כאילו היינו אסקימוסים – הקדמה אישית בהחלט
פתאום הרגשתי קולוניאליסטית. הרגשה שטיפסה מן הבטן לעבר החזה ויצרה מועקה שהקשתה עלי ליהנות מ”לילות ביירות” – עוגה שסמירה[1] האיצה בי לאכול. לולא ידעתי שסמירה מגדירה את עצמה כפלסטינית אזרחית מדינת ישראל, הייתי חושבת שהיא אמא פולנייה קלסית. ישבנו בסלון ביתה בכפר בגליל ודיברנו על אוכל. השיחה היתה טכנית ומאולצת: לא הצלחתי לפרוץ את החומה של מראיינת-מרואיינת. חשבתי לעצמי שאנחנו נשמעות יותר מדי כמו מכרות רחוקות המחליפות ביניהן מתכונים, אבל פה ושם השתרבבו לשיחה נימות שאינן אופייניות לשיחות נשים; ככל שסמירה ניסתה לרַצות אותי, חשתי שאני לא מגיעה אליה. היא שקלה כל מילה כאילו היא מדברת מהראש ולא מן הבטן. ואני, את הבטן רציתי לשמוע. היא שבה ושאלה אם המידע שהיא מספקת לי רלוונטי, אם אני לומדת ממנה דברים חדשים, ובעיקר אם יש במידע שהיא נותנת לי כדי לכתוב ספר מהימן ומדויק, “כי אני מבשלת לפי החוש ולא לפי כוסות וכפות כמו אצלכם”.
ואז פתאום הבנתי, ועם ההבנה באה תחושת הקולוניאליזם. סמירה חשבה שאני כותבת ספר בישול. היא חשבה שאני עומדת לכתוב בשמי ספר על התרבות הקולינרית שלה – ספר שאולי היה נכתב על-ידי בני עמה אילו חיו כאן כקבוצה שוות זכויות שתרבותה מקובלת ורצויה. יכולתי להבין את ההסתייגות שלה, שניכרה למרות אדיבותה, חביבותה ונכונותה לעזור לי. אני הייתי עוד אחת שבאה, רושמת, נוגסת מתרבותה ומציגה את שלה כשלי. “אני לא כותבת ספר בישול”, אמרתי, מנסה לא לתת למבוכה להשתלט על קולי. “הכמויות לא חשובות. אני מנסה להבין מה קרה לך, לתרבות שלך ובעיקר לאוכל שלך מאז שאת ואני חיות כאן יחד”. “את לא כותבת ספר בישול? אז מה את כותבת?” ובו ברגע היא נזכרה: “נכון, אמרת לי שאת סוציולוגית ואת רוצה להכיר אותנו דרך האוכל ולהבין איך המטבח שלנו השתנה מאז שאנחנו חיים צד בצד. אני שכחתי. חשבתי שאת עוד עיתונאית שבאה, שואלת, רושמת וכותבת על האוכל שלנו בעיתון כאילו היינו אסקימוסים”. היא צחקה צחוק קצר והוסיפה: “לפעמים הן כותבות כאילו זה היה אוכל של אמא שלהן, ואפילו לא מזכירות אותנו”.
משפט אחד מדברי סמירה הדהד במוחי יותר מכל משפט אחר ששמעתי במאה הראיונות שערכתי: “מאז שאנחנו חיים צד בצד”. לכאורה הבדל דק מ”לחיות כאן יחד”, כפי שהצגתי אני את הדברים, אך ביטוי המעיד על ראייה שונה של המציאות. בעוד אני הצגתי זווית ראייה אידיאולוגית-ציונית, הציגה סמירה בצורה מעודנת את המציאות שלה; היא לא אמרה “מאז שאנחנו חיים לצדכם”, מה שהיה מדגיש את האי-שוויון ביחסים שביני לבינה, אלא נתנה ביטוי למרחק שבינינו בלי לומר בגלוי שהמציאות, שבה יש לישראליות משקל-יתר על פני הערביות, מפלה אותה.
מסיבות אלו, כתיבת ספר על אוכל ערבי על ידי ישראלית יהודייה ממוצא אשכנזי היתה משימה קשה. אובייקטיבית ככל שאהיה, נייטרלית וקשובה למידע הזורם אלי, האם אצליח להשיל מעלי את המטענים התרבותיים, את הסטריאוטיפים ואת התפיסות לגבי המיעוט הערבי שניטעו בי בשנות חיי כאן? היהיו אלו עיניים יהודיות שיתבוננו וחך אשכנזי שיטעם? מנגד, קסמה לי האפשרות לחדור אל עולם לא לי, עולם הקרוב אלי גיאוגרפית – לעתים עד כדי נסיעה של עשר דקות מביתי – אך בו-זמנית רחוק ממני, סגור בפָנַי וקשה לגישור; עולם שהגיאוגרפיה שלו אינה חלק מזו שלי; עולם המורכב מכפרים ומערים שאינם יותר משמות מטושטשים על שלטים המציינים פניות שמעולם לא פניתי בהן, ושהתרבות שלו – על הריחות הבוקעים מן הבתים, מנהגי הלבוש והנימוסים, כללי האירוח וההליכות היום-יומיות – זרה לי.
בסופו של דבר גברה הסקרנות על החשש. מלאת רצון להכיר את מי שחולק עמי אדמת מריבה ומודעת לצורך ללמוד קודים זרים ולתת למילים מוכרות פירוש שונה כדי שאשכיל להבין דברים לאשורם, יצאתי למסע מרתק אל מטבחים והרגלי אכילה אחרים; אל עולם שריחות מסורת וניחוחות חדשים מתערבבים בו בסיר אחד; עולם המחבר צמחי בר, גבינה ביתית וחיטה המתייבשת בשמש בסיועו של דחליל עם טכנולוגיית המיקרוגל והמקפיא הביתי; ועולם תרבותי שבו קבוצת מיעוט מתלבטת בארצה בין הצורך לגבש זהות לאומית מובחנת ובין הרצון והאילוץ להיות חלק מן הכלל ומתרבותו.
הדרך היתה מרתקת. אנשים פתחו בפני סירים, ארונות מטבח, מקרר ומזווה, והזמינו אותי לחלוק עמם את ארוחותיהם. כך הכניסו אותי – לא תמיד במודע – בסוד תרבותם, מצבם הכלכלי, מערך יחסי הכוחות במשפחתם, עמדותיהם כלפי היהודים וכלפי בניית זהותם הלאומית. נלוויתי אל נשים לקניות בשוק או בחנויות המקומיות, רוקנתי ירקות שנועדו למילוי ועזרתי לצבוט את בצק המעמול בטרם יוכנס לתנור. רק לאחר שהבנתי כי “ריח של אוכל של יהודים” הוא ביטוי שפירושו אוכל שאינו מעורר תיאבון, הבנתי שהאפשרות שניתנה לי לסייע בבישול היתה מחמאה גדולה: כאילו ריחות האוכל היהודי לא דבקו בי ולא ידבקו בתבשיליהם.
המפגש עם המרואיינים, מטבע הדברים נשים ברובם, היה מעניין מסיבה נוספת: ניסיונן למפות אותי באופן קוגניטיבי על פי קטגוריה מוכרת להן. במהרה הבנתי שהדרך אל המידע הקולינרי שלהן עוברת דרך מיפוי זה. שאלות שנשאלתי, כמו כמה ילדים יש לך? מי שומר לך על הילדים כשאת פה אתנו? למדת לפני שהתחתנת או אחרי שהתחתנת? את גם מורה? מה את מבשלת? הפכו לשאלות שדרכן הגדרתי את עצמי בפניהן ועזרתי להן להתגבר על תחושת הזרות. אך היתה שאלה אחת שגרמה לי מבוכה והתקשיתי להשיב עליה מפני שהיא סימלה פערים שקשה לגשר עליהם: “בעלך מרשה לך ככה להסתובב ולפגוש אנשים?” הנשים המשכילות שאלו את השאלה בנימה של סקרנות. הנשים הלא-משכילות לא תמיד הבינו את יכולתי לפעול כאישה עצמאית שאינה תלויה ברשותו של בעלה. השאלה הזו גרמה לי לתהות על ההבדל בין אישה יהודייה, משכילה ועובדת בישראל של שנות האלפיים, ובין אישה ערבייה במצב דומה. האומנם אני ושכמותי משוחררות? האם החופש שאנחנו – היהודיות הישראליות – חוֹות מתאים לנשים הפלסטיניות? והאם הפמיניזם המערבי בכלל מתאים לחברה שמסורת ומודרניות חיות בה במקביל?
היו גם רגעים שגרמו לי לבחון מחדש את יחסי לתרבות שלי ולשאול את עצמי שאלות לגבי זהותי היהודית. למשל, כאשר ביקשתי לראיין זוג אינטלקטואלים המתגוררים בחיפה בראש השנה היהודי, השתררה מעבר לקו שתיקה, ואחר כך אמר האיש: “בסדר, את יכולה לבוא אם את רוצה. לא חשבתי שתרצי לבוא לראיין אותנו בראש השנה”. מיהרתי להסביר שאינני שומרת מסורת. כשהגעתי לראיון, קידמו אותי מארחי בברכת חג שמח והגישו לי עוגת דבש, “כדי שתהיה שנה מתוקה”. אין לי ספק שהם לא התכוונו להביך אותי; אדרבה, היה כאן רצון לכבד את החג שלי. לאחר הראיון הזה ידעתי שלא אוסיף לראיין בחגים היהודיים כדי לא ליצור תחושה שאינני מכבדת את המסורת שלי, על אחת כמה וכמה מסורות של אחרים.
כשיצאתי למסע הזה לא ידעתי מהו אוכל פלסטיני ישראלי, וגם בסופו איני יודעת בוודאות איך להגדירו. יצאתי לדרכי מצוידת בידע ישראלי מצוי שאוכל פלסטיני ישראלי זה חומוס, טחינה, מג’דרה (מאורז), סֵנִיַה, לבנה, פול, בקלווה, קובה וקפה קטן חזק ומתוק. הללו התגלו כאפס קצהו של מטבח עשיר, העושה שימוש בכל הצומח בעונתו בסביבה הקרובה – מטבח של מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם דרך קבע ושמכירים את פרי אדמתם ועושים בו שימוש מרבי. תהיתי מדוע למדנו לאהוב את החומוס והפול עד שהפכנו אותם לשלנו, בעוד מאכלים כמו מלוחייה, חוביזה, פְרִיקֵה, שישברק, מחמר, מנדסדף, מקלובה או מדפונה[2] איננו מכירים כלל. האם באופן דומה לאמריקנים – שדחו את האוכל המקסיקני בשל יחסי האיבה בין שתי המדינות במאה התשע עשרה ומשום שהמקסיקנים נמנים עם הקבוצות האתניות העניות ביותר בחברה האמריקנית – גם אנחנו דוחים מאכלים הנקטפים בגינה או בשדה ליד הבית משום שהם נאכלים על ידי מי שמזוהים בתודעה הציבורית שלנו כאויב ומתקשרים אצלנו עם עוני ודלות, ואולי גם עם חוסר תרבות?
בד בבד עלו בי תהיות ושאלות רבות נוספות: כיצד נסביר את העובדה שבצד צמחי הבר העונתיים נאספו אל המטבח הפלסטיני הישראלי גם מאכלים ומרכיבים שאינם נחלתו ההיסטורית, כגון מקרוני, לזניה, תבשילים סיניים, מעדני חלב, קורנפלקס, עוגות ביתיות, שניצלים, פיצה ופשטידות המאכלסים מדפים במקרר ובמזווה, תוך שהם עוברים עיבוד והתאמה לחך הפלסטיני? האם יש לראותם כחלק מן המטבח הפלסטיני? האם חלקם בתפריט מצביע על כך שמטבח זה מאבד את צביונו הלאומי המסורתי? האם נוכחותם מרמזת על כך שהחברה הפלסטינית בישראל נמצאת בתהליך של חיפוש זהות עצמית, של ניסיון להגדיר את מקומה בין ישראליות ובין ישות פלסטינית מובחנת? ואולי תהליך זה משקף מגמות גלובליות וחשיפה לעולם שתרבותו הומוגנית יותר? ומה אפשר ללמוד מן המטבח הפלסטיני על היהודים ועל תרבותם, על הישראליות הנרקמת בגבולות מדינת ישראל?
שאלות אלו, שהחלו להעסיק אותי גם ברובד האישי ולא רק בתחום עיסוקי המקצועי כסוציולוגית, הקשו עלי את הכתיבה, לעתים עד כדי שיתוק: מחד גיסא, חשתי מנותקת מן התרבות הערבית, ולא פעם חשבתי שתהיה זו חוצפה לכתוב ספר על המטבח הפלסטיני בישראל; מאידך גיסא, חשתי מעורבות-יתר, קִרבה וחיבה לאנשים שפגשתי. בתחושות אלה נמהלו גם בושה ומבוכה. לא פעם, כשחזרתי מראיונות בכפרים, חשתי בושה על כך שכה קרוב אלי חיים אנשים בתנאים המזכירים את העולם השלישי – בלא כבישים הגונים, תשתית נאותה או מערכת חינוך ראויה. את המועקה שלי היטיבה לתאר חברה שנהגה לשאול אותי בכל פעם שנשמעתי לה מדוכדכת: “שוב היית בחו”ל?” אני, בניגוד לעיתונאים שסמירה אירחה בביתה, לא רציתי לכתוב על אסקימוסים ועל חוץ לארץ ולא רציתי לנכס אוכל שאיננו שלי ולהָפכו לשלי. באמצעות הכרת המטבח הערבי הישראלי חיפשתי דרך להבין ולהציג תרבות המתקיימת, מתחדשת ומוגדרת כל פעם מחדש לנוכח מציאות יהודית ופלסטינית באזור.
שטחתי בפניכם את ההתלבטויות, המועקות וההיסוסים שליוו אותי בעת כתיבת הספר ולו כדי שתסיימו את קריאת ספר זה בידיעה שאוכל איננו רק מקבץ של חלבונים, פחמימות, ויטמינים וקלוריות אלא מטען עשיר של תרבות, יחסים בין קבוצות חברתיות ואמצעי ליצירת זהות אישית, מינית או לאומית. אם אצליח לטעת בכם את הידיעה הזו, אני את שלי השגתי.
ברצוני להודות למאה איש ואישה אשר הסכימו להתראיין ואירחו אותי בבתיהם או במשרדיהם ואפשרו לי לדון עמם בהתלבטויותיי. תודה למכון לחקר החברה הערבית בישראל שהיה הראשון לעורר את סקרנותי לגבי המטבח הערבי בישראל. תודה מיוחדת לפרופסור שאול משעל על שמו הנפלא של הספר ועל נכונותו לסייע לי למצוא בית חם ואוהד לכתב היד, ולפרופסור עמנואל מרקס על התגייסותו ותמיכתו. תודה מיוחדת לטובה שראל אשר תרמה מכישוריה וזמנה. בלעדיהם ספר זה לא היה רואה אור.
