סטרוגנזה - עיר הכוכבים

הקדמה
הסוס המעופף

במשך כמה ימים צֶ'זָארֶה בקושי יצא מהאורווה. הסוסה האהובה עליו, אור־כוכב, עמדה להמליט, ועד שזה יקרה, מקומו היה לצידה. הוא אפילו ישן על מצע הקש בתא הריק הסמוך לתאה. כתוצאה מכך הזהיבה אבקת הקש את שערו החום וגרמה לעורו לעקצץ מתחת לבגדים.
עכשיו, לאחר ארוחת ערב חפוזה, הוא מיהר בחזרה לאורווה. הוא שיהק כשהבריש את הסוסה האפורה ושָׁרק חרש באוזנה. רעמתה של אור־כוכב היתה כסופה באור הדמדומים. הסוסה צנפה כשהבריש אותה וזעה בחוסר מנוחה בתאה.
שום דבר לא היה חשוב עכשיו, מלבד אור־כוכב. משפחתו של צֶ'זָארֶה התגוררה סמוך לאורוות האַיִל, ואביו, פָּאוֹלוֹ, היה הסַיָיס הראשי בשְׁנֵימְעַשְׂרוֹן של האַיִל. פאולו הטיל עליו את האחריות לטיפול באור־כוכב וצֶ'זָארֶה היה נחוש בדעתו להוכיח שהוא ראוי לאמון.
"עוד מעט, יפה שלי. עוד מעט," לחש באוזנה, והיא צהלה לעברו שוב, דומה שהנהנה בראשה הלבן באורווה האפלולית. גם הסוסים האחרים היו לא רגועים. כולם היו סוסים ערביים למחצה, ונוחים להתרגש מטבעם; האַיִל התעניין רק בחיות מירוץ. בתא בצידה האחר של האורווה זע בחוסר מנוחה בשנתו אַרְכְּאַנְגֶ'לוֹ, הסוס המסורס הערמוני, ואוזניו רטטו כאילו הוא חולם על ניצחון.
צֶ'זָארֶה נשכב על מצע הקש בתאו וחלם גם הוא חלומות על ניצחון. הוא חלם על אותו הדבר ביום ובלילה - לרכוב על הסוס של האַיִל במירוץ הכוכבים ולְנַצח.
חתולה אפורה קטנה השתחלה מבעד לדלת האורווה ופסעה מעדנות לעבר המקום שבו ישן צֶ'זָארֶה. לאט ובזהירות היא החליקה לעיקול זרועו והתחילה לגרגר.
קצת לפני חצות השתנו הצלילים באורווה. אור־כוכב היתה חסרת מנוחה. בדיוק באותו הרגע התעורר צֶ'זָארֶה משנתו ונעשה מודע לפתע לנוכחותו של אביו. היה משהו כמעט על־טבעי באופן שבו פאולו עשה זאת. הוא תמיד ידע היכן זקוקים לו ומתי. הוא תחב את הלפיד שנשא לחישוק הברזל גבוה על הקיר, על מנת שהזיקים לא יבעירו את הקש. צֶ'זָארֶה זינק על רגליו בקלילות, ותוך כדי כך סילק את החתולה המאוכזבת שהלכה להתלקק בפתח הדלת.
לאורו המהבהב של הלפיד טיפלו האב והבן בשקט בסוסה הכורעת ללדת. הסוסה כבר המליטה בעבר ולא התקשתה ללדת. אבל כשהסייח החליק לידיו של צֶ'זָארֶה הוא נרתע כאילו היה לוהט.
"מה קרה?" לחש פאולו. נראה כאילו כל האורווה עצרה את נשימתה. "אני לא יודע," לחש צֶ'זָארֶה בתשובה. "אתה לא מרגיש את זה? משהו בו שונה. כשתפסתי אותו הרגשתי מין זעזוע - כמו מכת ברק."
אור־כוכב הפנתה את ראשה היפהפה כדי ללקק את הסייח החדש. זאת היתה סייחה והיא היתה כהה לא רק מפני שעדיין היתה רטובה מההמלטה, אלא שחורה, שחורה כַּלילה שבחוץ, שבו צלצלו באותו רגע פעמוני הכנסיות והורו על שעת חצות. היא התנדנדה וקמה על רגליה, וגיששה בעיוורון אחר חלב אמה כמו כל יונק שזה עתה נולד.
מבעד לדלת האורווה שפאולו השאיר פתוחה מעט חדר משב רוח פתאומי. קרן של אור הירח נפלה על התא. נשימתו של צֶ'זָארֶה נעתקה. לאורה הכסוף של הלבנה ולאורו הזהוב של הלפיד, נראתה הסייחה שזה עתה נולדה כמו יצור אגדי וקסום.
הסייחה ארוכת הרגליים, שינקה עכשיו מחלב אמה, התייבשה במהירות באוויר הלילה החמים. עורה היה שחור בוהק, וכבר עכשיו היה ברור שהיא תהיה סוסת מירוץ משובחת. אבל בכך לא תם העניין. בעודה מנסה את שריריה החדשים ורוכשת ביטחון ברגליה הדקיקות, היא מתחה את כתפיה ופרשה זוג כנפיים קטנות, שחורות ולחות, כגודל כנפיו של גוזל ברבור.
"דִיָה!" אמר פאולו ונשם נשימה חדה. "זה קרה. הנה, כאן, בשְׁנֵימְעַשְׂרוֹן של האַיִל, נולדה לנו סוסה מכונפת."
אפילו החתולה האפורה התקרבה כדי להיטיב לראות. צֶ'זָארֶה נעשה לפתע מודע לכך שכל הסוסים באורווה, אפילו אַרְכְּאַנְגֶ'לוֹ, ערים ומתבוננים בסייחה החדשה. רגש פראי ובלתי־מוכר גאה בחזהו. הוא לא ידע אם לצעוק משמחה או לפרוץ בבכי. הוא ידע רק שמשהו קסום התרחש ושמעתה והלאה חייו לא יהיו עוד מה שהיו.