פרולוג
רבים ניסו להקים מוסד כדוגמת הבלט הישראלי, אולם איש לא מוכן היה להקריב כמונו את כספו ואת חייו למען משימה שאין לדעת מה יהא סופה. אבל אנחנו נשארנו חדורי תקוות ולא חדלנו לרגע להשקיע מאמצים ומשאבים בגידולו של בן טיפוחנו, הבלט. נלחמנו והצלחנו לברוא יש מאין. מהמורות אינספור נקרו בדרכנו, ובטוחים היינו שהמורדות והעליות לא ישברו אותנו ושנעמוד מולם בגבורה. המשכנו לשוט בנהר התקוות וזכינו לראות את החזון שעמד לנגד עינינו הולך ומתממש בזכות נחישותנו, עקשנותנו ואמונתנו ובזכות העשייה שלעולם לא נפסקת.
אולם כעבור ארבעים ושבע שנים עברו חיינו מהפך בלתי־צפוי שלא היינו מתארים לעצמנו, גם לא בחלומותינו המאיימים ביותר. אט־אט הלכה וחלחלה בי ההכרה באובדננו - אובדן הבית שבנינו ברחוב הר נבו, אובדן הבלט שלמענו הקרבנו את הוננו, את נפשנו ואת מיטב שנותינו. אך לאותם משברים ותהפוכות קדמה דרך ארוכה ומרתקת, דרך משובצת חלומות, אתגרים, הישגים, סיפוק וגאווה, דרך מפותלת הטבולה כולה ביופי, בתקווה ובקסם האמנות המופלאה של הבלט.
אנתוני טיודור, כוריאוגרף הבית של American Ballet Theatre, שבפניו רקדנו בניו יורק, אמר כי ישנם שני דברים שהימצאם בישראל הוא בגדר נס - האחד הוא מים והשני הוא בלט. מתברר שנסים אכן קורים. הבלט הישראלי פעל בהנהלתנו כמעט חמישה עשורים ברציפות. כנגד כל הסיכויים הגענו ללבו של הקהל הישראלי ואף זכינו בהכרה בינלאומית רחבה שהביאה כבוד רב למדינת ישראל.
זהו סיפורי.
זהו הסיפור של הלל ושלי.
זהו סיפורו של הבלט הישראלי.
