פרולוג
טיאנה
מאז הייתי ילדה האמנתי שאבא שלי הוא האיש החזק והגדול בעולם, שדבר לא ישבור אותו, והנה הוא עכשיו, יושב על הכורסה הרעועה בחדר המגורים בביתנו, מסתכל על שני גברים זרים, מקשיב לדבריהם ואינו אומר מילה, פניו חיוורות ועיניו אדומות, כפות ידיו אוחזות בחוזקה במשענות הידיים.
ג'ינה נהרגה.
הגבר בעל העיניים הכחולות והצלקת בלחי לא הכביר במילים. הוא הציג עצמו כאביה של הופ, רומאו בצ'יאני, והוא לא הגיע לבד. הוא היה מלווה במריאנו טורנטיני. באשמתם אבא שנא את החברות בין הופ לבין ג'ינה וטען שבסופו של דבר היא תמצא את עצמה במקום ובזמן הלא נכונים, אבל היא לא הקשיבה. ג'ינה אף פעם לא הקשיבה.
"איפה הגופה?" אני שואלת, מנגבת את הדמעות מלחיי. הם התכוונו ללכת בלי לספר לנו? כולם מסתובבים, מביטים בי. אימא בוכה בשקט, אוחזת בטאישה ומתקשה להסתיר את הסערה המתחוללת בתוכה.
"אין גופה," טורנטיני עונה בקצרה.
"באתם כדי לספר לנו שאחותי נהרגה ואין גופה? איפה המשטרה? למה השוטרים לא דיווחו לנו על מותה?" אני מסתכלת על הוריי השקטים ומתקשה להבין מדוע הם שותקים, מדוע הם מקבלים את דבריהם בכזאת הבנה. הם מתכוונים לוותר על הגופה של הבת שלהם? הם לא רוצים לדעת מה קרה לה?
"לא מעניין אתכם לדעת איך ג'ינה מתה? לא מעניין אתכם היכן הגופה שלה?" אני צועקת את המילים האחרונות.
אבא קם ממקומו ומתקרב אליי, אוחז בכתפיי ומתבונן בעיניי, מפציר בי להנמיך את קולי. "השאלות מיותרות, טוטי. אחותך נהרגה, היא לא תחזור יותר."
"לא, לא, לא, לא," אני חוזרת על המילים באימה, "ג'ינה לא מתה, זה לא נכון, היא בחיים! הם משקרים!"
בכיה של אימא מתחזק, מתפרץ בצעקה מחרישת אוזניים. אני מנצלת את העובדה שאבא ממהר לעברה וצועדת בעקבות הגברים אל הדלת, מביטה בגבם בעודם מתרחקים בדרכם אל שער הברזל הישן.
"היא לא מתה! אני אמצא אותה!" דמעות שוטפות את לחיי. אני מחבקת את גופי, מסרבת להיכנע לכאב המאיים למוטט אותי. הם נעצרים ומסתכלים עליי, לא אומרים מילה, אך מבטיהם מדברים בשמם: אל תהיי ילדה טיפשה, אל תסתבכי בצרות.
