הומניסט בשמש

א. בין הדלות לשמש

 

אלבר קאמי הוא לי מקור של השראה ומאגר בלתי נדלה של תובנות. אני שב וחוזר לספריו, מתבגר בין דפיהם, משיל דרכם את הציניות והספקנות שעמסתי בדרך. אולי עכשיו, כשהמאה הפרומתיאית באה אל קִצה, הגיעה העת להעריך את תבונתו חודרת הלב על כמה מקווי אופיה, את עמידתו כנגד המשמעויות הניהיליסטיות במאה העשרים הנובעות מרצח המלך ומות האלוהים. אי אפשר שלא לכבד את קריאתו לשמור על צלם אנוש דווקא בהעדר גבולות מטאפיסיים; את עקביותו במאבקו נגד הרדיקליזם המופשט והאלימות-המצדיקה-כול; את בדידותו לעתים מול התנשאותם של אינטלקטואלים צרפתים אחרים; את העיצוב הספרותי הפשוט והתמציתי שהעניק לכמה מהבעיות הקיומיות של חיינו – ייאוש ואושר בלא אמונה, התאבדות ומאבק בלא תכלית, חירות בלא תהילה, מוות בטרם עת. אני היום בגילו של קאמי כשנספה באותה תאונת דרכים לפני ארבעים שנה, ואני מפנים את השראתו במחשבותי ומתחבר בקלות לדלות ולשמש שמהן פרץ אל הטרקלינים של פריס.

 

מה היה חושב קאמי על גורלה של מולדתו, שאליה חש ‘תאווה בלתי מרוסנת’, אילו שב היום לביקור באלג’יריה? אפשר שהיה נזכר באביו, לוסיין אוגוסט, המגלם מטאפורית באדם הראשון, ספרו הבלתי גמור של קאמי, את ‘הדור הראשון של אלג’יריה הצרפתית’. האב שירת בחיל הכיבוש הצרפתי, ואף השתתף בכיבוש עיירת הגבול אוּזְ’דַה בחופו המרוקאי של הים התיכון. ישבתי שם באוז’דה, בשולחן הפינתי של בית-הקפה, והרהרתי לי: האם היה קאמי מתחזק בהשקפתו המקורית על אלג’יריה צרפתית (הדגם שהאמין בו קרם עור וגידים לבסוף לא בצפון אפריקה כי אם בדרום-אפריקה), עומד בסירובו להלל את הלאומיות של העולם השלישי, דבק עדיין בצורך בקיומה של חברה רב-לאומית ורב-תרבותית? כאדם שלא ערק מעולם משדה המערכה של המוסר הציבורי, הוא לא היה מאושר מהתגשמות נבואתו, שהרי כבר ב-1958 אמר: ‘חבל שאין לנו אנשי מוסר שהיו מקבלים בפחות שמחה את אסונות ארצם’.[1]

 

כאן באוז’דה פגש אבי, שהצפין לבדו כנער מהרי האטלס כדי לחפש עבודה, את אמי שבאה עם משפחתה מאלג’יריה דרך הגבול הקרוב. בסתיו 1997 שבתי לראשונה לעיר הולדתי. ימים אחדים היססתי אם לבוא למקום בגלל שמועת שווא בעיתונות הצרפתית על קנאי איסלאם אלג’ירים שטבחו בעשרות אזרחים באוז’דה. בבית-הקפה שאבי עבד בו רכנו סביבי יושבי המקום, נוגעים לא נוגעים בחיבה ב’אוז’די’ שבא מעבר לים. באוויר ריחף האיום הפונדמנטליסטי שנשב מהגבול האלג’ירי, מרחק כמה מאות מטרים מאותו בית-קפה, כמו נועץ שיניו ביושביו. שתי רעות חולות חותכות עכשיו בבשרה החי של אלג’יריה – פונדמנטליזם אסלאמי מכאן ושלטון צבאי מכאן. כמו לא חלפו יותר מארבעים שנה מהוויכוח ההוא, מדיבוריו של סארטר על ‘אלג’יריה חופשית’ ומהיסוסו של קאמי בין אמו האלג’ירית לבין הצדק.

 

‘הוצבתי בחצי הדרך בין הדלות לבין השמש,’ העיד קאמי בהקדמתו המאוחרת לפנים וחוץ (1937), מסות שחרות שפרסם בהיותו בן עשרים ושתיים.[2] הדלות מנעה ממנו לחשוב שהכול טוב תחת השמש ובהיסטוריה; השמש לימדה אותו שההיסטוריה אינה הכול. בעדות עצמית כתב כעבור שני עשורים: ‘יש בדפים הגולמיים האלה מידה רבה יותר של אהבה אמיתית משיש בכל הדפים שכתבתי לאחר מכן.’ כל אמן נוצֵר בתוך תוכו מעיין אחד ויחיד, המזין את מה שהינו ואת מה שהוא אומר במשך כל ימי חייו. כאשר חרב המעיין, היצירה נסדקת. המעיין של קאמי נמצא באותו עולם של עוני ושל אור. באפריקה שלו, הים והשמש אינם עולים פרוטה. המכשולים שנתקל בהם היו הדעות הקדומות, צרות העין והאיוולת, ואת החסינות מפני אלה חב לבני משפחתו, ‘שחיו כמעט בחוסר כול ואף על פי כן לא איוו להם כמעט דבר. משפחה זו, בשתיקתה, באיפוקה, בגאוותה הטבעית, המסתפקת במועט, משפחה זו, שאפילו לא ידעה לקרוא, לימדה אותי לקח נעלה מכול, שכוחו יפה עד עצם היום הזה.’

 

את הפועלים ביקש להציג כעשירים ואת הבורגנים כעניים. כאשר חוֹבר העוני לחיים ‘נטולי השמים ונטולי התקווה’ שגילה בפרברי הערים, קאמי מגיע למסקנה שצריך למלט את יושביהם מן החרפה הכפולה, כלומר מן הדלות ומן הכיעור. ‘אף שנולדתי עני, בשכונה של פועלים, לא ידעתי מהי מצוקה עד שהכרתי את הפרברים המנוכרים שלנו.’ עוניו שלו לא היה עוני חשוך של משכנות מצוקה ועזובה, אלא עוני הנכרך תמיד באור, בשמש ובים. הדלות שידע בילדותו ובנעוריו האירה את ‘התפרצויות המרי’ שלו, שימשה לו מאגר של עוצמה בבגרותו, הזינה את רגישויותיו החברתיות, טיפחה את חוש הצדק הטבעי שלו, והציבה גבולות לא נראים בינו לבין שותפיו האינטלקטואלים לעתיד.

 

קאמי מעולם לא נטש את נוף שכונתו. כבר בבית-הספר התיכון הגיש לז’אן גְרֶנייֶה, מורהו לפילוסופיה שחשף בפניו לראשונה את התרבות הים-תיכונית, שני חיבורים: ‘בית-החולים של הרובע העני’ ו’הקולות של הרובע העני’.[3] מעמדו בשכונה היה דו-משמעי: הודות לדודו בעל האמצעים ולחמותו, היה לבוש תמיד כדנדי, אלגנטי להכעיס. אך דימויו זה לא ניתקו משכונת העוני, שאליה רחש תמיד חיבה ונאמנות. בצעירותו נע כעדותו ‘בין פנים לחוץ’, בין דנדיות לדלות, בין הנוף לאדם. הוא חש סולידריות עם ידידיו העניים כמו עם הטבע. כעבור שנים ניסח את הרגשתו ביחס לנוף הפיסי והאנושי: ‘אם אני מבקש לכתוב על בני-אדם, איך אוכל להינתק מהנוף? אם השמים או האור מושכים אותי, האם אשכח את העיניים והקול של אלה שאני אוהב?’[4]

 

גם כשהצמיח קאמי כנפיים ועזב את שכונתו לא זנח את האמפתיה למצוקותיהם של המקומיים, מפני שחווה אותן בעצמו. בטיילו בקסבה של אלג’יר הוא מגלה, כדברי ידידתו בּלַנש בּלן, את ‘החיים התת-קרקעיים, הברבאריים והחופשיים כאחד.’ באלג’יר יש משהו מיוחד, יש בה תערובת תרבותית ים-תיכונית למרות ההפרדה שביקשו לעשות הפולשים הקולוניאלים בינם לבין המקומיים הערבים.

 

בתשובה עקיפה לדברי סארטר, שטען כי קאמי הספיק לשכוח את העוני שממנו בא, כתב קאמי שהפתרון הפוליטי נוסח ‘אלג’יריה אלג’ירית’ איננו מענה למצוקותיהם של הילידים. הוא מזכיר את ילדותו: ‘אני חושב על אותו ילד החי בשכונת עוני, אותה שכונה, אותו בית, עכשיו, אחרי שנים רבות כל-כך, הוא יכול לשוב לשם בעיצומו של הלילה, הבית עדיין ספוג בגופו, רגליו שמרו בתוכן את הגובה המדויק של המדרגות, ידו אוחזת במעקה באימה מפני המקקים, אימה שלא התגבר עליה מעולם.’[5]

 

ביוני 1938 שהה קאמי עשרה ימים רצופים בקביליה. סדרת המאמרים על הקבילים (הבֶּרבֶּרים האלג’ירים) שנשאה את הכותרת ‘דלות בקביליה’ היתה נקודת ציון בקריירה שלו.[6] יום-יום תיאר את המצוקה בכפרים הקטנים, את תת-התזונה, את מצב התברואה הירוד ואת הקושי של התושבים לשמור על צלם אנוש. מכאן זעקת הלב של קאמי: הַעדיפו את החיים על פני הדוקטרינה, תהא זו דוקטרינה מרקסיסטית או דתית. כצרפתי חש בושה שמא הוא שותף לצביעות הקולוניאלית.

 

אם חיבורו הפואטי כלולות (1938),

 

באותו קיץ של שנת 1938, קאמי וחברים הוציאו לאור את הגיליון הראשון של כתב-העת חופים (Rivages). קבוצת הסופרים והאמנים ביקשה באמצעותו לפתוח חלון לרוח הים-תיכונית של הספרות. על השער הופיע כחול הים, פרי מכחולו של פייר-אנדרֶה אֶמֶרי. כותרת המשנה בישרה על ‘כתב-העת לתרבות הים התיכון’.

 

צעירים צרפתים ואלג’ירים, כותבים ממרוקו ומתוניסיה, חברו יחד למניפסט תרבותי. הם תכננו לפרסם את כתב-העת שש פעמים בשנה. הוא הופיע פעמיים בלבד. הכוונה היתה להשיג חומר מכל ארצות הים התיכון ולפרסם תעודות תרבותיות, כמו טקסטים עתיקים מכרתים. הים-תיכוניות עמדה באוויר. בהצהרת הכוונות כתב קאמי שלקיומו של כתב-עת חדש צריכה להיות סיבה. זה הנוכחי מבקש להגדיר תרבות קיימת:

 

 

 

לא ייעלם מעין איש, שגל של נעורים ואהבה לאדם ולמעשה ידיו בא מן הים שלנו ושטף את חופיו. מגמות שונות, לא מתואמות, עזות ונמרצות, מוצאות להן כאן ביטוי שגוי ובלתי מדויק. אך יש להודות שהן ניכרות בתחומים שונים ביותר זה מזה: בתיאטרון, במוסיקה, באמנויות הפלסטיות ובספרות: ובכולן עד אחת מפעמת אהבה לחיים וכולן נדרשות לתבונה שאין עמה פניות. זה לא כבר, יכולנו להתייחס לחוסר פניות כאל דבר טבעי. היום, יש להניח כי כמה בעלי מחשבה מתבשמים ממנה בסתר. בזמנים שאהבת הדוקטרינות שוקדת לנתקנו מן העולם, אין כל רע באנשים צעירים, בנים לאדמה צעירה, הנאחזים בנכסים שאינם נכסי צאן ברזל – אלו נכסי יסוד הנותנים משמעות לחיינו: ים, שמש, ונשים בלב האור. כל אלה הם אוצרותיה של תרבות חיה ונושמת, השאר אינו אלא ציוויליזציה מתה ואנו דוחים אותה מאתנו והלאה.

 

אם צודקים האומרים שתרבות אמת יש בה מידה של ברבאריות, אין דבר ברבארי שלא יהיה קרוב ללבנו. צריך רק להגיע לכלל הסכמה על פירוש המלה, וזה כשלעצמו מהווה מצע. מפירנצה ועד ברצלונה, ממרסיי ועד אלג’יר, עם שלם, חפוז וידידותי, מלמדנו לקח על חיינו. בלב הישות האינסופית ודאי שוכנת לה ישות בלתי נראית לעין, שכן יש בה די צורך כולנו, היא שוכנת לחוף הים התיכון, ניזונה מן השמים ומן הים: את הישות הזו אנו נכספים לעורר לחיים, או למצער את צורותיה הססגוניות של התאווה לחיים שהיא מכניסה בלב כל אחד ואחד מאתנו.[7]

 

 

 

חופים עיצב את השקפתו בין היתר מהמקורות התרבותיים והאינטלקטואליים שבין חופי הים התיכון. במערכת כתב-העת היו חברים קאמי, רנה-ז’אן קְלוֹ, קלוד דה פְרֶמנוויל, גבריאל אודיזיו, פרופ’ ז’אק אֶרגון, ז’אן היטייֶה. הגיליון הראשון כלל בין היתר תרגום של סרוואנטס ושירה של לורקה. היה גם מניפסט התיאטרון של קאמי, שזיהה עצמו עם כתב-העת. בגיליון השני הופיעו שירים איטלקיים של אאוג’ניו מוֹנטאלֶה, שירי-עם אנדלוסיים, מאמר של עמנואל רובלס, חמישה עמודים מתוך ‘קיץ באלג’יריה’ של קאמי שיפורסמו שנה אחר-כך בכלולות. הגיליון השלישי לא יצא לאור כיוון שכלל מחווה ללורקה, אויב ספרד של פראנקו. החומר הושמד ב1940- על-ידי משטר וישי.

 

מלבד היותו סופר והוגה, מסאי ומחזאי, במאי ושחקן, היה קאמי גם הפרוזאיקן הלירי של הים-תיכוניות. ב-8 בפברואר 1937, חודשים ספורים לפני הופעת חופים, נשא קאמי הרצאה ב’בית התרבות’ באלג’יר שכותרתה ‘התרבות הים-תיכונית החדשה’, ובה ניסח לראשונה את חזונו ההומניסטי. קאמי מבקש להעניק משמעות אנושית לאקלים הדעות הצומח באגן הים התיכון, בניגוד לפשיזם המבסס גם הוא את חזונו על המסורת הים-תיכונית, אם כי מדגיש את האיבה והלאומנות בים שלנו. איזה משני חלומות אלה – ההומניסטי או הפשיסטי – יקרום עור וגידים?

 

 

 

לשרת את עניין האזוריות הים-תיכונית עשוי אמנם להיראות כניסיון להשיב על כנה מסורתיות עקרה שאין לה עתיד, או גם לפאר, לשבח ולרומם תרבות אחת על פני חברתה, ותוך שימוש מהופך בפשיזם, למשל, לקומם את העמים הלטיניים נגד עמי הצפון. זה המקור לאי הבנה מתמדת. מטרת הכינוס הזה היא לנסות לסלקה. הטעות כולה נעוצה בעירוב המושגים ים-תיכוניות ולטיניות: אנו מייחסים לרומי את מה שנבט וצמח בקרקע אתונה. לנו הדבר ברור כשמש: אין מקום לרעיון שאפשר להגדירו כלאומנות של השמש. לא נאבה ולא ניאות לקבל עלינו עול מסורות, ולא נקשור את עתידנו למעשים, יהיו גדולים ככל שיהיו, שהם נחלת העבר. מסורת היא עבר המסלף את ההווה. הים התיכון המקיף אותנו הוא ארץ חיה ונושמת, הומה שחוק ומשחק. מצד שני, הלאומנות, במעשיה, חרצה את דינה.

 

תנועות לאומיות צומחות בהיסטוריה האנושית כסימנים של שקיעה. כאשר המבנה האדיר של האימפריה הרומית החל להתפורר, כאשר אחדותה הרוחנית, שעמים רבים ושונים שאבו ממנה את טעם חייהם, החלה להתפוגג, אז, ורק אז, בשעת השקיעה, הופיעו התנועות הלאומיות. ומאז שוב לא עלה בידי המערב ללכד שורותיו. בימים אלה, הבינלאומיות מנסה להשיב עטרה ליושנה, לתת כיוון ומשמעות. אך לא עקרון הנצרות מדריך אותה… האדם הוא העיקרון. לא אמונה, כי אם תקווה. חברה אנושית יש לה קיום אך ורק אם נמחקו הגבולות ונעלמו ההבדלים בין עם לעם, ואת אחדותה וגדולתה היא שואבת מעיקרון של רוחניות… משום כך אנו דוחים, בראש ובראשונה, את רעיון הלאומיות הים-תיכונית. מצד שני, לא ידובר בשום פנים ואופן בעליונותה של התרבות הים-תיכונית. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, היא כלי הביטוי שלו. ועליונות תרבותית קיימת אך ורק אם יש תיאום בין השניים. אין תרבות גדולה פחות או יותר. יש תרבויות אמיתיות פחות או יותר.[8]

 

 

 

הים-תיכוניות בשביל קאמי הצעיר היא קריאת תיגר על אירופה הקרה, השמה מבטחה בהיסטוריה ולא בטבע. יבשת האידיאולוגיות וההפשטה מתנכרת לכאן ועכשיו. ואילו הוא רואה את המשמעות גלומה באבן ובחולות ובשמש הזורחת. מלכותנו היא העולם הזה ואין משמעות מעבר לקיום. יש רק קיום ורק הוא משמעותי. התכלית מבוטלת. היש הוא התכלית. הים-תיכוניות מגלמת אפוא את האתגר לממש את הניסיון, לאשש את היש. את התשוקה למגע קרוב יותר בין אדם לעולמו. בניגוד לקפקא, קירקגור וסארטר, הרגיש קאמי באופן אינסטינקטיבי שהעולם יכול להופיע כזר ועוין, אך באופן בסיסי עלינו לחיות בו כבביתנו היחיד. הוא דוחה כל סוג של ‘קפיצה’ או טרנסצנדנטיות – ‘לא שמישהו צריך להתנהג כחיה, אך אין לי עניין באושר של מלאכים.’

 

ההוויה הים-תיכונית היא ‘מחשבת השמש, אשר בה, מימות היוונים, אוּזן הטבע תמיד על-ידי ההתהוות. ההיסטוריה של האינטרנציונל הראשון, שבמהלכה לחם הסוציאליזם הגרמני בלי הרף במחשבת החירות של הצרפתים, הספרדים והאיטלקים, היא ההיסטוריה של המאבק בין הרוח הים-תיכונית לבין האידיאולוגיה הגרמנית. חירות מודעת נגד עריצות רציונלית.’[9] לפילוסופיה זו הוא קורא ‘חוש מידה’. במסתו ‘גלות הלנה’ (1948) מאבחן קאמי שאירופה זנחה את המורשת היוונית, מורשת היופי. הגלינו את היופי. המחשבה היוונית מעולם לא הגיעה לקיצוניות, היא לא שללה את הקדוש או את התבונה. היא לקחה הכול בחשבון, מאזנת צל עם אור. אירופה, מצד שני, חיפשה את הטוטליות. היללה דבר אחד בלבד: את שלטון העתיד של התבונה.[10]

 

ארבע שנים מאוחר יותר כותב קאמי בהאדם המורד: ‘אירופה שרויה במאבק זה שבין הצהריים לבין חצות. היא התנוונה מפני שנטשה מאבק זה, בכך שהאפילה על היום על-ידי הלילה. הריסתו של איזון זה מניבה היום פרי הילולים. משניטלו אמצעי התיווך שלנו, ומשגורשנו מעל פני היופי הטבעי, שוב אנו נמצאים בעולם התנ’ך, דחוקים בין פרעונים אכזרים לבין שמים ללא רחמים. אנו, הים-תיכוניים, חיים תמיד באותו אור עצמו. בלב לבו של הלילה האירופי מחכה לזריחתה מחשבת השמש, זו התרבות בעלת שתי הפנים, וכבר היא מאירה את דרכי העליונות האמיתית.’[11]

 

ומסקנתו, אחד המשפטים הנפלאים בתולדות הפילוסופיה: ‘ללמוד לחיות ולמות, ולסרב להיות אל, כדי להיות אדם. העולם הוא אהבתנו הראשונה והאחרונה תחת השמש. אנחנו נושמים את אוויר השמים שלנו, והצדק חי. עתה נולדת השמחה המופלאה, העוזרת לחיות ולמות, ואנו מסרבים מעתה לדחותה למועד מאוחר יותר. אנו נבחר באיתקה, בארץ הנאמנה, במחשבה הנועזת והצנועה, בפעולה הבהירה, בנדיבות האדם המבין.’[12]

 

שיריו המעטים של קאמי, פרוזה לירית בהשראת המשורר רנה שאר, חסכניים ואימפרסיוניסטיים, ראו אור לראשונה בלוזאן באלבום הנושא את השם זרע השמש. השירים נכתבו בצמידות לתמונות שצילמה אנרייט גרנדה בווקלוז בדרום צרפת, מקום מגוריו של שאר.

 

 

 

עַל הַמִּשְׂמָר פֹּה, תַּחַת מָגִנֵּי

 

טִיט פּוֹשֵׂר, עַם שֶׂל מְלָכִים.

 

עֵשֶׁב צוֹמֵח

 

בֵּין עִגוּלֵי הָרַעַף הָרַכִּים.

 

הָאוֹיֵב הוּא הָרוּחַ;

 

בַּעֲלַת-בְּרִית, הָאֶבֶן.

 

בְּכָל שְׂרִירָיו הַחֲלָקִים הַדֹּלֶב

 

יִתְמַתַּח אֶל שֶׂמֶשׂ רְחוֹקָה. נָמֵר שֶׂל

 

חֹרֶף הוּא, זֵעַת-כְּפוֹר תִּיבַשׂ בְּתַלְתַלֵּי

 

רַעֲמָתוֹ.

 

שַׂלִּיט זוֹעֵם הוּא הַמִּיסְטְרַל, וּכְאָדוֹן

 

עַל אַדְמוֹתָיו יִשֹׂב. אֲפִלּוּ הַשְׂמָשׂוֹת

 

שָׂכְרוּ. הַבְּרוֹשׂ יָקוּם נֶגְדּוֹ אוֹ יִשָׂבֵר.

 

אַךְ רִשְׂרוּשָׂן הַמִּתְאָרֵךְ שֶׂל צַפְצָפוֹת

 

יָגֹל-יַתִּישׂ כֹּחוֹ שֶׂל רוּחַ. תּוֹרַת

 

הָאֶחָד הִיא כָּבוֹד, וְתוֹרָתָן עַקְשָׂנוּת

 

הַנֹעַם. מַה נַּעֲשֶׁה לְעָרֵיכֶם

 

וּלְבָתֵּי-סִפְרְכֶם?

 

בְּאוֹר-הַבִּכּוּרִים יָבֵשׂ יִהְיֶה הַחֹרֶף.

 

עַל אַדְמוֹת הַשֶׂמֶשׂ מְכַבֶּה אוֹגוּסְט

 

אֶת הַצְּבָעִים, אֲבָל הַקֹּר נוֹצֵץ, לַשָׂמַיִם

 

כְּחֹל-שֶׂלֶג. קֵיצֵי-שְׂחוֹר, חָרְפֵּי-פַּז,

 

שְׂנֵי פָּנִים לְכֹחַ אֲמִתִּי.

 

הָאֱמֶת פְּנֵי אָדָם לָהּ.

 

אֲחֵרִים אַחֲרֵינוּ עוֹד יַקְבִּילוּ עַל זוֹ

 

הָאֲדָמָה פְּנֵי שֶׂמֶשׂ רִאשׂוֹנָה, יֵאָבְקוּ,

 

יִלְמְדוּ אַהֲבָה גַּם מָוֶת, עִם הַחִידָה

 

יַשְׂלִימוּ, וּכְאַלְמוֹנִים לְבָתֵּיהֶם

 

יָשׂוּבוּ. מַה-יָּפָה הִיא מַתַּת הַחַיִּים.[13]

 

 

 

באחרית הדבר שכתב שאר לזרע השמש, חמש שנים לאחר מותו של קאמי, מספיד המשורר את הסופר: ‘קאמי שהצביע על הדֶבֶר, נושא את משא הקללה… נווה המדבר של המקום האחר יהיה הכוכב שחלף בשמים ונגע בלבנו מאחורי הזכוכית.’ שאר היה דגם ההשראה הפואטי של קאמי, שהעריצו, רצה להידמות לו וכתב שירה בסגנונו. מי יודע, אלמלא התאונה ההיא, איזה גורל שירי נועד לקאמי?[14]

 

כך או כך, האם קאמי רומז באדם הראשון, שהמיתוס הים-תיכוני נסדק משעה שהרעיונות הקרים של אירופה, כמו הלאומיות, חלחלו והרעילו את חופיו הדרומיים? אפילו אביו, שחי על חופי הים התיכון, נאלץ לשוב לאדמת אירופה, להילחם את מלחמותיה ואף למות בה על מזבח הלאומיות ב-1914. האם אלג’יריה, זירת ‘המלחמה המלוכלכת’, היא בבואה שבורה של המיתוס הים-תיכוני?

 

הבן, אלבר קאמי עצמו, שב ומתגייס להיסטוריה בלוקחו פסק-זמן מהטבע. הוא היה בין אלה שלחמו במחתרת הצרפתית נגד הנאציזם. במכתב הרביעי מתוך מכתבים לידיד גרמני (1945) מתאר קאמי כיצד הוא וידידו הגרמני האמינו יחד כי ‘לעולם זה אין משמעות סופית,’ אך כל אחד הסיק מסקנות שונות מכך.[15] הגרמני האמין בטוב היחיד שהוא מכיר – תהילת ארצו. ‘ולמען האמת, אני שהאמנתי כי חשבתי כמוך, אינני יכול למצוא שום טיעון שבאמצעותו אענה לך חוץ מחיבה אלימה לצדק.’ והנה, ‘הצדק’, הזהה עם לאומיות אצל אלה שדרשו את ריבונותה הערבית של אלג’יריה, מתייצב במלחמה על העצמאות האלג’ירית נגד אמו. קאמי אינו מצליח להיפטר ממארת הלאומנות, פִּריה החוטא של אירופה.

 

ב’מכתב לפעיל אלג’ירי’ פונה קאמי ב1955- לעזיז קְסוֹס, סוציאליסט מ’מפלגת המניפסט’ האלג’ירית.[16] קאמי מספר לחברו הערבי שכאבו על ההידרדרות במולדתם המשותפת דומה לכאב בריאותיו. הוא קרוב לסף הייאוש. לחשוב שניתן לשכוח את הטבח שעשו המוסלמים בצרפתים בפיליפוויל ובערים אחרות פירושו לנעול את הלב האנושי, הוא אומר. מצד שני, התפיסה שדיכוי העם הערבי יגרום לאמון ולהערכה כלפי צרפת, גם זה סוג של טירוף. הרעיון שהעימות הוא חזיתי ומשתתפיו נידונים להכאיב אלה לאלה, ללא רחמים, איננו נסבל ומרעיל את החיים. שהרי הם דומים מצד תרבותם, תקוותם זהה, זוהי אחווה של אחים, אהבה משותפת לארץ אחת. קאמי יודע בבירור שהם אינם אויבים, שניתן לחיות באושר בארץ הזאת, הארץ שלהם. הוא איננו יכול להעלות על דעתו שהארץ תתקיים ללא חברו הערבי, בה במידה שבלתי אפשרי שקסוס ייפרד מקאמי ומהדומים לו. קאמי מעדיף את הניסוח של חברו: ‘אנו נידונים לחיות יחד.’ בניגוד למרוקו ולתוניסיה, הצרפתים באלג’יריה – ציני משהו, קאמי ‘מודה’ לחברו שאיננו רואה בכל הצרפתים ‘בעלי הון מוצצי דם’ – חיים כאן יותר ממאה שנה. אי אפשר למחוק את ‘העובדה הצרפתית’ באלג’יריה, והחלום על היעלמותה הוא ילדותי. מצד שני, אין סיבה בעולם שתשעה מיליון ערבים יחיו בארצם כ’נוכחים-נפקדים’, אם לעשות שימוש בביטוי מכאן. התקווה שמסה ערבית שותקת ומשועבדת תימחק לעולם היא חלום מטורף.

 

הצרפתים, ממשיך וכותב קאמי לחברו האלג’ירי, קשורים מדי לאדמתם האלג’ירית ושורשיהם עתיקים וחיים מכדי שייעקרו. זה כמובן איננו מקנה להם זכות לעקור את שורשי התרבות והחיים הערביים. קאמי מזכיר לחברו שמאבקיו למען רפורמות חברתיות לערבים בקביליה אילצוהו לגלות ממולדתו. מתעלמים מאזהרותיו המשיכו רבים להגות במושגים של כוח – שאיננו נצחי והוא מנוגד למצעד ההיסטוריה – וזנחו את הרפורמות הנחוצות. רפורמות כן, אך ללא אלימות. הן מאמץ ראשון והכרחי שיש לממשו בתנאי שלא יטבלו בדם צרפתי ובדם ערבי. קאמי מודע היטב לכך שדבריו אלה הם התפרצות לשטח אש בין שני מחנות. אין ערך להטפה בעיצומן של יריות ואין תוחלת באמירות שהמלחמה איננה פותרת דבר והדם רק מגביר את הברבריות והמצוקה. מי שנוהג כך יכול לצפות רק לתגובה של צחוק או להאצת היריות. ובכל זאת, יש לצעוק. העיקר לשמור על דיאלוג גם אם הוא מצומצם; לגרום להפוגה גם אם היא חולפת. כל מחנה צריך לקרוא לאנשיו לרגיעה. ישנם כמובן אלה, המטורפים אחוזי הלהט, שאם אין באפשרותם לחיות מאוחדים, הם מעדיפים מוות משותף, כמו חתונת דמים. קאמי מצווה על עצמו לפעול בקרב הצרפתים, ואילו על הערבים להבין שהפעלת טרור בקרב אוכלוסייה צרפתית מחזקת את היסודות האנטי-ערביים וסותמת את הגולל על אנשי החירות העמלים למען פתרון של פשרה.

 

יש כמובן בשני המחנות האלה אנשים שתשובותיהם מזומנות מראש: הפיוס בלתי אפשרי, צריך להמשיך במלחמה ולנצח בה. קאמי וחברו יודעים שמלחמה זו תסתיים בלא מנצחים. לאחריה, כמו לפניה, ישובו ויחיו יחד באותה ארץ. גורלם אחוז זה בזה; פשע בצד האחד גורר עמו פשע בצד השני, טירוף גורר טירוף, אי-עשייה גוררת עקרות. אם הדמוקרטים הערבים לא יצליחו להשיג רגיעה, פעילות המחנה הנגדי נידונה לכישלון. קאמי מביע סולידריות עם קסוס ומאחל לו ולחבריו הצלחה. הוא רוצה להאמין שהשלום יזרח על שדותיהם, הריהם וחופיהם; שערבים וצרפתים ישלימו בדו-קיום של חירות וצדק; שייעשה מאמץ משותף לשכוח את הדם המפריד ביניהם היום. הערבים והצרפתים שנחשפו במשותף בשנאתם ובייאושם ימצאו עצמם מחדש וביחד במולדתם.

 

ב-1958, שלוש שנים אחרי המכתב לקסוס, שעה שהאלימות האלג’ירית עושה שמות בחזון הים-תיכוני ובעיצומה של השתיקה שגזר על עצמו, כותב קאמי הקדמה מאוחרת למאמריו על קביליה שפרסם כעשרים שנה קודם לכן.[17] הוא משיב למשמיציו משמאל המאשימים אותו בהפקרת מולדתו, כי יצא להגנתם של האלג’ירים הערבים זמן רב לפניהם. טקסטים אלה, הוא מעיד על עצמו, מסכמים את העמדות של אדם צעיר שלא הפסיק להתריע נוכח המצוקה באלג’יריה. מתוך מודעות לאחריותו על הארץ הזאת, הוא איננו יכול לצדד במדיניות של שמרנות ודיכוי, אך אינו מסוגל גם לתמוך במדיניות של התנערות שתפקיר את העם הערבי למצוקה גדולה יותר, שתעקור את העם הצרפתי מתוך שורשיו באלג’יריה. עקירה תביא לאימפריאליזם חדש שיאיים על החופש בצרפת ובמערב כולו. האם אין לפנינו תובנה מוקדמת על הפונדמנטליזם האסלאמי בימינו?

 

בשנתיים הבאות גוזר על עצמו קאמי שתיקה. הוא מסביר את פשרה: ‘בשל אי יכולתי לחבור לאף אחד מן המחנות הקיצוניים, ונוכח היעלמותו של המחנה השלישי שאִפשר עדיין לשמור על קור-רוח, ומאחר שאני מטיל ספק בוודאויות שלי ובידיעותי כאחת, בהיותי משוכנע שהסיבה האמיתית לשגעונותינו נעוצה במנהגים ובתפקוד של חברתנו האינטלקטואלית והפוליטית, החלטתי שלא להשתתף עוד בפולומוסים האינסופיים… אישית, שוב איני מתעניין אלא בפעולות היכולות, כאן ועכשיו, למנוע שפיכות דמים מיותרת.’[18] מקץ שנתיים לדברים אלה, או ליתר דיוק לשתיקתו ההולכת ונמשכת, מוצא קאמי את מותו בתאונת דרכים.

 

בכתב-היד של אדם הראשון, שנמצא במכוניתו לאחר התאונה, מתאר קאמי את אמו שהיתה עוזרת בית, שוטפת רצפות, ויחד אתה חי אצל סבתו: ‘בדלות עירומה… הלב נשחק ביגיעה ובעבודה, שוכח מהר יותר תחת משא התלאות. רק אצל העשירים הזמן האבוד שב ונמצא. לעניים אין הוא מסמן אלא את נתיבו המעורפל של דרך המוות.’[19] בניגוד לבורגנות המתפייטת על הזמן האבוד נוסח פרוסט, קאמי עיצב ביצירותיו את הדלות, אך גם התבגר דרכה. בגיל 21 גילה את ‘תיאטרון העבודה’ באלג’יר, ואז הפיק את מרד באסטוריה, מחזה עם מסר פרולטרי, ותבע בכתבותיו העיתונאיות שוויון זכויות לבֶּרבֶּרים תושבי קביליה, ממשל עצמי וחלוקת קרקעות. בעקבות ביקורת רדיקלית זו, שלא מצאה חן בעיני השלטונות, מצא עצמו חיש מהר מחוץ לגבולות מולדתו. קאמי לא היה זקוק אפוא להטפת הסלון-קומוניסטים מפריס הרחוקה; לא היה לו סלון לחזור אליו.

 

כבר לפני ארבעים שנה הבין קאמי שדה-קולוניזציה איננה תרופת פלא. הבחנתה הפשטנית של סימון דה-בובואר כי ‘ההומניסט שבו פינה את מקומו ל-pieds noirs’י[20] נראית עתה מופרכת מאי-פעם. קאמי בז לאינטלקטואלים הצרפתים היפים בעיני עצמם, ‘משחררי העולם השלישי’, שאך אתמול התקרנפו מול הנאצים בפריס, והפנו גבם לאזרחים יהודים שהושלכו למחנות הריכוז, ומיד לאחר המלחמה הדחיקו את הגולאגים מפני תנופת המהפכה האדומה. לנושאי הבון-טון האנטי-קולוניאלי הוכיח קאמי שהוא קדם להם בהרבה במאבקו בקולוניאליזם.

 

הטרגדיה האלג’ירית מצטיירת באדם הראשון לא כשליחות עיתונאית, הברקה ספרותית או תצפית אינטלקטואלית, אלא מתוך קירות ביתו ממש של קאמי-קורמרי, מחיוורונה של אמו נוכח הפיגוע מול ביתה. הפיצוץ העז נשמע עת מבקש קורמרי פרטים מאמו על אודות אביו: כמובן, הטרור של ה-FLN הוא תגובה שכנגד להתיישבות של משפחת אביו בעולם החדש. הפיגוע בבית-הקפה מתואר לפרטיו, ריצת הצנחנים, הזעם והאימה: קורמרי, היורד לרחוב, מגניב ערבי לבית-קפה סמוך מחשש לנקמה. כאשר הוא שב לאמו, היא ‘נתנה בו מבט מוזר, מהסס, כאילו היא חצויה בין האמון שהיא רוחשת לתבונתו של בנה ובין הוודאות שיש לה שהחיים, כל החיים, הם פורענות שאין מה לעשות נגדה ואין ברירה אלא לעמוד בה. ‘תבין,’ אמרה, ‘אני זקנה. אני כבר לא יכולה לרוץ.’ התיאור פשוט וההרהור פשוט והכול כל-כך אנטי-אינטלקטואלי. מאחורי כל זה מסתתרת אהבת אנוש.

 

אם ברומן האבסורד הזר (1942), ספרו הראשון והחשוב ביותר של קאמי, השמש הים-תיכונית מגלמת גורל עיוור, מניע בלעדי לרצח השרירותי, הרי ספרו האחרון (והמאוחר) אדם הראשון הוא הזמנה לאושר, הפן המאיר של השמש. קאמי שב לגן-העדן האבוד של הילדות, שמחת עניים, או בלשונו ‘מלכות העוני’. הוא חוזר ‘אל ילדותו שלא נרפא ממנה מעולם, אל הסוד הזה של אור, של דלות חמה, שנתן לו כוח לחיות ולהתגבר על הכול.’