אין תיאוריה אחת ואין הסבר אחד שיוכלו להקיף את מכלול הסיבות הגורמות לכך שאדם יחליט לגרש את הוריו מחייו. להלן נמנה מגוון סיבות אפשריות, אך חשוב לציין שהחלוקה לסיבות ולמניעים אינה יכולה להיות ״נקייה״, ובמרבית המקרים קיימים מניעים מעורבים.
א. בריחה מהורה ״מרעיל״, הורה רע
״הורים מרעילים״*, שם ספרה של ג׳ואן פורווארד, מלמד על קיומם של הורים ״מרעילים״ שלפעמים אין ברירה אלא לברוח מהם. פורווארד מונה סוגים שונים של נזקים נפשיים שהורים יכולים לגרום לילדיהם הרכים והמבוגרים יותר: אלימות, השפלה, אפליה, האשמות, סחיטה רגשית, שתלטנות, התעללות מינית, ביקורת הרסנית, התעלמות מבן הזוג של הצאצא, נצלנות, ועוד ועוד.
[* מטר, תל אביב 1990.]
פורווארד אינה ממליצה על ניתוק מוחלט מהורים ״מרעילים״ שאינם מוכנים להשתפר. היא כותבת: ״אתה יכול להחליט שהדבר הטוב ביותר עבורך הוא להישאר בקשר אתם, אבל לשמור אותו ברמה הרבה פחות משמעותית," והכוונה לתקשורת מוגבלת ולשיחות נייטרליות בלבד. עם זאת, פורווארד אינה שוללת ניתוק מוחלט כאשר ״אין ברירה״, כאשר מרגישים שהקשר פוגע בבריאות הנפשית: ״יש הורים שמגלים התנגדות עזה ובלתי ניתנת לערעור בעקבות העימות, והם מגבירים את התנהגותם המרעילה. אם דבר כזה קורה לך, אתה עשוי להיאלץ לבחור בינם ובין עצמך. מכיוון שוויתרת על עצמך שנים כה רבות, כדאי לך עכשיו לא להרפות מההתקדמות שחלה בך, ולוותר עליהם.״ ובהמשך: ״אם אתה מחליט כי ניתוק מוחלט הוא הדרך היחידה שנותרה לך כדי לשמור על שלמותך, אני מציעה שתפנה לקבל עזרה מקצועית, שתעזור לך בפרק זמן זה.״
מרבית האנשים המדברים על החלטתם לנתק קשר עם הוריהם תולים זאת בווריאציה כלשהי של ״הורה מרעיל״, כלומר הורה רע, אנוכי, ביקורתי שלא לצורך, שולל ביטחון, מקפח, מפלה, משתלט, דורש ואינו מקיים. ובכל זאת, כפי שנאמר בפתיחה, ההסבר הזה מוגבל ואינו עונה על מכלול יוזמות נוספות לניתוק מהורים. הסיבות לניתוק רבות ומגוונות, ולעתים, משום שאוסף מגוון של מניעים חובר לצורך בניתוק, קשה באמת להבחין בסיבה המהותית, הגרעינית.
אסור להתעלם מכך שיש הורים שאינם מסוגלים לאהוב את ילדיהם, ובלי לרצות בכך הם אולי גורמים להם עוול. הנה כמה דוגמאות פשוטות לאופן שבו צאצאים תופסים את הוריהם כ״מרעילים״:
האם להסתפק בקשר עקר־מתסכל וחד־צדדי?
הפקס הבא נשלח לתכנית הייעוץ שלי ב״רדיו ללא הפסקה״:
״אני בשנות השלושים, נשואה מזה שנה ואם לתינוקת בת ארבעה חודשים. כשמלאו לי עשר התגרשו הורי לאחר תהליך גירושים ארוך, מכוער ומכאיב. מאז גדלתי אצל אמי. אבי התנגד לגירושים ועשה כל שניתן על מנת להזיק לה, גם אם הדבר כלל פגיעה בילדיו (סירב לשלם מזונות, הסית אותנו נגדה ואף גזל את רכושה במרמה). התנהגות זו נמשכה גם לאחר שהקים משפחה חדשה. כלפינו, ילדיו, נהג אבי במניפולטיביות, בחוסר יושר ובהתחמקות מכל אחריות הורית (נפשית, כלכלית וחינוכית).
״כשמלאו לי שבע־עשרה גיליתי כי נטל במרמה את כספי חסכונותי, ולכן ניתקתי עמו קשר. לאחר מספר שנים ניסיתי לחדש את הקשר, אך כאשר גיליתי כי לא שינה את דרכיו התנתקתי שוב. אבי מצדו כמעט ולא עשה דבר על מנת לשמר את הקשר.
״כשנישאתי החלטתי ׳לפתוח דף חדש׳ והזמנתי את אבי ומשפחתו לחתונה. למרות שהפגין התרגשות רבה, הגיע בידיים ריקות ולאחר מכן שב ונעלם. הוא הופיע שוב כאשר רצה שאגיע לבר המצווה של בנו. לפתע התקשר יום־יום, פגש אותי לשיחה בה ביקש הזדמנות נוספת ואף הזמין את בעלי ואותי לארוחת ערב עם משפחתו. אני אמנם הגעתי לאירוע, ואילו אבי חזר ונעלם למרות שידע כי אני בהיריון וכי מצב בריאותי אינו תקין.
״לפני מספר ימים התקשר וביקש לברר האם ילדתי. הוא ביקש לראות את נכדתו היום. מאז הוא דואג להתקשר כל יום ולוודא שאכן אגיע. אמנם נעניתי להזמנתו, אך איני שלמה עם כך. שהרי אחרי שיקבל את מבוקשו ייעלם שוב.
״אני מתלבטת האם להסתפק בקשר עקר־מתסכל־כואב־לא־מספק וחד־צדדי או שמא להתנתק. מה דעתך?״
במקרה זה באמת לא ברור מה הטעם בקיום קשר עם האב. לפחות על־פי הפרטים שמוסרת הכותבת, מדובר באדם שמעולם לא תפקד כאב. העובדה הביולוגית של האבהות אין בה די להצדיק קשר, ונראה שאכן קשר זה הוא מסוג הקשרים שמועד לאכזבה ולתסכול בלבד.
בתקופות הברוגז הרבות הרגשתי הכי טוב בעולם
ועוד דוגמה, שאף היא נשלחה בפקס לתכנית הייעוץ שלי:
״יש לי אמא בלתי נסבלת. מאז שאני זוכרת את עצמי ועד שנישאתי ועזבתי את הבית סבלתי מאלימות פיזית ומילולית ועוד קיטורים, תלונות, וכל הזמן האשמות שאני לא בסדר. אני בת ארבעים וחמש, ועדיין כל מפגש אתה מתסכל ומדכדך אותי לפחות עד היום שלמחרת.
״היא בת שבעים ומתפקדת מצוין, ולאבא שלי מגיע צל״ש על שהוא מסוגל כל־כך הרבה שנים לחיות אתה. ניסיתי כל מיני שיטות - יש תקופות שאני מתרחקת ובאה פחות מפעם לחודש, לדוגמה, ואז הצלצולים הופכים למטרד והיא בוכה לי בטלפון ומצליחה לגרום לי רחמים ורגשי אשמה. ושוב אני באה אליה והמפגשים הופכים להיות ים של ויכוחים ותלונות, על כי אני לא עוזרת, לא מתקשרת, לא באה, ושנולדתי ילדה רעה. זה משפט שחוזר על עצמו.
״עלי לציין שבתקופות ה'ברוגז׳ הרבות שהיו לנו התפלאתי על עצמי שאני לא מתגעגעת אליה והרגשתי הכי טוב בעולם - - - כל מה שאני רוצה לדעת זה איך אפשר לחיות עם אמא שלך ועדיין ׳להישאר בחיים׳? בתודה מראש, ׳הילדה הרעה׳.״
זוהי דוגמה אופיינית למצב שבו הכותבת נהנית מניתוק, אבל אינה שוקלת ברצינות להתנתק מאמה לטווח ארוך ובאופן סופי. היחסים אמנם מתסכלים ומרגיזים, וברור שהעדר קשר מעניק תחושת נוחות רבה יותר, ועם זאת ברור שאופציית הניתוק כפתרון אינה עולה על הפרק, אולי משום שאם הכותבת תיזום ניתוק, רגשי האשמה שלה יגרמו לה אי־נוחות גדולה יותר מאשר המשך היחסים. ״לחיות עם אמא שלי ולהישאר בחיים״ - זה המרשם שהכותבת מבקשת לעצמה, אף־על־פי שהיא מתארת את היחסים עם אמה כ״מרעילים״.
סוג קיצוני וחד־משמעי עוד יותר של הורה מרעיל היה הצייר פבלו פיקאסו. הברוטליות והאנוכיות שלו היו כה עזות, עד כי לבתו מאיה לא נותרה כנראה ברירה אלא להתנתק מן האדם המניפולטיבי שונא הנשים, שהרס את אמה. בהיותה בת עשרים הרגישה שהיא עלולה להשתעבד אליו לחלוטין. ״לא רציתי שיאכל אותי,״ אמרה, ״רציתי את החיים שלי,״ ויותר לא התראתה אתו* (עוד על פיקאסו כהורה מרעיל, בפרק ״ניתוק ביוזמת ההורים״).
[* א. סטסינופולוס הפינגטון, פיקאסו - יוצר ומשחית, כתר, ירושלים 1989.]
שנאה יוקדת
צאצאים המתנתקים מהוריהם חשים במקרים רבים כעס, התחשבנות, קיפוח, עצב, אשמה, אבל לעתים רחוקות אנו נתקלים ברגשות שנאה טהורה כמו זו שחש הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי, שממש שנא את אמו. המינגוויי היה מתנתק סדרתי, אבל ההתנתקות הראשונית, הקדמונית, מלאת השנאה הפעילה, היתה מכוונת כלפי אמו. אמנם שני הוריו הם שניסו לעצב אותו לשווא כ״גיבור פרוטסטנטי שמרן, שלא יעשן, שלא ישתה, ישמור על תומתו עד לנישואיו, ישמור אמונים במסגרת הנישואים, יכבד את הוריו ויציית להם בכל עת, ובמיוחד בכל האמור באמו,״ אך המינגוויי תיעב את אמו והאשים אותה בהתאבדותו של אביו הדיכאוני (אם כי האב כנראה התאבד כאשר נודע לו שחלה במחלה סופנית). על־פי פול ג׳ונסון,* המחלוקת בינו לבין אמו הגיעה לשיאה ב־1920, כאשר חזר עם הילה של גיבור מלחמה ולא זו בלבד שלא הצליח למצוא עבודה, אלא גם הרגיז את הוריו בהתנהגותו הבטלנית והבלתי מוסרית - על־פי אמות המידה שלהם. אמו כתבה אליו מכתב נוזפני שהשקיעה בו הרבה עמל ומחשבה: ״אם לא תתעשת, בני ארנסט, ותחדל מבטלנותך העצלה ומרדיפת התענוגות שלך, אם לא תחדל להסתמך על פניך הנאים... ולהזניח את חובתך לאל ולמושיעך ישו הנוצרי... לא נכון לך דבר מלבד פשיטת רגל: משכת משיכת יתר מחשבונך.״
[* פ. ג׳ונסון, אינטלקטואלים, דביר, תל אביב 1996 (להלן: ג׳ונסון; כל הזכויות שמורות).]
המינגוויי הגיב בחמת זעם, גוברת וממושכת, ומאותו רגע ואילך התייחס אל אמו כאל אויב. הסופר דוס פסוס אומר שהמינגוויי היה האדם היחיד שהכיר מעודו ששנא באמת את אמו. ג׳ונסון סובר ששנאתו של המינגוויי כלפי אמו היתה כה עזה, עד שבמידה בלתי מבוטלת הרעילה את חייו. אפילו זִקנתה לא ריככה את לבו, וכאשר היתה כמעט בת שמונים כתב למו״ל שלו מביתו בקובה: ״איני מוכן לראות אותה והיא יודעת שלעולם לא תוכל לבוא לכאן.״
שיטת הניתוק כדרך לנהל את יחסיו המשפחתיים ליוותה את המינגוויי כל חייו, ובפרק על ניתוק יחסים ביוזמת ההורים מתואר האופן שבו התנתק המינגוויי מבתו ובמשך כל חייו סירב לראותה, רק משום שסתם לא חיבב את הגבר שבחרה בו לבן זוגה. במקרה זה, כמו בשלל מקרים אחרים, אי אפשר לדעת אם הקשר המכאיב עם האם עיצב את אופיו של המינגוויי כמתנתק כרוני, או שאופיו הקשה הוא שגרם לו להיות מתנתק סדרתי חסר פשרות כלפי חלק גדול מקרוביו.
ניצול מיני
נושא זה הפך לנושא מרכזי מאוד במודעות הציבורית כיום, וכמעט אין שבוע שבו איננו שומעים על משפט של אב שנאשם באונס בתו (או בנותיו); בעשור האחרון התפרסמו לא מעט ספרים־וידויים של נשים שחוו חוויה של ניצול מיני בילדותן. רק לאחרונה (אפריל 2001) התפרסמה בעיתונות יוזמה של נשים שהתאגדו במטרה לבטל את חוק ההתיישנות לגבי עבריינות מין בתוך המשפחה. אין ספק שבצד כל אירוע הזוכה לפרסום, יש אירועים רבים שאינם מגיעים אל בתי־המשפט.
למרבה הפלא, לא כל הבנות שחוו התעללות מינית מידי אביהן מנתקות עמו את הקשר. חלקן מוצאות דרך להמשיך לקיים את הקשר בדרך זו או אחרת. חלק השכיחו מעצמן את האירועים הקשים, הדחיקו והפכו אותם לשרידים מעומעמים של זיכרונות לא ברורים. אחרות מתנתקות לחלוטין. כיום יותר ויותר נשים אינן מוותרות על זכותן להיפרע מן האבות שהרסו את ילדותן.
יש נשים שהדחיקו את האירועים הללו אבל התעוררו מחדש כאשר התברר להן שאביהן ממשיך את המסורת עם אחיותיהן הצעירות או עם בנותיהן - נכדותיו. וכך, רק לאחר שנים רבות, בבגרותן, ולעתים אחרי טיפול פסיכולוגי, הן מנתקות את הקשר עם ההורה המרעיל שגרם להן נזק.
אף־על־פי שמרבית ההתעללויות המיניות מתבצעות על־ידי אבות בבנותיהם*, יש גם מקרים אחרים, של התעללות של אמהות בבניהן. גם בתחום זה אין ממצאים על צאצאים שמעדיפים לנתק קשרים עם ההורה המתעלל. ברור שלא כל הצאצאים מנתקים את הקשר, אבל חלקם בוחרים להתרחק מן ההורה המזיק.
[* י. רימרמן, יחסים אסורים במשפחה, צ׳ריקובר, תל אביב 1985.]
ב. הקושי להתבגר בקרבת ההורה
נושא זה הוא המניע בעל התהודה הגדולה ביותר במחקר ובתיאוריה הפסיכולוגיים, כפי שיתברר מן הפרק העוסק בתיאוריה ובממצאים הפסיכולוגיים. אנשים צעירים מרגישים צורך להתנתק מהוריהם כדי להתנער מתלות יתר, מ״סימביוזה״, ולעצב אישיות בוגרת במנותק מן ההשפעה החזקה, הדומיננטית מדי, של ההורה, שבפני עצמו לא בהכרח חייב להיות אישיות משתלטת או כפייתית: לעתים מערכת שלמה של הרגלים הדדיים, נפשיים, תקשורתיים, התנהגותיים, כופה את עצמה על היחידה הורה־צאצא, או זוג־הורים־צאצא, וכל הניסיונות לשנות את המערכת ואת החוויה הפנימית של הבנים שאינם מצליחים להתבגר אינם עולים יפה. במקרה זה הבחירה בניתוק היא הקלה ביותר, ולעתים היא באמת עוזרת לבנים לִבנות את חייהם. ייתכן שבשלב בוגר יותר יוכלו לחזור לקשר בשל יותר עם הוריהם.
ההסבר הפסיכולוגי המקובל ביותר לניתוק של צאצאים בוגרים מהוריהם גורס כי לאנשים צעירים יש לעתים קושי בגיבוש אישיותם כאשר הם נמצאים במחיצת הוריהם, וכדי לגבש לעצמם אישיות נבדלת ועצמאית הם זקוקים להתנתקות. תיאור מורחב יותר של התיאוריות, המחקרים והטיפול בתחום זה יובא בפרק נפרד העוסק בכך, להלן.
השאלה הקריטית לגבי צעדי הניתוק הללו היא עד כמה הניתוק אמנם עוזר לבנים המתנתקים להתבגר ועד כמה הניתוק תוקע אותם בשלב של ״ילדים מתמרדים״.
הניתוק הבונה: שבירת מתכונת
כך ניסח זאת אליאב, שהוא כיום רופא בן חמישים ואב לילדים מבוגרים בעצמו:
״על מנת להתנתק מן המתכונת הבלתי נסבלת של יחסי עם אמי הייתי זקוק לפסק זמן. מעין RE-SET. הרקע ליחסי עם אמי היה תמיד קשה, רצוף מאבקים. אלה היו יחסים בעייתיים, עם הרבה הערכה והרבה עוינות. בגיל עשרים וחמש ראיתי את עצמי כאדם שעולה על המסלול, התחלתי לימודים בבית־ספר לרפואה, נישאתי, עברתי לגור עם אשתי שהרתה, הרגשתי שאני בונה חיים חדשים. ועם זאת, היתה לי תחושה שכל מפגש עם אמי זורק אותי אחורנית, לשלב קודם של ויכוחים, צעקות, הטחות. חלק מזה אולי היה מרכיב סובייקטיבי שלי, כי די היה בכך שאכנס לדירת הורי כדי שיתעוררו בי כל מיני זיכרונות ויעלו ויצופו משקעים. אבל אני חושב שעל זה יכולתי להתגבר. היה גם הצד של הורי, ובפרט אמי, שלא יכלה לקבל שעברתי שינוי, שאני אדם אחר ממה שהיא חושבת. אולי זה היה בגלל קיבעון שלה ואולי בגלל צורך. לפעמים אני חושב שלאמי היה צורך לסמרטט אותי כדי לשמור על עמדת שליטה. בנוסף לכך, בגלל האופי שלי, די קל להוציא אותי מן הכלים, וכשאמי היתה מוציאה אותי מן הכלים ומחלצת ממני תגובות של אובדן שליטה, ניבולי פה - מיד היתה לה הוכחה: ׳אתה רואה, לא השתנית בכלל.׳ זה היה מאוד שוחק. ואז אמרתי לעצמי שאני צריך להתרחק מן הביצה שמחליאה אותי. החלטתי להתרחק. זה היה בסוף ההיריון של אשתי ואני הרגשתי צורך ליצור פנאי נפשי כדי לבנות את חיי החדשים כאבא וכאדם בוגר.
״הבנתי שבתהליך התפתחות טבעי זה לא יקרה. הרגשתי שאני חייב לעשות צעד קיצוני כדי לצאת ממערכת יחסים שממש מזיקה לי. ביצעתי את ההחלטה לא בהתקף של זעם, אלא ישבתי וכתבתי מכתב להורי, ובעיקר לאמי, בו ביקשתי לא לבוא אלי, לא ליצור אתי קשר, כדי לאפשר לי להתפנות למטלות חיי. נסעתי לביתם בלילה, ושמתי את המכתב בתיבת הדואר, מכתב מאוד מנומס, עם בקשה: תניחו לי. במכתב כתבתי את כל הנימוקים שמניתי כאן.
״חשוב להגיד שההחלטה הזו לא היתה קלה. היא כאבה לי. היחס שלי לאמי כלל מרכיבים גדולים של אהבה, הערצה, של מחויבות מוסרית, וזה מה שעשה את הניתוק לקשה ואולי גם לחיוני; כי אם מישהו שולי היה מפעם לפעם מטיח בפני דברים, יכולתי להתייחס אל דבריו כאל דבר זניח. אבל הבוז של אמי כלפי היה מאוד קטלני. אני זוכר סצנה שבה התייחסות אמי כלפי גרמה לי לקחת צלחת ולשבור אותה - התנהגות שמאוד התביישתי בה, ואז הבנתי שאסור לי להיות בקשר עם מי שמוציא ממני התנהגות כזאת.
״אמי, כהרגלה, זלזלה במכתב, והגיעה לבקר בהתעלמות מבקשתי. כמנהגה, באה להעיר הערות, להגיד לנו איך לסדר את הדירה החדשה שאליה עברנו, וכמובן לנזוף בי על המכתב. אני לא עניתי. לא דיברתי אתה. ורק אז היא קלטה את חומרת המצב. והיא אמרה: ׳אני מבינה שאני צריכה ללכת.׳ למרות האטימות היא הבינה, ופרצה בבכי, ויצאה מן הבית, וממש געתה בבכי בחדר המדרגות. היה לי קשה מאוד, כי היה בי רצון לתמוך בה, להרגיע אותה, אבל הבנתי שאסור לי לעשות זאת. לא יצאתי בעקבותיה. במבט לאחור אני חושב שזה היה נכון לא לצאת, כי עד לנתק הזה, כל אימת שהייתי מתלונן והיא היתה מבינה על מה אני מדבר, זה היה מן הפה ולחוץ, רק כדי להשתיק אותי - היא חשבה שתפקידה להרגיע אותי אבל לא התכוונה באמת.
״הנתק נמשך בערך שנתיים. היו גישושים וניסיונות תיווך של קרובי משפחה, שלא נעניתי להם.
״אבל יום אחד קיבלתי מכתב מאמי שבו נאמר: ׳אם נתנצח זה לא ייגמר לעולם. בוא נצא מתוך הנחה חיובית, שאני רוצה להיות ביחסים טובים אתך. בוא נצא מתוך הנחה שאנחנו יכולים להיות בקשר טוב. נמחק את המריבות, את כל הרע שהיה, ונשתדל שיהיה טוב.׳
״זה מדהים - אבל זה בדיוק הדבר שקרה. מאז היו יחסים טובים. למיטב זיכרוני כבר לא היו סצנות. השנתיים שחלפו חוללו שינוי. וזה פעל, פשוט פעל.״
על ידם אני הופכת מטופשת
לא תמיד יש בניתוק כדי לפתור את הבעיה. בניגוד לסיפור הנ״ל, במקרה של נוגה, לא ברור אם התנתקותה מאותה סיבה עצמה תרמה להתפתחותה.
נוגה בת השלושים התנתקה לגמרי מבני משפחתה. היא חיה עם בן זוג ללא נישואים וללא כוונה ללדת ילדים. היא משקיעה את כל מרצה בלימודים ובהתפתחות אינטלקטואלית. משפחתה פשוטה ושורשית, אחיותיה נשואות ואמהות, והיא נראית להן עוף מוזר. היא מרגישה שהמפגש עם הוריה ועם בני משפחתה מטיל ספק בזהותה, גורם לה להרגיש נחותה ומטופשת, מסיג לאחור את התפתחותה, וחשה צורך לבנות את הדימוי העצמי שלה ללא ההשפעה המזיקה של הוריה, שייתכן שהם אנשים טובים ובעלי כוונות חיוביות לגמרי. הנה דבריה:
״בכל שלב שלא אהיה בו, במחיצת בני משפחתי, תמיד ארגיש כאילו לא התקדמתי בכלל. גם כשיש לי הרגשה שהתקדמתי, התגבשתי, תמיד מקנן בי פחד פנימי קטן שאולי ההתקדמות הזאת היא אשליה, ובמפגש אתם אני תמיד עוברת חוויה של נסיגה. מעבר לכך, תחושת המאוימות שאני חווה במחיצתם גורמת לי להתנהג באופן מטופש - ואז אני באמת יורדת. אולי כל זה לא היה קורה אילו לא היה לי חשוב כל־כך להוכיח להם. כשאני נמצאת בקשר אתם, אני כל הזמן צריכה להגדיר את עצמי מחדש.
״אתאר מצב אופייני: אני באה להורי ביום שישי בערב. חשוב לי להיראות טוב, ואני מלאת עליצות. אני מתיישבת במרכז הסלון. אבל אט־אט מתגנב צל שמגמתו היא להשכיח ממני את חיי הנפלאים, את הישגי, את עצמאותי. בתוך שניות שכחתי את כל מה שהשגתי, ואני קוראת לעצמי להיאחז במה שיש, אבל זה כבר נשמט לי.
״אני מנסה להיאחז בהתנהגות ׳חזקה׳, אבל זו כבר התנהגות מאולצת, נוקשה: ישיבה אידיוטית, פה קפוץ, רגל על רגל בפסידו־אלגנטיות. בקיצור, בובת שעווה דוחה. אם התמרון שלי מצליח ואני עושה עליהם רושם, אני מרגישה עוד יותר מגעיל, שהצלחתי לשקר להם, ששוב אני משחקת ומניפולטיבית, והנה אני שוב אשמה וחלשה.
״וכך בני משפחתי נכנסים באמצע שוב ושוב, הם לא מאפשרים לי שום דו־שיח עם עצמי, שום רגיעה נפשית שנחוצה לי כדי לאסוף את עצמי. הם מצליחים ללחוץ לי על כל הנקודות הרגישות. כל הזמן קיים בי הפחד שהם יישירו אלי מבט ויגידו לי בזלזול לעזוב את אורח חיי העלוב, שאיננו מקובל עליהם, ולחזור להיות אדם מן היישוב. ומה כל־כך מפחיד בזה? הפחד שהם צודקים ושהם יצליחו. אני מפחדת שבכוחות משותפים הם יוכלו להוריד אותי שאולה, והפתרון היחיד לכן הוא לברוח מהם, כמה שיותר רחוק.״
למרות געגועיה המודעים של נוגה אל החיק המשפחתי החם (ואין לה מילה רעה לומר על המשפחה הזאת), היא מעדיפה ויתור מוחלט על הקשר כדי להגן על זהותה, שאותה היא חווה בשלב זה כרופפת ואיננה מסוגלת להתמודדות.
דבריה של נוגה נאמרו בפני לפני שש שנים, ומאז אבדו לי עקבותיה. לא ברור אם במשך הזמן שחלף הצליחה לגבש לה זהות יותר בוטחת, שתאפשר לה לחזור לקשר כלשהו עם הוריה, ובעקבות זאת עם יתר בני משפחתה.
כשאני נפגש אתו אני נפגש עם הכישלון של עצמי
לפעמים הרצון להתנתק נובע מתחושת תסכול של בן שחווה כישלון במהלך חייו, בעוד ההורה ממשיך להצליח בכל מעשיו. במקרים רבים הדחף לניתוק נגרם על־ידי הצורך הנפשי של הבן לברוח מפני תחושת נחיתות לנוכח מוצלחותו של ההורה. בעידן שבו הפרשנות הפסיכולוגית והאשמת ההורים בכל בעיה ובכל כישלון הן אחת הדרכים המקובלות ביותר לרכישת נוחות נפשית, הצאצא מגיע למסקנה שהצלחתם של אמו או אביו היא על חשבון השקעה בו, בילדותו, באישיותו, והכעס והתסכול המבעבעים בו מעוררים בו רצון אמיתי להתרחק מן ההורה המעורר קנאה וחשק עז לפגוע בו ולהענישו, חשק הגורם אפילו הנאה.
לפעמים אדם מרגיש אי־צדק בהתייחסותו של ההורה המצליח כלפיו, בגלל ציפיות גבוהות מדי שמלחיצות אותו, אבל לא תמיד מדובר באמת בציפיות ממשיות. ההורה המצליח לא בהכרח מצפה מילדו להצליח באותו סדר גודל. במקרים רבים הבן (או הבת) מרגיש בציפייה זאת ללא כל ניסיון של ההורים להשפיע עליו - ובכל מקרה, הרי לא תמיד ניתן לברר זאת. החיים בצל מוצלחותו (ולעתים גם הפרסום וה״סלבריטאיות״ של ההורה) מלחיצים את הצאצא, ובעיקר מסרסים אותו. מובן שלא כל בר־בטנו של איש מפורסם ירגיש צורך להתנתק באופן ברוטלי, אבל כאשר מצטרפים לכך תחושות נוספות ומבנה אישיות נוקשה של הצאצא, הרי קל לו להפוך את ההתחשבנות האופיינית לצאצאים־הורים לתירוץ קטלני לניתוק יחסים. לעתים מתערבבים בסיפור גם גירושי ההורה והזדהות עם ההורה הנטוש.
שנים לפני שהתנתק מאביו המפורסם גד יעקובי, לשעבר שר בישראל ושגריר ישראל באו״ם, סיפר בנו, יחיעם, בריאיון לעיתון:
״אני עדיין מאוד מבוהל כשאני מדבר אתו. יש לי הרגשה של מרות. אני פשוט מפחד ממנו... פעם נורא רציתי להרגיז אותו, היום אני מנסה להיות אדיש. הדבר היחיד שאני רוצה ממנו זה שהוא ישנא אותי, אבל ממש, שלא יסבול אותי. אם הוא ישנא אותי, ארגיש טוב. קשה לי להיפגש אתו, כי כשאני נפגש אתו אני תמיד נפגש בכישלון של עצמי.״
אצל יחיעם יעקובי ניכרת מידה ראויה להערכה של מודעות עצמית. הוא עצמו מודה שהמפגש עם אביו מציג אותו לנוכח כישלונו. הדוגמה הבאה מורכבת ובעייתית יותר, ונראה שהיא מתאפיינת בחוסר נכונות של הבן להודות בטינתו כלפי אביו על הצלחתו.
רציתי להראות לו איך עושים שיר טוב
סיפורו של זיו יונתן, מלחין ומשורר, בנו של המשורר נתן יונתן, מורכב יותר, כיוון שהוא עצמו מודה בראיונות שנתן לעיתונות שהיה רוצה, ואינו מקבל, את הפרסום וההצלחה שבהם זכה אביו. אבל את הניתוק מאביו הוא מתרץ בשפע סיבות מוסריות: הוא זועם על העובדה שאביו ניהל במשך שנים חיים כפולים עם אישה אחרת ובסופו של דבר נטש את רעייתו, אמו של זיו. יונתן הצעיר כועס על שני הוריו שלא חשפו בפניו את האמת שבחיי הנישואים הכושלים שלהם, וכפי שהוא טוען בראיונותיו העיתונאיים, הוא ממורמר על שתמיד חי בצל השכול של אחיו הבכור, ליאור יונתן, שנפל במלחמת יום הכיפורים. אבל למרות טענותיו כלפי שני הוריו, לא התנתק מאמו וכפה ניתוק אכזרי וחד־משמעי רק על אביו המפורסם.
יותר מכול רוצה זיו יונתן להופיע. לעמוד על במה ולגעת באנשים דרך השירים. כך מסתיים ריאיון שהתפרסם במוסף ״שבעה ימים״.* לא במקרה פותח הריאיון בתיאור תמונה מן החיים: העיתונאית צופה בזיו יונתן השומע הודעה במשיבון בביתו, שבה אביו מחמיא על שיר שלו. הנה דבריו של האב, נתן יונתן, כפי שנשמעו במשיבון: ״זה אני. לפני כמה דקות שמעתי ברדיו את השיר שלך ׳מונולוג של פסנתרן׳ והיה לי גם עצוב וגם יפה. הרבה קורת רוח מהמיזוג של הקול שלך, המנגינה והליווי, שהוא ממש חלק מהשיר. זה היה מונולוג של פסנתרן ישר מהקרביים. היתה לי הרבה נחת, ואני ממתין לשירים הבאים, בן.״
[*ידיעות אחרונות, 11 במארס 1994.]
העיתונאית טורחת לתאר: ״זיו הקשיב למזכירה האלקטרונית בפנים קפואות״... ואחר־כך אף מוסיפה מפיו של הבן שמחמאותיו של אהוד מנור ריגשו אותו יותר מן הטלפון של אביו.
זיו יונתן אינו מקיים קשר עם אביו במשך שנים רבות. כאשר מלאו לו שלוש־עשרה שנה נפל אחיו ליאור יונתן במלחמת יום הכיפורים, והוא נותר עם זוג הורים שבורי לב. ההורים המשיכו לחיות יחדיו רק למראית עין. אחרי שנים של שתיקה, ולאחריהן כמה שנים רצופות של קטטות והשמצות, הם נפרדו. האב הלך לחיות עם אהובתו, עזב את הקיבוץ שבו חי עשרות שנים עם משפחתו, ויחד עם חברתו לחיים הקים בית חדש.
זיו כועס על שני הוריו שהיו עסוקים מדי באבלם, ובין השאר הוא מתחשבן אתם על כך ש״כשפורסמו ראיונות עם ההורים שלי אף פעם לא הוזכרתי״. זיו גם כועס על הוריו ״שהם לא חלקו אתי את האמת. להיות הורים שכולים היה שקר, כי היו להם גם חיים אחרים, ובהם הם לא התחלקו אתי.״
אפשר להבין את הקושי של נער בלתי בשל להתמודד עם הפרסום של האב, עם נטישתו את אמו. אפשר להבין את התקוממותו נגד ניצחונה של אישה אחרת, מתחרה קשה ומאיימת שחיכתה ברקע במשך שנים. אפשר להבין את הצורך לפרוש לעשייה שקטה ללא גלי הפרסום, הספרים, ההופעות, השירים, מצעדי הפזמונים ופרסומו של האב.
הבעיה היא שזיו נלחם באביו גם באמצעות הראיונות העיתונאיים שפרסומו של האב מאפשר לו. הוא ״אומר על נתן יונתן דברים לא נעימים ומבקש לא לצטט אותם״ - כך מציינת העיתונאית שראיינה אותו.
ועוד מפי זיו: ״רציתי להראות לו איך עושים שיר טוב. הרגשתי שאבא שלי מחמיץ מלחין טוב אחד, וזה אני. רציתי להראות לו שאני יכול.״
כך, במילים פשוטות, נחשפים התחרות, הקנאה, הכעס על עליונותו של האב, הצורך הנואש בהכרה מצד האב, ועם כל זאת - אי־היכולת לוותר על הזכות לבעוט.
ACTING OUT
עוד דוגמה להתנתקות עוויתית, בוסרית, סימפטום של מצוקת התבגרות קשה, יש בסיפור בריחתה של מניה שוחט מבית הוריה. מניה שוחט היתה מהפכנית, מנהיגת מפלגת פועלים, חלוצה, פעילת עלייה לפני קום המדינה ואחריה, חברת קיבוץ כפר גלעדי.* מניה הנערה ברחה מבית הוריה לבושה בבגדי פועל־גבר, ללא תעודות. בריחתה של שוחט גרמה להוריה דאגה קשה, והם הפעילו את כל משטרת העיר גרודנו. צוות מוגבר ערך חיפושים ביערות האזור, חבריה של מניה ובני האיכרים בסביבה נחקרו, אך אי אפשר היה להוציא מפיהם דבר.
[*ר. בקי, רולטה רוסית, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, תל אביב 1992.]
סיפור הבריחה של מניה הוא דוגמה אופיינית למה שמכונה בשפה הפסיכולוגית acting out. יש כאן ביטוי לסערה נפשית, לחוסר מנוח, שאינם מוצאים את פתרונם על־ידי הסתכלות פנימית או מאמץ לשכלל את המודעות הנפשית, אלא על־ידי היענות פעילה לדחפים המוקצנים באופן מסוכן וחסר אחריות. נראה שסיפור בריחתה של מניה שוחט מבית הוריה מדגים את המקרים שאליהם מתייחסת הספרות הפסיכולוגית כטיפוסיים ביותר לניתוק מהורים.
״החלטתי להיות פועל, אני אומרת פועל ולא פועלת כי לא כיבדתי מקצועות נשיים. אבל בהיותי בבית לא ייתנו לי לעבוד כפועל, גם לא ייתנו לי ללכת לעבודה עם בני הנוער, עם בני הגויים - - - לכן החלטתי לברוח מן הבית.״
קל מאוד לזהות את סיפור הבריחה מן הבית של מניה שוחט כסימפטום של acting out, כיוון שהיתה לה היסטוריה עשירה של התנהגויות דרמטיות, הרפתקניות, מסוכנות ומוכתבות על־ידי דחפים רגשיים: כבר בגיל ארבע חטפה את בובותיה, רצה לנהר וקפצה לתוך הזרם הגועש בעקבות אחיה אייזיק, שהטביע את עצמו בנהר. בהיותה בת שש קשרה את עצמה לצמרת של עץ במשך לילה שלם כדי להינצל מנחשים אם במקרה תגיע להודו; יש שעמדה יום שלם ליד תנור בוער, כרי להתרגל לחום המדבריות. בגיל שתים־עשרה, לפני בריחתה מן הבית, ניסתה להתאבד בבליעת רעל. שוחט לא פסחה על כל אפשרות של הסתבכות, ישבה בכלא הרוסי, פיתחה מערכת יחסים מורכבת, סאדו־מזוכיסטית, עם ראש הבולשת הרוסית, ניסתה שוב להתאבד, בתלייה, רצחה בירייה סוכן שניסה לרגל אחר חבריה המהפכנים. בשנים מאוחרות יותר הצליחה לתעל את האנרגיות השוצפות למסעות ולשליחויות בכל רחבי אירופה ואמריקה למען הכלל. מניה נחשבה לפמיניסטית שהחדירה לארץ את תדמית האישה החדשה החורשת בשדות ונושאת נשק ולאסירה הפוליטית הראשונה בארץ - היא ישבה בכלא לאחר שנעצרה באשמת הסתרת נשק: בעת ה״מאורעות״ בארץ פינתה פצועים, העבירה נשק, התחזתה לדמויות שונות, וכמובן - לא ידעה פחד. למרות כל הסתכנויותיה, מתה בשיבה טובה, בגיל שמונים ואחת.
המקרה של מניה שוחט אינו מעיד אפוא כלל על היחסים בין הנערה לבין הוריה, אלא על מתכונת החוזרת על עצמה של acting out, התנהגות סוערת שבחלקה היתה גם ניסיון התנתקות כושל מבית ילדותה.
ג. התפתות לשייכות טוטלית אחרת
אשכול סיבות אופייני ביותר לניתוק של אדם מהוריו הוא קונפליקט רגשי חריף בנפשו של המתנתק בין מערכת הערכים שהפנים מבית הוריו לבין מערכת חיים אחרת וחדשה שהוא מנסה לבנות לעצמו. המגע עם ההורים ועם השפעתם המכוונת, ואפילו הבלתי מכוונת, גורם שוב ושוב לתחושת נסיגה, לספקות, להרגשה של אי־שקט, וכדי ליישב את המחלוקת הנפשית הוא מרגיש צורך עז ליצור מרחק. במצבים הללו קיימים כמה מוקדים של לחץ להתרחק: הבן אינו מעוניין בביקורת של ההורה; הוא מרגיש בושה בפני ההורה; לעתים הוא חושש שאם ההורה ידע את כל האמת על אורח חייו, הוא ידיח אותו מחייו; לפעמים הוא מעדיף להיות היוזם והשולט בתהליך.
מקרה פרטי של התנתקות תוך בחירה במערכת שאינה מתיישבת בשום פנים ואופן עם מערכת המוצא הוא ההתחברות לכת. ישנן כיתות שטורחות באופן מכוון להפריד בין המצטרף החדש לבין בני משפחתו, כפי שמתאר גבי זוהר בספרו ״האושר אין לו סוף״* - ״על תופעת הכיתות המיסטיות, הקבוצות החדשות והמרתונים הפסיכולוגיים בישראל״:
[* סער, תל אביב 1992.]
״לאחרונה הוגש גם לנשיא צרפת דוח על הקבוצות החדשות. מדוח הפרלמנט האירופי עולה כי ארגונים שונים מתוך ׳הארגונים החדשים הפועלים בחסות ההגנה הניתנת לגופים דתיים׳ מסתירים את זהותם ואת עקרונותיהם, אינם נותנים למצטרף הפוטנציאלי שהות מספקת לשקול את הכרוך במעורבות הצפויה, מונעים בדרכים שונות המשך קשרים או התכתבות עם משפחה וחברים.״
ההורים הם ״שטן״ או ״שליחי החושך״
ובהמשך כותב גבי זוהר:
״ניתוק חלקי או מלא מקבוצות התייחסות קודמות או משורשים תרבותיים היה קיים מאז ומתמיד, ובייחוד בעידן המודרני. בקבוצות החדשות הניתוק אינו רק תוצר לוואי של מעבר הפרט מתרבות אחת לאחרת. כמה מהקבוצות יוצרות ניתוק במכוון וכקו מדיניות, כאמצעי או כמטרה. אפיקי התקשורת של הפרט המצטרף לקבוצה החדשה נסתמים ומנוטרלים בהדרגה, ובמקומם נפתחים אפיקי תקשורת בקצב הולך וגדל אל הקבוצה החדשה - - - הניתוק, גם אם הוא זמני בלבד, עלול ליצור קשיים ביחסי היחיד ומשפחתו, ולהקשות על הפרט הרוצה לעזוב את הקבוצה ולחזור למסגרות קודמות.״
ועוד הוא כותב:
״ישנן כיתות שגם ההורים ובני המשפחה נתפסים בהן כ׳שטן׳, או ׳שליחי הרוע׳, הבאים להסיט את החברים מדרך הישר, ׳דרך האור׳ שבה הם צועדים. די מזעזע התיאור של הורי נער מכיתה י״א, אחד מאנשי הכת של רנה שני, שעל־פי פקודתה החל ללמוד לחיות בלי אוכל. אז גם החל לקרוא לנו בשמות פרטיים ואמר: ׳אתם לא הורים שלי, אני לא מכיר אתכם.׳ זה היה השלב הראשון בטיפול שהכת נותנת - ניתוק מוחלט מההורים ויצירת שנאה תהומית כלפיהם. אסף היה מתקשר רק כשהיה צריך כסף. הפכנו עבדים שלו - כסף, רהיטים, אוכל - אבל לא היינו הורים.״
תקופה רגישה במיוחד להתנתקות מן ההורים למען מסגרת חדשה היא גיל ההתבגרות. זוהר מביא את דבריו של דויד רודי (1986), הכותב: ״בגלל השינויים הרבים המתחוללים במתבגר הוא חש לא אחת סכנה לזהותו והוא מחפש דמות או קבוצה שעל־ידי הזדהות טוטלית אתן יוכל למצוא או לגבש את זהותו האבודה. המתבגר נמצא בקונפליקט בלתי נמנע של תלות־עצמאות, שהיא תוצאה של המאמצים להבחנה־עצמית, המתנגשים בנטיות הרגרסיביות להמשך התלות. אצל מקצת המתבגרים יש נטייה לפתור בעיה זו על־ידי ניתוק חד של קשריהם עם ההורים ומציאת אובייקט אחר להעביר אליו את רגשות ההזדהות שלהם.״
במקרים רבים אובייקט ההזדהות החדש הוא בן הזוג, ובמקרים אחרים, שכיחים מאוד, בן הזוג הוא שמפעיל לחץ כבד, שמזכיר במובן מסוים את הלחץ של כת להתנתק מן ההורים.
או ההורים שלך או אני
לעתים מוצאים את עצמם הבן או הבת המתנתקים במערכת זוגית התופסת את מקום הכת ומקיימת מאפיינים הדומים לכת. בן הזוג הלוחץ על אהובו להתנתק ממשפחתו, ובעיקר מהוריו, מבטיח לו את החסות, החברוּת, ההגנה, בתנאי שיתרחק מן ההורים ויתר בני המשפחה. ואם הוא מתקשה להתנתק, מפעיל עליו בן זוגו לחצים, איומים, סצנות ומצבי רוח. הוא מרבה להסית את בן זוגו נגד משפחתו, מפציץ אותו בדוגמאות הממחישות את הנלוזות של ההורים ושאר בני המשפחה, עד שבן הזוג מרגיש שהוא אינו מסוגל לעמוד בלחץ ומתרחק - ולעתים מתנתק לחלוטין - מהוריו.
חשוב לציין שהסיבות לכך שבן הזוג לוחץ לבצע ניתוק שונות ומגוונות, ובדרך כלל הן נובעות משני מקורות עיקריים:
מקור אחד דומה למניע להרחקה שהכת מנסה לחולל בחיי המצטרף החדש. בן הזוג המבקש לנתק את בן זוגו ממשפחתו באופן מוחלט הוא בדרך כלל אדם חרד שאינו בטוח בקשר ובשליטתו בבן זוגו. הוא מרגיש צורך להדק את הקשר, למנוע השפעות חיצוניות, לחזק את התלות. התנתקות בן הזוג מהוריו וממשפחתו יכולה לעורר אשליה של ״יחד״ בלתי חדיר, סגור ומוגן, כביכול למנוע קונפליקטים ולסלול את הדרך לזוגיות צמודה. בן הזוג שהתרחק מבני משפחתו בדרך כלל נחלש ונעשה תלוי יותר בבן זוגו, וכך בן הזוג המרחיק רוכש ביטחון ויתר כוח ביחסים.
המקור האחר הוא תגובת זעם (לעתים מוצדקת), ואף נקמה, על שהמשפחה התנגדה להצטרפות בן הזוג. ברגע שהזוג מתאחד בכל זאת, בן הזוג הדחוי אינו יכול לשכוח את העוול שגרמה לו המשפחה, הוא מרגיש את המשך הדחייה, ומבקש מבן זוגו להביע סולידריות בדרך של התרחקות מן האנשים שלדעתו התנכלו לאהבתם ועדיין ממשיכים לאיים על יחסיהם.
לפעמים אין מדובר בלחץ ישיר של בן הזוג, אלא בתחושת חוסר שלמות ובתחושת קונפליקט שגורמות לבן או לבת שבחרו בקשר זוגי שאינו משתלב עם המשפחה להתנתק ממשפחתם. אדם יכול להחליט על בחירה בבן זוג, אך מדי פעם עלולים להתעורר בו ספקות לגבי הבחירה שלו. כאשר הוא נמצא במחיצת בן זוגו הוא מרגיש טוב ושלם עם עצמו, אבל כאשר הוא נמצא בקרבת משפחת ההורים הוא מתחיל לבחון את בן זוגו מן הזווית האחרת, של הוריו, ואז הוא אכן מרגיש הזדהות עם נקודת המבט הביקורתית יותר. ההתרוצצות בין שתי נקודות מבט סותרות אלה יוצרת בנפשו קונפליקט בלתי נסבל; כדי ״להרוג״ את נקודת המבט הביקורתית המציקה הוא יעדיף לעתים להתרחק מהוריו. התרחקות זו יכולה להיות בעייתית, לעורר שאלות, להכניס אותו למגננה בלתי נעימה ושוב לעורר בו את היסוסיו, ואז, מתוך בחירה מוחלטת בבן זוגו, הוא ינתק את הקשר עם המאיימים על תחושת השלמות של בחירתו.
נראה לי שהיא מכושפת
הנה פקס שנשלח לתכנית הייעוץ שלי.
״יש לי בעיה שמאוד מטרידה אותי. יש לי אחות שהיתה הילדה הכי טובה שאפשר לבקש. אבל מאז שהיא פגשה את חברה לחיים, מזה שנתיים, נוצרו ריבים במשפחה וכבר שנתיים היא לא מדברת עם אף אחד ולהפך, היא ילדה שונה לחלוטין ממה שהיא היתה ונראה לי שהיא מכושפת. אני מתגעגע אליה נורא ולא יודע מה לעשות. בבקשה נסי לייעץ לי.״
זה המקרה הטיפוסי שבו אי אפשר לעזור, וכנראה שאיש לא יוכל לשנות במאומה את המצב. הדרך היחידה שבה אולי ניתן למנוע התרחקות היא השלמה עם הבחירה הזוגית של האחות, אבל גם זה צעד שלא תמיד אפשר לעשות. התנגדותם של ההורים ובני המשפחה לבחירה הזוגית של הבת (או הבן) היא לעתים בלתי נמנעת. מאידך, השפעת בן הזוג על אותה בת יכולה להיות חזקה עד כדי הידמות ל״כישוף״, הגורם להרחקה מההורים. למרבה האירוניה והצער, שתי תגובות חריפות אלה לפותות זו בזו ומגבירות זו את זו. לעתים אחד הגורמים - ההורים או ילדם - מרגיש נבגד, נטוש, קרבן, ואינו מסוגל לתת את הדעת על חלקו שלו בתהליך.
דוגמה טובה לכך יכול לשמש הפקס הבא שנשלח לתכנית הייעוץ שלי:
״יש לנו בן בגיל 30, נשוי שלוש שנים, ויש להם בן בגיל שנה וחצי. אשתו לא מרשה לבננו להיות בקשר עם הוריו. כלומר, לא בטלפון, לא לבקר אותנו, וברור שגם את הנכד כבר לא ראינו כשנה. גם עם הוריה היא גרמה לנתק וגם עם אחיה. ניסינו לקבל ייעוץ של רב. הרב הביא לידיעתנו שניתן על־ידי בית־משפט לכפות על הבן להגיע להוריו וגם להביא את הנכד לסבתא וסבא.
״אין לנו רצון להחמיר את המצב מחד, ומאידך אנו נפגעים (כולל הבן) על־ידי אשתו, שעשינו לה וגם להוריה רק טוב. יש לבחורה בעיה נפשית, כפי הנראה מילדות, ומדוע אנו צריכים, וגם משפחתה שלה, להיות הסובלים? אנא עזרתך. ״
מובן שבמצבים כאלה אי אפשר לדעת אם ההורים הם באמת קרבנות של בחירה של בנם בבחורה בלתי יציבה, או שהם מכחישים את החלק שלהם בתהליך ההתנתקות. אולי עצם ה״דיאגנוזה״ שהם עושים לכלתם (והם גם יודעים שהבעיה הנפשית היא ״כפי הנראה מילדות״) משקפת התייחסות שלילית התחלתית שיצרה מצב של איום לגבי הכלה.
השאלה הנשאלת היא מדוע הבן מוותר לאשתו ומוכן להניח לה להכתיב את יחסיו עם הוריו באופן כה קיצוני ובוטה. אולי ההתנתקות הזאת בעצם נוחה לו? אולי אשתו משמשת עלה התאנה המסתיר את מניעיו שלו? במרבית המקרים הצדדים המתנתקים רואים את עצמם נפגעים חפים מאשמה, והבעיה המסובכת היא שבמרבית המקרים האמת הפסיכולוגית מורכבת מאוד.
לא להתעמת עם תחושת השקר
לפעמים ההתרחקות במהלך יצירתה של מסגרת זוגית נובעת מתחושת אשם, מתחושת בגידה בערך חשוב ומרכזי להורים, מפחד לפגוע ומפחד לאבד את הערכת ההורים.
כך כתבה לתכנית הייעוץ שלי בת שלושים:
״אני נמצאת במערכת יחסים נפלאה מזה שנה עם בחור מקסים, אהבת חיי כפי שאומרים. אבל מה לעשות, הבחור איננו יהודי! הורי מכירים ואוהבים את הבחור אבל אני לא מסוגלת וחוששת לספר להם שאיננו יהודי. אני יודעת שאם ייוודע להם, הדבר יפגע בהם נפשית ואפילו פיזית. הוא מתקשר ושואל: מתי תספרי להורייך שאני לא יהודי? אבל מכיוון שהוא איננו יהודי הוא איננו מסוגל להבין עד כמה המצב בו אני נמצאת קשה וכואב.
״בנוסף ברצוני לציין שמדובר בפרק ב׳ (עם ילדים) לגבי שנינו, וכרגע אנחנו מדברים על חתונה. בכל מקרה, מיותר לציין כי אין לנו כוונה להתחתן בדרך הנהוגה בארץ (רבנות...) אלא בנישואים אזרחיים או משהו כזה.
״אני כבר לא מסוגלת לחיות עם הסוד הזה ואפילו מרגישה שאני משתדלת להימנע מפגישות והיתקלויות עם הורי ומתרחקת מהם רק כדי לא להתעמת עם תחושת השקר הזה. אפילו שקלתי לנתק עמו את הקשר רק כדי לא לגרום נזק להורי ובני משפחתי.
״שאלתי היא: האם כדאי להמשיך לשמור זאת בסוד? אולי לספר רק אחרי הנישואים? ואולי לספר להם על־ידי צד שלישי - כלומר לשלוח מטעמי חבר או מכר שיספר להם?״
אמנם הכותבת מתארת אכפתיות רבה לגבי רגשות הוריה, אבל אל נשכח שבשלב זה היא בוחרת בכמה דרכים שיכולות בעיקר לפגוע ביחסים ולהחמיר את המצב: היא מתחמקת מהוריה, מתרצת תירוצים, מוליכה אותם שולל. היא יצרה חיץ פסיכולוגי בינה לבין הוריה, ובשלב זה היא מתכננת עתיד משותף עם בן זוגה, כולל חתונה, ללא ידיעת הוריה. על מנת להרגיע את מצפונה המיוסר לפעמים היא ״שוקלת לנתק עמו את הקשר״, אבל לא נראה שהיא עצמה מתייחסת לכך ברצינות. כדי לא להתעמת עם הוריה, היא שוקלת לנקוט כמה צעדים שכולם מעליבים ומרגיזים (לספר רק אחרי הנישואים... לספר על־ידי צד שלישי...). נראה שמורך לבה של הכותבת יביא אותה ליצירת מצב חמור שעתיד בעיקר להגביר את תחושת הזרות של הוריה כלפיה.
במקרים רבים בנים הומוסקסואלים נמנעים מלספר להוריהם את סודם. הם מעדיפים להישאר ב״ארון״ - לא ברור אם הפחד העיקרי שלהם הוא מפני החרמה על־ידי ההורים, או מן הכאב הנפשי שהגילוי הזה יגרום להם. כדי להצליח לשמור את הסוד הם מרגישים מחויבות להתנתק, לקחת מרחק רציני מהוריהם: אחדים מעדיפים אפילו להגר לארץ אחרת, כדי לחיות רחוק מעינם הפקוחה של הוריהם, ובלבד שיוכלו לשמור על מראית עין ״נורמלית״, מרחוק.
ד. הכסף או החיים יחד
סיבה נוספת לניתוק היא לצורכי מניפולציה, הפעלת כוח, הפעלת לחץ. הצאצא דורש דרישה מסוימת מן ההורה. זו יכולה להיות דרישה כספית, או בקשה להתנהגות מסוימת שחשובה לו. לפעמים הבקשה אנוכית ואינטרסנטית, ולפעמים להפך, הוא מאמין שמדובר בטובת ההורה (למשל, התאגדותם של שלושה ילדים בוגרים כרי להחרים את אביהם כל עוד ימשיך לשחק בקלפים ולהזניח את אמם). כאשר ההורה אינו נענה לבקשתו, ילדו מפעיל עליו את הכוח הגדול ביותר שעומד לרשותו: ניתוק קשר הוא איוּם בעל דרגת יעילות וכוח עצומה. יש בכך שילוב של מחאה, לחץ, וגם אולטימטום: אינך נענה לי - אז תקבל את עונשך.
במקרים רבים זוהי תגובה על תחושת קיפוח כלכלית, או על צורך בקבלת הטבות שההורה אינו מעוניין להעתיר. הצאצא, שיודע את נקודת החולשה של ההורה, חושב לפעמים שבאמצעות ההתרחקות הזמנית מן ההורה הסרבן ישיג את מטרתו. רק כאשר ייכנע ההורה יחזור ילדו למערכת היחסים. לפעמים אכן הופך הניתוק למאבק כוח.
דוגמה אופיינית לכך אפשר למצוא בתולדות חייו של המשורר הצרפתי שארל בודלר*. בודלר מעולם לא הצליח להתבגר, לבנות לו קיום עצמאי או לפרנס את עצמו. כמו אינפנטילים תלותיים רבים, פיתח כלפי אמו ובעלה יחס של כעס, תלות ודחייה. לפעמים שפע לגלוג ארסי וטרוניות כלפי אמו, ולפעמים הכריז על אהבתו אותה בנימה ילדותית. לפעמים התחנן אליה שתבוא לבקרו, ולפעמים ביקש ממנה ביובש שלא להטריד אותו בבדידותו.
[* א. טרויה, בודלר, דביר. תל אביב 1997 (כל הזכויות שמורות).]
כאשר סירבה אמו להמשיך להעתיר עליו כספים לצורך בזבוזיו איים בהתאבדות (״אני מתאבד כיוון שאיני יכול לחיות עוד...״), ואחר־כך - הוא לא התאבד כמובן - הזעיק אליו את אמו שתבוא, ובשלב הבא כתב לה מכתב המודיע על ״ניתוק יחסים״: ״אני עוזב ולא אופיע שוב אלא במצב נפשי וכלכלי נוח יותר. אני נוסע מסיבות שונות, ראשית, שקעתי לתוך מועקה וקהות חושים מחרידות ואני זקוק לבדידות רבה כדי להחליף כוח ולשוב לאיתני. שנית, אין ביכולתי להיות מי שבעלך היה רוצה שאהיה - - - קרוב לוודאי שאאלץ לחיות בדוחק, אבל ארגיש טוב יותר. היום או מחר אשלח לך מכתב, שיציין אלה מחפצי דרושים לי ולאן עלייך לשלוח אותם. החלטתי איתנה, סופית ושקולה; לכן אין צורך להתמרמר אלא לקבל אותה.״
בודלר מעולם לא ביצע ניתוק ממשי וממושך ממשפחתו. בביוגרפיה שלו מתוארים ניתוקים זמניים חוזרים ונשנים שכל מטרתם היתה לקרוא את אמא לסדר, זאת אומרת - לפתוח את ארנקה.
דרישה ליחס צודק
לא תמיד הניתוק בגלל ענייני כספים נועד לצורכי תמרון וניצול. תחושות קיפוח שמקורן בנתינה הכספית של ההורים ובסכסוכי ירושה יוצרות לעתים מרירות ומביאות לידי החלטה מגובשת להתרחק, לנתק קשר.
דוגמה לאיום בניתוק שהיה יכול להתפרש כמניפולציה או כסחטנות היא סיפורה של נעמי, חברה שלי, שכאשר נישאה לא עזרו לה הוריה באגורה שחוקה, ושעברו עליה שנים של דוחק ומצוקה כלכלית שפגעו פגיעה קשה בחייה ובחיי נישואיה. כאשר עמד אחיה הצעיר להינשא, כעבור עשר שנים, החליט אביה להעניק לו סכום כסף נדיב. כאשר שמעה נעמי על סכום הכסף שאחיה עומד לקבל בתור נדוניה תחילה שקעה בדיכאון, אבל לאחר כמה שבועות של נדודי שינה התעשתה, פנתה להוריה, ואמרה להם שאם היא לא תקבל עתה, אפילו במאוחר, סכום כסף בסדר גודל השווה למתנת הנישואים של אחיה, הם יכולים לשכוח מקיומה בחייהם. אביה התלבט ולבסוף הסכים, הכסף הועבר אליה, ומאז מעולם לא דרשה מהם כלום, אבל קיימה אתם יחסים הוגנים במשך עשרות שנים נוספות, תמכה בהם, והם נשענו עליה מאוד בימי זקנתם.
מסתבר אפוא שלעתים איום בניתוק או התחלתו של ניתוק עשויים להיות צעד בונה שמציב את היחסים במקומם הנכון. נעמי יכלה לנקוט דרך פחות חריפה, להבליג על התמרמרותה, להמשיך את היחסים עם הוריה כאשר היא נוטרת טינה. היא יכלה, בשנים הבאות, לרגוז על הוריה, להחמיץ להם פנים ולהעניש אותם בתוקפנות פסיבית ובהתרחקויות קטנות, מעצבנות, לא דרמטיות אבל מורטות עצבים. דווקא ההתקוממות הגלויה והאיום הברור בניתוק יחסים העמידו את הצדדים במקומם, ואפשרו לנעמי להמשיך את יחסיה עם הוריה באופן חיובי ותורם.
ה. קיפוח ואפליה בין אחים
לעתים קשה להפריד בין סכסוך בענייני כספים לבין אפליית אחים מצד ההורים. הניתוק מן ההורים יכול להיות חלק ממלחמת אחים. כידוע, סיפורי קנאה וקיפוח בין אחים ראשיתם בשחר ההיסטוריה (ראו הפרק על ניתוקים בתנ״ך), והם מעסיקים אין ספור משפחות. לפעמים מדובר בקיפוח אמיתי, לפעמים ברגשות קיפוח בלתי מוצדקים. לפעמים אדם מקופח אינו יכול לסבול את מצבו, והוא מחליט, בצדק, להתנתק ממצבו הבלתי נסבל ולחפש לעצמו סביבה בריאה יותר, מפלה פחות ומקפחת פחות. לעתים הניתוק נקמני, ומטרתו להעניש. ולעתים הניתוק אינו אלא חלק ממלחמה בין אחים, כאשר ההורים הופכים להיות כלי סחיטה שצאצא אחד מכוון נגד אחיו.
תמרון במלחמת אחים
אחד הסיפורים העצובים שבהם נתקלתי הוא סכסוך קשה בין שתי אחיות, הבכורה נשואה ואם לשני ילדים והצעירה רווקה. סיבות הסכסוך ומקורותיו אינם חשובים לענייננו. הסכסוך ביניהן הגיע לשיאו הבלתי נסבל כשהאחות הצעירה החליטה להגיש בבית־המשפט תביעת פיצויים ענקית נגד אחותה הבכורה.
ככל שחלף הזמן, והתביעה הפכה מפיסת נייר לתהליך משפטי מאוד לא נעים, כך גבר לחץ האחות הבכורה על הוריה שידרשו מבתם הצעירה לבטל את התביעה. כאשר ההורים לא נענו החליטה האחות הבכורה להפעיל עליהם לחץ שלא יעמדו בו: היא התנתקה מהם ולא אפשרה להם להמשיך להיפגש עם שני הנכדים, בבת עינם.
ההורים מצאו את עצמם לכודים בדילמה בלתי נסבלת: מצד אחד הם הצדיקו את הצעד של בתם הצעירה, שאכן נגרם לה נזק חמור ביותר מצד אחותה, ומצד שני הובהר להם שאם ימשיכו לתמוך בבתם הצעירה, יאבדו את הקשר עם בכורתם, ובעיקר - יאבדו את הנכדים האהובים.
ההורים, שלא יכלו לעמוד במחיר הניתוק מבתם הבכורה ומן הנכדים, נכנעו למכבש הלחצים והחלו לדרוש מבתם הצעירה לבטל את התביעה. הצעירה הרגישה שהוריה בוגדים בה, וכיוון שהחליטה לא לבטל את התביעה, היא עצמה החליטה להתרחק מבית הוריה ולנתק עמם כל קשר. כך נסחפה המשפחה לתזזית של התנתקויות מניפולטיביות, אם כי בעצם אף אחת משתי האחיות לא היתה מעוניינת באמת להתרחק מן ההורים. הניתוק מן ההורים הפך לכלי במלחמתן זו נגד זו.
סופו של הסיפור אינו ידוע לי, אבל בגלל השנאה הקשה בין שתי האחיות והאופן שבו הן מפעילות את הוריהן במלחמתן, לא סביר שההורים יזכו במהרה לשלום בית.
ו. מלחמת הורים
לעתים הסיבה המרכזית לניתוק היא אכן הרצון העז להעניש את ההורה, ולא בהכרח בגלל קיפוח.
דוגמה שכיחה מאוד כיום היא ה״טיפול״ של בנים בהורה שבגד ונטש את בן זוגו: ״אתה נטשת את אמא, אז לך לעזאזל, אנחנו כבר לא הילדים שלך.״ או: ״את בגדת באבא, ואינך ראויה להיות אמא. ככל שזה קשור בנו, נשתדל שתתחרטי על מעשייך ולא יהיה לך רגע מאושר בחיים. הניתוק מאתנו יגרום לך סבל, בושה בחברה, תתגעגעי אלינו ולא תראי אותנו. לא תזכי לנחת מן הנכדים. לא נזמין אותך לשמחות שלנו.״
במקרים רבים עמדה זו מוכתבת ומחוזקת באמצעות הסתה חריפה של הורה פגוע נגד בן זוגו שנטש.
הנה מכתב שהגיע אל תכנית הייעוץ שלי:
״הורי התגרשו לפני שבע שנים. ויש לי אח בן עשרים ותשע ואחות בת תשע־עשרה. אני ואחותי קיבלנו את הגירושין ללא בעיות. אחי הגדול, שהתחתן לפני שנתיים ויש לו ילד בן שנה, לא מדבר עם אמי מאז הגירושין. אין לי מושג מדוע.
״גדלתי אתו באותו בית כל החיים ואני עדה לכך שהיו לנו חיים מקסימים, טובים ונעימים. כולם אהבו אותו, כי הוא באמת ילד מקסים וטוב - היה ונשאר - חוץ מהקטע הזה.
״אמי ניסתה לעשות הכול. מכתבים, טלפונים, אפילו ביקור פתע בביתו יחד אתי בתקווה שנפתח את הלב ונבין מה הבעיה. שום דבר לא עזר. הוא לא מסביר ולא מדבר. פשוט שותק.
״אמי סובלת מזה נורא. היא מאוד רגישה ואפילו עברה התמוטטות עצבים. עד היום היא מתקשרת ומנתקת רק כדי לשמוע את קולו.
״אני ואחותי בקשר אתו - אך לא חם כמו שהיה.
״ידוע לי שאבי עשה לו שטיפת מוח, כפי שניסה לעשות לי ולאחותי אך ללא הצלחה, ונראה לי שעל אחי זה עבד, אבל עד כדי כך? כלום לא עוזר - אפילו הזמן?
״אני התייאשתי ואמרתי לאמי שתשלים עם המצב. היא אינה מוכנה בשום אופן ואני מבינה אותה.״
מכתב זה מייצג עוד תופעה שהפסיכולוגים מתקשים להסביר: העובדה שילדים שגדלו באותו בית מפתחים דפוסי תגובה שונים לחלוטין, שלא תמיד יש להם הסבר. אין לדעת מדוע פיתח הבן כלפי גירושי האם תגובה עוינת כל־כך וכביכול סופנית. הוא כבר לא היה ילד בזמן הגירושין (לפי החשבון היה צריך להיות בן עשרים ושתיים). לא ברור אם אמו התקשרה לגבר אחר ותגובתו של בנה הבוגר על גירושיה מאביו היא ״קנאה אדיפלית״, או שהוסת על־ידי אביו. אין ספק שלחץ של הורה נטוש יכול במקרים רבים לגרום לניתוק מן ההורה הנוטש.
מצב האם הנוטשת את הזוגיות קשה במיוחד כאשר האב הננטש הוא בעל אמצעים ויש לו כוח השפעה כלכלי על ילדיו, שאותו הוא יכול להפעיל נגד גרושתו. פסיכולוג ששומע על קשייה של אם שילדיה מוסתים לא תמיד יכול להמליץ על דרכים יעילות לשינוי התנהגותם. אנשי מקצוע רבים אולי לא יסכימו עם דברים אלה, אבל במקרים רבים של סכסוך בין הורים, ההורה התוקפני, זה שמגייס אנרגיות שנאה עצומות נגד בן זוגו לשעבר, יכול להצליח בסיבובים הראשונים של מאבקו, בפרט כאשר עומדים לרשותו משאבים גדולים יותר של זמן, כסף ומוטיבציה עזה. פסיכולוג אינו יכול להציע הרבה להורה שצאצאיו מוסתים או נסחטים, אלא לחזק אותו, לנסוך בו אמונה בדרכו ותקווה שאהבה וסבלנות לטווח ארוך אולי ישנו את המאזן בסופו של דבר. אחד הדברים שחשוב לכולנו להבין הוא שלא יכולה להיות לנו שליטה על התנהגות ילדינו. אנו אמורים לעשות אך ורק כל שביכולתנו, ולקוות שהאופטימיות וה״צדק״ ינצחו.
בגדת באבא - את לא אמא שלנו
לפעמים מצב הדברים בין הורה נוטש לבין ילדיו המוסתים נראה ממש חסר תקווה. דוגמה חריפה ואלימה להסתה ותוצאותיה היא ניתוק קיצוני שהתרחש בחייה של אישה בשנות הארבעים פלוס לחייה, שעד אז הקדישה את כל חייה לילדיה, ושאני כיניתי אותה בלבי ״אמא אדמה״, בגלל ההשקעה הרבה שלה בגידול הילדים:
דבורה היתה עקרת בית, פקידה קטנה בעירייה ואם לשלושה ילדים מתבגרים. חיי הנישואים שלה היו אומללים. בעלה נראה גבר מרשים, ביתי, מסורתי, אבל היא חיתה מתחת למגף שלו. בד בבד התקרבה במקום עבודתה לגבר חביב שהיה במשך כמה שנים בתהליך של פרידה מאשתו. הם התיידדו, היחסים ביניהם התהדקו יותר ויותר, עד שהתפתח ביניהם רומן. יצחק, החבר של דבורה, לא נראה כלל כמאהב רומנטי: מקריח, מכריס, מבוגר, שונה כל־כך במראהו מבעלה הנאה, הגברי, בעל היופי המזרחי.
דבורה לא היתה בנויה לחיים כפולים, או למה שנקרא ״בגידה״. עם זאת, היה ברור לה שלא תוכל בשום פנים ואופן לוותר על הגאולה שביחסים עם גבר שיכול להיות חבר, ידיד, אוהב, מאהב, אח, לטובת תחושת העבדות המתסכלת והטרור שחוותה בביתה במחיצת בעלה. דבורה גם לא היתה ״האישה המתגרשת״. משלוש האפשרויות - ויתור על יצחק, החבר הטוב, חיים כפולים או פרידה מבעלה - בחרה בדרך החיתוך הסופי. אבל במשפחתה של דבורה לא מתגרשים. לדבורה יש משפחה גדולה עם המון אחים ואחיות, ואף אחד מהם לא נתן את ברכתו לצעד ההרפתקני של האישה המתקרבת לגיל חמישים, אמא לבת נשואה בהיריון, בן בצבא ובת בסוף תיכון, שעוזבת ושוכרת חדר לבנות בו חיים חדשים מחוץ לבית בעלה.
אך דבורה עשתה זאת, למרות כל ההתנגדויות, התלונות, האזהרות, החקירות. ילדיה התייחסו למהלך הזה בטינה ובחשד, אבל היא התכוונה להמשיך להעניק להם את היחס המסור ביותר שאפשר: לבשל להם, לדאוג, לכבס, לגהץ, לקנות; היא הרי לא מתגרשת מהם, רק נפרדת מאבא שלהם, וגם בשבילו תהיה מוכנה לעשות הכול, רק שייתן לה את החופש שלה. אבל במשפחה הזאת היתה המילה ״חופש״ מילה גסה, ובאמת היה פה זיוף, שהרי דבורה לא התכוונה ללכת לחיות כנזירה בחדר שכור מחוץ לבית. שלב הטענות והחשדות לא היה הגרוע ביותר, כיוון שבשלב הזה איש לא הבין עדיין שהיא איננה עוזבת אל חלל ריק אלא אל גבר שמצפה לה.
אבל אדם אחד הבין מה מתרחש - אשתו בנפרד של יצחק, שלא התכוונה לרפד את דרכו לקראת האהבה החדשה. היא מצאה מכתב שדבורה כתבה אל יצחק, התקשרה אל בעלה בנפרד של דבורה וגילתה לו שלדבורה יש מאהב. הבעל כינס מיד את ילדיו ובזעקה מרה בישר להם שאמא בגדה בו, היא זונה מלוכלכת ושקרנית, והם יודעים מה עליהם לעשות מרגע זה. כן, הם ידעו, ועשו זאת. בן לילה ניתקו כל ילדיה של דבורה את יחסיהם אתה.
חשוב להסביר: את כל שנותיה ואת מיטב מרצה השקיעה דבורה בילדיה. היא לא היתה אשת קריירה - עבודתה נועדה לספק עוד קצת כסף למשפחה עמוסת הוצאות; היא לא היתה אשת חברה, ולא היו לה תחביבים מיוחדים. ילדיה היו כל חייה, מלבד הקשר החדש שחוותה עם יצחק. אין ספק שנשים רבות היו פשוט חוזרות הביתה, אבל במקרה של דבורה זו לא היתה אפשרות. היא פחדה שאם תחזור הביתה פשוט תמות שם.
דבורה ניסתה להסביר לילדיה, להתחנן, לדבר, אבל לא היה עם מי: בתה הנשואה וההרה ללדת, שגרה במושב בצפון, היתה מרוחקת ומסויגת. היא הודיעה לאמה שחייה עמוסים מדי והיא רוצה להיות מחוץ לכל זה (זאת אומרת, לא להיות בקשר). הבן שבצבא הגיב בתיעוב כלפי אמו המשרכת דרכיה, וטרק את השפופרת כשצלצלה אליו. הוא חשב שהיא זונה, ודבורה הבינה שהוא ממש אבוד מבחינתה. הבת שבתיכון, שגרה בבית אביה, היתה שומטת את השפופרת כאילו היה תפוח אדמה לוהט השורף את אצבעותיה ברגע ששמעה את קול אמה מבעד לאפרכסת.
דבורה ניסתה לפגוש את בתה אחרי הלימודים בתיכון, אבל הבת ברחה ממנה. היא ניסתה להגיע אליה דרך החברות, אבל החברות אמרו שהיא אינה מסוגלת להיות בקשר עם אמה.
דבורה ניסתה לכתוב בעזרתי מכתב נוגע ללב לילדיה. היא הסבירה להם את מצוקתה ארוכת השנים בבית אביהם, את ההרגשה שהקדישה להם את שנותיה הטובות ביותר, בהמון אהבה, ושאלה אם לא מגיעות לה כמה שנים טובות. הילדים לא ענו.
כך נאלצה דבורה לחיות כאם שכולה בחייה.
כעבור זמן עברה להתגורר עם בן זוגה, אבל הכאב לא שכך, ובצדו התקווה שיום אחד יתבגרו ילדיה ויבינו אותה, ואז יוכלו למחול לה. המשך סיפורה יובא בפרק ״יש חיים אחרי המוות - סיפורי שיקום״, העוסק בשאלת הסיכוי לשיקום יחסים אחרי ניתוק חריף.
ז. לברוח מן הנגע
סיבה הפוכה ומובנת יותר לניתוק של צאצאים שאינם יכולים להתמודד עם המצליחנות של הוריהם היא מצב שבו הצאצאים מנסים להתעלות על נחיתות ממאירה ו״מידבקת״ של הוריהם. הם מתביישים בהורים, חושבים שהם נחותים, גסים, טיפשים, וכביכול מושכים מטה את הבנים המנסים בכל כוחותיהם להתעלות על הבוץ שבתוכו גדלו. צאצאים אלה מנסים, באמצעות ההתנתקות מן ההורים, למחוק את עברם המביש וליצור לעצמם מעין ביוגרפיה חדשה, ובתחושה שלהם המשך הקשר עם הוריהם לא יאפשר להם לבנות לעצמם רזומה מכובד.
וריאציה מסוימת על נושא זה היא סלידה עזה של הבנים מאורח החיים של ההורה או זוג ההורים, או גועל נפש מן היחסים ביניהם.
במקרה זה אין מדובר בנחיתות חברתית או אינטלקטואלית, אלא במחאה רגשית עזה.
אחד הסיפורים המאלפים ביותר על התנתקות של בת מאמה הוא סיפורה של שיר, שמיד אחרי הצבא התחברה לבחור ועזבה את בית הוריה. לכאורה התנתקה שיר משניהם, אבל את עיקר אנרגיית השנאה שלה הפנתה כלפי אמה. במקרה מיוחד זה הכרתי את המשפחה, עקבתי אחרי צמיחתה של שיר מאז ילדותה, ולא יכולתי להבין את גודל פשעה של האם, ששיר דיברה עליה בבוז ובשנאה, וגם סירבה לקרוא לה אמא ובמקום זאת כינתה אותה בשמה הפרטי. רק בדיעבד, אחרי כמה שנים, דיברה אתי שיר בגילוי לב על סיבותיה לניתוק האכזרי מאמה. ההסבר שניתן כאן איננו ״פירוש פסיכולוגי״ שלי, אלא דבריה של שיר עצמה על מניעיה והתנהגותה.
יש לי איכס מהם
במשך שנים ידעה שיר שאביה בוגד באמה עם מזכירתו, ואילו אמה לא רק ״לא ידעה״, הדחיקה, רימתה את עצמה, אלא גם הציגה כלפי חוץ ובפני ילדיה מצג של יחסים זוגיים אוהבים, בעודה מתפייטת על חיזוריו הנהדרים של בעלה. שיר היתה מלאה זעם אין אונים כלפי אביה התכמן והשקרן, ולא פחות מכך בזה לאמה עלובת הנפש, שחיה בשקר גדול כל־כך. שיר מודה כיום שבזמנו לא יכלה להתחשבן עם אביה, שהיה עסוק וחמקן וטרוד בענייניו, והיה לה נוח לפרוק את כל תסכוליה על אמה.
הניתוק של שיר מהוריה התחולל בתקופת ירח דבש מתוק כביכול בין הוריה. היא הפגינה גועל נפש כלפי אמה, ואילו אל אביה דווקא התנהגה באדישות חביבה. הניתוק מן האמא הסתיים רק אחרי גירושי ההורים. רק אחרי שיצאה לאור כל האמת, רק אחרי שאמה של שיר סילקה את בעלה בזעם והעיפה את כל חפציו, חזרו היחסים בין שיר לאמה למתכונת סבירה, והשתפרו משנה לשנה, בעיקר לאחר ששיר עצמה הקימה משפחה.
נראה שבמקרה של שיר והוריה, שיתוף הפעולה עם השקר שנדרש משיר היה בלתי נסבל מבחינתה. כדי לקיים יחסים עם הוריה היא היתה חייבת לבחור באחת משתי אפשרויות: להיות שותפה לסוד של אהבהבי אביה (התעלמות תהיה בכל זאת בבחינת שותפות בסוד), ובכך ״לקרנן״ את אמה; או לחשוף בפני אמה את בגידותיו של אביה, ובכך להפר את שיווי המשקל שזוג ההורים בחר בו ולעורר מהומה שסופה מי ישורנו. הבחירה בין שני המצבים הללו היתה בלתי נסבלת מבחינתה, והיא העדיפה לברוח משניהם, אף־על־פי שבאותה תקופה נראה הניתוק מהוריה מטורף לגמרי, והסבריה לניתוק היו מטופשים ומרגיזים (אלה היו כמובן תירוצים מצוצים מן האצבע). במבט לאחור נראה ששיר בחרה בפתרון הכי הוגן ובריא מבחינתה. אפשר כמובן לטעון שהיא לא היתה חייבת להשתתף באופן פעיל בשקר של אביה, וכי יכלה להניח לכל אחד מהוריה לעשות כרצונו בלי להתרחק מהם, אך לשם כך היתה צריכה להתרחק רגשית, מצב שלא היתה מסוגלת לחיות בו; היא העדיפה התרחקות בוטה. הנקודה המעניינת והמאלפת במיוחד בסיפור ההתנתקות של שיר היא שאמה - שהיתה ההורה הטוב והמעניק יותר - היא ש״זכתה״ ביחס העולב, המשפיל, המתנשא והמתנכר יותר!
ממקרה זה אנו יכולים ללמוד שוב שהתנתקות והתרחקות של צאצא מן ההורה אינן מעידות בהכרח על חסרונותיו או על כישלונותיו כאם או כאב. שיר הודתה בפני בפירוש שאמה היתה אובייקט נוח יותר לפריקת כעסים, כי ״אבא שלי היה מתאדה כשרק ניסיתי לפתוח את הפה״.
בזמנו נראה הניתוק של שיר מהוריה בלתי סביר, חסר הסבר, מעליב ובלתי הוגן, אבל במבט לאחור זהו בעצם עוד סיפור של ניתוק בונה. מצב של סלידה מן ההורים אופייני גם לילדים של הורים עבריינים, בעיקר כשמדובר בעבירה מבישה.
דוגמה למצב כזה היא המקרה של בנו ובתו המתבגרים של פיזיותרפיסט שנאשם והורשע במעשים מגונים במטופלות שלו, ובא על עונשו. הסיפור פורסם גם בעיתונות כמובן.
מפעם לפעם הבן והבת מתרחקים מן האב, ובמשך חודשים אינם יוצרים אתו שום קשר. הם אינם טורחים לנמק את היעלמויותיהם המעליבות מחייו, והאופן שבו הם מחדשים את היחסים הוא אקראי, ואפילו קפריזי. העובדה שמעולם לא נוהלה שיחת בירור נוקבת בין האב לילדיו, העובדה שהוא לא דרש במפגיע שום הסבר והאופן שבו הם מרשים לעצמם חופש שבנים לאב רגיל אינם מרשים לעצמם, מעידים שכולם מבינים, הבנה שבשתיקה, שהבנים מרגישים רע מאוד בגלל מעשיו של אביהם, עונשו, הפרסום, ומשום כך יש תקופות שהם אינם מסוגלים לסבול את הקשר אתו.
גם במקרה זה התנתקות הצאצאים יכולה להיות תגובה בריאה, כיוון שהיא מאפשרת להם להפחית את המעורבות בעבריינות המביכה של אביהם ובשאלות נוקבות ומרות לגבי אופיו וסמכותו. ההתרחקות מאפשרת להם להימנע מעימות עם שאלות בלתי נסבלות שאין עליהן תשובה, בעיקר כשהאב עצמו מתקשה להתמודד עם מעשיו ומכחיש אותם (אבל לאיש לא ברור אם הוא מכחיש לצורך התמודדות משפטית או אם הוא משקר לעצמו). לילדים נחסך תהליך התלבטות בעייתי מאוד: האם להכחיש ולהדחיק מה שהבינו לגבי אביהם? האם להאמין להכחשותיו? או האם להתווכח אתו ולדרוש ממנו הסברים כנים? זהו ״תיק״ כבד מאוד, שקשה לחיות אתו, בעיקר כאשר הבנים נדרשים לכוחות נפש רבים כדי לעצב את זהותם, התבגרותם והשתלבותם בחברה שהוקיעה, דנה ושפטה את אביהם.
מהיום שבו רצח את אמא הוא מחוק עבורנו
ויש צאצאים שאינם יכולים לסלוח לאב או לאם שעוללו מעשה בסדר גודל פוגעני שאינו מאפשר המשך יחסים שיש בהם קבלה ומחילה.
הם מרגישים שבעצם איבדו את ההורה שלהם, שהאיש הזה מת מבחינתם, והם אינם רוצים להכיר בו כהורה.
דוגמה טיפוסית, בוודאי אחת מני רבות, היא של ארבעת ילדיה של שרה אזואלוס* מנצרת עלית, שבעלה, מוריס, רצח אותה מתוך קנאה, בטענה שהיא מנהלת רומן עם שכנם.
[* ידיעות אחרונות, 18 בפברואר 2001.]
מוריס פגש את אשתו במכוניתו של השכן והתפתח ויכוח. האב המקונטר ירה בשניהם. הבנים התנתקו ממנו, החליפו את שם משפחתם, וכאשר הומר האישום ברצח באישום בהריגה הם התמרמרו. רוגזם גבר עוד יותר כאשר השתחרר, אחרי קיצור המאסר. ״הוא ניצח ואנחנו המפסידים הגדולים. הכאב שלנו מתעצם והוא יתחיל מחדש את חייו. בקשת המחילה של אבא שלנו לא שווה שום דבר,״ אמרו לעיתונאים, ״אין לנו שום רצון שהוא יתקרב אלינו. הוא הרי פגע בדבר היקר לנו מכול. הוא פשוט מחוק עבורנו.״
בנו של עמירם הוכברג, שאביו רצח את אמו ואת סבתו, היה עד מרכזי נגד אביו במשפט שבו נגזרו עליו שני מאסרי עולם, ואף הוא מסרב לקיים עם אביו כל קשר.* נראה שמצבים אלה אינם דורשים הסבר. יש מצבים שבהם אי אפשר להמשיך את הקשר עם ההורה, וניתוקו הוא פשוט מעשה של הצלה עצמית. מובן שהניתוק הפיזי מן האב אינו פותר שאלות רגשיות מהותיות. נראה שאין פגיעה נפשית חמורה יותר מן הפגיעה בבנים שהורה אחד שלהם רצח את ההורה האחר. היגון והזעם בוודאי לא ישככו באמצעות פעולת הניתוק, אבל זהו כנראה צעד שאי אפשר כלל לדון בו.
[* ידיעות אחרונות, ״תל אביב״, 5 בדצמבר 1997.]
ח. ניתוק על רקע ״אדיפלי״
כאשר משתמשים במילה הנגזרת מן השם אדיפוס הכוונה למערכת יחסים שבה ילד המעדיף באופן חולני את ההורה בן המין ההפוך מפתח שנאה וריחוק כלפי ההורה בן מינו.
בסיפור המקורי על אדיפוס, על־פי המיתולוגיה היוונית, שמע המלך לַיוס מפי האורקל שבנו שזה עתה נולד לו עתיד להרוג אותו ולשאת לאישה את אמו, אשתו של ליוס. כדי להתגונן מפני עתיד בלתי רצוי זה החליט ליוס להיפטר מן התינוק והפקיר אותו למותו. רועה שמצא את התינוק ריחם עליו והביאו אל מלך קורינת ואשתו, והללו אימצו אותו וגידלו אותו כבנם. כאשר בגר אדיפוס והגיע אל האורקל, התבשר שהוא עתיד להרוג את אביו ולשאת את אמו לאישה. כדי לא לפגוע במי שחשב שהם הוריו החליט לא לחזור לקורינת לעולם.
במסעו בגולה פגש אדיפוס את ליוס, ובתגרה שפרצה ביניהם הרג אדיפוס את ליוס. כאשר הגיע לתביי מצא אוכלוסייה במצוקה: הספינקס הציג לעוברי אורח חידה והרג את כל מי שלא פתר אותה. אדיפוס הצליח לפתור את החידה, ואנשי תביי אסירי התודה השיאוהו למלכתם האלמנה, אמו האמיתית.
סיפורו של אדיפוס, הבן ההורג את אביו ומתחתן עם אמו, הפך לשם של תסביך שפרויד פיתח כחלק מתיאוריית ההתפתחות של ילדים. פרויד ביסס על תסביך אדיפוס תורת אישיות שלמה, וראה ב״שלב האדיפלי״ חלק בלתי נמנע בהתפתחותם של ילדים, בעיקר בנים. הוא הסביר את ההפנמה של עקרונות מוסריים באמצעות תסביך אדיפוס: הילד החומד את אמו ורוצה להיפטר מאביו מרגיש רגשי אשמה, וכדי לברוח מתחושות קשות אלו הוא מזדהה עם האב, וכך בעצם מפנים את עקרונות המוסר המועברים אליו. תסביך אדיפוס יכול גם ללבוש פנים הפוכות מבחינת שני המינים ולהתבטא ב״תסביך אלקטרה״: הבת ״אוהבת יותר מדי״ את אביה - במובן הרומנטי - רואה את עצמה מי שאמורה להיות בת בריתו, ושונאת את אמה.
ייתכן שחלק מן הפסיכואנליטיקאים יחלקו על הקביעה שכיום אין סוברים שלתסביך אדיפוס יש משקל כה מכריע בהתפתחותם של ילדים. אין מחקרים שמעידים שתסביך אדיפוס הוא דפוס קבוע במשפחות רגילות. אמנם ניתן לזהות מערכות ״אדיפליות״ טיפוסיות, אבל הן לא דוגמה למשפחתיות שגרתית. מתכונת טיפוסית להתפתחות התסביך האדיפלי היא מערכת יחסים שבה האב מזלזל באם, אינו שומר עמה על ״הקואליציה ההורית״ - שהיא חזית ההורים המבוגרים התומכים זה בזה מול הילד - ובבד בבד מקנה לבתו חיזוקים והרגשה שהיא בת בריתו הראויה והאמיתית. בד בבד, אמהות יכולות להתייחס לאב בזלזול, כאילו הוא אינו קיים כלל, ולהקנות לבן הקטן שלהן תחושה שהוא ״הגבר האמיתי במשפחה״. במצבים אלה הילד מתפתה לחבור אל ההורה בן המין ההפוך ולהתייחס אל ההורה בן מינו כאל גורם מפריע, נחות ומיותר. מצבים מעוותים אלה יכולים להיות מלווים כמובן בפיתוי על גבול המיני ובחיזור, אבל הם גם יכולים להתקיים ללא מיניות או חיזור גלוי.
מובן שבמצבי ניתוק ״אדיפליים״ יש להורה המחוזר תפקיד מכריע: הוא יכול לעודד את הניתוק של ילדו מבן זוגו או להילחם בו, להניח לו להתרחש או לשים לו קץ בתקיפות.
אחד האירועים המפתיעים הקשורים כנראה בסוג כזה של ניתוק אדיפלי התרחש כדרמה בשני שידורים של תכנית הייעוץ שלי:
מתקרצץ על אמא ומחרים את אבא
בתכנית הייעוץ שלי עלתה לשידור יום אחד אישה וסיפרה כי בנה בן השבע־עשרה הגר עמם בבית התנתק מאביו - בעלה - ובמשך שבעה חודשים תמימים מחרים אותו לחלוטין. היא תיארה את החרם באופן ציורי עד כדי המחשת התייחסותו לכביסה של בני המשפחה: בתוקף תפקידו כמי שמוריד כביסה ומקפל אותה, הבן מקפל ומסדר את הכביסה של כל המשפחה, ואילו את הכביסה של אביו זורק הצדה. האם סיפרה שהבן מסרב להסביר את הניתוק הזה ומסרב ללכת לטיפול. בקיצור, שבעה חודשים של ניתוק ללא סיבה, ללא הסבר וללא נכונות לחדול מכך. ואשר ליחסים שקדמו לניתוק, האם ציינה שמעולם לא היתה שום בעיה מיוחדת, מלבד העובדה שהבן מאוד תלוי בה, ״קצת מתקרצץ עלי״ - כך תיארה זאת.
תגובתי היתה: ״לך, כאם המשפחה, אסור להסכים שהמצב יימשך אפילו יום נוסף. אם הוא אינו נותן הסבר, ואינו מוכן ללכת לטיפול, ואינו מוכן להתייחס לאביו באופן סביר, אתם צריכים להתייחס אליו בחומרה יתרה; המשפחה צריכה להתייחס אליו כמו אל מצורע!״
בתגובה על דברי החד־משמעיים קיבלתי באותו יום שפע של פקסים ומכתבים באמצעות פורום התכנית, שבה ביטאו המאזינים אי־הסכמה תקיפה עם עמדתי. כולם העלו השערות לגבי מצוקתו הסמויה של הנער: אולי אביו התעלל בו מינית? אולי הנער יודע על אביו סוד נורא שאינו יכול לגלותו? לדוגמה, האב בוגד באשתו? או הומוסקסואל בסתר?... כלומר, אולי סיבת הניתוק משתייכת לקטגוריה של גועל מוצדק או זעם מוסרי, שנמנו לעיל. השגות אלו נראו נבונות ומתקבלות על הדעת, ומשום כך הבטחתי שאקדיש לנושא עוד מחשבה ואחזור אליו למחרת, מיד בתחילת התכנית.
למחרת כבר חיכו באולפן מכתבים שכתבו מאזינים באמצעות האינטרנט, והמכנה המשותף של כולם היה: לאט לך, אסור ללחוץ על הילד, שמא מדובר בעניינים רגישים ובעייתיים במיוחד. כל המסה הזאת של תגובות שכנעה אותי שייתכן שהייתי שטחית ונמהרת. משום כך, למחרת, תכננתי לפתוח את התכנית בדברי התנצלות שבהם אחזור בי מדברי. אולם לפני תחילת דברי מסרה לי המפיקה שהאם על הקו ושהיא מבקשת לעלות לשידור שוב. האם אמרה שבנה שמע את השידור, גם את מכתבי התגובה שהגיעו לאולפן ובהם השערות המאזינים על התעללות, או על פגיעה אפשרית אחרת בו, ואמר לאמו: ״הכול שטויות, הכול היה סתם - - - ״ וכדי להוכיח זאת חזר מיד לקיים את הקשר עם אביו.
מובן שעד היום לא ברור לגמרי טיבו של אותו ניתוק מוזר. ייתכן שהבן נבהל, ומתוך צורך לחפות על סוד כלשהו מיהר לחזור להתנהגות רגילה. עם זאת, עדיין ניתן לשער שאילו היתה האם מפעילה לחץ הרבה יותר תקיף לפני כן, היה הניתוק מסתיים מיד. האם שיתפה פעולה זמן רב מדי בכל הנוגע לניתוק הבלתי נסבל הזה, ובכך תרמה להימשכות המצב החולני. ייתכן שההשערה בדבר התייחסות ״אדיפלית״, רכושנית, של הבן כלפי אמו מסבירה את התנתקותו, בעיקר בגלל סובלנותה של האם לנוכח התנהגותו הבלתי נסבלת.
כיוון שאיננו יודעים הרבה על הסיפור, מובן שאי אפשר להסיק מסקנה חד־משמעית.
דוגמה מובהקת יותר ל״ניתוק אדיפלי״ היא התנתקות של בת גרושה ואם לתינוקת מאמה, בעוד האב ממשיך לקיים קשר יומיומי עם בתו ועם נכדתו.
האב מעולם לא ניסה להפעיל לחץ על הבת לקיים קשר עם אמה, שהיא רעייתו; הוא ״מכבד״ את החופש של בתו לנהוג בהוריה על־פי מיטב הכרתה. כך התחלקה המשפחה לשני אגפים: מצד אחד האב, הבת והנכדה התינוקת, שמקיימים קשר אינטנסיבי, ומצד שני האם, נטושה, לבדה. נכונותו של האב להמשיך את הקשר הטוב עם בתו בעוד רעייתו זנוחה ופגועה על־ידי שניהם מבטאת את חוסר האמפתיה שלו כלפי רעייתו, שאולי יש בה גם מידה של התחשבנות ונקמנות. האב, שהוא גבר נאה ונראה צעיר מגילו, מתפקד על תקן של בן זוג חלקי של בתו, ויחסיו עם אשתו מנוכרים ומרוחקים. הבת עסוקה בעבודה ובחיי המשפחה שלה ואיננה נפגשת עם גברים.
האם ניתן להעלות על הדעת סיפור התנתקות ״אדיפלי״ יותר?
רומן עם אבא (בעצם, נקמה באמא)
אי אפשר לפסוח על סיפורה של קתרין הריסון, ״הנשיקה״,* שהוא סיפורה האמיתי של הריסון על יחסי גילוי העריות שקיימה עם אביה, שנפרד מאמה בילדותה. במקרה זה אין מדובר בהתעללות מינית של אב בילדתו הקטנה, אלא בפרשת יחסים שהחלה כאשר היתה המספרת בת עשרים, כביכול בוגרת, לא גרה עם אביה תחת אותה קורת גג, ובעצם לא היתה תלויה באביה תלות יומיומית. נראה שהקשר הרומנטי המיני ההרסני בין הבת לאביה ראשיתו באומללות היחסים בין הבת ואמה:
[* עם עובד, תל אביב 1997.]
״הכעס הוא שמפחיד אותי יותר מכול. אני ישנה כדי לברוח מזעמי שלי. לא עליו, אלא על אמי. כדי שלא להיות מלאת זעם הרסני כל־כך, עד שאני מוכנה לגזול ממנה את מעט האהבה שידעה, כי זמן רב כל־כך לא היתה מוכנה לאהוב אותי רק קצת.
״הנושא האחר של כעסי הוא אני עצמי. הילדה הטובה שכשלה, הילדה דקת הגו, ההישגית, שציוניה גבוהים, הילדה השקטה, הלא־רעבה, הילדה שתתאים את צורתה ותבצע כל עלכימיה־עצמית כדי לזכות באהבת אמה. היא נכשלה, ועלי להרוס אותה.״
הסופרת מודה באופן ברור ובמפורש שהתקרבותה לאביה היא מעשה נקמה וזעם המכוון כלפי אמה. גם השתחררותה מן הרומן ההרסני עם אביה תושג רק כאשר תשתחרר מן המועקה שביחסיה עם אמא שלה.
הריחוק האולטימטיבי מושג לפעמים רק באמצעות המוות, וקתרין זקוקה למות אמה, שתמות ממחלה, כדי להשתחרר ממערכת היחסים החולה עם אביה. ואם היא מבקשת לבנות לה אי פעם חיים משלה, גזר הדין של מערכת היחסים עם האב הוא ניתוק.
וכאן שוב עולה השאלה שתעלה באירועי ניתוק רבים כל־כך בין בנים להורים. האם הניתוק חייב להיות הרמטי, ניתוק מוחלט?
וכפי שניסחה זאת הריסון:
״׳אתה לא מוכן, לשם שינוי, להיות קצת קונבנציונלי? אתה יודע, שיחת טלפון מפעם לפעם, כרטיס ברכה ליום הולדת? - - -,
- - - ״׳במה את בוחרת?׳ הוא אומר אחרי שתיקה ארוכה.
״׳בכלום,׳ אני אומרת - ׳אתה יודע שאני חייבת לבחור בכלום.׳״
והסיכום הסופי:
״אובדן אבי ירדוף אותי כפי שרדף אותי בימים רחוקים, כשראיתי איש בלי פנים עובר במסדרונות ביתנו. אי שם בעולם יש אב שאיני מכירה אותו. בעבר הוא היה לא מוכר בהעדרו, ועכשיו שהכרתי אותו והוא הכיר אותי, שאר חיי תלויים בגלותנו זה מזה.״
זוהי שוב דוגמה למערכת יחסים שחייבת להסתיים בניתוק לשם הישרדותה של הבת, שלא ויתרה על רצונה בבניית חיים בריאים במסגרת משפחתית.
ט. סתם לא הסתדרנו, או: מניעים נסתרים?
האם ניתוק בין הורים לילדיהם יכול להתרחש בעקבות מה שמכונה סכסוך רגיל, כספי או בתחום אחר, שניתן היה ליישב באמצעות פשרה כלשהי? בדרך כלל הבנים משתמשים בטענה קטנונית או בסכסוך מקומי כדי להתרחק מיחסים כועסים, לא חשובים, מיותרים, מלאי טינה וחשבונות.
הביצה או התרנגולת - שימוש במכונית או מאבקי כוח?
באין ספור מקרים קשה להבין את עילת הניתוקים והסכסוכים בין צאצאים להוריהם. כך במקרה של סכסוך כספי - האם הכסף הוא הסיבה ליחסים הרעים, או שהיחסים הרעים הולידו את העילה? עד לעשור האחרון, שבו החלו חברות הטלפונים לחזר אחרי אנשים כדי שיקנו קווי טלפון נוספים, ואנשים רכשו טלפונים סלולריים אישיים, היו בני משפחה מסוגלים להגיע לידי אלימות פיזית בגלל חיכוכים לגבי השתלטות על הטלפון. היום מסוגלים לייצר מתחים אין סופיים בגלל שימוש במכונית, בטלוויזיה ועוד. הנה פקס ששלחה אם לתכנית הייעוץ שלי:
״יש לנו רכב בבית וכל הזמן יש ויכוחים בין האבא והבן בן העשרים, שהוא חייל ורוצה לקחת את הרכב. זה יוצר ביניהם מתח גדול מאוד, שמשפיע על כל הבית וגם על היחסים ביני לבין בעלי וביני לבין הבן שלי. כי אני בשביל שלום בית מוכנה לתת לבן שלי את האוטו, ובעלי מתעקש שלא מגיע לו וכבר מספר חודשים שהם לא מדברים ביניהם. אני רוצה שהם יהיו בן ואבא ולא יתחרו זה בזה.״
האם המכונית היא עילה או סיבה? האם לב הסכסוך הוא מאבקי כוח בין אב לבן שניתן היה להסדיר אותם בקצת תבונה, או משקעים קשים בין הורה לילדיו שיוצרים חוסר מוטיבציה להגיע להסדר שיאפשר יחסים טובים? האם המכונית היא סיבה ממשית למתח, או אובייקט שמאפשר לאנשים עוינים לבטא את האמת הרגשית שלהם? ואולי באמת יש כאן מריבה פשוטה על אביזר שימושי חשוב שלא ניתן לחלקו לשניים? אולי הבן להוט לצאת לבלות במכונית משום שהוא מרגיש שבתנאים אחרים הבנות לא יתייחסו אליו, ואילו האב אינו יכול לשאת את שלילת החופש הנובעת מכך שמכוניתו אינה עומדת מתחת לבית? ייתכן, כמובן, שמדובר בשילוב של חיכוכים על נושאים חשובים ושל מאבקי כוח, ולא בכל מקרה אפשר לקבוע בוודאות מה מוביל למה.
הם מחרימים אותנו לנצח!
שאלת ה״הסבר״ או ה״תירוץ״, או המניעים הנסתרים, עולה מעוד אירוע, לכאורה תמוה, שעליו כתבה במכתב אם קשישה:
״אני בת שישים ושש ובעלי בן שבעים ושלוש, ואנו נשואים מזה ארבעים ושש שנים באושר רב.
״אנו הורים לשלושה בנים מוצלחים מאוד, הצעיר רווק והבוגרים יותר נשואים והורים לילדים. ברצוני להתייעץ אתך בקשר ליחסים העכורים שנוצרו בשלוש השנים האחרונות עם בננו הבכור ואשתו, אשר גורמים לנו סבל רב.
״אנחנו שנינו אנשים לא בריאים, אבל הורים שתמיד עוזרים לילדים עם הנכדים כמעט בכל דבר שנדרש. לפני שלוש שנים ביקש מאתנו הבכור להישאר לשבוע ימים עם שלושת ילדיהם, שהיו אז בני שבע, ארבע ושנה. הרגשנו שהמשימה כבדה עלינו וחששנו לבריאותנו, והתשובה היתה בהתאם. לאחר שבוע של מחשבה בכל זאת הסכמנו לקבל את המשימה, אבל תשובתם היתה שהם ויתרו על הרעיון. כעבור כחודש ימים ביקש מאתנו הבן השני להישאר עם בנותיו, בנות עשר, שמונה ושלוש, למשך יומיים, ואז הסכמנו לכך. ומכאן החל מסע הייסורים והגיהינום שלנו.
״יחסם של הבכור ורעייתו כלפינו נעשה בלתי נסבל. התעלמות מוחלטת, דיבורים לא מנומסים, פגיעה ועלבונות כלפינו. הם הפסיקו לבוא אלינו בכלל, ולא מאפשרים לנו לקחת את הנכדים אלינו. הם אומרים ששכחו את כל העזרה שלנו להם במשך כשמונה שנים, ועזרנו הרבה. לא מאפשרים לעזור להם במאומה, ואת הנכדים אנו יכולים לראות בקושי פעם בשבוע־שבועיים לשעה קלה. בננו אמר שהם מחרימים אותנו לנצח! והכלה אומרת שאין סליחה ואין מחילה. הם מתייחסים אלינו כאל אוויר ולא מתקשרים לשאול לשלומנו בכלל.
״בנינו כולם מסורים וטובי לב מטבעם, אבל לאחרונה אומר לנו הבכור שהוא מרגיש מקופח מפני שנראה לו שאנחנו עוזרים יותר לאחיו. אגב, היחסים ביניהם טובים, וכמו כן בין הכלות. אנחנו מצלצלים אליהם בערך פעם־פעמיים בשבוע לשאול לשלומם, וגם זה נראה להם כהטרדה וכדבר מציק. יש לנו רושם שהם רוצים להתנתק מאתנו לגמרי, ודבר זה גורם לנו סבל נוראי.
״אנא ממך, עוצי לנו עצה כיצד להתמודד עם מצב כה עגום ואיך אפשר לפתור את הבעיה.״
מקרה זה מעלה את השאלה האם הזעם פרץ משום שההורים הקשישים היססו לקבל עליהם אחריות ולטפל במשך שבוע ימים בשלושה ילדים שהאחד מהם תינוק, ולאחר מכן הסכימו לקחת שלוש בנות למשך יומיים, או שיש פה מצבורים עצומים של משקעים בני עשרים־שלושים שנה, ואפילו ארבעים, התחשבנות שכרוכה בתחושות קיפוח, אפליה ומי יודע מה עוד? אולי היו עוד גילויים של העדפה כלפי הנכדות בנות הבן השני? אולי בנותיו של הבן השני זכו בחום ואהבה ואילו ילדי הבכור השובבים ננזפו פעמים רבות יותר? ייתכן מאוד שבמשך שנים קירבו ההורים את הכלה האחרת ואת הנכדות באופן שעורר בבכור תחושת קיפוח וזעם מוצדקת.
מובן שנקודת המבט הסובייקטיבית של כותבת הפקס אינה מאפשרת להבין ממש את מצב היחסים, ולא נראה שניתן לעזור לה בלי להיכנס לעובי הקורה. יכול מאוד להיות שהיא ובן זוגה תרמו בעשרות דרכים שונות ליצירת יחסים בלתי נסבלים בלי שהיו מודעים לכך. זאת הבעייתיות שבהצגת נקודת מבט אחת בלבד. ייתכן שעזרה מקצועית לכל בני המשפחה היתה עוזרת במשהו, אבל על־פי רוח המכתב קשה להאמין שהבן ובת זוגו מעוניינים בכך.
ועם זאת, צאצאים רבים כרוכים אחרי הוריהם, להוטים לשמור על קשר עמם, ודווקא ההורים הם שמאיימים עליהם בניתוקים ובמקרים רבים אינם מהססים לממש את איומיהם. ועל כך בפרק הבא.
