יעקב וקשקשנים אחרים

א־אֶמֶסדיקֶער מַייסֶע: סיפור אמיתי

 

אשכוליות

 

חייקה סיפרה על המתנה היפה ביותר שהביא לה בעלה מיכאל, כשהיו צעירים:

 

זה היה כשחמדה נולדה. ילדתי בבית החולים הסקוטי בטבריה, ושמחתי עם התינוקת הראשונה שלי. מיכאל רצה להביא לי מתנה. הוא היה נרגש גם כן. נו, תינוקת ראשונה, בכל זאת. אבל כסף היה לו? גורנישט מיט גורנישט, כלום עם כלום, זה מה שהיה לו. אבל מתנה להביא צריך? צריך. אז מיכאל קטף שלוש־ארבע אשכוליות מהפרדס שהיה באמצע המשק. וזה היה דבר גדול, כי היה אסור לקטוף, בכלל! נו, אז עם האשכוליות האלה שהוא גנב בשבילי הוא בא לטבריה, לַבית חולים, אלַי, והגיש לי את זה. הייתי כל כך שמחה: אפילו שאסור, מיכאל קצת גונב בשבילי!

 

חייקה צחקה, כמעט מאושרת, ארבעים שנה מאוחר יותר.

מיכאל נע בחוסר נחת בכורסתו, הסיר את משקפיו, ניגב אותם ואמר:

"נו, חייקה, זה בכלל לא היה. לא לקחתי ולא הבאתי. וחוץ מזה," כאן השתהה מעט וחתם את דבריו: "לא כל דבר צריך לספר."

 

סיפורים ארוּגֵי וודקה

יש סיפורים שמתגעגעים אל אור השמש ואל אוזן השומע, גם אם בדיה הם או פנינה שהתגבשה סביב גרגר חול של אמת. ויש אחרים, שאירעו גם קרו, והם רוצים להיחבא משזיפת השמש ומאוזן השומע, ומחפשים את השטיח הקרוב ביותר כדי להניחו מעליהם.

אלה ואלה עשויים להתגלגל למטווה המעשיות שלהלן, בזכותו של יעקב, רב־מג, אשף בטוויית סיפורים ארוגים בכוסיות ויסקי. אפשר גם וודקה.

יעקב נולד בפולניה. הוא גדל על יידיש וידע מעט עברית. הוא אהב לספר על משפחתו, שהייתה ענייה למדי: "שפע היה לנו בפשפשים וכינים ופרעושים. מזה היה לנו המון." הוא אהב גם לאהוב את "המיץ של הדג מלוח, מהתחתית של החבית, שזה מה שהיה נותן לנו האיש מחנות הדגים. שיהיה משהו להרטיב את הלחם." יעקב בן האחת־עשרה עלה לארץ עם אביו. השניים הצטרפו לאיילת השחר, אל אחיו הבכור שמואל. במהרה הפך יעקב לאחד מהחבורה המיוחסת, זו שנקראה שנים אחדות לאחר מכן "הנוער המקומי". יעקב התמחה במה שהוא עצמו תיאר כ"להיות שלייגר, לשתות ולהרביץ סיפורים מצחיקים ומכות לא כל כך מצחיקות". הוא היה אהוב ושנוא באותה מידה. לא נשקר אם נאמר כי הרוב אהבוֹ והמיעוט שנאוֹ. איש או אשה לא פיהקו למשמע אמירותיו ולמראה מעשיו שהיו לעיתים פראיים, בוטים מאוד.

יום גשום אחד — ושמא היה זה יום בהיר אחד — מצא קיבוץ איילת השחר את עצמו כאשר בראשו יושב יענקל'ה, יעקב שגב. מזכיר הקיבוץ.

— וואלה?

— וואלה! ואיילת לא קרסה.

— וואלה?

— וואלה.

עם השנים והבקבוקים השתבח מוצא פיו של יעקב והפך לנכס־צאן־פלטינה של ההווי האיילתי. צעירים, בוגרים אך מעט מנכדיו, הכריזו כי יעקב הוא יקיר עדתם והיו שותים בצמא את כוסיותיו, את אמרותיו ואת סיפוריו. אומרים שסיפור טוב ביידיש אי אפשר לתרגם — ס'קְלינְגְט נאר אין יידיש, זה מצלצל רק ביידיש!

כך גם סיפוריו של יעקב: בלי המימיקה שלו והבס הצרוד שלו וההליכות שלו למזווה לשלוף תפוח אדמה ואנשובי או דג מלוח ובירה, זה לא מצלצל. ס'קלינגט נישט. הספר הזה ינסה בכל זאת להעביר את המסר של יעקב, שהוא במידה רבה גם המסר של קיבוץ איילת השחר כולו: "חביירים, החיים רציניים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות." כאן היה יעקב מפנה מבטו מעלה, מטיח את כוסית הוודקה בשולחן ומטיח בַּהוא שיש האומרים כי הוא שוכן שם: "והם גם רציניים מדי בשביל לקחת אותם. ערסט דוּ, אתה שומע?" מיום שחטף הסרטן את ורד, בתו של יעקב, הייתה נקישת הכוס בשולחן עזה יותר וההתרסה שבשאלה זועמת יותר, והיא נשאלה רק ביידיש. הקריצה נעלמה מהמחווה הקולנית הזאת.

 

* * *

יעקב שגב הוא האדם היחיד שהחזיק את חלצַי, אלה שהוא תיארם כ"הביצים שלך שאין לך". הוא אחז שם סתם כך ונימק את מעשהו בטיעון משונה: "אין משהו אחר לתפוס אצלך." הוא לפת בעוצמה וסירב להרפות. והוא היחיד בעולם כולו שידעתי, כמוהו, שלא יחטוף בעיטה אדירה במרכז מפשעתו שלו, לאלתר, כתגובה היחידה המתקבלת על הדעת.

ההשתלטות הזאת על נכסי צאן הברזל שלי קרתה פעם אחת, והבהרתי לו כשאני נאנק מכאב ומצחוק מה יקרה לו אם יאחז שם פעם נוספת. יעקב היה טעון במכבי מוסקבה: בירה מכבי מתוגברת בוודקה.

גם אני שתיתי מעט.

אני אהבתי את יעקב.

האיש המגושם הזה, שיכול היה להיות גס רוח ומנבל פה, היו בו אנושיות וחיוניות שדי בהן כדי לפרנס כמה וכמה יעקבים. ואני — כבר אמרתי, אז הנה עוד פעם — אהבתי אותו.

אף שכל הקיבוץ וכל מודעיו של יעקב קראו לו יענקל'ה, אני קראתי לו יעקב, אל תשאלו אותי מדוע. והוא כינה אותי דוקטור כאשר נעשיתי בוגר אוניברסיטה. אחר כך — מתי היה זה? וואלה, חשוב אבל בלתי זכיר — שדרג את תוארי האקדמי ועשה ממני פרופסור. "נו, פרופסור — היה אומר לי בקולו הצרוד מאוד — מתי תבוא ונרטיב את התפוחי אדמה והאנשובי בדיבורים ובירה וגם וודקה?"

לאחר שבאנו מבית השיטה, ואני ילד בן תשע וחצי, היה יעקב בעינֵי הורי וחוג היֶקים שלהם סמל הגסות המוּז'יקית האיילתית. אני מבין את היֶקים. שנים לא מעטות בזתי גם אני לבורים האלה, הבריונים הגסים, המוז'יקים האיילתים, היעקובינים, כפי שכיניתי אותם ביני לביני.

 

בחג הסוכות תשכ"א, 1960, נערכה באיילת השחר חגיגת אסיף גדולה ליד בריכת השחייה. עמרם, בוגר י"ב — נער תם וטוב לב שחייו בחרו להם כביש בדנמרק כמקום להסתיים בו — ישב על אחד מאדני הקפיצה למים. עמרם נהנה מהמראה היפה של קיבוץ חוגג, חגיגי, כנהוג. יעקב הלך לידו ונראה כשקוע בהוויות העולם, הוגה בדרך נאותה כלשהי לזכות בפרס נובל כלשהו. לפתע שלח יעקב את ידו החזקה, יד חזקה מאוד, ודחף את עמרם, שנפל למים לבוש במחלצות חג: מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, כנהוג.

עמרם עלה לחדר שחלק עם עוד שני בני י"ב, החליף את בגדיו ושב לבריכה, לבוש במחלצות חג: מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, כנהוג. הוא התיישב על אותו אדן קפיצה, נהנה מהמראה היפה של קיבוץ חוגג, חגיגי, כנהוג. יעקב הגיח בהליכה איטית, נראה כשקוע בשרעפים, כאילו הוגה הוא בדרך נאותה לזכות בנובל נוסף. לפתע שלח את ידו החזקה, יד חזקה מאוד, ודחף את עמרם, שנפל למים לבוש מחלצות חג.

אנחנו, חבריו של עמרם, היינו בוגרי י"ב על סף גיוסנו לצבא. רתחנו וגמרנו אומר להחטיף ליעקב מכות נאמנות. שילמד לקח, המנוול הזה שהתעלל פעמיים בעמרם. נרגענו לאחר שהרהרנו בגילו המכובד מאוד של יעקב — שלושים ושבע שנים — ובהיקף קיבורת היד שלו ושל אסף, ידידו.

 

הקול קול יעקב והידיים ידי אסף

יעקב ואסף דבקו לאהבה, נער את רעהו, כאשר הצטרף יעקב לחבורת הילדים הבכורים של איילת השחר. רק מותו של יעקב הפריד ביניהם, שבעים שנה לאחר מכן. רחל, אמו של אסף, ניסתה להפריד בין שני חלקי הצמד: "נו, אסף, למה אתה צריך את יעקב? הרי הוא פרא אדם. למה לא תהיה חבר של שרוליק?"

שרוליק היה, כך נגלה בהמשך, החנוּן הראשון של איילת. "אסף ואני לא היינו במפלגה של החנונים," הסביר יעקב למישהו שכלל לא שאל אותו על כך, עשרות שנים אחר כך. תחינותיה של רחל צללו כאבן המושלכת לאגם החוּלה, זה שבפי האיילתים והגליליים כולם היה ים החוּלה.

 

בשנות הארבעים הראשונות נפוץ הסיפור הבא בכל הגליל, ושמץ ממנו גלש גם לעמק הירדן ואף עד מבואות עפולה הגיע.

יעקב ואסף לקחו את הפוֹרדסוֹן לטיול שדות. הפורדסון היה יצור צנוע מידות, רק טונה וחצי משקלו. יעקב נהג בטרקטור בדרך היוצאת מהמשק מזרחה, ואסף ישב על הכנף. הדרך מהשער המזרחי מזרחה, כולה ירידה תלולה למדי, אל הוואדי. יעקב ניסה להחליף הילוך או לנסוע בניוטרל, והפורדסון החל צובר מהירות. הפורדסון העליז, שרסנו הותר, צבר וצבר, עד שנבהל מביצועיו והתהפך. מעוצמת ההתהפכות נזרק אסף הצידה, ואילו יעקב נלכד תחת אחד מגלגלי הטרקטור. כלומר, הייתה זו רגלו שהטרקטור נשען עליה וריסק אותה.

מה עושים? מרימים. לבד.

אסף אסף את כוחותיו, הרים את הטרקטור — רק טיפֶּלֶה — ויעקב זחל, גורר את רגלו, אל מחוץ לטווח הטרקטור. מאז צלע יעקב עד יומו האחרון.

שנים רבות אחר כך שאלו את אסף איך הצליח להרים את הטרקטור, והוא הסביר: "הייתה לי ברירה? יעקב אמר שכואב לו נורא ואמר לי להרים, אז הרמתי."

 

להתהפך צריך לדעת. זה לא סתם ככה!

אותה דרך היורדת בתלילות מזרחה, מחצר המשק לוואדי, הייתה עדה גם לסצנה הבאה, ששלושה שותפים לה: שמחה, הכורם הוותיק, גרודקה — כינויו הרווח עד יומו האחרון של יצחק גופר — שמבטאו היידישאי העיד עליו כי הגיע לארץ ולקיבוץ לאחר שכשלו ניסיונותיהם של היטלר ושל סטלין להכחידו, וטרקטור שרשרת, שקשה לדעת מה היה יותר: צהוב או קטן.

שמחה וגרודקה היו ישובים על הטרקטור הקטן, קטרפילר D-2. גרודקה נהג. שמחה ישב על המנוע, פניו אל גרודקה ואל הרי נפתלי, הפוך לכיוון הנסיעה, אוחז בפילטר האוויר של הטרקטור. הזחליל הקטן גרר דיסק קטן, לדַסֵק בו הכרם, בינות לשורות הגפנים. שמחה רצה להספיק הרבה, לפני שיגיע הגשם שזממו להנחית העננים הכבדים במערב.

"נו, יצחק, תיסע יותר מהר," רטן שמחה.

גרודקה העלה לרביעי.

"יותר מהר אי אפשר?" דחק בו שמחה.

"כֵּיין, אבל בחמישי זה קצת מהר." גרודקה היסס.

"נו, אז תעשה בחמישי."

גרודקה עשה בחמישי.

הזחליל הצהוב ניתר וקיפץ כסוס טקסאני ברודיאו, חפץ להפיל את שמחה הרכוב על המנוע. הטרקטור זמם לעולל לשמחה את שעולל הפורדסון ליעקב עשור לפני כן.

שמחה, רוכב מיומן, לא נרתע: "יצחק, מה זה כל כך לאט, הא?!"

"נו, שמחה, זה חמישי. זה הכי מַהֵייר."

"ומה זה כאן?" הצביע שמחה על גומחה נוספת להעביר אליה את מוט ההילוכים.

"מה...? זה?" שאל גרודקה באדישות.

"כן, כן, גם שם אפשר להכניס את המקל של המהירות," ענה שמחה בקוצר רוח, כשהוא סוקר בדאגה את השמים המתקדרים.

יצחק צחקק: "זה? זה ניוטרל זה. זהו. כֵּיין?"

שמחה היכה בכף יד קצרת רוח על מכסה פילטר האוויר שחבק בידו השנייה:

"נו, אז תעשה ניוטרל ונגיע כבר."

יצחק לא עשה ניוטרל, הטרקטור הצהוב לא התהפך, ושמחה נשאר רכוב על מנועו. ויעקב, שסיפר לנו את הסיפור, נשבע שכל זה קרה באמת, וחתם את הסיפור בתובנה מעניינת: "שמחה רצה להיות צולע כמוני, אבל מה, להתהפך צריך לדעת. זה לא סתם ככה."

 

אנחנו גזמנו כל השבוע

שמחה היה מהידועים שבכורמי הארץ. הוא הִרבה בנסיעות של שליחויות עסקנות בענייני חקלאות, ענייני ציבור ועניינים אחרים. חמוש בסנדוויצ'ים ארוזים בקפידה שהכינה לו רחל שלו, היה סובב בין משרדיהם של אדוני המדינה, כדוגמת פיניה קוזלובסקי־ספיר, מדריכו בתנועת "החלוץ", או אברהם הרצפלד, מי שהיה מיישב קיבוצים ומושבים מטעם המרכז החקלאי וזמר מטעם עצמו.

יעקב סיפר לנו כי כאשר חזר שמחה מאחד ממסעותיו מגוּבי הסנדוויצ'ים, ביום שישי, הוא רצה להודיע משהו לאהרון, כורם אף הוא. אהרון היה — כגרודקה סרבן הנסיעה בניוטרל — פולני, ניצול שואה. הוא היה גם שנוא נפשם של האנקורים באיילת, שאת ראשי גוזליהם היה מולק כשהיה הקיץ מפציע והענבים החלו להגיר עסיס שמשך אליהם עשרות אלפי בני כנף, רובם ככולם גוזלים בעברם הקרוב. אבל זהו סיפור אחר שעוד ידובר בו.

שמחה מצא את אהרון בחדר האוכל, בשעה ששניהם פַּרקו את שיירי ארוחת הצהריים מצלחותיהם לעגלת האשפה מוכתמת הנירוסטה, ליד כיורי שטיפת הכלים. שמחה הודיע: "אהרון, תגיד לחבר'ה שמחר יוצאים לעבוד. צוֹריך לגזום הגפוֹנים" (שמחה היה מאוהב בגינונים בן גוריוניים, והחשיב את השמטת "אֶת" כאחד מתווי הזיהוי של היקף הקרחת וגדולת האישיות).

או אז השמיע אהרון "אהמממ..." ארוך, אות להתגבשות פאנץ' ליין. ואז, בעודו משליך לפח את שאריות האוכל מצלחתו, אמר לשמחה: "שמחה, אתה תצא לגזום מחר. אנחנו גזמנו כל השבוע."

כך סיפר לנו יעקב.

 

לנסוע לאירופה

יעקב ואסף ומרביתם של גיבורי העמודים הבאים כבר נסעו לאירופה. הנסיעה לאירופה היא זו האחרונה, שאין שבים ממנה.

"נסע לאירופה", למרבה הצער, אינה מטבע לשון מקורית. זוהי יצירה טבריינית שאומצה כאן, בין ראש פינה ליסוד המעלה, עוד בימי הבריטים. יעקב טען תמיד כי יעקב הוא שייבא את המטבע המקאברית הזאת מבעל המסעדה הטבריינית, שכל הגליל הכירו בשעתו ושכותב הרשומות כאן שכח את שמו. ומי אנו שנסתור את קביעותיו של יעקב, האיתנות כזרועותיו.

 

אם יענק'לה מזכיר — חבל על הקיבוץ הזה

יעקב העריך השכלה ומשכילים, אף שהוא עצמו סיים בקושי י"ב כיתות, את האחרונות שבהן במקווה ישראל.

על שנות בית־הספר באיילת סיפר לי פעם:

 

היינו פראים, פראים, אני אומר לך. מה אתה חושב עשינו בהפסקות ובצהריים? היינו עושים התחרות בלשבור מדרכות. הייתה אז מדרכה אחת באיילת, זאתי שמקבילה לכביש הפרסה. היינו יוצאים מהכיתה עם פטישים, ואומרים חת־שתיים־שלוש, ומתחילים לדפוק במדרכה, יאללה, ובודקים מי שובר קטע יותר גדול של מדרכה, ככה, בפטיש בנאים. פטיש הרסנים זה היה, אני אומר לך. זה מה שהוא היה. זהו, היינו פראים, אתה מבין?

 

הבנתי.

לימים נהיה אלוף מנפצי המדרכות לרכז הבנייה של הקיבוץ. וכפי שדווח לעיל, אף מזכיר הקיבוץ נעשה. גבות לא מעטות התרוממו בפליאה, ידיים הונפו ונשמטו מטה בתנועת זלזול וייאוש:

"אם יענק'לה מזכיר — חבל על הקיבוץ הזה."

ארז, גיסי, סיפר לי שכאשר בא עם אחותי לחיות באיילת, קיבל אותם יעקב המזכיר לשיחת היכרות במשרדו. ארז סיפר, נדהם: "אתה שומע, אנחנו מתיישבים, והאיש הזה מוציא בקבוק ויסקי מהמגירה, מוזג לי, מוזג למִיכל ומוזג לו, ונוהם: 'קודם כל שותים לחיים.' אני אמרתי אחר כך למיכל: 'יאללה, נארוז ונסתלק מכאן לקיבוץ שלי. קיבוץ שיש לו מזכיר עם ויסקי במגירה, אני לא רוצה לחיות בו.'"

ארז נשאר באיילת, עד שנהרג כעבור שנתיים וחצי כאשר התרסק מטוסו אל הרי ירושלים, ליד קיבוצו קריית ענבים.

הקיבוץ שרד את יעקב, והוא סיפר לי, שנים אחר כך, על תקרית שהבהירה לי כי צדקנו, או לפחות שלא רק טעינו, כשעשינו אותו מזכיר קיבוץ.

זה היה בכנס אזורי כלשהו. יעקב ניגש אל ראש המועצה האזורית גליל עליון ואמר לו:

"שמע, נפטר אצלנו איש זקן בודד, שאין לו קרובים לא בארץ ולא בעולם. הוא השאיר אחריו כמה עשרות אלפי לירות שרשומות על שמו. תכניס את זה לקרן ההנצחה של המועצה האזורית, שתהיה מלגה לסטודנטים גם על שמו."

ראש המועצה נטל סנדוויץ' שעמד על שולחן המזנון, נגס ובלע, ניגב שפתיו בזרועו ואמר:

"שמע, יענקל'ה, אצלנו מנציחים רק אנשים חשובים."

ראש המועצה סב ופנה ללכת, אלא שיעקב תפסוֹ בזרועו, עצר אותו והטיח בפניו: "שמע, חביבי. אתה שמוק, אתה. אתה יודע את זה?! שמוק גדול אתה! אמרו לך את זה כבר? אז אם לא, אז אני אומר לך, כדי שלא תמות בלי לדעת את זה. הא?!"

כשסיפר לי יעקב את המעשה האדימו פניו ודמעות עלו בעיניו. הוא ניגב אותן ונהם: "זה הוודקה, פרופסור. זה הוודקה."

 

אנחנו, האיילתים — איכותיים מאוד וצנועים הרבה יותר

הדפים הבאים הם אסופת זיכרונות, רבים מהם של יעקב. סיפוריו יהיו הציר שסביבו ינועו סיפורי איילת, כפי שסופרו על ידי רבים מחבריה במשך שבעים־שמונים שנה.

כתבתי איילת, וכך אכנה בדרך כלל את איילת השחר. כך קוראים לה אצלנו. לה? כן, לה. האיילתים מתייחסים לאיילת, וגם לאיילת השחר, כאל נקבה. זייפני רומנטיקה יאמרו שאנחנו רואים באיילת אמא, אלא שאני סבור שאנחנו חושבים על איילת כעל נקבה כיוון שהיא קרויה על שם נקבת האייל.

אנחנו, האיילתים, מצוידים בחיישנים לשוניים חדים בהרבה מאלה המצויים בקיבוצים אחרים, דוגמת כפר גלעדי. כשמדברים באיילת על הקיבוץ שלנו, עוברת מכוֹרתנו ניתוח לשינוי מין: אנחנו אומרים "איילת קמה לפני כפר גלעדי", אבל גם "איילת? זה הקיבוץ הכי ותיק בגליל". שני ההיגדים הללו נכונים דקדוקית והיסטורית, ולא אכפת לנו מה יגידו משפצי ההיסטוריה אשר בפרברי מטולה.

ולאחר שהבהרנו כמה אמיתות לשוניות וכרונולוגיות, נבהיר את האורב לנו במי־יודע־כמה עמודים הבאים.

אבל קודם לכן כדאי לציין כי כמו איילת, גם אנחנו, האיילתים, עוברים מטמורפוזה כשאנחנו אומרים "אנחנו האיילתים".

"אנחנו איילתים", כמו גם "אני איילתי" ו"אני איילתית", הן אמירות המחוללות שינוי מובהק בדמות אומרן, אומרתן או אומריהן: הכתפיים מתגבהות, החזה מזנק קדימה — וגם למעלה, כשמדובר באיילתיות — הבטן מתכנסת פנימה, העיניים משגרות לסביבה מבטים שכמותם פיזרו עיניהם של חלוצי רוּסלאן ומֵייפלאוּאר, לאחר שירדו לחוף, צהובים מפאת מחלת הים ובשל הקנאות לכבודם.

כן, כאלה אנחנו, האיילתים: איכותיים, מודעים לייחודנו, ענוותנים וצנועים; שומרים מכל משמר על מורשתנו הנצחית.

זמן התרחשותם של הסיפורים — מעשיות שאיני נותן את ראשי כי אכן אירעו כפי שסופרו לאחר שנים — מתחיל בשנות העשרים למאה הקודמת, אף שאיילת היא קיבוץ בן מאה.

מעשיות אחדות בלבד תתארנה את עשר השנים הראשונות של איילת. מדוע? כי מייסדי הקיבוץ, אותם שישה חלוצים שעלו לנִגְ'מֶת א־סוּבְּח בסתיו של 1915, עזבו את ארצות החיים לפני עשרות שנים. כמו כן — כאן מכסה את לחיינו סומק שטוח של בושה עמוקה — איש מששת ראשוני העולים לקרקע לא נשאר באיילת לאחר 1927.

לפיכך, ראשוני הסיפורים שיובאו כאן הם משנות העשרים של המאה העשרים. אז החלה להצטבר באיילת קבוצה של ממש, שמנתה כשלושים איש ואשה, קבוצה שרבים ממנה חיו בַּמקום עד מותם. סיפוריהם המעטים עודם מרחפים בין עשרת הבתים הראשונים, כרוחות רפאים עייפות. אלא שגם מסַפריהם הצעירים יותר, יעקב ואחרים, עוזבים אותנו ונוסעים לאירופה, כפי שנהגו לומר הנוסעים הללו טרם שנסעו.

 

ואחר כך הגיעו כל מיני טיפוסים

בראשית שנות השלושים לא חצה מספר חברי איילת את קו החמישים. רק באמצע שנות השלושים גדל הקיבוץ ומספר חבריו נמנה כבר במאות. וגם אז היה כינור הדלות העגום מלווה את הימים והשבועות והחודשים, ועדיין ניגנו החלילים בבטנים הריקות, הכואבות בפועל ממשהו דומה לרעב אמיתי.

ילדי בית־הספר, ברצותם לחוש שמץ מטעמה של עיר גדולה, היו הולכים לכפר הערבי־כורדי הקרוב, כראד בגארה, שהיה מרוחק כקילומטר מזרחית למשק. הם היו מביאים עימם שתי ביצים או שלושה תפוחים, וזוכים בתמורה בסוכריות אחדות מחנותו של אבו־אחמד. החנות לא הייתה אלא כוך זעיר ובו סוכר, שמן, סיגריות וזוטות של דיסקית. וגם סוכריות. הסוכריות הן אשר הקנו לכוך את הילת פאריז או תל אביב או למצער טבריה, שאפפה אותו.

ב-1936 מדווח עלון הקיבוץ על עצירת שיגור המכתבים: "החברים מתבקשים לא לשלוח מכתבים, כי כבר שלושה שבועות המכתבים לא נשלחים מחוסר כסף מזומן."

חברי איילת השחר, הקיבוץ העני מאוד גם בסוף שנות השלושים, היו מרובדים במשק שכבות־שכבות: המייסדים היו יוצאי רוסיה הצארית; ממשיכיהם, אנשי העלייה השלישית והרביעית, היו פולנים וליטאים ועימם גם רוסים אחדים; מהעלייה החמישית ואילך נעדרו יוצאי רוסיה — כמעט לחלוטין — מקרב המצטרפים לאיילת. האם מישהו שם, ברוסיה, הוציא דיבתה של איילת רעה? לאו דווקא. חסם עליית הרוסים לגליל ולכל חלקיה האחרים של ארץ ישראל היה יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי סטלין, הגרוזיני המשופם עם הפּייפּ והתחביב המשונה: כליאת המונים ורציחתם.

בשעה שסטלין עצר את העלייה מרוסיה, דאג היטלר להניע את יהודיו שלו אל מחוץ לגרמניה. כמה עשרות אלפים מהם הגיעו לארץ ישראל, וגם לגליל וגם לאיילת השחר הגיעו. הייתה זו העלייה החמישית של שנות השלושים, שרובה הגיע דווקא מפולין. אנשיה העפילו גם הגלילה וגם לאיילת השחר.

המפגש בין שלושת היסודות הכימיים הללו — רוסים, פולנים ויֶקים — החל ליצור קרקע פורייה לסיפורי עדוֹת, שלא תמיד אופיינו באהבת ישראל.

 

מגוון הטיפוסים שהגיע לאיילת בשנות העֶשְׁרֵה, העשרים, השלושים והארבעים היה מרהיב: בוגרי גימנסיה הרצליה, בוגרי פוגרומים, בוגרי עיירות פולניות, ובהם אנאלפביתית אחת לפחות; בוגרי הכשרות במזרח אירופה ואף במערבה, יֶקים בוגרי אוניברסיטאות או גימנזיומים. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו גם בוגרי שואה. לא רבים מהאחרונים נשארו בקיבוץ, אך לאחר שהגיעו אליו הם הגיהו עליו אור — או חושך — מסוג אחר. באו גם בולגרים אחדים, טורקים מעטים, מרוקאים אחדים, אלג'יראי אחד, כמה עיראקים־"בבלים" ומצרים אחדים.

בסוף 1951, לאחר הטראומה של מלחמת העצמאות, הגיעו לאיילת מאתיים ושלושים נשים, גברים וילדים מבית השיטה, כחלק מהטראנספר הגדול של הפילוג בקיבוץ המאוחד. בין אנשי בית השיטה היו צברים, פולנים ויֶקים. הם הביאו איתם מסורת שונה במקצת, וכך התגוונה עוד יותר הדייסה המשוגעת של אסופת החברים האיילתית.

הדייסה הזאת הניבה, מטבע הדברים, אירועים ומעשיות שיהיה זה חטא לא להעלותם על הכתב. ומוטב עשור אחד קודם. קודם שייעלם כל מי שיכול לספרם, או למצער לחוש את הריח והטעם והצליל שהם נושאים עימם.

בשנות החמישים הגיעו גם ילדות וילדים רבים, ונערות ונערים משבע או שמונה כנפות הארץ. מעיראק, מתימן, מפרס, ומעטים ממרוקו ומרומניה. באמצע שנות החמישים הגיעו עשרות נערים מצ'ילה וקבוצה גדולה של צעירים דוברי צרפתית ממרוקו, רובם לא היו דוברי ערבית מרוקאית.

לאחר שהחלו שנות החמישים הן גם הסתיימו. עימן הסתיים, פחות או יותר, גם זמנה של ההוויה מַצמיחת הסיפורים המגירים עסיס. אמת, גם בחמישים השנים שעברו מאז קרו דברים באיילת; גם בהן התרחשו דברים שנייר הדפוס מתגעגע אליהם. אלא שהצבעוניות התוססת, המשוגעת לעיתים, של צֶבֶר המהגרים, הלכה והתמוססה. הלכו והשתלטו תוויהם האחידים יותר של בני הדורות השני והשלישי והרביעי, ושל הדור החמישי העולה ובוקע כאיילת השחר, זו שאורה בוקע ועולה.

 

נעלמו הרווקים הייקים; נעלם סלים האופה העיראקי, שהיה חייט בבגדאד, נעלם מנשה שוטף הכלים המצרי, שהיה כתב בעיתון יהודי־שמאלני בקהיר, נעלם גם פריימוביץ' מפעיל הגנרטור, ששן אחת הייתה לו בפיו, והייתה נודדת בין חניכיו ולאורכם, והוא רוקק לקופסת פח. פריימוביץ' היה צועק לילדים: "אָלָדים, דֶבַּע!" — ילדים, צבוֹע! — ואם לא היה צועק להם זאת היו מתחננים לפניו שיצעק. כולנו ידענו שבנוֹ נשרף בצריף בקיבוץ יגור, אבל אחר כך התברר שהילד אמנם מת ביגור, אבל ממחלה ארורה כלשהי.

נעלם ליפא, האיש עם החרמש, מאנשי העלייה השנייה, איש זעיר ממדים ששתיקותיו עצומות, הקוצר את העשב בחצר הקיבוץ בחריצות ובסבלנות אין קץ, שאמרו עליו כי "כשהחורפשים רק רואים את ליפא יורק על האבן־משחזת של החרמש, הם נקצרים מעצמם", נעלם גם יהושע, הוא שִייֶע, האיש שאמר שהוא יודע חמש שפות "וְאַפִילֶה קצת אנגלית אני יודע", אבל אנחנו אמרנו שהוא מדבר יידיש, וגם לא יודע עברית, צרפתית, פולנית ואנגלית.

עזב גם יוֹספיקו, הנער העולה שהיה כורך חבל סביב צוואר כלבתו הקטנה סוּזי ותולה אותה עד שהייתה כמעט נחנקת למוות, ואז מרפה את הלולאה וחוזר חלילה. עד שהיה מתגלה על ידי חבריו, שהיו חובטים בו וחוזר חלילה.

ועזב גם ז'ורז', שאשתו עבת הירכיים לימדה את בוגרי הצבא הבתולים פרקים מרתקים באנטומיה.

נפטר לייבּ, חולה הפוליו המרותק לכיסא גלגלים, שהיה שולח ידיים וממזמז נואשות את בנות הנעורים שנשלחו לנקות את חדרו. ונעלם גם נוימן, הרווק היקה הזקן, שהתאבד והוא בן ארבעים ושמונה.

נעלמו מי שנקראו "ההורים", הוריו של דור מייסדי הקיבוץ, יוצאי מזרח אירופה ברובם, זקנים דוברי יידיש ששברי עברית בפיהם, אשר היו מקור ענקי לסיפורים וחיקויים שהצחיקו את דור נכדיהם. נעלם השֵיחֶט מיסוד המעלה, שהיה בא ביום חמישי ומפזר עבור "ההורים" ראשי תרנגולות שחלקן השני מרקד ריקוד מוות מרתק ברחבת החניה שליד הנהלת החשבונות.

נעלמה גם שלולית הדם שהשחירה וכוסתה בשק, שהילדים היו מרימים אותו כדי להיווכח כי הדם עודו שם. זה הדם שנשאר על הכביש העולה מהכביש הראשי, שריד אחרון למותו הנואל של אחד מחברי המשק, שנורה בשוגג באש חבריו. עזבו את איילת או את העולם רבים ומעטים, רעים וטובים, צעירים ומבוגרים.

ועזב את איילת גם העסיס הארומטי המיוחד של סיפורי העשורים הראשונים. הסיפורים שנוצרו באיילת משנות השישים ואילך, איבדו את התערובת המיוחדת של ריח שעלה מסיפוריו של דור המהגרים, בשל היעלמותן האיטית־אך־היציבה של היידיש, הגרמנית, הרוסית, הצרפתית ומעט הערבית, אשר הילכו בחוצות איילת בראשית ימיה.

טרם שאני ניגש לאסוף את הסיפורים — של יעקב ושל אחרים — אני תוהה לאן אגיע איתם. אני מניח שמדי פעם, כאשר תדהר מקלדתי, תאבה לספר סיפורים מגירי עסיס, אומַר לה "הוֹיסָה", כדי שלא לפגוע בגיבוריהם וגיבורותיהן או בצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם המצויים עימנו באיילת, בארץ או ברחבי העולם.

נחיה ונראה. נחיה? אני מבטיח לנסות לחיות עד שתיגמר כתיבת אסופת הסיפורים האיילתיים הזו, שלא תהיה אלא מעט המכיל את המעט.

יוחנן, יקה שעלה כנער מגרמניה עם הוריו, הוצב עם הכשרת הפלמ"ח שלו בבית השיטה. הוא הקים עם מחלקתו את קיבוץ חוקוק, אבל אחר כך הגיע בדרך רומנטית כלשהי לאיילת השחר.

באיילת סיפר יוחנן למי שלא חשש מתגובתם, כי פעם יצאה מחלקת הפלמ"ח שלו למסע אימונים רגלי מחולתא לבית השיטה. זה היה בשנת 1946. מורה הדרך של הסיור היה אריה בן גוריון, חבר בית השיטה. אריה היה אחיינו של דוִד, ראש הממשלה. אריה ודוד היו בעלי קול גבוה, קנאים לדעותיהם, חריפי שכל ובעליהן של קרחות מבהיקות.

בדרכם מחולתא, מעט לאחר עלות השמש, עקפו אריה והפלמ"חניקים את איילת השחר כשהקיבוץ מנמנם ממזרח להם והם בוטשים ברגליהם אבנים שהיו קירות בתים בתל חצור, שלושת אלפים וחמש מאות שנים לפני כן.

— "מה זה הקיבוץ הזה?" שאל מישהו.

— "אה, זה סתם חירבה עלובה. קוראים לה איילת השחר," השיב אריה.

הייתה זו אמירה מאוד לא מדויקת, אף שראשיתו של הקיבוץ הייתה מצערה. מצערה מאוד.

 

ראשונים תמיד אנחנו

כדי לתאר את ראשיתה של איילת, אביא מפי איש ששפם ומקטרת לו: "שלושה בתים, פרדה ועגלה..." כך כתב חיים גורי בשיר שפתח את מופע חג החמישים לקיבוץ. את הטקסט הלחין יחזקאל בראון. אכן, חמישה חלוצים וחלוצה אחת הגיעו על גבי עגלה אשר פרדה מתנהלת בין יצוליה, והתנחלו בראשית שנת תרע"ו, ספטמבר 1915, בנג'מת א־סובח. האחת והחמישה היו שליחיה של קבוצת התיישבות שהתארגנה שלוש שנים קודם כן.

נג'מת א־סובח היה שמה הערבי של חצר חווה חקלאית קטנה, ובה שלושה בתים. היא הייתה שייכת לפנים לאיכר ראש פינאי בשם מורגנשטרן. מורגנשטרן בעברית פירושו כוכב הבוקר. הערבים שעבדו בחווה התקשו, מן הסתם, לבטא את השם היידישאי, ולמענם תורגם השם ל"נג'מת א־סובח", כוכב הבוקר.

החלוצים, שידעו או לא ידעו את מקור השם הערבי, תרגמו אותו לעברית נמלצת: איילת השחר, שהוא אור השחר הראשון וגם כינויו התלמודי של הכוכב נוגה, הוא כוכב השחר, הוא נג'מת א־סובח, הוא מורגנשטרן.

האחת ועימה חמישה עיבדו את הקרקע שהייתה שייכת לכמה איכרים ראש פינאים. הם עבדו כחראתים, מילה ערבית שפירושה חורשים. החראת — אריס, עני מרוד — היה מקבל רק חמישית מיבול השדה, כשכר עבודתו.

לאחר חודשים אחדים הצטרפו לשישה עוד חברים מקבוצת ההתיישבות שלהם. בעונת איסוף היבול ודישת התבואה סייעו לתריסר החברים גם חלוצים נוודים מזדמנים ואף עובדים שכירים, כפריים יהודים מפקיעין. אלא שבתנאֵי חראתים, שמשמעם ויתור על ארבע חמישיות מהיבול, לא ניתן היה להמשיך ולהחזיק במקום. וכך, לאחר שנה של עמל מפרך, סף רעב, קדחת ותחושת תסכול על שהאדמה אינה שלהם, עזבו החלוצים את המקום וקיבלו על עצמם את השמירה במטולה, כשהם מקווים לשוב במהרה לנג'מת א־סובח, איילת השחר העתידה להיות שלהם.

וכך אומנם היה.

בקיץ 1918 שָבה החבורה, מתוגברת בחלוצים נוספים, לאיילת. כעת הייתה האדמה לאדמתם, לאחר שקלווריסקי, נציג חברת פיק"א באזור, המוציא והמביא ביישובי הגליל המזרחי, שכנע את בעלי הקרקע, האיכרים קשי היום מראש פינה, לוותר עליה.

וכאן, חביירים, נעוץ פגיון שומרי בלב האתוס האיילתי. את הפגיון אחזו מייסדי כפר גלעדי, בירת ארגון 'השומר'. השומרים הללו גרסו, ושיני אחדים מנכדיהם וניניהם עודן גורסות את הגרסה המרושעת הזו, כי משעזבו החלוצים את נג'מת א־סובח לשנתיים, הם איבדו את זכותם לקבוע את 1915 כשנת ייסודו של הקיבוץ. ומשאבדה זכות זו — כך גורסים שם, למרגלות מטולה — זכה כפר גלעדי, שנאחז באדמתו בסתיו 1916, בתואר הנחשק: בכיר הקיבוצים בגליל העליון והקיבוץ השלישי הכי ותיק בעולם.

ואנו נענה לטוענים מהקיבוץ הצפוני הצעיר ההוא, כי כאשר יענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ אל תוככי המיתוס הכפר גלעדיסטי על אודות דבקות והישארות על הקרקע, וננפצו. שהרי כל היודע דבר־מה על תולדות כפר גלעדי לא יוכל להכחיש כי הקיבוץ הינוקא הזה ננטש שלוש פעמים: לתקופה של חודש, בשל נגישות התורכים, לתקופה של חודשים אחדים לאחר מות גלעדי, מנהיג הקבוצה, ולתקופה של שבעה חודשים. נפילתה ההרואית של חצר תל חי באדר תר"פ, מרס 1920, לוּותה בנטישה מושתקת של כפר גלעדי. חברי הקיבוץ חזרו אליו רק שבעה חודשים לאחר הנטישה, לקראת עונת הזריעה של סתיו 1920.

ונטישות הן נטישות. ואת ההיתלות בנטישתנו שלנו, תוך התכחשות לנטישותיהם שלהם, לא נשכח ולא נסלח לשומרים מהקיבוץ ההוא.

ובעצם, אולי נסלח. וזאת בזכות אהרון ולנסי, איש כפר גלעדי. ולנסי, בהיותו ראש המועצה האזורית, בירך את איילת השחר ליובל התשעים שלה. נגדה נא כל באי החגיגה אמר ולנסי כי "איילת היא בכירת הקיבוצים בגליל." התרועות שעלו אז מניעות עוד היום, כעשור מאוחר יותר, את העלים שעל ענפי הצפצפות שבוואדי ווגאז, הוא נחל חצור, האתר שבו ירד ולנסי, ראש המועצה האזורית גליל עליון, איש כפר גלעדי, לקאנוסה האיילתית.

רעם התרועות החריש את נקישות ברכיו של ולנסי, שרעדו כילדים כחולים היוצאים מן הבריכה, כיוון שידע שעמיתיו לקיבוץ הצעיר ההוא, אי־שם בין מטולה לקריית שמונה, מחכים לו ליד שער המשק, ותכולתם של מצבורי נשק סודיים בידם, טעונה ולא נצורה.

 

צחוק־צחוק, אבל...

האיבה שבין שני הקיבוצים הוותיקים של הגליל העליון היא פולקלור מדמם שאין בו עצמות ובשר אך ציפורניו ארוכות. בדרך כלל מענג הוא את שני הצדדים הניצים. אך לא תמיד היה זה עימות של עונג והקנטה מחויכת.

בשנות העשרים של המאה הקודמת עוּבה הריב על הבכורה, וגוּבה באינצידנט שהיה בעצם קונפרונטציה. וכל זאת בשל איניציאטיבה אקונומית אורגינלית: קציר חציר בר באדמות ביצת החורף באזור ג'חולה — עין תאו של היום. הקרקע הביצתית שליד ג'חולה הייתה מתייבשת בסוף האביב ועשביית הביצה קרצה לחלוצים מאיילת ולעמיתיהם מהקיבוץ הצעיר ההוא, שלמרגלות מטולה. העשב היה נקצר, מיובש ומובא למתבני הרפתות הדו־קומתיות. מזון הפרות, חינמון זמין, מתנת הביצה, קצור־וקח, קרץ לרפתני שני הקיבוצים, והם עטו עליו, רכובים על עגלות, חמושים בחרמשים וקלשונים. ואקדוח אחד או שניים, לשעת צורך.

בשנות העשרים היה הדבר, והקונפרונטציה סביב הבעלות על האיניציאטיבה האקונומית כמעט והביאה לשפיכוּת מים. מישהו תפס ג'ארה של מי שתייה שהביאו קוצרי החציר של הקיבוץ האחר, ואיים לנפצה. האיום לא בוצע, ובסופו של דבר נמצא פתרון שאין איש זוכר את פרטיו.

מכל מקום, הגָזים הרעילים של אותה קונפרונטציה קדמונית הוסיפו לשוטט בחוצות שבין שני הקיבוצים, וכל ניצוץ קטן היה מציתם, אף ששֶמע הסכסוך שקע בביצות החולה ונעלם איתן. רק נבירה של חוקר סכסוכים פרוורטי העלתה מהאוב את האינצידנט הזה, שהתפלא להתעורר בעשור השני של המאה העשרים ואחת ולראות את ביצות החולה שאינן ואת הקונפרונטציה בין שני הקיבוצים הוותיקים, שהפכה לרמץ קלוש.

 

אנחנו וההם

בשנת 1938 הציע אחד ממורי כפר גלעדי לקיים פגישת פיוס בין ילדי קיבוצו לאלה של איילת. ילדי שני הקיבוצים היחידים בגליל אהבו לשטום אלו את אלו כשם שאהבו ללכת הורדת ידיים בכיתה, בעיקר בשעת השיעור.

המורים באיילת ניאותו. אלא שעד היום לא התקיימה הפגישה, משום שלא הוסכם היכן תיערך: באיילת או בכפר גלעדי.

הקנאות לוותקם וכבודם של שני קיבוצי העלייה השנייה, הראשון שראש פינה נושאת אליו את עיניה בהערצה מוצדקת, והשני השוכן בפרברי מטולה, יצרה משקעי עוינות מחויכת בין שניהם.

הסכסוך, שהוא "הסכסוך" ולא יותר, לבש ממדים אפוקליפטיים כמעט כאשר שורבב אליו ראש ממשלתנו דוד בן גוריון.

הדבר היה בשדה בוקר. השנה הייתה 1959.

במסגרת שבוע עזרה לקיבוצים צעירים שהתה אז כיתה י"א של איילת בשדה בוקר, שהיה אז הקיבוץ הזעיר ביותר והמפורסם ביותר במדינה.

זה קרה בערב שבת, בחדר האוכל, לאחר סעודת השבת. בן גוריון ניגש אל הנערות והנערים האיילתים ושאל אותם אם הם מאפיקים. משנענה בשלילה שאל: "אז מדגניה אלף?"

הזקן חש כי שגה משראה את העלבון עולה כאד ומצטבר בשיפולי תקרת חדר האוכל.

אחת הנערות העזה לזרוק רמז:

"בן גוריון, יותר צפונה."

האיש ברעמת השיער הלבנה חשב קמעה ואמר: "נו, בטח מכנרת," אבל נבהל מצליל הצצצצט שהעלתה חריכת העלבון אשר צרב את לב הנערים. הוא הסיע במבוכה אצבע נבוכה על קרחת מבריקה ולא העז להמשיך ולנחש.

אחד הנערים השליך רמז נוסף: "בן גוריון, זה קיבוץ ותיק יותר וצפוני יותר."

בִּי־גִ'י שחרר בהקלה, "נו, כעת אני יודע התשובה: כפר גלעדי!"

באותה שעה נטבעה האמרה ששימשה אחר כך לצרכים אחרים: "לא נשכח ולא נסלח."

למחרת ביקר מזכיר האו"ם דאג המרשלד בשדה בוקר, וראש הממשלה היה מדוכדך וזעוף בשל התקרית בחדר האוכל. המרשלד עזב את המקום לאחר זמן קצר, ויחסי ישראל עם "אום־שמום" ניזוקו.

מכתב ההתנצלות של בן גוריון, שנשלח למזכירות איילת השחר, מסתיים בשורה הבאה:

"חברים, לא התכוונתי להעליב הנערים ולא הקיבוץ. איילת השחר נושאת ברמה דגל הגבורה והחלוציות."

כאן, לאחר השורות המודפסות, הוסיף ראש הממשלה בכתב ידו הנמרץ:

"ומי שהגו הרעיון להורגני, לא אנשי איילת השחר היו."

בדרכו העוקצנית רמז בן גוריון לתוכנית טראאח־טראאח שהייתה בדרכה להבשיל בקיבוץ ותיק אחר, שאת שמו לא נזכיר כאן בזוכרנו את מלאי הנשק הסודי המצוי עדיין בסליקים הגלויים שלו, ובאלה שאינם כאלה, שם בפרברי מטולה.

ואם הזכרנו את כפר גלעדי ותל חי, איך נוכל לשכוח את רישום העבודה של איילת, אשר בדפיו הישנים מצופפי שורות של כתב עיפרון רפה אך קריא, ישנה שורה אחת המציינת — בצניעות המאפיינת אותנו — כי יוסף טרומפלדור עבד שלושה ימים בעבודות שדה.

דומה שכאן מסתתמות טענותיו של כפר גלעדי, הקיבוץ הידוע בכך שאין לו שורה מקבילה ברישום העבודה שלו.

 

יפים הבקרים בכנען

הילאל לנדסמן היה אחד מלוחמי תל חי. בדרכו דרומה נעצר באיילת השחר, ומאז מרופדות עלילות הקיבוץ בעלילות הלנדסמנים — צאצאיו וצאצאי שני אחיו, יחזקאל ואברהם.

הלנדסמנים, שמקפידים לא לעברת את שמם גם כמעט מאה שנים לאחר שהחל צובע את שמי הקיבוץ בשש אותיותיו, שלובים וארוגים במשפחות רבות בקיבוץ. למעשה, מרבית חברי הקיבוץ ובניהם ונכדיהם וניניהם, קשורים בקשרי חיתון עם מרבית חברי הקיבוץ ובניהם ונכדיהם וניניהם, באמצעות שלוש משפחות: הלנדסמנים, הששונים והמימרנים; אחת רוסית, אחת מרוקאית ואחת גם כן.

הילאל, חניך המחזור השני של גימנסיה הרצליה, שלט בערבית אף שנולד באוקראינה. יחסי הקִרבה שלו עם ערביי הסביבה הביאו לו את שינוי שמו מהילל להילאל, שכך כינוהו הערבים.

לא רק בערבית שלט הילאל. בהיותו קצין בצבא הטורקי הוא שלט גם בטורקית. הילאל שלט גם בשפת המחרשה, שתכליתה כיבוש האדמה, וגם בשפת הגוף והמילים, הנחוצה לכיבוש החלוצות.

בשנות העשרים, כשנבנו עשרת הבתים הראשונים של הקיבוץ, הבנויים כחצי גורן בליבו, היו החלוצים יוצאים ורוחצים פניהם ומצחצחים שיניהם מעל הברזים הראשונים שהותקנו, ברז לכל בית בן ארבעה חדרים. א. הרץ, שהיה צעיר מהילאל בשנים אחדות, מחלוצי העלייה הרביעית, יהודי צנום, קטן קומה, שפיו וליבו שווים, היה מצחצח בוקר־בוקר את שיניו במרץ, רכון על הברז. הילאל, כמותו, היה רוכן אל הברז שליד הבית הסמוך, מצחצח אף הוא את שיניו במרץ, תוך שהוא מזמר בקול רינת חלוצים או זמר חסידי.

החלוצות, שכבר החלו ממלאות את חצר הקיבוץ הקטן וחזותיהן ממלאים את חולצותיהן הגדולות, היו מאיטות צעדיהן כשעברו מול הילאל ומאריכות בברכת בוקר טוב לבבית. הילאל היה משפיע עליהן את חיוכיו הכובשים ודולה את מכמני החיבוב הנחוצים. לאחר שנפרדו ממנו, היו יוצאות לדרכן, חיוך מאיר את פניהן וזמר על שפתיהן ובליבן. כך היו חולפות על פני אברום, צדודית גופן מחממת ומעוררת כשמש, ומבטיהן ממנו והלאה. אברום היה מרוקן את פיו הגדוש רוק, קצף־משחה ומים, ורוקק:

"טפו, ומה איתי?!"

"אברום, גם לך — בוקר טוב."

"נו, טוב. א־ביסעלע נדבה, הה?" היה אברום יורה ומסנן לעצמו "טפו, זונות!"

ארבעים שנה אחר כך היה אברום מקדים בוקר־בוקר לחדר האוכל, ומתמכר לתענוגות דייסת הסולת בחלב. בבוקר שבת, לאחר ערב של שמחה והתרוממות רוח במסיבה כלשהי, היה אומר לתורנית המגישה לו את דייסת הבוקר אהובתו:

 

נו, מה את חושבת, שפעם היה פה טוב כל כך כמו שמספרים? הורה רקדנו? חארה רקדנו! את הלב הוצאנו אחד לשני. טפו, אני אומר לך. זה מה שאני אומר לך. טפו!!

 

אברום היה פלאח. כשהגיעו ראשוני הטרקטורים נהיה אברום טרקטוריסט. טרטור הטרקטורים הבודדים החל להבריח תנים ממאורותיהם שבגבעות, ליד השדות. עם שחר היו הפלאחים יוצאים אל הטרקטורים שבשדה ומנסים להניע אותם. המתנע היה אז ידני: יד נמרצת וחזקה אמורה הייתה לסובב את המנוע באמצעות מנואלה, ידית ברזל מזוותת שנתחבה מקדמת הטרקטור לגל ההינע.

מיתוס גלילי ותיק מספר על טרקטורים שאין נשמה באפם; יצירי חרושת שאינם מגיבים לתחינות או לזעקות של מפעיליהם. כבכל מיתוס, גם במיתוס הזה יש גרעין של אמת, אך בעיקרו של דבר עיקר המיתוס כזבו. הנה האמת:

בגופי הברזל הרועשים הללו נוצק גם רצון משלהם. ההנפשה המרתקת הזאת, גורסים יודעי דבר, הייתה מתרחשת היכן שהוא על האונייה שנשאה את הקייסים והפורדסונים והקאטרפילרים מאמריקה לארץ ישראל. הטרקטור של אברום הייתה לו נשמה יתרה של בהמה אפורה. הוא יכול היה להיות סרבן וטיפש כחמור. כשאינו מניע — אינו מניע. ואברום מתרגז ומתרגז, והטרקטור עודנו סרבן וטיפש כחמור. בסוף, בגבור עליו זעמו, היה אברום זועק בחמתו, וזעקתו מבריחה תנים שרעש המכונה לא הפחידם: "טרקטור כזה, טפו! ושדה כזה, ופלחה כזאת, טפו! וקיבוץ כזה, טפו!"

קולו היה נוסק אז, ובסופרן סדוק היה מצווח: "ואשה כזאת! שילכו כולם קיבינימט. טפו!!"

ואז, בשל עוצמת הזעקה והכאב שבה, היו אחרוני התנים נמלטים ממאורותיהם, ומנוע הטרקטור היה מתעורר. יפים הבקרים בכנען.