פתיחה
נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי
תהלים קיט, קט
התורה והפסיכולוגיה צהובות זו לזו.
לתורה אידיאולוגיה ברורה, נוקשה ומקיפה, המציעה לתומכיה אורח חיים, השקפה והלך מחשבה. אך אידיאולוגיה ופסיכולוגיה מתקשות לדור בכפיפה אחת - בעוד הראשונה מבקשת לכוון את ההתנהגות האנושית, השנייה שואפת רק להסביר אותה. התורה קובעת כללים אובייקטיביים, ואילו הפסיכולוגיה מתעניינת בעיקר בעולמו של הסובייקט. התורה דורשת מהאדם לתקן ולשנות את עצמו, בעוד הפסיכולוגיה, במיוחד זו המודרנית, חותרת לקבלת העצמי "כפי שאני".
להיות רב ופסיכולוג זה לחיות בקונפליקט תמידי, כמעט על סף פיצול אישיות. את הרב שואלים: "מהי הדרך הנכונה ללכת בה?", בעוד הפסיכולוג אמור לסייע לאנשים ללכת בדרך שבחרו בעצמם. הרב מורה לציבור מה "אסור" ומה "חובה", מושגים שפסיכולוג כמעט לעולם לא יוציא מפיו. הרב נוקט פעמים רבות עמדה של תוכחה תקיפה, ואילו מה שמאפשר ומחולל את השיח הפסיכולוגי הוא בדרך כלל ביטולה של כל עמדה שיפוטית מצד המטפל.
ולמרות הפער, ואולי גם קצת בגללו -
אני רב.
ופסיכולוג.
נפשי מיטלטלת כל העת על הציר שבין שני עולמות אלו. פעמים שהם מתנגשים זה בזה בקול רעש גדול, פעמים שהם משלימים זה את זה בהרמוניה נעימה, פעמים שהם זרים ומנוכרים זה לזה באופן מוחלט, ופעמים נדירות במיוחד הם זהים, מתלכדים וחופפים.
במשך תקופה ארוכה הייתי מחליף בין הכובעים, מתבונן במראה ותוהה מי אני באמת - פעמים שהייתי חובש את כובעו של הרב, פעמים את זה של הפסיכולוג, ופעמים שהייתי מסיר את שניהם ומוצא את עצמי גלוי ראש. בשנים האחרונות אני הולך ומבין כי ישנה נקודת מפגש בין שפת הפסיכולוגיה לשפת האידיאולוגיה, נקודה שבה שני העולמות הללו מקיימים קשר סימביוטי שבו כל אחד מהם אינו יכול להתקיים ללא רעהו. נקודת מפגש זו היא שדה החינוך. המחנך מבקש להנחיל לחניכיו תורה אידיאולוגית ברורה, אך לא ניתן "לחנך" אדם מבלי להבין את הנעשה בנשמתו, את צרכיו הנפשיים ואת החוויה שבתוכה הוא נתון. התהליך החינוכי מתאפשר רק מתוך המפגש שבין הפסיכולוגיה לאידיאולוגיה. ייתכן אפוא כי לא רב אנוכי, וגם פסיכולוג אינני. מסתבר כי הכובע האמתי שאותו רוצה הייתי לחבוש הוא כובעו של מחנך.
הנפש האנושית, שאותה מבקשת התורה לעורר ולרומם, היא התופעה הסתומה, המורכבת והקשה ביותר להבנה בעולמו של הקב"ה. התיאוריה והמחקר הפסיכולוגיים עסוקים כל העת בניסיון להבין משהו מעומקה וממורכבותה, מפסגותיה ומתהומותיה, ולהציע כלים ומושגים, תיאוריות ומונחים לתיאור ההתנהגות האנושית ולהבנת הכוחות המניעים אותה. לכן, למרות הפער המובנה שבין שפת התורה לספת הפסיכולוג, השאיפה לחבר את התורה הנשגבה לחיי האדם דורשת לא פעם את ההבנה והכלים שמספקים המחקר והתיאוריה הפסיכולוגיים.
ספר זה מבקש לנסות ולהפגיש את עולמה של התורה עם עולמה של הפסיכולוגיה המודרנית. אין בספר ניתוחים פסיכולוגיים של דמויות מקראיות, וגם אין בו ניסיון יומרני להושיב את אבותינו על כורסת חדר הטיפולים. פרקי הספר מבקשים להראות כיצד מושגים בסיסיים מעולם המחקר והתיאוריה בתחומי הפסיכולוגיה, בריאות הנפש או מדעי ההתנהגות עשויים לסייע בהבנת פרשיות שונות בתורה.
כך, למשל, יכולים מושגי יסוד מעולם הפסיכולוגיה ההתפתחותית לסייע בהבנת סיפורם של אדם וחווה בגן עדן, קללותיו של בלעם או הכאת הסלע על ידי משה ואהרון. ההמשגה שמציעה התיאוריה הפסיכואנליטית מסייעת להבין את המסר של סיפור הפיכת סדום או את יחסה של התורה לחלומות בספר בראשית. והמחקר הקוגניטיבי־התנהגותי על אודות הפרעות חרדה ודיכאון שופך אור חדש על פרשת הנזיר ופרשיות הקללות בתורה.
כל אחד מפרקי הספר נפתח בסקירה קצרה ושווה לכל נפש של מושג פסיכולוגי, המשמש בהמשך הפרק להסברו ולפירושו של סיפור מקראי מוכר. מטבע הדברים, הסקירות הללו כתובות בשפה קצרה ותמציתית, ולא פעם יש בהן הפשטה והשטחה של המושג הנידון. במסגרת של כתיבה קצרה, הפונה לקורא שאיננו איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, קשה שלא לרדד ולצמצם את ההסבר המדעי מבלי ליפול מדי פעם לעיוותים ולשגיאות. סליחה מראש מההוגים ומהחוקרים הרבים שעל תורתם נשענתי, אם קרה שדבריי הם בבחינת עוול למשנתם. סליחה גם מהקוראים שעלולים להסיק ולהבין את הדברים שלא כראוי, בגלל האופן הפופולרי שבו נכתבו. ואחרי בקשת המחילה, תקוותי ותפילתי שלא יצא שכרי בהפסדי.
תורת ישראל תורת חיים היא. כל עניינו של ספר זה הוא בניסיון לחבר ולחזק את הקשר שבין תורה לחיים, בין שמים לארץ, בין סתרי המקרא לנבכי הנפש. כיצד הבנת חיי נפשו של האדם עשויה לסייע בהבנת התורה, ואיך לימוד התורה מתחבר להבנת החיים האנושיים. איני יודע אם זכיתי לעמוד במשימה יומרנית זו. סהדי במרומים שרק לכך הייתה כוונתי.
איני יודע אם כדאי וראוי אני לכתוב ספר שכזה. המניעות רבות, האתגרים גדולים. ואף על פי כן, אזרתי אומץ לנסות ולחבר בין תורת ה' לתורת האדם - "נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי".
היה נא מצליח דרכי.
תודתי נתונה למוריי ורבותיי - לאלו שהכניסוני לבית המדרש ולאלו שלימדוני חכמה ומדע.
תודה נוספת שלוחה לתלמידיי ותלמידותיי באשר הם, שהיו לי למורים של אמת.
תודה לקבוצת יבנה, שהיא לנו לבית ולקהילה.
תודה לעורך הספר, אריאל הורוביץ, לעורך תחום יהדות בהוצאת ידיעות ספרים, עמיחי ברהולץ, ולאנשי ההוצאה שסייעוני לצרף מחשבה למעשה.
תודה להוריי, אחיי ואחיותיי, שרובי תורתי באו לי מהם.
תודה לאביטל שלי.
השיר והשבח לחי עולמים.
קבוצת יבנה, תמוז תשע"ח
