בא לך להיות אלוהים?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בא לך להיות אלוהים?

בא לך להיות אלוהים?

4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 43 דק'

שי גולדן

החל את דרכו כעיתונאי במדורי התרבות והספורט בפורטל האינטרנט של וואלה!. לאחר מכן היה מבקר טלוויזיה ב"ידיעות אחרונות", עורך מוסף התרבות של "מעריב". במקביל כתב טור שבועי במוסף הכלכלי "דה מרקר".  ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "האהבה כמחלה חשוכת מרפא", זכה בפרס מטעם קרן ברנשטיין ליצירת ביכורים. ספרו השני "בא לך להיות אלוהים?" (רומן) יצא לאור בשנת 2002. ספרו השלישי "הבן הטוב" (אוטוביוגרפיה) יצא לאור בשנת 2008. ספרו הרביעי "המפצח" (רומן מתח פסיכולוגי) יצא לאור בשנת 2004. ב-2013 הוציא גולדן את ספרו החמישי: "הפוגה בין אסונות". 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

אדם עומד באמצע הרחוב ומציע את עצמו למכירה. את כולו הוא מוכר, את קניינו הרוחני והגופני, ובלבד שמי שיקנה אותו יהיה לו לאלוהים. מנקודת הפתיחה המבריקה הזו, מן ההתרסה המטפיזית, נפרש הרומן החכם של שי גולדן. הגיבור שלו, בעל השמות הרבים וחסר השם, עובד ידיים, נקנה ונמכר ונודד בתוך המציאות הישראלית. אם שכולה שמשתוקקת לילד תחת בנה שנפל, שחקן כדורגל המחפש לו מחליף למשחק גורלי, נערה המבקשת להתחיל מהפכה חברתית, פועל עני הרוצה להתהדר בדוד עשיר מקנדה - אלה רק חלק משלל הדמויות שקונות את הגיבור ומשמשות לו אלוהים זמן קצר, קצוב ובלתי מספק. שכן במרוצת שפע ההרפתקאות האבסורדיות, המצחיקות והמכאיבות בחברה שהמציאות העכשווית הפכה למטורפת, מגלה הגיבור דבר או שניים על היחסים שבין אלוהים למאמין שלו, ודברים רבים על ישראל, שחשבנו שאנו מכירים. בעת נדודיו של הגיבור עורך מחברו העלום של הספר חקירות משלו ומנסה להתחקות, באמצעות פרשנות להרפתקאותיו, אחר הביוגרפיה של הגיבור, ובעיקר אחר הנסיבות שהובילו אותו להחלטה כה נועזת.

בא לך להיות אלוהים?הוא הרומן הראשון של שי גולדן, עיתונאי תרבות וספורט. לרומן קדם הקובץ "האהבה כמחלה חשוכת מרפא", ששניים מן הסיפורים המופיעים בו עובדו לתיאטרון במסגרת המחזה "זוגיות".

פרק ראשון

 

אדם


לא רחוק ממקום מגוריכם, בפינת רחוב זה וזה, סמוך להיכן שעומד הבניין ההוא, במקום שממנו ניתן לראות כך וכך, עומד אדם ומציע את עצמו למכירה.
״אדם למכירה!״ ״אדם למכירה!״ הוא קורא.
השעה היא זאת וזאת. התאריך הוא היום שבו התחלתם לקרוא. אם תחזרו לפרק הפתיחה שנית ושלישית, ישתנה התאריך בהתאם, אך אם תקראו את הפרק הראשון רק פעם אחת, יישאר גם התאריך חד־פעמי. תוכלו לסמנו ביומן, לציינו בלוח השנה, לרושמו בפנקס הקטן שלכם השומר תאריכים חשובים ולא חשובים, את מספרי הטלפון של האנשים החשובים לכם בעולם, ושמות זרים גמורים, שלקיומם תתוודעו בין דפים אלו, ושבוודאי תשכחו עם המעבר לעמוד הבא. כל מה שיישאר מזכרם הוא שורה שבה רשום שמם וכל סימן אחר שיעזור לכם לזהותם בפעם הבאה שתדפדפו בפנקס. אך לחינם. זכרם יימחה.
צורתו דומה לשלכם. הוא אינו אתם - זאת אתם יודעים לבטח, אולם אנשים שאינם מכירים אתכם היטב עשויים לטעות בו ולחשוב שהוא אתם. פניו אינן מסגירות את מחשבותיו. גם שלכן לא. קולו אינו מתאים לגופו. זרים העוברים בקרבת הרחוב הזה והזה מופתעים לגלות שהקול הזה מתאים לגוף ההוא. אפשר היה לצפות מגוף כזה שיהיה לו קול כזה, אך לא, יש לו קול אחר. כשהוא מרעים בו, קורא ״אדם למכירה!״ ״אדם למכירה!״, אינכם יכולים להימנע מהתהייה, מדוע הוא קורא קריאה כזאת? ומדוע בקול כזה? אתם יודעים בלבכם שלא אחת שאלו אנשים את אותה שאלה לגביכם.
אנשים שואלים את עצמם, ״מה הוא מוכר? מה הוא אמר שהוא מוכר?״ אנשים שואלים את זה שהולך לצדם ברחוב, ״מה הוא אמר שהוא מוכר? מה הוא מוכר?״
אנשים משיבים לעצמם, ״הוא אמר ׳אדם למכירה׳ - אם אני לא טועה. ׳אדם למכירה.׳״
אנשים משיבים לזה שהולך לצדם ברחוב, ״הוא אמר ׳אדם למכירה׳ - אם אני לא טועה, הוא אמר ׳אדם למכירה׳.״
אנשים חושבים לעצמם, ״עוד תימהוני.״
אחרים חושבים לעצמם, ״כדאי להסתלק מפה כמה שיותר מהר, מי יודע מה הוא מסתיר בכיסיו.״
אחרים חושבים לעצמם, ״אולי הוא איש שיווק? אולי הוא מוכר מוצר חדש? אולי מדובר במבצע מכירות? לא ראיתי לזה פרסומת בטלוויזיה?״
אחרים חושבים לעצמם, ״קבצן. סתם קבצן.״
ביניהם יש כאלה שחושבים, ״כמה התפתחו הקבצנים של ימינו. הם הופכים את הנדבה לערך מופשט. הם מדמים את מצבם ל... נו, איך קוראים לזה...״ ואז הם נבהלים מעצמם, ״אני לא מסוגל לנסח מחשבה פילוסופית פשוטה בראש. אפילו לקבצן ברחוב יש יכולת ניסוח טובה משלי.״ ואז הם ממהרים משם, לא חושבים אפילו להשאיר נדבה.
אחרים אינם שומעים. אחרים אינם שומעים את האיש. הם חולפים סמוך לו, אבל הם אינם שומעים. אתם יודעים לְמה הכוונה. גם בכם מישהו נהג כך, לפחות פעם אחת. אפילו יותר מפעם אחת.

שוטר עוצר בקרבת האיש. ״יש לך רישיון, אדוני?״ הוא שואל את האיש.
״רישיון לְמה?״ משיב האיש בשאלה.
״לְמה שאתה עושה פה,״ מאבד השוטר מעט מביטחונו.
״לא ידעתי שצריך לכך רישיון,״ מיתמם האיש.
״אתה מוכר?״ שואל השוטר.
״מוכר, מוכר,״ משיב האיש.
״מה אתה מוכר?״ שואל השוטר.
״את עצמי,״ משיב האיש.
״מה זאת אומרת?״ מתקשה השוטר להבין.
״אני מעמיד את עצמי למכירה,״ אומר האיש. ״אני מציע את עצמי לכל חָפֵץ.״
השוטר מוציא מחגורתו מכשיר קשר. הוא שואל את הממונה בתחנה: ״מה לעשות? יש כאן אזרח. יש כאן אזרח שמציע את עצמו למכירה,״ הוא מדבר לפומית.
״תשאל אותו אם יש לו רישיונות,״ בוקע קול מתכתי מהמכשיר שבידו.
״שאלתי,״ אומר השוטר למכשיר.
בינתיים מתחילים אנשים להתקהל סביב השוטר והאיש.
״מה קורה פה?״ שואלת גברת. אפשר שהיא אמא שלכם. אפשר שהיא אחותכם. אפשר שהיא הבחורה הראשונה שלה נשקתם. עכשיו היא עומדת באמצע הרחוב ושואלת את השוטר, ״מה קורה פה?״ השוטר מצמיד את אוזנו למכשיר הקשר. האיש נותר לצדו. ממתין לתוצאת הבדיקה המשטרתית. לא משדר עדיין אותות מצוקה.
״תבקש ממנו להציג תעודות,״ מורה הקול מהמכשיר.
השוטר מבקש. האיש מציג לו תעודות. השוטר הופך בתעודות. הוא בודק את שמו של האיש. מציץ בתמונה ומשווה אותה לפניו של האיש.
״זו תמונה מגיל שבע־עשרה,״ אומר האיש, ״לא נראיתי טוב בגיל שבע־עשרה.״ השוטר שב ומביט בתמונה, שב ומביט באיש.
״משהו פה נראה לא בסדר,״ הוא אומר לאיש. ״איפה אתה גר?״ הוא שואל, מנסה להישמע כמו אחד שיודע את מלאכתו, אף־על־פי שאינו יודע לאן חותרת השיחה.
האיש מצביע בידו על הבית הקרוב. ״כאן,״ הוא אומר.
״אז מה אתה עושה פה?״ שואל השוטר, מפגין את חוש הבילוש שלו. ״למה אתה לא בבית?״
ילד מושך בידה של אמו. היא מתעלמת מהמשיכות. ״עוד שנייה,״ היא אומרת לו. כעת היא כבר צמודה לשוטר, מביטה מעבר לכתפו בתעודה של האיש. בוחנת גם היא את תמונתו ומשווה אותה לפניו. בלי שהשגיחה נהייתה שותפה לרגע הקטן.
״משהו נראה לי לא בסדר,״ אומר השוטר למכשיר.
״מה?״ נוהם המכשיר, ״מה?״ בקוצר סבלנות.
השוטר הופך את התעודה. כעת הוא בוחן את העטיפה. מלטף באצבעו את אותיות הפלסטיק, את סמל המדינה.
״אני לא יודע,״ אומר השוטר. ״אני לא יודע.״ הוא מצמיד את המכשיר לאוזנו, מהסה את האנשים שנקבצים סביב, מאזין בדריכות. בינתיים האיש מתיישב על גרם מדרגות. איש אחר מתיישב לידו. זר.
״מה אתה עושה?״ שואל הזר את האיש.
״אני מעמיד את עצמי למכירה,״ משיב האיש.
״אני עורך דין,״ אומר הזר, בלי לנקוב בשמו. ״אתה צריך הגנה משפטית?״ האיש מושך בכתפיו.
״זה נגד החוק?״ הוא שואל את עורך הדין.
״אתה שוכר את שירותַי?״ שואל עורך הדין.
״לא,״ אומר האיש, ״אני שואל אותך כאדם לאדם.״
עורך הדין מגרד בפדחתו. הוא מציץ בשעונו. מגלה שההתקהלות מתרחבת. הוא מוציא כרטיסי ביקור, מחלק לאנשים. כמה לוקחים את הכרטיס, מקפלים אותו ושמים בכיס האחורי של המכנסיים. אחרים מקפלים את הכרטיס לשניים או לארבעה ריבועים ותוחבים אותו לארנק - לכל מקרה. אחר־כך, בבתיהם, כשיעשו סדר בארנק, יקראו בכרטיס ״עו״ד אילן גריבי״ וישאלו את עצמם, ״מי זה עו״ד אילן גריבי, לעזאזל?״
״אדוני השוטר,״ אומר עורך דין גריבי, קם על רגליו, ״אין שום בעיה במה שהאיש הזה עושה. זה חוקי לגמרי.״
השוטר מביט בו, משיב מבט למכשיר הקשר, וחוזר חלילה. עורך הדין מהסה את הקהל. ״חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד חופש הקניין. שני אלה הם מליצי היושר של האזרח התמים כאן. אין שום בעיה בהתנהגותו. אדם מציע את עצמו למכירה. אין שום סעיף בחוק שאוסר את זה.״ השוטר שותק.
״שמעתי את זה,״ בוקע קול מתוך מכשיר הקשר. ״תשחרר אותו. הוא צודק.״ השוטר משיב לאיש את התעודות. הוא מחזיר את מכשיר הקשר לכיסו, מיטיב את כובעו על ראשו וממשיך בדרכו. האנשים מוחאים כפיים, אחר־כך מתפזרים כולם. כמה דקות חולפות, והאיש ממשיך לקרוא, ״אדם למכירה!״ ״אדם למכירה!״

״אתה זונה ממין זכר?״ שואלת אישה.
״לא,״ אומר האיש, ״אני זונה ממין אדם.״
האישה בוחנת את גופו כדרך שסוחרי סוסים בודקים את טיבה של הסחורה לפני שהם מוציאים את נרתיק הזהובים. ״כמה אתה לוקח?״ היא שואלת.
״את לא מבינה,״ הוא אומר, ״אני לא מוכר את גופי. אני לא מוכר שירותי מין.״ הוא מוציא מתיקו בריסטול צהוב וטוש שחור ועבה, ומתחיל לכתוב באותיות דפוס גדולות, ״אדם למכירה.״
האישה מביטה בו. ״מה אתה מוכר?״ היא שואלת.
״אני מוכר את עצמי. את כולי. את המהות שלי. את ה׳אני׳ שלי. את שמי. את פנַי. את ריחי. את לשוני. את האופן שבו אני מצחצח שיניים, את צחוקי. את הצורה שבה אני נועל נעליים, את חוויות ילדותי. את הניסיון שצברתי בתיקון מכוניות, בביצוע עבודות בבית, את הזין שלי, אבל לא רק אותו.״
האישה מביטה באזור חלציו. ״אפשר למשש?״ היא שואלת.
״תלוי,״ אומר האיש, ״לאיזה צורך.״
היא שולחת את ידה למפשעתו. ״אני רוצה לבדוק את המוצר לפני שאני קונה.״
האיש מגן על מבושיו. ״נגעת - קנית,״ הוא אומר, ״ואני לא מוכר רק את הזין שלי. אני מוכר את כל מה שמסביב. את מבינה?״
האישה מושכת את ידה ממנו. ״אם אני קונה, מה אני מקבלת?״ היא שואלת.
האיש מתיישב על המדרכה. האישה נשארת לעמוד.
״את מקבלת את כולי. גוף ונשמה. עבר ועתיד. רוח וחומר. את כל החבילה. לא ליום אחד. לא ללילה אחד של תשוקה זולה. לכל החיים, או עד שאת מחליטה למכור אותי. אני נהיה שלך. הרכוש שלך. אני ממלא את מבוקשך, את נהיית הגבירה שלי.״
היא שמה יד על כתפו. בוחנת את שריריו. ״אז אתה עבד? מחפש מישהי שתקשור אותך?״
האיש מסיר את ידה מעליו. ״אני יכול להיות עבד. אבל אני לא מחפש אדון. אני מחפש אלוהים.״
האישה מפלבלת. ״אלוהים? מה זאת אומרת?״
גבר מתקרב למקום, נותן באישה מבט שואל, חוקר, רכושני.
״מה את עושה פה?״ הוא שואל את האישה בקול תקיף.
״אני חושבת שמצאתי עוזרת בית,״ היא משיבה לגבר. לא מרימה אליו את עיניה. כמו נתפסה בשעת מעשה.
הגבר בוחן את האיש. ״כמה אתה לוקח לשעה?״ הוא שואל ברצינות גמורה.
״מחויבות לגורלי חלקי פרק זמן נקוב מחיי,״ משיב האיש שהציע את עצמו למכירה.
״מה?״ שואל הגבר, בבלבול, לא בהפתעה דווקא.
״זה סטודנט שלך?״ הוא שואל את האישה.
״לא. פגשתי בו עכשיו בפעם הראשונה,״ היא עונה.
״היא חושבת שאני נער ליווי,״ אומר האיש לגבר ולא עומד בפיתוי לקרוץ לו. פניו של הגבר מאדימות. פניה של האישה מאדימות אף הן.

עוברת אישה אחרת. ״אתה עושה בייבי סיטר?״ היא שואלת.
״גם,״ אומר האיש, ״אם זה מה שתבקשי ממני.״
היא מוליכה תינוק בעגלה. ״איך אתה עם תינוקות?״ היא חוקרת.
״כמו כל האנשים,״ אומר האיש, ״תלוי בתינוק.״
האישה מוציאה את התינוק מהעגלה. ״תחזיק אותו,״ היא אומרת לאיש, כאילו שכרה את שירותיו. היא מניחה אותו בידיו. התינוק מתחיל לבכות. האיש מנסה להסותו. הוא מנדנד אותו בזרועותיו ומלטף את פניו בדרך שלא זכר אם נהגו ללטף אותו בילדותו.
״אל תיגע לו בפנים!״ נזעקת האישה. ״הידיים שלך מטונפות.״
האיש מניח את התינוק בעגלה. ״בא לך להיות אלוהים?״ הוא שואל את האישה.
״מה זאת אומרת?״ היא שואלת, מופתעת ומבולבלת, אפשר שגם מעט חוששת.
״אני מחפש אלוהים,״ אומר האיש.
״יש אלוהים,״ אומרת האישה, ״בשמים.״ היא מצביעה למעלה.
״נכון,״ אומר האיש. ״אבל אני לא מרוצה ממנו. הוא נתן לי חיים לא טובים. אני מעוניין להחליף.״
האישה שוקלת אם זה הזמן הנכון לסגת. ״מה זאת אומרת ׳להחליף׳?״ היא שואלת.
״היה לי אלוהים עד עכשיו,״ מסביר האיש, ״הוא נתן לי חיים. נתן לי פנים וגוף. שם אותי במשפחה הזאת והזאת, בעיר ההיא וההיא. נתן לי כישרונות מסוימים, פגמים, חסרונות, מעלות. יצר אצלי חשׂכים, אהבות, שנאות, רגעים קטנים של אושר. אכזבות, קטנות וגדולות. לימד אותי את חסדו ואת נחת זרועו. הבנתי את התמונה. למדתי להכיר אותו ואני לא מרוצה. אני מעוניין להחליף.״
האישה מכסה את התינוק בחופת העגלה ומתרחקת מהמקום. ״אז אתה לא עושה בייבי סיטר. חבל, אני משלמת טוב.״

מגיע ילד עם כלב. מרים הכלב את רגלו האחורית ומשתין על הבריסטול שהאיש לא הספיק לתלות.
״אל תעשה את זה!״ נוזף הילד בכלב.
״מה אתה עושה?״ נובח האיש על הכלב, ״זה הבריסטול היחיד שיש לי.״
הילד מושך את הכלב ברצועה ואומר, ״אני מצטער. אני אשלם על זה. יש לי כמה שקלים.״ הוא מפשפש בכיסיו.
״לא, לא,״ אומר האיש, ״אני לא כועס עליך. זה הכלב. כעסתי עליו. אני לא צריך את הכסף.״
הילד חופן מעט חול בכף ידו ומפזר על הבריסטול היכן שהכלב הרטיב. ״איך קוראים לך?״ שואל הילד.
״אתה הראשון ששואל אותי לשמי היום,״ אומר האיש. ״יש לי שֵם אבל הוא לא רלוונטי.״ הוא שותק רגע ומיד מוסיף, ״אבל אתה יכול לשנות לי את השם.״
הילד מוחה את חוטמו בשרוולו, מחפש בידו האחת דבר מה בכיסו ומשלא מוצא עובר לכיסו השני, מעביר את הרצועה לידו השנייה. הכלב זע בחוסר נחת. האיש מנסה ללטף אותו, אולם זה חושף שיניים לעומתו.
״אני יכול לקרוא לך ערן?״ שואל הילד.
״בטח,״ אומר האיש, ״אם תקנה אותי.״
הילד שולף מכיסו כמה מטבעות. הוא מראה אותם לאיש. ״זה מספיק כסף?״ הוא שואל, משועשע, לא מבוהל.
האיש מהנהן בראשו. ״כל סכום מספיק,״ הוא אומר לילד.
הילד מחזיר לכיסו את כל המטבעות ומשאיר מטבע של עשר אגורות בכפו. ״גם זה מספיק?״ הוא שואל.
״כן,״ אומר האיש.
״ואני יכול לקרוא לך מוישה זוכמיר?״ שואל הילד.
״כן,״ משיב האיש, ״כל שם שתרצה.״
הילד מחייך. ״ומואיז? וצור? ולא רלוונטי? ורון? ואמא? אני יכול לקרוא לך אמא?״ הוא נותן לאיש את המטבע, ולפני שהוא מסתלק הוא אומר לאיש, ״אז מעכשיו קוראים לך אמא.״ וצוחק.

מגיעה גברת מבוגרת. ראשה מכוסה בשביס. ״מה אדוני מוכר?״ היא מתעניינת.
״את עצמי,״ הוא משיב.
״למה?״ היא שואלת.
״כי נמאס לי מאני,״ הוא משיב.
״אז למה שלא תעזור לעצמך?״ היא מציעה.
״איך?״ מסתקרן האיש.
״תשנה את מה שמפריע לך בחיים,״ אומרת הגברת.
״ניסיתי את זה כבר. זה לא עבד. השינוי לא תלוי בי. הוא תלוי בגורמים גדולים ממני.״ הוא מוציא כריך משקית ומתחיל לנגוס בו.
״ביקשת שינוי משמים?״ שואלת האישה.
״ביקשתי, ביקשתי. לא עזר. אלוהים לא מקשיב. את לא יודעת? לא שמעת? אלוהים לא שומע תפילות.״
היא מוציאה מתיקה סידור קטן. ״ניסית פעם את זה?״ היא מצביעה על ספר התפילה.
״ניסיתי. לא עבד. ניסיתי גם ספרים אחרים. ספרי שירה, ספרי בישול, ספרי נסיעות, ספרי טלפונים, את הקוראן, את הברית החדשה, את מוסף הכלכלה. ניסיתי הכול. שום דבר לא עוזר. אלוהים לא מקשיב,״ הוא אומר.
״מסריח פה מפיפי,״ היא אומרת.
״כלב עבר פה והשתין,״ משיב האיש.
״זה סימן,״ אומרת הגברת בלהט דתי.
״סימן לְמה?״ תמה האיש בחילוניותו.
״סימן למה שאלוהים חושב על הרעיון שלך,״ אומרת הגברת המיסיונרית.
״הוא משתין על הרעיון שלי? לזה את מתכוונת?״ נעלב האיש.
היא מחזירה את הסידור למקומו. ״אתה בוטה,״ היא אומרת לאיש בצדקנות דתית, ״אנשים בוטים נענשים.״
״כל האנשים בוטים,״ הוא אומר. ״את בוטה בעצמך. זה דבר בוטה מאוד להגיד למישהו שאלוהים משתין עליו. לא שהדבר לא נכון.״
היא צוחקת. ״אתה מחפש אלוהים אחרים?״
״כל אלוהים אחרים,״ הוא אומר.
״אבל יש רק אלוהים אחד,״ היא מרביצה בו תורה. ״רק אלוהים אחד בשמים.״ מדגישה את המילים האחרונות.
״אני לא מחפש אלוהים בשמים,״ מסביר האיש. ״אני מחפש אלוהים כאן, על הארץ. אני מחפש מישהו שיסכים להיות אלוהים שלי. מישהו שיקנה אותי. מישהו שיקבל אותי, כמו שאני, וימצא לי גורל אחר. נמאס לי מהגורל שנקבע לי. זה גורל שרירותי. אני רוצה גורל מתוכנן. אני רוצה מישהו שיהפוך אותי לנתין שלו. שיחליט מה יקרה לי בחיים, לטוב ולרע. מישהו שאוכל להבין את ההיגיון מאחורי המעשים שלו. מישהו עם פנים ועם שם. מישהו עם סיבה. מישהו שניתן להוכיח את קיומו. בא לך להיות אלוהים?״
היא מצמצמת את עיניה. ״תסלח לי, אדוני, אבל זה ממש חילול הקודש איך שאתה מדבר. אם אלוהים היה שומע...״ היא מתנשמת.
״הוא שומע, אל תדאגי. הוא שומע אותנו. זה פשוט לא מעניין אותו.״
הגברת קומצת את אצבעותיה לאגרוף. ״איך אתה יודע?״ היא יורה בכעס.
״זה פשוט מאוד. אם הדברים היו מרגיזים אותו באמת, היתה יוצאת עכשיו אש גדולה מהשמים ושורפת את שנינו,״ מצטט האיש את מרטין בובר.
היא מתרחקת ממנו, פונה ללכת, ואז סבה על עקביה. ״יש לו דרכים יותר מתוחכמות,״ היא אומרת לאיש.
״לאלוהים?״ הוא שואל אותה. היא מהנהנת בראשה לחיוב. ״אם זה באמת כך,״ מקשה האיש, ״מדוע אדם לא יודע שהוא נענש כשהוא נענש על משהו רע שהוא עושה? למה תמיד מנקר הספק? למה המֵרַב שאדם יכול לומר הוא ׳זה בטח עונש משמים׳? אבל הוא אף פעם לא בטוח. תמיד יהיה מי שיגיד לו ׳כל עכבה לטובה׳, ׳בכל רע יש גם טוב׳. תמיד יהיה ספק שיאזן את החשש. אלוהים לא מספיק מוחשי בשבילי. אני מחפש אלוהים מוחשי. מישהו שיעשה בי כרצונו, לטוב ולרע.״
״אתה סתם מופרע. סופך שתגמור בגיהינום,״ אומרת הגברת לאיש ומיטיבה את השביס על ראשה. האיש מבחין באגלי זיעה המבצבצים מתחת לכיסוי הראש. היא משגיחה בכך ונתקפת מבוכה. מסתירה את פניה ממנו ומסתלקת משם.

מתקרב איש. הוא אינו מוּכר למציע את עצמו למכירה, אבל בעוד רגע קט יסובב את גלגל חייו. בדרך אקראית הוא קונה משמעות בחייו של האיש. בדרך שבה כל אדם מעניק משמעות לחייו של אחר - בדרך מקרה, מבלי דעת, מבלי משים, לרוב גם מבלי אחריות לתוצאות. הוא אומר, ״שמעתי שאתה מחפש אלוהים.״
האיש שהציע את עצמו למכירה מביט בו, נעצר לרגע, ואז אומר, ״נכון. בא לך להיות אלוהים?״
״אני רוצה להיות אלוהים,״ אומר האיש המשמעותי. ״אתה רוצה להיות הנתין שלי?״
האיש שהציע את עצמו למכירה אומר, ״כן, אבל קודם תגיד לי איזה אלוהים אתה.״ האיש המשמעותי מתיישב על המדרכה ומציע לאיש שהציע את עצמו למכירה להתיישב לידו. הוא מוציא סיגריה מקופסה בכיס חולצתו, קופסת גפרורים מכיס אחר ועט ונייר מכיס שלישי. הוא מדליק סיגריה, שואף ממנה שאיפה ארוכה ושואל את האיש, ״רוצה גם?״
האיש משיב, ״אני לא מעשן.״
האיש המשמעותי קורע את הנייר לשני חצאים. על חצי אחד הוא רושם דבר מה, ודבר מה על החצי האחר. הוא מועך את שתי פיסות הנייר בידיו ומניחן אחת בכל יד. הסיגריה תחובה בפיו, והוא מרגיש כמו דילר בקזינו. הוא מושיט את שני אגרופיו הקמוצים קדימה ומורה לאיש שהציע את עצמו למכירה, ״תבחר.״
האיש מהסס ואז נוגע בידו באגרופו הימני של האיש המשמעותי.
״אתה בטוח?״ שואל האיש המשמעותי.
האיש שהציע את עצמו למכירה פותח את אגרופו של האיש המשמעותי ומוציא מתוכו את פתק הנייר.
״לא,״ הוא אומר, ״אני לא בטוח בשום דבר.״
״מה המחיר על ראשך?״ שואל האיש המשמעותי.
״כל מחיר,״ אומר האיש שהציע את עצמו למכירה. ״אם אתה אלוהים, אתה קובע את המחיר.״
״תפתח את הפתק,״ אומר האיש המשמעותי.
האיש פותח אותו וקורא בו.
״מסכים?״ שואל האיש המשמעותי.
האיש שהציע את עצמו למכירה מקפל את הפתק ומניחו בכיסו.
״מסכים,״ הוא אומר. ״מסכים לכל דבר.״
״טוב,״ אומר האיש המשמעותי, ״אם כך, יש לנו עסקה.״ הוא מושיט את ידו לאיש. האיש לוחץ אותה.
״לפני שאנחנו הולכים,״ אומר הנמכר, ״אני רוצה לדעת מה כתוב בפתק השני.״
״לא,״ אומר הרוכש המשמעותי, ״בחרת את הבחירה שלך. מעכשיו אין צורך שתתייסר במחשבה על מה שיכול היה להיות.״
״בסדר,״ משיב האיש הנמכר. ״בוא נלך. לאן אנחנו הולכים?״
״זאת עליך להחליט בעצמך,״ אומר האיש המשמעותי. ״כל עוד זה מתאים לתנאי שהתחייבת עליו בפתק.״
״אין דרך חזרה?״ מוודא הנמכר.
״אני לא יודע,״ משיב האיש המשמעותי, ״מעולם לא הייתי אלוהים.״
הם קמים מהמדרכה, מנגבים את ישבניהם מאבק הרחוב ומתחילים לצעוד לעבר מכוניתו של האיש המשמעותי. הוא שם בידי האיש הנמכר את מפתחות הרכב ואומר לו, ״אתה תנהג ואני אראה לך את הדרך.״ וכך היה.

שי גולדן

החל את דרכו כעיתונאי במדורי התרבות והספורט בפורטל האינטרנט של וואלה!. לאחר מכן היה מבקר טלוויזיה ב"ידיעות אחרונות", עורך מוסף התרבות של "מעריב". במקביל כתב טור שבועי במוסף הכלכלי "דה מרקר".  ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "האהבה כמחלה חשוכת מרפא", זכה בפרס מטעם קרן ברנשטיין ליצירת ביכורים. ספרו השני "בא לך להיות אלוהים?" (רומן) יצא לאור בשנת 2002. ספרו השלישי "הבן הטוב" (אוטוביוגרפיה) יצא לאור בשנת 2008. ספרו הרביעי "המפצח" (רומן מתח פסיכולוגי) יצא לאור בשנת 2004. ב-2013 הוציא גולדן את ספרו החמישי: "הפוגה בין אסונות". 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 43 דק'
בא לך להיות אלוהים? שי גולדן

 

אדם


לא רחוק ממקום מגוריכם, בפינת רחוב זה וזה, סמוך להיכן שעומד הבניין ההוא, במקום שממנו ניתן לראות כך וכך, עומד אדם ומציע את עצמו למכירה.
״אדם למכירה!״ ״אדם למכירה!״ הוא קורא.
השעה היא זאת וזאת. התאריך הוא היום שבו התחלתם לקרוא. אם תחזרו לפרק הפתיחה שנית ושלישית, ישתנה התאריך בהתאם, אך אם תקראו את הפרק הראשון רק פעם אחת, יישאר גם התאריך חד־פעמי. תוכלו לסמנו ביומן, לציינו בלוח השנה, לרושמו בפנקס הקטן שלכם השומר תאריכים חשובים ולא חשובים, את מספרי הטלפון של האנשים החשובים לכם בעולם, ושמות זרים גמורים, שלקיומם תתוודעו בין דפים אלו, ושבוודאי תשכחו עם המעבר לעמוד הבא. כל מה שיישאר מזכרם הוא שורה שבה רשום שמם וכל סימן אחר שיעזור לכם לזהותם בפעם הבאה שתדפדפו בפנקס. אך לחינם. זכרם יימחה.
צורתו דומה לשלכם. הוא אינו אתם - זאת אתם יודעים לבטח, אולם אנשים שאינם מכירים אתכם היטב עשויים לטעות בו ולחשוב שהוא אתם. פניו אינן מסגירות את מחשבותיו. גם שלכן לא. קולו אינו מתאים לגופו. זרים העוברים בקרבת הרחוב הזה והזה מופתעים לגלות שהקול הזה מתאים לגוף ההוא. אפשר היה לצפות מגוף כזה שיהיה לו קול כזה, אך לא, יש לו קול אחר. כשהוא מרעים בו, קורא ״אדם למכירה!״ ״אדם למכירה!״, אינכם יכולים להימנע מהתהייה, מדוע הוא קורא קריאה כזאת? ומדוע בקול כזה? אתם יודעים בלבכם שלא אחת שאלו אנשים את אותה שאלה לגביכם.
אנשים שואלים את עצמם, ״מה הוא מוכר? מה הוא אמר שהוא מוכר?״ אנשים שואלים את זה שהולך לצדם ברחוב, ״מה הוא אמר שהוא מוכר? מה הוא מוכר?״
אנשים משיבים לעצמם, ״הוא אמר ׳אדם למכירה׳ - אם אני לא טועה. ׳אדם למכירה.׳״
אנשים משיבים לזה שהולך לצדם ברחוב, ״הוא אמר ׳אדם למכירה׳ - אם אני לא טועה, הוא אמר ׳אדם למכירה׳.״
אנשים חושבים לעצמם, ״עוד תימהוני.״
אחרים חושבים לעצמם, ״כדאי להסתלק מפה כמה שיותר מהר, מי יודע מה הוא מסתיר בכיסיו.״
אחרים חושבים לעצמם, ״אולי הוא איש שיווק? אולי הוא מוכר מוצר חדש? אולי מדובר במבצע מכירות? לא ראיתי לזה פרסומת בטלוויזיה?״
אחרים חושבים לעצמם, ״קבצן. סתם קבצן.״
ביניהם יש כאלה שחושבים, ״כמה התפתחו הקבצנים של ימינו. הם הופכים את הנדבה לערך מופשט. הם מדמים את מצבם ל... נו, איך קוראים לזה...״ ואז הם נבהלים מעצמם, ״אני לא מסוגל לנסח מחשבה פילוסופית פשוטה בראש. אפילו לקבצן ברחוב יש יכולת ניסוח טובה משלי.״ ואז הם ממהרים משם, לא חושבים אפילו להשאיר נדבה.
אחרים אינם שומעים. אחרים אינם שומעים את האיש. הם חולפים סמוך לו, אבל הם אינם שומעים. אתם יודעים לְמה הכוונה. גם בכם מישהו נהג כך, לפחות פעם אחת. אפילו יותר מפעם אחת.

שוטר עוצר בקרבת האיש. ״יש לך רישיון, אדוני?״ הוא שואל את האיש.
״רישיון לְמה?״ משיב האיש בשאלה.
״לְמה שאתה עושה פה,״ מאבד השוטר מעט מביטחונו.
״לא ידעתי שצריך לכך רישיון,״ מיתמם האיש.
״אתה מוכר?״ שואל השוטר.
״מוכר, מוכר,״ משיב האיש.
״מה אתה מוכר?״ שואל השוטר.
״את עצמי,״ משיב האיש.
״מה זאת אומרת?״ מתקשה השוטר להבין.
״אני מעמיד את עצמי למכירה,״ אומר האיש. ״אני מציע את עצמי לכל חָפֵץ.״
השוטר מוציא מחגורתו מכשיר קשר. הוא שואל את הממונה בתחנה: ״מה לעשות? יש כאן אזרח. יש כאן אזרח שמציע את עצמו למכירה,״ הוא מדבר לפומית.
״תשאל אותו אם יש לו רישיונות,״ בוקע קול מתכתי מהמכשיר שבידו.
״שאלתי,״ אומר השוטר למכשיר.
בינתיים מתחילים אנשים להתקהל סביב השוטר והאיש.
״מה קורה פה?״ שואלת גברת. אפשר שהיא אמא שלכם. אפשר שהיא אחותכם. אפשר שהיא הבחורה הראשונה שלה נשקתם. עכשיו היא עומדת באמצע הרחוב ושואלת את השוטר, ״מה קורה פה?״ השוטר מצמיד את אוזנו למכשיר הקשר. האיש נותר לצדו. ממתין לתוצאת הבדיקה המשטרתית. לא משדר עדיין אותות מצוקה.
״תבקש ממנו להציג תעודות,״ מורה הקול מהמכשיר.
השוטר מבקש. האיש מציג לו תעודות. השוטר הופך בתעודות. הוא בודק את שמו של האיש. מציץ בתמונה ומשווה אותה לפניו של האיש.
״זו תמונה מגיל שבע־עשרה,״ אומר האיש, ״לא נראיתי טוב בגיל שבע־עשרה.״ השוטר שב ומביט בתמונה, שב ומביט באיש.
״משהו פה נראה לא בסדר,״ הוא אומר לאיש. ״איפה אתה גר?״ הוא שואל, מנסה להישמע כמו אחד שיודע את מלאכתו, אף־על־פי שאינו יודע לאן חותרת השיחה.
האיש מצביע בידו על הבית הקרוב. ״כאן,״ הוא אומר.
״אז מה אתה עושה פה?״ שואל השוטר, מפגין את חוש הבילוש שלו. ״למה אתה לא בבית?״
ילד מושך בידה של אמו. היא מתעלמת מהמשיכות. ״עוד שנייה,״ היא אומרת לו. כעת היא כבר צמודה לשוטר, מביטה מעבר לכתפו בתעודה של האיש. בוחנת גם היא את תמונתו ומשווה אותה לפניו. בלי שהשגיחה נהייתה שותפה לרגע הקטן.
״משהו נראה לי לא בסדר,״ אומר השוטר למכשיר.
״מה?״ נוהם המכשיר, ״מה?״ בקוצר סבלנות.
השוטר הופך את התעודה. כעת הוא בוחן את העטיפה. מלטף באצבעו את אותיות הפלסטיק, את סמל המדינה.
״אני לא יודע,״ אומר השוטר. ״אני לא יודע.״ הוא מצמיד את המכשיר לאוזנו, מהסה את האנשים שנקבצים סביב, מאזין בדריכות. בינתיים האיש מתיישב על גרם מדרגות. איש אחר מתיישב לידו. זר.
״מה אתה עושה?״ שואל הזר את האיש.
״אני מעמיד את עצמי למכירה,״ משיב האיש.
״אני עורך דין,״ אומר הזר, בלי לנקוב בשמו. ״אתה צריך הגנה משפטית?״ האיש מושך בכתפיו.
״זה נגד החוק?״ הוא שואל את עורך הדין.
״אתה שוכר את שירותַי?״ שואל עורך הדין.
״לא,״ אומר האיש, ״אני שואל אותך כאדם לאדם.״
עורך הדין מגרד בפדחתו. הוא מציץ בשעונו. מגלה שההתקהלות מתרחבת. הוא מוציא כרטיסי ביקור, מחלק לאנשים. כמה לוקחים את הכרטיס, מקפלים אותו ושמים בכיס האחורי של המכנסיים. אחרים מקפלים את הכרטיס לשניים או לארבעה ריבועים ותוחבים אותו לארנק - לכל מקרה. אחר־כך, בבתיהם, כשיעשו סדר בארנק, יקראו בכרטיס ״עו״ד אילן גריבי״ וישאלו את עצמם, ״מי זה עו״ד אילן גריבי, לעזאזל?״
״אדוני השוטר,״ אומר עורך דין גריבי, קם על רגליו, ״אין שום בעיה במה שהאיש הזה עושה. זה חוקי לגמרי.״
השוטר מביט בו, משיב מבט למכשיר הקשר, וחוזר חלילה. עורך הדין מהסה את הקהל. ״חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד חופש הקניין. שני אלה הם מליצי היושר של האזרח התמים כאן. אין שום בעיה בהתנהגותו. אדם מציע את עצמו למכירה. אין שום סעיף בחוק שאוסר את זה.״ השוטר שותק.
״שמעתי את זה,״ בוקע קול מתוך מכשיר הקשר. ״תשחרר אותו. הוא צודק.״ השוטר משיב לאיש את התעודות. הוא מחזיר את מכשיר הקשר לכיסו, מיטיב את כובעו על ראשו וממשיך בדרכו. האנשים מוחאים כפיים, אחר־כך מתפזרים כולם. כמה דקות חולפות, והאיש ממשיך לקרוא, ״אדם למכירה!״ ״אדם למכירה!״

״אתה זונה ממין זכר?״ שואלת אישה.
״לא,״ אומר האיש, ״אני זונה ממין אדם.״
האישה בוחנת את גופו כדרך שסוחרי סוסים בודקים את טיבה של הסחורה לפני שהם מוציאים את נרתיק הזהובים. ״כמה אתה לוקח?״ היא שואלת.
״את לא מבינה,״ הוא אומר, ״אני לא מוכר את גופי. אני לא מוכר שירותי מין.״ הוא מוציא מתיקו בריסטול צהוב וטוש שחור ועבה, ומתחיל לכתוב באותיות דפוס גדולות, ״אדם למכירה.״
האישה מביטה בו. ״מה אתה מוכר?״ היא שואלת.
״אני מוכר את עצמי. את כולי. את המהות שלי. את ה׳אני׳ שלי. את שמי. את פנַי. את ריחי. את לשוני. את האופן שבו אני מצחצח שיניים, את צחוקי. את הצורה שבה אני נועל נעליים, את חוויות ילדותי. את הניסיון שצברתי בתיקון מכוניות, בביצוע עבודות בבית, את הזין שלי, אבל לא רק אותו.״
האישה מביטה באזור חלציו. ״אפשר למשש?״ היא שואלת.
״תלוי,״ אומר האיש, ״לאיזה צורך.״
היא שולחת את ידה למפשעתו. ״אני רוצה לבדוק את המוצר לפני שאני קונה.״
האיש מגן על מבושיו. ״נגעת - קנית,״ הוא אומר, ״ואני לא מוכר רק את הזין שלי. אני מוכר את כל מה שמסביב. את מבינה?״
האישה מושכת את ידה ממנו. ״אם אני קונה, מה אני מקבלת?״ היא שואלת.
האיש מתיישב על המדרכה. האישה נשארת לעמוד.
״את מקבלת את כולי. גוף ונשמה. עבר ועתיד. רוח וחומר. את כל החבילה. לא ליום אחד. לא ללילה אחד של תשוקה זולה. לכל החיים, או עד שאת מחליטה למכור אותי. אני נהיה שלך. הרכוש שלך. אני ממלא את מבוקשך, את נהיית הגבירה שלי.״
היא שמה יד על כתפו. בוחנת את שריריו. ״אז אתה עבד? מחפש מישהי שתקשור אותך?״
האיש מסיר את ידה מעליו. ״אני יכול להיות עבד. אבל אני לא מחפש אדון. אני מחפש אלוהים.״
האישה מפלבלת. ״אלוהים? מה זאת אומרת?״
גבר מתקרב למקום, נותן באישה מבט שואל, חוקר, רכושני.
״מה את עושה פה?״ הוא שואל את האישה בקול תקיף.
״אני חושבת שמצאתי עוזרת בית,״ היא משיבה לגבר. לא מרימה אליו את עיניה. כמו נתפסה בשעת מעשה.
הגבר בוחן את האיש. ״כמה אתה לוקח לשעה?״ הוא שואל ברצינות גמורה.
״מחויבות לגורלי חלקי פרק זמן נקוב מחיי,״ משיב האיש שהציע את עצמו למכירה.
״מה?״ שואל הגבר, בבלבול, לא בהפתעה דווקא.
״זה סטודנט שלך?״ הוא שואל את האישה.
״לא. פגשתי בו עכשיו בפעם הראשונה,״ היא עונה.
״היא חושבת שאני נער ליווי,״ אומר האיש לגבר ולא עומד בפיתוי לקרוץ לו. פניו של הגבר מאדימות. פניה של האישה מאדימות אף הן.

עוברת אישה אחרת. ״אתה עושה בייבי סיטר?״ היא שואלת.
״גם,״ אומר האיש, ״אם זה מה שתבקשי ממני.״
היא מוליכה תינוק בעגלה. ״איך אתה עם תינוקות?״ היא חוקרת.
״כמו כל האנשים,״ אומר האיש, ״תלוי בתינוק.״
האישה מוציאה את התינוק מהעגלה. ״תחזיק אותו,״ היא אומרת לאיש, כאילו שכרה את שירותיו. היא מניחה אותו בידיו. התינוק מתחיל לבכות. האיש מנסה להסותו. הוא מנדנד אותו בזרועותיו ומלטף את פניו בדרך שלא זכר אם נהגו ללטף אותו בילדותו.
״אל תיגע לו בפנים!״ נזעקת האישה. ״הידיים שלך מטונפות.״
האיש מניח את התינוק בעגלה. ״בא לך להיות אלוהים?״ הוא שואל את האישה.
״מה זאת אומרת?״ היא שואלת, מופתעת ומבולבלת, אפשר שגם מעט חוששת.
״אני מחפש אלוהים,״ אומר האיש.
״יש אלוהים,״ אומרת האישה, ״בשמים.״ היא מצביעה למעלה.
״נכון,״ אומר האיש. ״אבל אני לא מרוצה ממנו. הוא נתן לי חיים לא טובים. אני מעוניין להחליף.״
האישה שוקלת אם זה הזמן הנכון לסגת. ״מה זאת אומרת ׳להחליף׳?״ היא שואלת.
״היה לי אלוהים עד עכשיו,״ מסביר האיש, ״הוא נתן לי חיים. נתן לי פנים וגוף. שם אותי במשפחה הזאת והזאת, בעיר ההיא וההיא. נתן לי כישרונות מסוימים, פגמים, חסרונות, מעלות. יצר אצלי חשׂכים, אהבות, שנאות, רגעים קטנים של אושר. אכזבות, קטנות וגדולות. לימד אותי את חסדו ואת נחת זרועו. הבנתי את התמונה. למדתי להכיר אותו ואני לא מרוצה. אני מעוניין להחליף.״
האישה מכסה את התינוק בחופת העגלה ומתרחקת מהמקום. ״אז אתה לא עושה בייבי סיטר. חבל, אני משלמת טוב.״

מגיע ילד עם כלב. מרים הכלב את רגלו האחורית ומשתין על הבריסטול שהאיש לא הספיק לתלות.
״אל תעשה את זה!״ נוזף הילד בכלב.
״מה אתה עושה?״ נובח האיש על הכלב, ״זה הבריסטול היחיד שיש לי.״
הילד מושך את הכלב ברצועה ואומר, ״אני מצטער. אני אשלם על זה. יש לי כמה שקלים.״ הוא מפשפש בכיסיו.
״לא, לא,״ אומר האיש, ״אני לא כועס עליך. זה הכלב. כעסתי עליו. אני לא צריך את הכסף.״
הילד חופן מעט חול בכף ידו ומפזר על הבריסטול היכן שהכלב הרטיב. ״איך קוראים לך?״ שואל הילד.
״אתה הראשון ששואל אותי לשמי היום,״ אומר האיש. ״יש לי שֵם אבל הוא לא רלוונטי.״ הוא שותק רגע ומיד מוסיף, ״אבל אתה יכול לשנות לי את השם.״
הילד מוחה את חוטמו בשרוולו, מחפש בידו האחת דבר מה בכיסו ומשלא מוצא עובר לכיסו השני, מעביר את הרצועה לידו השנייה. הכלב זע בחוסר נחת. האיש מנסה ללטף אותו, אולם זה חושף שיניים לעומתו.
״אני יכול לקרוא לך ערן?״ שואל הילד.
״בטח,״ אומר האיש, ״אם תקנה אותי.״
הילד שולף מכיסו כמה מטבעות. הוא מראה אותם לאיש. ״זה מספיק כסף?״ הוא שואל, משועשע, לא מבוהל.
האיש מהנהן בראשו. ״כל סכום מספיק,״ הוא אומר לילד.
הילד מחזיר לכיסו את כל המטבעות ומשאיר מטבע של עשר אגורות בכפו. ״גם זה מספיק?״ הוא שואל.
״כן,״ אומר האיש.
״ואני יכול לקרוא לך מוישה זוכמיר?״ שואל הילד.
״כן,״ משיב האיש, ״כל שם שתרצה.״
הילד מחייך. ״ומואיז? וצור? ולא רלוונטי? ורון? ואמא? אני יכול לקרוא לך אמא?״ הוא נותן לאיש את המטבע, ולפני שהוא מסתלק הוא אומר לאיש, ״אז מעכשיו קוראים לך אמא.״ וצוחק.

מגיעה גברת מבוגרת. ראשה מכוסה בשביס. ״מה אדוני מוכר?״ היא מתעניינת.
״את עצמי,״ הוא משיב.
״למה?״ היא שואלת.
״כי נמאס לי מאני,״ הוא משיב.
״אז למה שלא תעזור לעצמך?״ היא מציעה.
״איך?״ מסתקרן האיש.
״תשנה את מה שמפריע לך בחיים,״ אומרת הגברת.
״ניסיתי את זה כבר. זה לא עבד. השינוי לא תלוי בי. הוא תלוי בגורמים גדולים ממני.״ הוא מוציא כריך משקית ומתחיל לנגוס בו.
״ביקשת שינוי משמים?״ שואלת האישה.
״ביקשתי, ביקשתי. לא עזר. אלוהים לא מקשיב. את לא יודעת? לא שמעת? אלוהים לא שומע תפילות.״
היא מוציאה מתיקה סידור קטן. ״ניסית פעם את זה?״ היא מצביעה על ספר התפילה.
״ניסיתי. לא עבד. ניסיתי גם ספרים אחרים. ספרי שירה, ספרי בישול, ספרי נסיעות, ספרי טלפונים, את הקוראן, את הברית החדשה, את מוסף הכלכלה. ניסיתי הכול. שום דבר לא עוזר. אלוהים לא מקשיב,״ הוא אומר.
״מסריח פה מפיפי,״ היא אומרת.
״כלב עבר פה והשתין,״ משיב האיש.
״זה סימן,״ אומרת הגברת בלהט דתי.
״סימן לְמה?״ תמה האיש בחילוניותו.
״סימן למה שאלוהים חושב על הרעיון שלך,״ אומרת הגברת המיסיונרית.
״הוא משתין על הרעיון שלי? לזה את מתכוונת?״ נעלב האיש.
היא מחזירה את הסידור למקומו. ״אתה בוטה,״ היא אומרת לאיש בצדקנות דתית, ״אנשים בוטים נענשים.״
״כל האנשים בוטים,״ הוא אומר. ״את בוטה בעצמך. זה דבר בוטה מאוד להגיד למישהו שאלוהים משתין עליו. לא שהדבר לא נכון.״
היא צוחקת. ״אתה מחפש אלוהים אחרים?״
״כל אלוהים אחרים,״ הוא אומר.
״אבל יש רק אלוהים אחד,״ היא מרביצה בו תורה. ״רק אלוהים אחד בשמים.״ מדגישה את המילים האחרונות.
״אני לא מחפש אלוהים בשמים,״ מסביר האיש. ״אני מחפש אלוהים כאן, על הארץ. אני מחפש מישהו שיסכים להיות אלוהים שלי. מישהו שיקנה אותי. מישהו שיקבל אותי, כמו שאני, וימצא לי גורל אחר. נמאס לי מהגורל שנקבע לי. זה גורל שרירותי. אני רוצה גורל מתוכנן. אני רוצה מישהו שיהפוך אותי לנתין שלו. שיחליט מה יקרה לי בחיים, לטוב ולרע. מישהו שאוכל להבין את ההיגיון מאחורי המעשים שלו. מישהו עם פנים ועם שם. מישהו עם סיבה. מישהו שניתן להוכיח את קיומו. בא לך להיות אלוהים?״
היא מצמצמת את עיניה. ״תסלח לי, אדוני, אבל זה ממש חילול הקודש איך שאתה מדבר. אם אלוהים היה שומע...״ היא מתנשמת.
״הוא שומע, אל תדאגי. הוא שומע אותנו. זה פשוט לא מעניין אותו.״
הגברת קומצת את אצבעותיה לאגרוף. ״איך אתה יודע?״ היא יורה בכעס.
״זה פשוט מאוד. אם הדברים היו מרגיזים אותו באמת, היתה יוצאת עכשיו אש גדולה מהשמים ושורפת את שנינו,״ מצטט האיש את מרטין בובר.
היא מתרחקת ממנו, פונה ללכת, ואז סבה על עקביה. ״יש לו דרכים יותר מתוחכמות,״ היא אומרת לאיש.
״לאלוהים?״ הוא שואל אותה. היא מהנהנת בראשה לחיוב. ״אם זה באמת כך,״ מקשה האיש, ״מדוע אדם לא יודע שהוא נענש כשהוא נענש על משהו רע שהוא עושה? למה תמיד מנקר הספק? למה המֵרַב שאדם יכול לומר הוא ׳זה בטח עונש משמים׳? אבל הוא אף פעם לא בטוח. תמיד יהיה מי שיגיד לו ׳כל עכבה לטובה׳, ׳בכל רע יש גם טוב׳. תמיד יהיה ספק שיאזן את החשש. אלוהים לא מספיק מוחשי בשבילי. אני מחפש אלוהים מוחשי. מישהו שיעשה בי כרצונו, לטוב ולרע.״
״אתה סתם מופרע. סופך שתגמור בגיהינום,״ אומרת הגברת לאיש ומיטיבה את השביס על ראשה. האיש מבחין באגלי זיעה המבצבצים מתחת לכיסוי הראש. היא משגיחה בכך ונתקפת מבוכה. מסתירה את פניה ממנו ומסתלקת משם.

מתקרב איש. הוא אינו מוּכר למציע את עצמו למכירה, אבל בעוד רגע קט יסובב את גלגל חייו. בדרך אקראית הוא קונה משמעות בחייו של האיש. בדרך שבה כל אדם מעניק משמעות לחייו של אחר - בדרך מקרה, מבלי דעת, מבלי משים, לרוב גם מבלי אחריות לתוצאות. הוא אומר, ״שמעתי שאתה מחפש אלוהים.״
האיש שהציע את עצמו למכירה מביט בו, נעצר לרגע, ואז אומר, ״נכון. בא לך להיות אלוהים?״
״אני רוצה להיות אלוהים,״ אומר האיש המשמעותי. ״אתה רוצה להיות הנתין שלי?״
האיש שהציע את עצמו למכירה אומר, ״כן, אבל קודם תגיד לי איזה אלוהים אתה.״ האיש המשמעותי מתיישב על המדרכה ומציע לאיש שהציע את עצמו למכירה להתיישב לידו. הוא מוציא סיגריה מקופסה בכיס חולצתו, קופסת גפרורים מכיס אחר ועט ונייר מכיס שלישי. הוא מדליק סיגריה, שואף ממנה שאיפה ארוכה ושואל את האיש, ״רוצה גם?״
האיש משיב, ״אני לא מעשן.״
האיש המשמעותי קורע את הנייר לשני חצאים. על חצי אחד הוא רושם דבר מה, ודבר מה על החצי האחר. הוא מועך את שתי פיסות הנייר בידיו ומניחן אחת בכל יד. הסיגריה תחובה בפיו, והוא מרגיש כמו דילר בקזינו. הוא מושיט את שני אגרופיו הקמוצים קדימה ומורה לאיש שהציע את עצמו למכירה, ״תבחר.״
האיש מהסס ואז נוגע בידו באגרופו הימני של האיש המשמעותי.
״אתה בטוח?״ שואל האיש המשמעותי.
האיש שהציע את עצמו למכירה פותח את אגרופו של האיש המשמעותי ומוציא מתוכו את פתק הנייר.
״לא,״ הוא אומר, ״אני לא בטוח בשום דבר.״
״מה המחיר על ראשך?״ שואל האיש המשמעותי.
״כל מחיר,״ אומר האיש שהציע את עצמו למכירה. ״אם אתה אלוהים, אתה קובע את המחיר.״
״תפתח את הפתק,״ אומר האיש המשמעותי.
האיש פותח אותו וקורא בו.
״מסכים?״ שואל האיש המשמעותי.
האיש שהציע את עצמו למכירה מקפל את הפתק ומניחו בכיסו.
״מסכים,״ הוא אומר. ״מסכים לכל דבר.״
״טוב,״ אומר האיש המשמעותי, ״אם כך, יש לנו עסקה.״ הוא מושיט את ידו לאיש. האיש לוחץ אותה.
״לפני שאנחנו הולכים,״ אומר הנמכר, ״אני רוצה לדעת מה כתוב בפתק השני.״
״לא,״ אומר הרוכש המשמעותי, ״בחרת את הבחירה שלך. מעכשיו אין צורך שתתייסר במחשבה על מה שיכול היה להיות.״
״בסדר,״ משיב האיש הנמכר. ״בוא נלך. לאן אנחנו הולכים?״
״זאת עליך להחליט בעצמך,״ אומר האיש המשמעותי. ״כל עוד זה מתאים לתנאי שהתחייבת עליו בפתק.״
״אין דרך חזרה?״ מוודא הנמכר.
״אני לא יודע,״ משיב האיש המשמעותי, ״מעולם לא הייתי אלוהים.״
הם קמים מהמדרכה, מנגבים את ישבניהם מאבק הרחוב ומתחילים לצעוד לעבר מכוניתו של האיש המשמעותי. הוא שם בידי האיש הנמכר את מפתחות הרכב ואומר לו, ״אתה תנהג ואני אראה לך את הדרך.״ וכך היה.