ידיים, אוחז באלה ובדיסק, עם ראש מגולף להפליא, אבל נטוש כבר מאה שנה. ראג'ו הניח בטקס גדול את סל המאכלים למרגלות הדמות ואמר, "קודם כול זה שלו. קודם כול שהמנחה תלך אליו, ואז נאכל אנחנו את השאריות. אתם יודעים איך בגלל הנתינה לאל יש שפע במקום שיהיה מחסור? אתם מכירים את הסיפור?" הוא התחיל לגולל את הסיפור על דֶוַוקָה, איש מתקופה קדומה שקיבץ נדבות בכל יום בשער מקדש ולא נגע בדבר ממה שאסף לפני שהניח אותו למרגלות האל. באמצע הסיפור הבין שאין ביכולתו לזכור לא את מהלך הסיפור ולא את מטרתו. הוא שקע בשתיקה. ולאן המתין בסבלנות להמשך. הוא קורץ מחומר של איש מאמין. סיפור לא גמור או לקח חלקי מעולם לא הפריעו לו. הכול היה חלק מתוכנית החיים. כשראג'ו הסתובב וצעד במלכותיות בחזרה למדרגות הנהר, ולאן ואחותו הלכו בעקבותיו בשתיקה.

איך אפשר לזכור את הסיפור שאמי סיפרה לפני כל כך הרבה זמן? היא סיפרה לי סיפור בכל ערב בזמן שחיכינו לאבי שיסגור את החנות ויבוא הביתה. החנות נשארה פתוחה עד חצות. עגלות שוורים הגיעו בשעת ערב מאוחרת בשיירות ארוכות מכפרים מרוחקים, עמוסות אגוזי קוקוס, אורז ושאר מצרכים לשוק. החיות שוחררו מעוּלן למשך הלילה מתחת לעץ התמרינְד הגדול, והנהגים בקבוצות של שניים או שלושה שוטטו אל החנות בשביל שיחה או בשביל משהו לאכול או לעשן. איך שאבי אהב לשוחח איתם על מחירי הדגנים, על כמות הגשם, על הקציר ועל מצב תעלות ההשקיה. או ששוחחו על תביעות ישנות. אפשר היה לשמוע שוב ושוב אזכורים של שופטים, של עורכי דין, של עדים ושל ערעורים, נקטעים מדי פעם בצהלות צחוק - אולי נזכרו באיזשהו פסק דין מגוחך או בפרצה בחוק, ששעשעו אותם.

אבי שכח שהוא רעב או עייף כשהיתה לו חֶברה. אמי שלחה אותי כמה פעמים לבדוק אם אפשר לשכנע אותו לחזור הביתה. הוא היה אדם בעל מזג לא צפוי ולא היה אפשר באמת לנחש איך יגיב להפרעות. לכן אימנה אותי אמי ללכת, לבחון את מצב הרוח שלו ולהזכיר לו בעדינות את הבית ואת הארוחה. עמדתי מתחת לגגון של החנות, השתעלתי וניקיתי את גרוני בתקווה לתפוס את מבטו. אבל הוא היה שקוע כולו בשיחה ולא הביט לכיווני, ואני שקעתי בשיחה שלהם, למרות שלא הצלחתי להבין אף מילה ממנה.

לאחר כמה זמן, קולה של אמי נישא בעדינות על גבי הרוח הלילית וקרא, "ראג'ו, ראג'ו," ואבי הפסיק את פעולותיו, הביט בי ואמר, "אמור לאמך שלא תחכה לי. אמור לה שתשים חופן אורז וחובצה* בקערה, עם חתיכה אחת בלבד של לימון מוחמץ, ושתשמור את זה בתנור בשבילי. אני אבוא מאוחר יותר." במשך חמישה ימים בשבוע זה היה הנוסח הקבוע שלו. הוא תמיד הוסיף, "אני לא רעב כל כך הלילה." ואז אני מניח שהמשיך לשוחח עם חבריו על בעיות בריאותיות.

[*     חובצה - שארית הנוזלים לאחר חביצת החמאה. בדרום הודו נוהגים להוסיף אותה לאורז.]

אבל לא התמהמהתי כדי להקשיב להמשך. מיהרתי בחזרה הביתה. בין האור מהחנות ובין אור העששית העמום שהאיר את פתח ביתנו השתרע שטח חשוך, עניין של, אני מעריך, כעשרה מטרים, אבל המעבר בו גרם לי לזיעה קרה. דמיינתי חיות טרף ויצורים על-טבעיים שיזנקו ויתפסו אותי. אמי חיכתה לי בפתח הדלת ואמרה, "אני מניחה שהוא לא רעב! זה יספק לו תירוץ לדבר עם הכפריים במשך כל הלילה, ואז לישון שעה, ולהתעורר מקריאת התרנגול המטופש. הוא יהרוס לעצמו את הבריאות."

הלכתי אחריה לתוך המטבח. היא הניחה את הצלחות שלי ושלה זו לצד זו על הרצפה, קירבה את סיר האורז שיהיה בהישג יד, הגישה לי ולה בבת אחת, ואכלנו את ארוחת הערב שלנו לאור עששית הפח המפויחת שהיתה תלויה במסמר על הקיר. היא פרשׂה בעבורי מחצלת לשינה בחדר הקדמי, ושכבתי לישון. היא התיישבה לצדי, ממתינה לשובו של אבי. נוכחותה העניקה לי תחושת חמימות שלא תתואר. הרגשתי שעלי להפיק תועלת מקרבתה אלי, והתלוננתי, "משהו הולך בתוך השיער שלי," והיא העבירה את אצבעותיה בשערי וגירדה את עורפי. ואז פקדתי, "סיפור."

מיד התחילה, "פעם אחת היה איש בשם דווקה..." שמעתי את השם שלו מוזכר כמעט כל לילה. הוא היה גיבור, קדוש, או משהו כזה. אף פעם לא הבנתי בדיוק מה עשה או למה, השינה נפלה עלי עוד לפני שאמי הספיקה לסיים אפילו את ההקדמה.

ראג'ו ישב על המדרגה והביט בנהר שנצנץ בסנוורי הבוקר. האוויר היה קריר, והוא התאווה להיות לבד. אורחיו ישבו בסבלנות על מדרגה נמוכה יותר וחיכו שיתפנה אליהם, כמו חולים בחדר של רופא. היו לראג'ו מספיק בעיות משלו לחשוב עליהן. לפתע הוא התרגז על האחריות שוולאן הניח על כתפיו, ואמר בכנות, "ולאן, אני לא הולך להתעסק בבעיות שלך, לא כרגע."

"אני יכול לדעת למה?" הוא שאל בכניעות.

"כי ככה," ענה ראג'ו בהבעה פסקנית.

"מתי אוכל להטריד אותך, אדוני?" שאל.

ראג'ו ענה ברוב חשיבות, "כשהזמן יבשיל לכך," והוציא בכך את השליטה מממלכת הזמן והעביר אותה לידי הנצח. ולאן קיבל את תשובתו בהכנעה וקם ללכת. זה היה די נוגע ללב. ראג'ו הרגיש שהוא חייב לו על דברי המאכל שהביא, לכן אמר בפייסנות, "זאת האחות שסיפרת לי עליה?"

"כן, אדוני. זאת היא."

"אני מכיר את הבעיה שלך, אבל מעדיף להקדיש לזה קצת מחשבה. אנחנו לא יכולים לכפות פתרונות. כל שאלה צריכה להמתין לזמן הנכון שלה. אתה מבין?"

"כן, אדוני," אמר ולאן. הוא נגע באצבעותיו במצחו ואמר, "מה שכתוב כאן זה מה שיקרה. איך אנחנו יכולים לשנות את זה?"

"אנחנו לא יכולים לשנות את זה, אבל אנחנו יכולים להבין את זה," ענה ראג'ו ברוב חשיבות. "ועל מנת להגיע להבנה הנכונה, צריך זמן." ראג'ו הרגיש כאילו צימח כנפיים. בקרוב, כך הרגיש, יוכל לרחף באוויר ולנחות על צריח המקדש העתיק. דבר לא יוכל להפתיע אותו. לפתע מצא את עצמו שואל, "הייתי באמת בכלא, או במין סוג של גלגול?"

ולאן נראה רגוע וגאה על שזכה לשמוע את כל זה מאדונו. הוא שלח מבט מלא משמעות באחות הבעייתית שלו, והיא השפילה ראש בבושה. ראג'ו הכריז, מיישיר מבט לנערה, "מה שצריך לקרות צריך לקרות. אין כוח בשמים או על האדמה שיכול לשנות את מהלכו, בדיוק כמו שאי-אפשר לשנות את כיוון זרימת הנהר." הם לטשו עיניים בנהר, כאילו שהתשובה לבעיותיהם מסתתרת שם, ופנו ללכת. ראג'ו התבונן בהם כשחצו את הנהר וטיפסו על הגדה שמנגד. לא עבר זמן רב והם נעלמו מטווח ראייה.