בין עונג למוות

פתח דבר

 

מקור הספר הזה בעבודה ניסיונית שהוגשה בשעתו לפרופ’ טוביה ריבנר, במסגרת הקורס שבו לימד על “עגנון וקפקא” באוניברסיטת חיפה (שלהי שנות ה-70). מגבלותיה של השיטה הספרותית-הלשונית הצרופה הן שהניעו אותי לבחור במצע עיוני שונה בתכלית, במטרה להתגבר על מצב שבו, חרף סגולותיה, שיטה זו משאירה אותנו על פני השטח בלבד. לשון אחר, בקשר ישיר ליצירתו של קפקא: הגם שדרך זו מועילה מאוד בכל הקשור לערכיו הלשוניים, הסגנוניים והאסתטיים של היוצר, היא מותירה אותנו כש”חצי תאוותנו בידינו” ברגע שבו אנו מבקשים לפרוץ את מסך הטקסט לעבר תהליכים והתנסויות סמויים מן העין, דבר שאיני חושש לכנותו בשם “מבני עומק”, אף על פי שמסורת “שיח” מסוימת השתדלה בכל מאודה, בעבר הלא רחוק, להתנזר מהם בהטילה ספק גורף בעצם הקטגוריה של “סובייקט יוצר”.[2]

 

כתוצאה מאותה חתירה למעמקים, נבנתה העבודה ההיא תוך כדי עשייה, שכן פרט למספר תמרורי יסוד, לא היה בנמצא כל מסלול מסומן: הקריאה הולידה את ניסיון הפענוח וזה בתורו העשיר את הקריאה ושניהם יחד הובילו אותי למחוזות לא-נודעים, עד ההגעה לאותם שורשים ובוננויות שיכולתי לסמוך עליהם את ידי מבחינה מתודולוגית.

 

מאז אותם ימים של עיון סוחף ומלהיב, שעון המחקר לא עמד מלכת, לא בנוגע לקפקא ובוודאי לא בנוגע לפסיכואנליזה, ויחד עם זאת נדמה שלא פג תוקפן של אותן המסקנות רחבות היריעה, כשם שלא הוקהו הניתוחים המפורטים.[3] ליתר דיוק, נדמה שגם כאשר ניסו חוקרים להתמודד עם השילוב ספרות-פסיכואנליזה, אם בקשר לקפקא ואם בכלל, “שכרו” של כל אחד מהשותפים יצא תמיד בהפסדו: או שהספרות נטמעה בסבך של השערות פסיכולוגיות שמוססו את ייחודה, או שהפסיכואנליזה היא זו שנשחקה מטעמים אלה ואחרים של ביקורת “אנטי-ממסדית”. על כגון אלה אשתדל לעמוד בהמשך, אך כבר כעת אבקש להגדיר שני סייגים בסיסיים:

 

ראשית, איני מתיימר להקיף בעבודה אחת ויחידה את כל הקורפוס המחקרי על אודות קפקא, אפילו לא את מרביתו. שני סוגים שונים של מגבלות חייבו אותי לנקוט גישה ממוקדת, המבוססת על יחס של ענייניוּת,[4] אפשר אף לומר יחס של אופייניוּת, בין שיטת העיון לבין מושאה. מצד אחד, מגבלות ברורות של שפה, של תקופה, של נקודות ראות: הרי קפקא הוא אחד הסופרים הנחקרים ביותר עלי אדמות. מצד אחר, מגבלות הקשורות לטבעה ולהיקפה של יצירת קפקא, חרף העובדה שכיום היא גלויה רובה ככולה לחוקר: ריבוי הסוגות שהעלה על הכתב, אופי השפה שבה כתב ומעל לכול – אי-סופיותה הטקסטואלית והערכית. משום כך המחקר המובא כאן הוא מחקר מדגמי המודע היטב לצמצומו והוא משתמש בצמצום זה כמנוף לאתר את הייחודי ואת המקורי. אין בו, ואין לחפש בו, כל יומרה לכוליות, אף שיש בו ניסיון להסיק מסקנות כלל-ספרותיות.

 

שנית, מחקר זה איננו בשום פנים ואופן “מחקר בפסיכולוגיה” של קפקא במובן הדמיוני של “השכבת היוצר” על ספת הקליניקאי. היא גם איננה פסיכוביוגרפיה, באשר אין כאן התחקות מדויקת, “אחד לאחד”, אחרי מהלכי חייו של קפקא,[5] כדי להסיק מהם אי-אלה מסקנות “נפשיות”, אלא ראייה של מבנים ותהליכים שלא זו בלבד שהם באים לידי ביטוי (סמוי) בטקסט (הגלוי), אלא שהם מזרימים בו, תוך כדי היזון חוזר, מהלכים סגנוניים, דימויים ושלל תהפוכות מבדיות, המפקיעים אותו מפשוטו ומעמידים אותו על סִפי ספרות ואנושיות שלא נודעו כמותם באותה עת. ייאמר אם כן שאין במחקר זה, ואין לחפש בו, “אנליזה” כפשוטה של קפקא האדם.

 

בהקשר הכפול הזה, הגם שאני מקבל את טענת היסוד של מרדכי גלדמן בספרו אוכל אש, שותה ואש, כלומר שהוא אינו רואה את עצמו, בתפקידו כפרשן, לא כ”ביוגרף” ולא כ”פתוגרף”, אני מבקש לומר מלכתחילה שגישתי רדיקלית יותר, מסתכנת יותר, ואינה מקבלת כמובנת מאליה את ההפרדה המסכמת את סקירת המבוא שלו: “הפסיכולוגיה של המשורר הדובר בשירים אינה זהה בהכרח לזו של הכותב.”[6] כי הרי זו הפרדה העלולה להשאיר אותנו שוב על פני השטח, שבויים בתפיסה פוזיטיביסטית של הספרות. לעומתה, ארצה להתמודד עם סבך הקשרים שבין הכותב ללא-מודע שלו, באמצעות ניתוחן של תבניות הבעתו ותבניות חשיבתו, על מגוון יחסי הגומלין שביניהן. על כן דרכי תהיה מערכתית ובין-תחומית במוצהר, בהתבסס על מושגי תשתית ודימויי תשתית, שכן הספרות המודרנית בכלל וספרותו של קפקא בפרט אינן מספקות לנו את המותרות של ישיבה על גדר הפרדה כלשהי אלא כשלב ביניים בדרך לניתוח המקיף.