חוב של כבוד

פרולוג

 

״ליטרת הבשר שתובע אני ממנו נקנתה ביוקר. שלי היא, וקבל אקבלה.״

וויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה, מערכה 4, תמונה 1

 

קול צעדיהם הנחפזים על המדרכה תאם את קצב ליבה הקדחתני, ואחיזת אביה בידה הייתה כמעט מכאיבה. רגליה הקצרות, רגליים של בת תשע, התאמצו להדביק את צעדיו הארוכים, והיא הלכה בקושי, כמעט רצה כדי לא להישאר מאחור. לסתו הייתה חשוקה כפי שלא ראתה מעולם קודם לכן ועיניו, שבדרך כלל היו בורקות ונינוחות, היו כעת קודרות וזועמות כמו השמיים שמעליהם. בטיפשותה היא חשה פתאום דחף לפרוץ בבכי.

רעש שנשמע מאחוריהם גרם לה להביט אחורה. מפתח הסמטה הגיחו גברים רעולי פנים, שהקפידו להרכין את ראשיהם אך עקבו אחר הילוכו המהיר של אביה, הולכים אחריהם כחיות טרף.

אביה אולי מלמל כמה מילות עידוד, מילים שנועדו להפיג את הפחד שהזדחל לליבה, אך המילים נבלעו באבני המדרכה כאשר חפץ קשה ומהיר נשלח פתאום מאחוריהם וגרם לאביה להשתטח על הרצפה, כשהוא גורר אותה איתו. מבולבלת, ברכיה צורבות מהשפשוף בבטון, הרימה את עיניה וצרחה כשאלת הבייסבול נחתה פעמיים על גבו של אביה בצלילי חבטה מחליאים.

היא לא ראתה את הכיוון שממנו הגיחה היד שהכתה בחוזקה בפניה והעיפה אותה מהמדרכה לכביש. כוכבים ריצדו לנגד עיניה בעוד שאגת הזעם של אביה מצלצלת באוזניה. הוא התאמץ לקום על רגליו וזינק על אחד התוקפים. היא צפתה, מבועתת, באגרופים, בבעיטות ובאלות שהוטחו בו בתגובה.

מעל המולת הצעקות שדרשו את ארנקו, מבעד לחומת הגברים שהקיפה אותו, אביה צעק אליה לברוח. הוא הפציר והתחנן, בעודם מכים בו, אך היא קפאה, לא הייתה מסוגלת לזוז ממקומה. איך הוא מבקש ממנה לעזוב? היא הרי חייבת לעזור לו, להציל אותו! דמעות זלגו על פניה וזעקה חייתית בקעה מגרונה.

הוא נאנק בכאב כשאגרוף נוסף פגע ברקתו, וברכיו פגעו במדרכה כשהתחילה להתקדם לעברו. היא הושיטה לו את ידה, אך מישהו משך בחוזקה את זרועה לאחור. היא ייבבה, אפופת הקלה, מצפה לראות שוטר, או את אחד משומרי הראש של אביה — אבל זה היה מישהו לא גבוה ממנה בהרבה, חבוש ברדס שחור מלוכלך.

היא צעקה בקולי קולות כשהתחיל לגרור אותה הרחק מהמקום שבו תקפו את אביה, נאבקת וצורחת עליו לשחרר אותה, בעודו מנסה להסות אותה מתחת לברדס. הוא לא מבין שאבא שלה צריך אותה, שהוא בוודאי ימות ללא עזרתה? אבל הזר המשיך ללכת, למשוך אותה במורד הרחוב אל פתח בניין נטוש במרחק שני רחובות מהמקום שבו מילא את האוויר צליל ירייה מאיים.

היא זעקה לאביה, משכה בחוזקה את ידה מידו של מושיעה והתחילה לרוץ בחזרה לכיוון אביה המותקף. היא לא הספיקה להרחיק לכת כשזוג ידיים חזקות ריתקו אותה ארצה. היא המשיכה לצעוק מתחתיו, נלחמת בכל כוחה, אבל תוך זמן קצר חשה כבדות ואפיסת כוחות, זעקותיה הפכו ליבבות שנספגו באדמה הקשה שמתחת למצחה.

המשקל שהכביד עליה נעלם, ושתי ידיים הרימו אותה ומשכו אותה לתוך פתח הבניין. היה קפוא שם. היא התמוטטה רופסת כנגדו, מייללת את כאבה לתוך הקפוצ'ון המלוכלך שלו. היא ידעה שהיא חייבת לחזור לאבא שלה. חייבת לראות שהוא בסדר. הוא מוכרח להיות בסדר! הזרוע שנכרכה סביב כתפיה והיד הקפואה כנגד לחיה הכריעו אותה, והיא קרסה עוד יותר כנגד גופו של מושיעה האלמוני.

ייתכן שנשארה כך שעות; ייתכן שאפילו נרדמה. הדבר הבא שזכרה היה גבר מזוקן נושא אותה לעבר אמבולנס. היא פקחה את עיניה הנפוחות מבכי וראתה שוטרים ופרמדיקים מוקפים ים אורות מהבהבים באדום ובכחול.

הבעות פניהם, שעתידות לרדוף אותה במשך שארית חייה, הבהירו לה מעל כל צל של ספק שאביה כבר לא ישכיב אותה לישון הלילה.

או בכל לילה אחר.