ביומני פנחס שדה שמתפרסמים השבוע, ערוכים ומוערים להלל בידי אילת נגב ויהודה קורן, כותב שדה בן 26-ה כך: "אם אדם שמן חושב את עצמו לשמן - זהו שיגעון השמנוּת? לא. ואם אדם קירח חושב את עצמו לקירח - זהו שיגעון הקירחוּת? לא. ובכן, אם אדם גדול חושב את עצמו לגדול - מדוע זה מוקע כשיגעון גדלות."
שנה מאוחר יותר, ,1956-ב כותב שדה ביומנו: "מה עליי לעשות? לשאת את יעל - או לנסוע, להפקיר את עצמי לבדידות, לסבל, לאי-ביטחון, ול - בסוף אולי למות. אני פוחד שאם אתחתן - אשקע מפסגות ההר של האמנות אל המישור השטוח של האזרחיות, אהיה שלֵ ו, קר, קטן."
שני הקטעים האלה מדגימים למה שדה, שהחודש ימלאו 20 למותו, זר כל כך להוויה שלנו. אבל הם מדגימים גם למה הזרות הזו אינה לגנותו דווקא, ואולי אפילו מחדדת את הרלוונטיות שלו להווה. במילים אחרות: היותו של שדה "שלא בעיתו" - כפי שכינה בהתרסה ניטשה, גיבור גדול בפנתיאון היוצרים של שדה, אחדים מכתביו המוקדמים - מציבה אותו כאתגר מעורר לעידן שבו אנחנו חיים.
שדה זר לעידן הנוכחי קודם כל כיוון שזהו עידן "טיפולי," עידן שבו המונחים ותפיסת העולם של הפסיכולוגיה התרפיסטית חילחלו עמוק אל תוך התרבות הכללית. בעידן כזה, ההתלבטות של שדה אם להינשא, למשל, לא תתפרש כפי שהוא עצמו פירש אותה - כבחירה קיומית שמצמצמת את הנפש, כוויתור אנטי-רומנטי על חשיבות הסבל בחיים, בוודאי לאמן היוצר. ההתלבטות הזו, קרוב לוודאי, תפורש היום כ"בעיה" שיש לשדה עם "קשרים." שדה ייתפס כמי שחורג מהנורמה שלא בטובתו. ולו היה פנחס שדה מטופל המהרהר באוזני מטפלו על גדולתו החד-פעמית, יש להניח שהמטפל אכן היה סבור ששדה לוקה בסוג של שיגעון גדלות או "פגיעה נרקיסיסטית" ששיגעון הגדלות מחפה עליה.
שדה היה נחרץ ועקבי בהתנגדותו לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה ")כל ','ידיעה שמקורה בלימוד, היא מבחילה, מלבד היותה מוטעית," כתב ביומניו. "למשל ה'אמיתות' ההשכלתיות של הפסיכואנליזה.(" העמדה הנחרצת הזו מעניקה ערך מוסף משמעותי מאוד לעיסוק של חגי לוי בדמותו של שדה, בסדרה חדשה שתעלה בשבוע הבא בערוץ .8 זאת משום שמפעלו המפורסם ביותר של לוי, הסדרה ','בטיפול הביאה לשיא וביטאה בכישרון רב את ההיגיון המנחה את תקופתנו הנוכחית, זו הטיפולית. היותו של לוי יוצר 'בטיפול' המחישה לו כנראה ביתר חדות את העובדה ששדה הוא יוצר מעידן אחר, יוצר השייך לעידן היוצרים "המקוללים," כשם הסדרה של לוי.
שלא יהיו אי-הבנות. אני חושב שהרווחנו הרבה מהמעבר לעידן הטיפולי. ההתבוננות הלא-מאדירה באדם, ההבנה הענווה יותר של האדם, מעודדת מציאת דרכים ריאליות להקלת הסבל של הקיום. בניגוד לתפיסתו של שדה, זו מטרה ראויה מאוד. אבל בצד היתרונות, אנחנו גם מפסידים ממנה לא מעט. ראשית, נראה שההבטחה להפחתת הסבל עוד רחוקה מאוד מלהתגשם. שנית, יש משהו מעליב בתפיסה הטיפולית של האדם, שלפיה מניעים אותנו כוחות נפשיים הסמויים מאיתנו ")הלא מודע,(" ולפיה אנחנו גם תלויים באחרים להגשמתנו העצמית. פרויד עצמו הסביר שהתיאוריה שלו היא ההשפ - לה הגדולה השלישית שספג האדם מהמדע - אחרי המהפכה הקופרניקאית שגילתה לאדם שהוא אינו חי במרכז היקום, ואחרי המהפכה הדרוויניסטית שגילתה לאדם שהוא חלק מממלכת החי. על אחת כמה וכמה משפילים הם הסברים פוסט-פרוידיאניים, נוירו-כימיים, לתופעות נפשיות, הרווחים היום.
במובן הזה, העובדה ששדה - שהעמיד את היחיד במרכז, שמבטא ביצירתו נרקיסיזם קיצוני (ואין מדובר בנרקיסיזם בנאלי כמו זה של מתמודדי 'האח ,'הגדול למשל) - התנגד כל כך לפסיכולוגיה, לא צריכה להפתיע אותנו. אם יש מי שהגיוני שיהיה רגיש לעלבון הזה, הרי הוא שדה: "המדע הוא מחלת רוח: האדם הוא אחד במערה ובמטוס סילון. 'מוצא האדם' של דרווין הוא סכלות: לח שוב שה'גזע' (ביטוי אידיוטי) האנושי מוצאו מקוף, או גמל, או אופניים, ולשכוח שהאדם קיים לעצמו, כהתגלות וכניסיון, יחיד לעומת משמעות חייו (אלוהים."( בציטוט הזה מתברר, לדעתי, גם המקור לעמדה האקזיסטנציאליסטית הדתית של שדה. שדה היה זקוק למושג האלוהים - משהו שנמצא מעל הטבע, משהו גדול מכל גדול, משהו שאינו כפוף לאיש - על מנת לאושש את חשיבות היחיד, שאותה הדגיש וחזר והדגיש בכתיבתו. כלומר, גם האמונה שלו באלוהים, אם להשתמש בלשון הפסיכולוגית של ימינו, נובעת מהנרקיסיזם שהוא מבטא.
הקלישאה גורסת ש'החיים כמשל' הוא מסוג הספרים שמתפעלים מהם בגיל הנעורים, ומתאכזבים מהם כשחוזרים אליהם שוב בגיל מבוגר. לא כך קרה לי. אמנם אף פעם לא הייתי פריק של שדה, גם כשקראתי אותו בעניין רב לראשונה בגיל - 20 אולי כי קראתי לפניו אקזיסטנציאליסט חילוני מעמיק ממנו בשם י.ח. ברנר, שחיסן אותי מהשפעותיו העודפות של שדה, האקזיסטנציאליסט הדתי. אבל כששבתי וקראתי את 'החיים כמשל' לפני כשנה התפעלתי ממנו מאוד. לא רק מאיכותו הספרותית שאינה מוטלת בספק, אלא גם ממה שמכונה "המסר." יש בקריאת 'החיים כמשל' משהו מחזק. הקורא רוחש כבוד רב יותר לעצמו בתום הקריאה, שואב השראה מהערך העצום שמייחס שדה בספר לקיום החד-פעמי, המופלא והמסתורי של כל אחד מאיתנו. אנחנו שוכחים לעיתים עד כמה מדכאת הציוויליזציה שבה אנחנו חיים: גדולה, גדולה מדי, עלינו; עם השקפת העולם המדעית הרדוקטיבית שרווחת בה באשר לטבע האדם; עם הרלטיביזם התרבותי המבטל כל ערך השואף לאיזו מוחלטות ומותיר אותנו מרוקנים. והנה שדה מעורר אותנו להתייחס אל עצמנו בהערכה מקסימלית.
יש איזו תפיסה טיפשית בתודעה העצמית הישראלית שלנו. אנחנו חושבים ש"פעם," בימים הרחוקים ההם, היינו קולקטיביים, והנה השתחררנו ונהיינו אינדיבידואליסטים. בהקשר הזה נהוג לומר ש'החיים ,'כמשל שראה אור ב ,1958- היה מהפכני "לתקופתו." באותה שנה שבה יצא 'ימי צקלג' הקולקטיביסטי, פירסם שדה ספר שהפנה עורף לקיום הציבורי, שבו מתוארת מלחמת העצמאות באדישות מצד אחד, וכהפרעה איומה ליחיד החי את חייו ותוהה עליהם, מצד אחר. התזה הזו כמו אומרת שהיום שדה כבר לא מהפכני; הוא מיותר.
איזה שטויות! האם דור הפייסבוק הוא פחות קולקטיביסטי מדור הפלמ"ח? האם חיים בחברה שבה אירועי המדיה (מותו של זמר, מעצרו של אחר, קריסת אי-די-בי ופגעי מזג האוויר) הפכו תחליף לתרבות, הם פחות קולקטיביים מחייהם של אלה שיצאו לרקוד בכיכר 29-ב בנובמבר ?1947 אנחנו חיים היום בחברה רוויה כל כך במה שמכונה "יחסי אנוש;" חברה שמעודדת נרקיסיזם במובן זה שבניה חוששים כל כך ממבטו של "האחר," כפופים למבט הזה או ששים להיחשף אליו; חברה שבה אירועים שאינם קשורים למסלול חייו של היחיד פולשים אליו באלימות - שקריאה בפנחס שדה האינדיבידואליסט והמטיף לאינדיבידואליזם, פנחס שדה שבז בוז עמוק לסדר היום העיתונאי והאקטואלי, היא כטבילה במים צוננים מטהרים.
שדה הוא אכן יוצר מעידן אחר. זו הסיבה שכדאי מאוד להכיר אותו.
בתמונה: פנחס שדה, 1987 , צילום: מיכל היימן
גוף ראשון יחיד
כפי שמוכיחים היומנים האישיים שמתפרסמים במלאת 20 למותו, פנחס שדה לא רלוונטי לעידן הנוכחי. ובדיוק בגלל זה הוא רלוונטי כל כך
ביומני פנחס שדה שמתפרסמים השבוע, ערוכים ומוערים להלל בידי אילת נגב ויהודה קורן, כותב שדה בן 26-ה כך: "אם אדם שמן חושב את עצמו לשמן - זהו שיגעון השמנוּת? לא. ואם אדם קירח חושב את עצמו לקירח - זהו שיגעון הקירחוּת? לא. ובכן, אם אדם גדול חושב את עצמו לגדול - מדוע זה מוקע כשיגעון גדלות."
שנה מאוחר יותר, ,1956-ב כותב שדה ביומנו: "מה עליי לעשות? לשאת את יעל - או לנסוע, להפקיר את עצמי לבדידות, לסבל, לאי-ביטחון, ול - בסוף אולי למות. אני פוחד שאם אתחתן - אשקע מפסגות ההר של האמנות אל המישור השטוח של האזרחיות, אהיה שלֵ ו, קר, קטן."
שני הקטעים האלה מדגימים למה שדה, שהחודש ימלאו 20 למותו, זר כל כך להוויה שלנו. אבל הם מדגימים גם למה הזרות הזו אינה לגנותו דווקא, ואולי אפילו מחדדת את הרלוונטיות שלו להווה. במילים אחרות: היותו של שדה "שלא בעיתו" - כפי שכינה בהתרסה ניטשה, גיבור גדול בפנתיאון היוצרים של שדה, אחדים מכתביו המוקדמים - מציבה אותו כאתגר מעורר לעידן שבו אנחנו חיים.
שדה זר לעידן הנוכחי קודם כל כיוון שזהו עידן "טיפולי," עידן שבו המונחים ותפיסת העולם של הפסיכולוגיה התרפיסטית חילחלו עמוק אל תוך התרבות הכללית. בעידן כזה, ההתלבטות של שדה אם להינשא, למשל, לא תתפרש כפי שהוא עצמו פירש אותה - כבחירה קיומית שמצמצמת את הנפש, כוויתור אנטי-רומנטי על חשיבות הסבל בחיים, בוודאי לאמן היוצר. ההתלבטות הזו, קרוב לוודאי, תפורש היום כ"בעיה" שיש לשדה עם "קשרים." שדה ייתפס כמי שחורג מהנורמה שלא בטובתו. ולו היה פנחס שדה מטופל המהרהר באוזני מטפלו על גדולתו החד-פעמית, יש להניח שהמטפל אכן היה סבור ששדה לוקה בסוג של שיגעון גדלות או "פגיעה נרקיסיסטית" ששיגעון הגדלות מחפה עליה.
שדה היה נחרץ ועקבי בהתנגדותו לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה ")כל ','ידיעה שמקורה בלימוד, היא מבחילה, מלבד היותה מוטעית," כתב ביומניו. "למשל ה'אמיתות' ההשכלתיות של הפסיכואנליזה.(" העמדה הנחרצת הזו מעניקה ערך מוסף משמעותי מאוד לעיסוק של חגי לוי בדמותו של שדה, בסדרה חדשה שתעלה בשבוע הבא בערוץ .8 זאת משום שמפעלו המפורסם ביותר של לוי, הסדרה ','בטיפול הביאה לשיא וביטאה בכישרון רב את ההיגיון המנחה את תקופתנו הנוכחית, זו הטיפולית. היותו של לוי יוצר 'בטיפול' המחישה לו כנראה ביתר חדות את העובדה ששדה הוא יוצר מעידן אחר, יוצר השייך לעידן היוצרים "המקוללים," כשם הסדרה של לוי.
שלא יהיו אי-הבנות. אני חושב שהרווחנו הרבה מהמעבר לעידן הטיפולי. ההתבוננות הלא-מאדירה באדם, ההבנה הענווה יותר של האדם, מעודדת מציאת דרכים ריאליות להקלת הסבל של הקיום. בניגוד לתפיסתו של שדה, זו מטרה ראויה מאוד. אבל בצד היתרונות, אנחנו גם מפסידים ממנה לא מעט. ראשית, נראה שההבטחה להפחתת הסבל עוד רחוקה מאוד מלהתגשם. שנית, יש משהו מעליב בתפיסה הטיפולית של האדם, שלפיה מניעים אותנו כוחות נפשיים הסמויים מאיתנו ")הלא מודע,(" ולפיה אנחנו גם תלויים באחרים להגשמתנו העצמית. פרויד עצמו הסביר שהתיאוריה שלו היא ההשפ - לה הגדולה השלישית שספג האדם מהמדע - אחרי המהפכה הקופרניקאית שגילתה לאדם שהוא אינו חי במרכז היקום, ואחרי המהפכה הדרוויניסטית שגילתה לאדם שהוא חלק מממלכת החי. על אחת כמה וכמה משפילים הם הסברים פוסט-פרוידיאניים, נוירו-כימיים, לתופעות נפשיות, הרווחים היום.
במובן הזה, העובדה ששדה - שהעמיד את היחיד במרכז, שמבטא ביצירתו נרקיסיזם קיצוני (ואין מדובר בנרקיסיזם בנאלי כמו זה של מתמודדי 'האח ,'הגדול למשל) - התנגד כל כך לפסיכולוגיה, לא צריכה להפתיע אותנו. אם יש מי שהגיוני שיהיה רגיש לעלבון הזה, הרי הוא שדה: "המדע הוא מחלת רוח: האדם הוא אחד במערה ובמטוס סילון. 'מוצא האדם' של דרווין הוא סכלות: לח שוב שה'גזע' (ביטוי אידיוטי) האנושי מוצאו מקוף, או גמל, או אופניים, ולשכוח שהאדם קיים לעצמו, כהתגלות וכניסיון, יחיד לעומת משמעות חייו (אלוהים."( בציטוט הזה מתברר, לדעתי, גם המקור לעמדה האקזיסטנציאליסטית הדתית של שדה. שדה היה זקוק למושג האלוהים - משהו שנמצא מעל הטבע, משהו גדול מכל גדול, משהו שאינו כפוף לאיש - על מנת לאושש את חשיבות היחיד, שאותה הדגיש וחזר והדגיש בכתיבתו. כלומר, גם האמונה שלו באלוהים, אם להשתמש בלשון הפסיכולוגית של ימינו, נובעת מהנרקיסיזם שהוא מבטא.
הקלישאה גורסת ש'החיים כמשל' הוא מסוג הספרים שמתפעלים מהם בגיל הנעורים, ומתאכזבים מהם כשחוזרים אליהם שוב בגיל מבוגר. לא כך קרה לי. אמנם אף פעם לא הייתי פריק של שדה, גם כשקראתי אותו בעניין רב לראשונה בגיל - 20 אולי כי קראתי לפניו אקזיסטנציאליסט חילוני מעמיק ממנו בשם י.ח. ברנר, שחיסן אותי מהשפעותיו העודפות של שדה, האקזיסטנציאליסט הדתי. אבל כששבתי וקראתי את 'החיים כמשל' לפני כשנה התפעלתי ממנו מאוד. לא רק מאיכותו הספרותית שאינה מוטלת בספק, אלא גם ממה שמכונה "המסר." יש בקריאת 'החיים כמשל' משהו מחזק. הקורא רוחש כבוד רב יותר לעצמו בתום הקריאה, שואב השראה מהערך העצום שמייחס שדה בספר לקיום החד-פעמי, המופלא והמסתורי של כל אחד מאיתנו. אנחנו שוכחים לעיתים עד כמה מדכאת הציוויליזציה שבה אנחנו חיים: גדולה, גדולה מדי, עלינו; עם השקפת העולם המדעית הרדוקטיבית שרווחת בה באשר לטבע האדם; עם הרלטיביזם התרבותי המבטל כל ערך השואף לאיזו מוחלטות ומותיר אותנו מרוקנים. והנה שדה מעורר אותנו להתייחס אל עצמנו בהערכה מקסימלית.
יש איזו תפיסה טיפשית בתודעה העצמית הישראלית שלנו. אנחנו חושבים ש"פעם," בימים הרחוקים ההם, היינו קולקטיביים, והנה השתחררנו ונהיינו אינדיבידואליסטים. בהקשר הזה נהוג לומר ש'החיים ,'כמשל שראה אור ב ,1958- היה מהפכני "לתקופתו." באותה שנה שבה יצא 'ימי צקלג' הקולקטיביסטי, פירסם שדה ספר שהפנה עורף לקיום הציבורי, שבו מתוארת מלחמת העצמאות באדישות מצד אחד, וכהפרעה איומה ליחיד החי את חייו ותוהה עליהם, מצד אחר. התזה הזו כמו אומרת שהיום שדה כבר לא מהפכני; הוא מיותר.
איזה שטויות! האם דור הפייסבוק הוא פחות קולקטיביסטי מדור הפלמ"ח? האם חיים בחברה שבה אירועי המדיה (מותו של זמר, מעצרו של אחר, קריסת אי-די-בי ופגעי מזג האוויר) הפכו תחליף לתרבות, הם פחות קולקטיביים מחייהם של אלה שיצאו לרקוד בכיכר 29-ב בנובמבר ?1947 אנחנו חיים היום בחברה רוויה כל כך במה שמכונה "יחסי אנוש;" חברה שמעודדת נרקיסיזם במובן זה שבניה חוששים כל כך ממבטו של "האחר," כפופים למבט הזה או ששים להיחשף אליו; חברה שבה אירועים שאינם קשורים למסלול חייו של היחיד פולשים אליו באלימות - שקריאה בפנחס שדה האינדיבידואליסט והמטיף לאינדיבידואליזם, פנחס שדה שבז בוז עמוק לסדר היום העיתונאי והאקטואלי, היא כטבילה במים צוננים מטהרים.
שדה הוא אכן יוצר מעידן אחר. זו הסיבה שכדאי מאוד להכיר אותו.
בתמונה: פנחס שדה, 1987 , צילום: מיכל היימן
אריק גלסנר
7 לילות
03/01/2014
לקריאת הסקירה המלאה >
