פרולוג
תוֹרַלְד נכנס פנימה, אך הדלת סירבה להיסגר מאחוריו. השלג חדר לפתח הדלת יותר מהר משהצליח לדחוק בו החוצה ברגלו. הוא הידק את זרועותיו סביב הצרור שאחז והסתער על הדלת כמו פר. הדלת החזיקה מעמד והוא נעל אותה. אני בבית. אני בטוח עכשיו.
הוא התקרב אל הצוהר והביט החוצה. לא ניתן היה לראות כלום. בטח לא במזג אוויר כזה. אף על פי כן... הוא הניח את הצרור על השולחן וסגר את התריסים.
קוֹלְקַגָה. דבר לא יכול לעצור את קוֹלְקַגָה.
פטפוטי זקנות! מה יכולים קוֹלְקַגָה לרצות ממנו? הוא חסר־חשיבות! ברגע שעלתה בו המחשבה, נדמה שכל חייו חולפים מול עיניו. הסמים שמכר מחוץ לגילדת־המועצה. אוּפָּה לאנשים שעישנו עד מוות.
שטויות! אם יגיעו הצללים השחורים, זה לא יקרה כי מכר עשבים לא מזיקים מצריף בקצה העולם. אם יגיעו, זה יקרה בגללה...
תוֹרַלְד לטש מבט בצרור שעל השולחן. הסטייה. היא לא בכתה. אולי כבר מתה. זה יהיה הכי קל. רעד חלף בגופו. פרוות הדוב שלבש הייתה כה עבה שכמעט מילאה את החדר שבו עמד, אך לא סייעה להפיג את הקור שבגופו. הוא גישש אחר רצועות המעיל. האצבעות היו קפואות עד העצם וסירבו לציית. הוא נשף על הגחלים באח וחימם את ידיו מעל האש. הכפור נמס מהפרווה ורחש מעל הגחלים הלוהטות.
אוֹלְבֶה הארור שנופף בחרבו בגילופין. מה חיפש? את הסטייה? אלא מה? זה לא משנה. אוֹלְבֶה לא ראה את הילדה. היא בטוחה.
בטוחה?! יצאת מדעתך? יש לך חיים משלך לחיות!
לא חיים שראויים למילות שיר, ללא ספק, אבל הוא לא יכול לסחוב איתו ילדה! בטח לא אחת כמוה. הוא ידע שעליו לפעול.
תוֹרַלְד שלף את הסכין ולטש מבט בסטייה. היא ישנה. אגרופו היה גדול מפניה. הוא הניף את הלהב. הילדה פקחה את עיניה. הן היו ירוקות. חסרות־פחד. תוֹרַלְד שאג ונעץ את הסכין בשולחן לצדה. "כֶּשֶׁף־סוּמִים! זה מה שאת! ילידת־מוות!"
הוא לפת את הקנקן ורוקן לקרבו שיירי בירה פושרת. לאחר מכן שחרר את הילדה מהשמיכה, כאילו פתח אריזת מתנה. היא שכבה ונופפה באגרופיה.
שיטות ריפוי עתיקות עלו בזיכרונו. מעשיות שלא ראויות לתשומת לבו. אף על פי כן... הוא הצמיד את אגודלו ללהב הסכין עד שזבה טיפת דם. הוא הניח לה לזלוג מטה לתוך פי הילדה. דבר לא קרה. הוא קילל את עצמו על טיפשותו. לְמה ציפה? ניבים?
הסוּמִים לא קיימים!
תוֹרַלְד השעין את זרועותיו על השולחן ונאנח.
"אז מה את, בשם שְׁלוֹקְנָה? את לא רוח רפאים. ואת לא מהסוּמִים. את רק בעלת מום?" הוא הניח אותה על בטנה והעביר את ידו לאורך עמוד השדרה חסר הזנב. הנביא יודע שאינו מקשיב לפטפוטי זקנות, אבל הילדה דיברה בעד עצמה. היא לא הייתה מבני־יִים.
את הרָקָב.
הוא לטש מבט בכפות ידיו כאילו היו אמורות כבר להירקב. "את לא יכולה להיות כאן, אבל אף אחד לא ייקח אותך!" הוא הרים אותה והחזיק בה מול פניו. גילה היה ימים ספורים בלבד. ראשה כוסה פלומה רכה שנצבעה נחושת מזיו האח.
"אני יכול להרוג אותך. זה מה שעלי לעשות. להציל את עצמי." אך הוא ידע שאינו מסוגל לעשות זאת. כבר ידע זאת כשחפר אותה החוצה מהשלג ליד מעגל האבנים. "לעולם לא תודי לי על כך, ילדה. יהיו אלה חיי בדידות בדרכים, ואת תמצאי חֶברה טובה משלי תחת השולחנות בבתי מרזח."
התינוקת חייכה. חיוך חסר שיניים. הוא הניח אותה חזרה. הוא ידע מה עליו לעשות. נדמה שזה קשה יותר מהריגתה, אך לא הייתה לו ברירה. הוא לא יכול להסתובב עם ילדה חסרת־זנב. הוא לטש מבט בטיפת הבירה שנותרה בקנקן. לאחר מכן נטל את קופסת רדיד־החלומות מהמדף. חומר חזק דיו להרוג את הצרור הקטן. הוא חייב להיזהר. תוֹרַלְד בזק קמצוץ מהאבקה בקנקן וניער עד שחדלה להקציף.
"את יודעת כמה זה עולה, ילדה?" הוא טבל מטלית בבירה והצמיד לפי הילדה. היא ינקה כמו משד אישה. לאחר מכן צפה בה עד ששמורות עיניה החלו לצנוח. הוא משך את הסכין מהשולחן. צלקת חיוורת נותרה בעץ.
תוֹרַלְד נעץ את הסכין בגב הילדה. היא פלטה צווחה. הוא הניח את ידו על פיה. היבבות חתכו בו כפי שחתך הוא בה. דם זלג על השמיכה. אבן נגולה מעל ליבו כשראה שביכולתה לדמם. לְמה ציפה? הוא נהיה היסטרי?
תוֹרַלְד לא עצר לפני שנוצרה לילדה גומה עמוקה בשיפולי גבה, עם סימנים דמויי טופרים. הילדה הפסיקה לבכות מהר מהצפוי. "אם מישהו שואל, הזאב לקח לך את הזנב. את שומעת? הזאב!"
עיניה נעצמו. לפתע חשש שנתן לה יותר מדי רדיד־חלומות. הוא הצמיד את אוזנו לחזה ובדק שהיא נושמת כראוי, אף שלא ידע מה ראוי לסטייה.
בת־מוות. את תביאי למותי.
תוֹרַלְד הניח לה לשכב על השולחן. הוא הידק לגופו את הפרווה ויצא לסערה. כמו זקנה מבועתת דמיין צללים בין עצי האשוח הקפואים. אך לא היה שם דבר. לא קוֹלְקַגָה. מוות פתאומי לא ארב מעבר לפינה. עדיין לא.
אוּלְבְהַיים נפרשה לנגד עיניו. בפעם האחרונה. הוא שלף אֶת אֵת החפירה מהשלג והחל לפלס את דרכו לעגלה.
