אבק שרפה

חבר אחד אמר פעם למיירון שהאמת המכוערת ביותר עדיין עדיפה על היפה שבשקרים.
מיירון חשב על כך כעת, בעודו משפיל מבט אל אביו במיטת בית החולים. הוא נזכר מה היה לפני שש־עשרה שנים. אז היתה הפעם האחרונה שבה שיקר לאביו. שקר שגרם כל כך הרבה הרס וכאב. שקר שהיה תחילתו של גל טרגי העתיד להתנפץ באופן הרה אסון.
עיני אביו נותרו עצומות ונשימתו היתה מחוספסת ובלתי אחידה. צינורות התנחשלו מכל איבר בגופו. מיירון הביט בזרועו ונזכר איך ביקר אצל אביו במחסן בניוארק וראה אותו יושב ליד שולחנו העצום עם שרוולים מקופלים. הזרוע היתה אז חזקה מספיק כדי למתוח את הבד ולגרום לחפת השרוול להיראות כמו חוסם עורקים כנגד השריר. עכשיו אותו שריר נראה ספוגי, מדולדל, מובס על ידי השנים שחלפו. החזה הרחב שהעניק למיירון תחושת ביטחון תמידית עדיין היה שם, אך נראה שברירי כאילו הצלעות יימעכו כמו זרדים יבשים אם מישהו רק יניח עליהן יד. פני האב הלא מגולחות היו מכוסות בכתמים אפורים במקום בזיפים. העור מסביב לסנטרו היה רופס ותלוי כמו מעיל גדול מדי.
אמו של מיירון - אשתו של אל בוליטר בארבעים ושלוש השנים האחרונות - ישבה ליד מיטתו. ידה הרועדת מפרקינסון אחזה בידו. גם היא נראתה חלשה ושברירית להחריד. אמו היתה בצעירותה מראשונות הפמיניסטיות, שרפה חזיות יחד עם גלוריה סטיינם, לבשה חולצות טריקו עם כיתובים כמו "מקומה של האישה בבית. בבית הלבן!"
והנה שניהם, אלן ואל בוליטר ("אל־אל", כמו שכינו את עצמם בקריצה לשם חברת התעופה הישראלית), קורבנות של זקנה, מחזיקים מעמד בקושי, בני מזל יחסית לרוב האוהבים המקשישים. וכך נראה המזל הזה בסוף הדרך.
לאלוהים יש חוש הומור משונה.
אמו של מיירון פנתה אליו בקול נמוך, "אז הסכמנו?"
מיירון לא ענה. היפה בשקרים מול האמת המכוערת ביותר. מיירון היה צריך ללמוד את הלקח כבר אז, לפני שש־עשרה שנים, עם השקר הקודם שסיפר לאיש הנפלא הזה. אבל לא, זה לא כל כך פשוט. האמת המכוערת ביותר יכולה להיות הרסנית. היא יכולה לטלטל ולזעזע את העולם.
או אפילו להרוג.

אז ברגע שעיני אביו נפקחו בעפעוף יגע; ברגע שהאיש הזה, היקר מכול, נשא אל בנו מבט שהיו בו תחינה ובלבול כמעט כמו של ילד, הביט מיירון באמו והנהן בראשו באיטיות. ואז הוא חנק את הדמעות והתכונן לספר לאביו שקר אחד אחרון.