אלם קרב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלם קרב
4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אריה (בודה) בודנהיימר (1944 – 20 בנובמבר 2017) היה סופר ומחנך, מנהל בית הספר התיכון האזורי ´ברנר´ בגבעת ברנר. ממייסדי ארגון בינה ומנהלה במשך שנים, מורה בישיבה החילונית בתל אביב. כתב בשנת 2010 את ספרו "בזכות החבר מפלונסק". ובשנת 2017 יצא לאור ספרו "אלם קרב". פרסם 4 חוברות, ביניהן "דיבור המתחיל הולך ונמשך" ו"קריאה אישית בארון הספרים" - המכילות שיחות על ספרות עברית וספרות חז"ל השזורים אלה באלה.

זוכה פרס שרת החינוך ליוצרים בתחום התרבות היהודית לשנת תשס"ח.

נפטר ב-20 בנובמבר 2017, לאחר מאבק במחלת הסרטן. הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוצו צרעה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mw8f585n

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
יפתח במלעיל כתב במחברת השחורה שלו: "אני יושב על דופן עמדת התצפית, גבי אל המצרי שממול, פני אל המוצב וכותב במחברת השחורה שלי. ממרום מושבי אני צופה ב'תנשמת' של מטה. בשעה זו של בוקר המקום רוחש פעילות. רביעיית הקלפנים נמצאת בעיצומו של משחק הוויסט. במרחק מה מהם מגלגלים שניים קוביות על לוח השש-בש. מאחורי המוצב שניים אחרים חובטים בכדור הגומי עם המטקות שבידם. במטבח מחסל התורן את שאריות ארוחת הבוקר. זר אם יקלע למקום הזה יהיה בטוח שנקלע לבית הבראה של קופת חולים. יש גם אפשרות שיבקר בשעות אחרות, אז יהיה המבקר בטוח שנקלע לבית משוגעים".
 
עם תום הקרבות במלחמת יום כיפור התיישבה קבוצה קטנה של אנשי מילואים במוצב 'תנשמת' ממערב לתעלת סואץ לתקופה של ארבעה וחצי חודשים. חיים בשום מקום, בשגרה מטמטמת ומנסים לעצב לעצמם בועת חיים מיוחדת במינה. האנשים חשופים זה לזה, מתנסים ברגעים של אינטימיות ובמתחים מפוררים.
 
האנשים שכבר ידעו מלחמות קודמות גוזרים על עצמם שתיקה. הם מתחייבים שלא לדבר על מה שעברו במלחמה.
במהלך התקופה נפרם קשר השתיקה. בפרימת הקשר לוקחות חלק חשוב הנשים שבחייהם שחוות את המלחמה בחזית משלהן.
 
"אלם קרב" הוא ספרו השני של אריה (בודה) בודנהיימר. קדם לו בזכות החבר מפלונסק שיצא אף הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

פרק ראשון

באמצע הדרך מבאר שבע לדימונה, ללא כל סיבה ובלי לאותת פנה כרמל פנייה חדה וירד מהכביש לדרך עפר. נחישותו מאמש לפגוש את פרישמן נבלמה יחד עם בלימת המרצדס השחורה. היה ברור לו, פרישמן יהיה הראשון לשמוע על השינוי הגדול בחייו. הוא התעקש להגיע אליו למרות הסבריו של המושבניק על קטיף המלונים ששותה את כל זמנו ואת כל כוחותיו.
עכשיו הוא היסס. לא ידע אם להמשיך בדרכו לערבה. הוא חשש מהרגע בו פרישמן יטיח בו ״הרצחת וגם ירשת"?
בלי משים, העביר כרמל למהלך אחורי. המרצדס התחילה לגלוש לאחור. אחד־עשר חודשים הפרידו בין 'הרצחת' לבין 'הירשת'. עשרה חודשים חלפו מהיום בו עלה כרמל עם חבריו למחלקה להתיישבות במוצב תנשמת.
״משוגע, תעצור"! צעק לעברו נער בדואי שהוליך את עדרו על שביל העפר.
 
1
 
 
הצעקה 'משוגע' הדהדה בו והכפילה עצמה: 'משו־גע'! 'משו־גע'! זאת השאגה ששאג בקרמן כל אימת שסיים את המשמרת שלו בעמדה. כרמל ישב אז בפתח השפנייה שלו שקוע בעצמו ומנותק מהסובב אותו. הוא חפן בידו מחול הדיונה. החול ניגר מידו ושב ונטמע בדיונה עד שבא 'המשוגע' והחזיר אותו להוויית המוצב. כרמל ידע שבקרמן, שהכריז על עצמו כמשוגע, הוא שפוי לחלוטין. ובכל זאת חשב שהיה בו קורטוב של שיגעון. היה בו משהו תזזיתי, משהו שהתיימר לאתגר את שִגרת החיים האפורה והרוטינית של החיים במוצב. כל כפר צריך לשוטה הכפר, ובקרמן ניכס לעצמו את תפקיד השוטה במוצב שהיה ליושביו המילואימניקים ככפר קטן.
כרמל נחשב למיושב ולמסודר בין חבריו למחלקה. הוא היה תמיד מגולח למשעי, שערותיו השחורות היו מסודרות כערוכות למסדר קבלת שבת. לבוש היה בקפידה, מקטורן ועניבה תואמת, מכנסיים מגוהצים ללא רבב ונעליו מצוחצחות עד עמקי נשמתן העורית. גם במוצב הקפיד על הופעה חיצונית השמורה למעמד של מסדרי כבוד. חבריו למחלקה טענו שכל לילה הוא מגהץ את חולצתו ומכנסיו הצבאיים מתחת למזרן הצבאי עליו רבץ.
כרמל היה גם מסודר בחיים. הוא התחתן טוב עם וילה בשכונת פאר רמת־גנית ומרצדס שחורה שחונה על יד הבית. כשכל חבריו עוד חיפשו את עצמם ואת התואר הראשון הוא כבר היה לרואה חשבון מצליח.
למילואים היה מגיע תמיד חמוש בבקבוק ויסקי משובח, פקט של סיגריות טובות וגם כמה סיגרים. כשעצרו בדרך לנגֵב או לסטייק חפוז הוא היה ממהר לסלק את החשבון של כל השולחן. כרמל היה מאנשי ה'בסדר', תמיד בזמן, תמיד ממלא חובותיו ומושיט יד וכתף כשצריך. רק סטיית תקן אחת התקיימה בו, מנהגו לצטט פסוקי מקרא לעניין ושלא לעניין. לכל מצב ולכל זמן נמצא לו פסוק כתנא דמסייע. חבריו למחלקה שאיתם חלק פיסות חיים בתנועת הנוער, בשירות הסדיר, במילואים ובמלחמות, כבר מזמן התרגלו לפוסק הפסוקים ואף הדביקו לו את הכינוי 'פסוקו' זכר ל"פסוקו של יום" שחתם באותם ימים את שידורי הטלוויזיה.
 
בערב יום כיפור, לאחר סיום התפילות יצא כרמל מבית הכנסת שבמורד רחוב ביאליק בואכה 'הכביש השחור' ברמת גן. הוא התכוון לחזור לביתו בו נשארו ילדיו גלית וגיא, אך משום מה פנה לכיוון הנגדי והחל לשוטט בסמטאות השכונה הסמוכה. לאחר דקות ארוכות מצא עצמו לרגלי גבעת נפוליון. הוא טיפס עכשיו אל גבעת התל בשביל הצר בו היו עולים הוא וחבריו בימי ילדות רחוקים למפגש מרגש עם מרבדי הכלניות שכיסו את הגבעה. אבל כעת לא חורף. כעת סוף קיץ המתחזה לסתיו ואין פרחים שמשכו אל הגבעה את הילדים כמו היו פרפרים. כעת הכול נובל ויבש. קוצים שכבר איבדו צלם של צומח ירוק עמדו מכול עבר ולא ניתן היה להתחמק מפגיעתם הרעה של מחטיהם הדוקרים. כתמי חושך הדיחו למערב את שאריות האור. כרמל, ספק התיישב ספק קרס על גזע עץ האורן שחסם את דרכו. לא רחוק משם השמיע הירקון קולות פִכפוך של נחל זורם. שבע טחנות. המקום בו נגע לראשונה בבלה שהוליכה את ידו לחפון שדיים זקורים.
 
אחר הצהריים של אותו היום הוא סעד עם עצמו ארוחה מפסקת, לבש בגדי לבן, נעל, כמנהג המקום, נעלי התעמלות, נטל את שקית הטלית, הניח בה גם את המחזור לימים הנוראים, רכן לנשק את גלית וגיא על ראשם ויצא מהבית להצטרף לאביו לומר כל נדרי ושאר תפילות של ערב יום כיפור. בלה, אשתו ואֵם ילדיו צפתה בו מהצד ובינה לבינה מלמלה משהו על רואה החשבון שיוצא לתת דין וחשבון לפני איזה קדוש ברוך הוא שהוא אינו מאמין בו בימים כתיקונם.
משנכנס לבית הכנסת הוא ניגש לאביו, נשק על מצחו והתיישב. לידם היה מושב פנוי. זו השנה הראשונה שסבא אליהו אינו איתם. אבא שאל היכן גלית וגיא. על פניו ניכרה אכזבה גדולה מכך שבנו לא הביא עמו את נכדיו האהובים. כרמל נשך את שפתיו, שתק וביקש נחמה אצל לוחית הנחושת שנשאה את שם סבו אליהו שעדיין נותרה על מקומה. הוא גישש עם אצבעותיו על פני הלוחית שנשאה עבורו את קווי המתאר של סבו האהוב. היה ברור עד כמה כרמל קרוב אצלו ועד כמה חסר לו סבא אליהו שכל מוצאי שבת, בהבדלה, היה מבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. כשלמדו בכיתה ב' לקראת טקס קבלת ספר התורה את שיר האגדה ״על שפת ים כנרת", נזכר כרמל, הוא היה בטוח שעליו ועל סבא נכתב השיר שמספר על הילד שלומד תורה על שפת האגם מפי אליהו. לפחות, ניחם כרמל את עצמו, נחסך מסבא לשאול על ניניו שלא ליוו את אביהם, כמתבקש, לערב כל נדרי. הגיעה שעת 'ונתנה תוקף' שהוא איום ונורא.
 
הוא ישב על גזע האורן, טמן את ראשו בין ברכיו ולא ידע את נפשו מרוב צער ולא ידע איזה מקלט נחמה יכולה להציע לו הגבעה אליה נמלט. זיכרונות הילדות והנעורים שפקדו אותו לא עשו שום רושם על העגמימות שאחזה בו מרגע שיצא מביתו לבית הכנסת. שרף עץ האורן דבק במכנסיו הלבנים. ידיו שפילסו קודם דרך בין הקוצים היו שרוטות. היתה הוויית קוצים. הוא קם, ירד מן התל והחל לעשות דרכו לעבר ביתו. קיווה שגלית וגיא עדיין ערים.
 
למחרת יום כיפור. כרמל משך למיטתו את ספר התנ"ך שבו נהג לעיין מדי יום וקרא בספר יונה. מאוחר יותר פנה לחדר הילדים שכבר ישנו אמש כשחזר ממסע הקוצים שלו. הוא זחל עם גיא בן החמש על הרצפה ועשה קולות של רכבת. גלית הזמינה אותו לשחק ברביעיות.
״יש לך יחזקאל בן בוזי"? שאלה הילדה שזה עתה התחילה את שנת הלימודים השלישית שלה. ״יש לך עוד? כן? אז תן לי את עמוס הנביא", פסקה, הכריזה שיש לה סרייה והניחה את רביעיית הנביאים לצִדה.
כרמל החליט שאחר הצהריים הוא ייצא עם גלית וגיא לחבור לאביו לתפילת נעילה. שום גחמה או פסיקה אסרטיבית של בלה לא תשבש את תוכניתו. דבר לא יעכב בעדו — כך הוא חשב עד שקלט שהקולות שהוא שומע אינם קולות תקיעת השופר, אלא קול הצופרים שהשמיעו אזעקות עולות ויורדות. במקום תיק הטלית הוא נטל את תרמיל המילואים, ארז בו בסדר מופתי את מדי הזית הנקיים והמגוהצים לתפארת מדינת ישראל ולעדות על אובססיית הסדר שלו. כדי שלא ישכח חלילה, הוא מיהר להצפין בתרמיל את ספר התנ"ך — זה ספר התנ"ך שקיבל כמתנה בסיום כיתה ח' מראש עיריית רמת גן הנצחי, אברהם קריניצי. מאז לא מש הספר מידיו. הוא ניגש לארון המשקאות, חילץ ממנו את אחד מבקבוקי הוויסקי, עטף אותו במגבת צבאית, כדי להגן עליו, וכבר ראה בעיני רוחו את החבר'ה עושים עליו סיבוב. הוא שלח מבט לפסנתר הכנף שעמד בפינת הסלון והצטער שלא יוכל לקחת גם אותו. בלה שברה את השתיקה שנפלה ביניהם כשהציעה לו לשבור את הצום והניחה בתרמיל סנדביצ'ים שכרכו חביתת ירק עם פרוסות של חלה מתוקה.
הוא ישב והמתין. גלית וגיא שאלו מתי הולכים לבית הכנסת וכשבאו המגייסים הוא אסף את ילדיו אליו, עטף אותם בשתי ידיו הארוכות ועל סף הדלת נגע קלות בכתפה של בלה.
המלחמה באה לו בזמן.
 
2
 
משו־גע־־־! משו־גע־־־!
בקרמן גלש במדרון הדיונה כשהוא מכריז במיטב קולו: ״משוגע"! ״משוגע"!
הוא סיים זה עתה משמרת של חמש שעות בעמדת התצפית, צופה, כך לפחות מצופה ממנו, לעבר המוצב המצרי שממוקם במרחק שמונה מאות מטרים ממערב ל'תנשמת'. את השם הגו במפקדה עורפית כלשהי, כדי להבדיל את המוצב של בקרמן מעשרות המוצבים האחרים שהוקמו בחופזה על אדמת מצרים לאחר שהוכרזה הפסקת האש.
האויב הגדול של בקרמן לא היה המצרי שממול, הצופה מצדו, אם בכלל, לכיוון מזרח. האויב הגדול של בקרמן היה הזמן. חמש שעות — שלוש מאות דקות, שמונה־עשר אלף שניות — שבין אחת בלילה לבין שש בבוקר.
רבע שעה קודם לזמן תחילת המשמרת טולטל בקרמן על־ידי דודיק 'הרשע' שהאיץ בו לקום למלאכת השמירה והתצפית. הוא ניסה לנכס לעצמו כמה דקות נוספות של שינה אבל כשנזכר בפרישמן, שמצפה בעמדה למחליף שיגיע לגאול אותו ולשולחו לממלכת השינה, מיהר לאסוף עצמו לנעליו, להתחגר, להתנשק ולעלות לעמדה. פרישמן ירד מהעמדה והותיר אותה לבקרמן. מלחמת־חמש־השעות נפתחה.
התחמושת שעמדה לרשותו כללה ערכת קפה, חפיסת סיגריות נלסון, שקית גרעיני עפולה, קופסת שימורי פלחי אשכוליות, מכשיר קשר טורדני, שלפוחית שתן וזרם מחשבות שאולי יואילו להטריד אותו ולהכניע את מחוגי השעון. את המשקפת ומקלע המאג הוא לא ספר, הם לא היו כלים במלחמתו נגד הזמן. בקרמן היה חייל שכבר לא רצה להרוג אף אחד. הוא רק רצה להרוג את הזמן. לשם כך עשה שימוש בכל מלאי התחמושת שעמד לרשותו. הוא ידע שהאויב שמולו הוא נחוש ועקשן, קפריזי וחמקמק. אויב שמסרב לצעוד קדימה.
בקרמן השקיע כמה דקות, לפחות כך היה נדמה לו, לפגישה מחודשת עם העמדה: ריח חריף של שמן רובים הִכה בנחיריו; המגע בשקי החול המחוספסים שכבר ספגו את לחות הלילה הזה; ארגז התחמושת הריק המספק מחסה ומסתור לגזייה שבכלל לא היתה אמורה להיות בעמדה בשעות החשכה ולהפר את משמעת הלילה; ערמות של עיתונים ומגזינים שטופי זימה שהלכו והצטברו בעמדה מיום הקמתה וענו על צורכיהם של תצפיתני היום; ערמת עיתונים שאין בכוחה לסייע, בשעת לילה זו, במלחמתו של בקרמן כנגד הזמן.
 
בכל זאת בעזרת הערמה הוא נגס באויב הגדול וביטל כמה דקות נוספות, כך לפחות היה נדמה לו, כיוון שערמת העיתונים הזכירה לו את נוהגה של אמו לאסוף ולאגור את מוספי סוף השבוע של מעריב כאילו היו אלה כתבי קודש. היא מעולם לא חזרה לעיין בהם. היה לה יצר אגירה אובססיבי. היא אספה גביעי לבן ריקים, ערמות של נייר פרגמנט בו היו עוטפים את הגבינה הכחושה, קופסאות נעליים מקרטון, בגדים שפג תוקפם ולבסוף גם את מוספי סוף־השבוע.
הצעד הבא במרוץ נגד הזמן, שגם בו קיווה לחסל כמה דקות, היתה ההתלבטות הקיומית האם לשלוף כעת את הסיגריה הראשונה, או קודם לעלות אש בגזייה, להכין ולמזוג כוס ראשונה. תוך שהוא חוכך בדעתו על סדר הפעולות הנכון, הוא הגיע, כמו מפא"יניק טוב, לפתרון של פשרה. שלף 'נלסון' אחת, נתן אותה בזווית פיו מבלי להדליק אותה ואז העלה אש בגזייה. הוא שפת מים בקומקום המפויח, שאסף בדרך בה הלך עם חבריו למחלקה במהלך ימי הקרבות בואכה גבעות החול, ששלוחה של תעלת המים המתוקים חוצה ביניהן. במקום זה חנו ובו כוננו את המוצב המחלקתי שנודע בשם: תנשמת.
מאז הגיעו אנשי המחלקה למקום חלפו כבר, ככל הנראה, עשרים ושמונה ימים. בקרמן היה מהנאחזים במקום שהנהיגו למנות את הזמן מיום שהגיעו למקום הבקטי הזה. את אשר עבר עליהם בימים שקדמו לזמן החדש הזה הם לא ספרו. לא ספרו ולא סיפרו. לא ביניהם, לא למעגל הקרובים להם וככל הניתן גם לא לעצמם. חוקר ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל שהגיע באחד הימים, חמוש בבלוק כתיבה ובמכשיר הקלטה, לראיין, לתחקר ולתשאל את אנשי המחלקה, חזר כלעומת שבא בידיים ריקות ובדפים חלקים. אנשי המוצב שמרו על זכות השתיקה.
״אם מגרד לך", אמר לו פרישמן, ״אז תתגרד"!
הוא פנה בקריאה נואשת לפרעושים שרחשו במקום כשאמר להם: ״הגיע בשר טרי, אולי תתעלקו עליו קצת".
רסקין הציע לו לעלות לתצפית ולדפוק משמרת.
בקרמן הכין קפה בקומקום הצמוד שלו והציע להיסטוריון כוס קפה. ״שלא תדווח שאנשי תנשמת אינם מכניסי אורחים".
כשדודיק הרשע ראה לאן הדברים הולכים הוא עטף את ההיסטוריון בידו השרירית, התרחק איתו מעט ממעגל חייליו ואמר לו: ״תבין, הם לא מוכנים לדבר על מה שעבר עליהם בימי הקרבות הארורים".
יפתח במלעיל שצותת לשניים ביקש מדודיק הרשע לעזוב את האינטלקטואל כשקרא לעברו ״חדל ברבורים ברשת". דודיק נרמז, לחץ את ידו של ההיסטוריון ושילח אותו לדרכו.
 
כשהתכנסה חבורת הוותיקים של תנשמת לדיון במסגרת מה שהם כינו 'המטבח של גולדה', הם ביקשו לגזור על עצמם תענית דיבור בכל מה שקשור למלחמה שעברו.
״לא מדברים ולא מזכירים כל אירוע שקשור לימי הקרבות שעברנו", פסק מי שפסק. כל אחד מהאנשים אמר את דעתו. נראה היה שישנה הסכמה גורפת לשתוק. בקרמן נגס בתאווה בשתי פרוסות הלחם העבות שביניהן מרח שכבה נדיבה של ריבה והציע שלהחלטה לשתוק יקראו החלטה 242. יפתח במלעיל העיר לו שמדובר על עניין חשוב שאינו ראוי לכותרת של גנאי. בקרמן ניסה לחסום בלשונו את נטיפי הריבה ששטפו את סנטרו והעיר שאולי בקרוב ועדת השמות הצה"לית תמיר את השם תנשמת בשם: מנזר השתקנים. פרישמן סיפר שבטיול להודו הוא שהה חודש שלם באיזה מנזר בודהיסטי. עד היום איני מבין איך הצלחתי לשתוק חודש שלם. רסקין שנטל על עצמו באופן טבעי את תפקיד היו"ר קרא את החברים לסדר והציע לגשת להצבעה.
״רק רגע", היסה אותו פרישמן, פנה לכרמל וביקש לשמוע את דעתו. ״מה"? הוא שאל, ״אין לך מה להגיד, נגמרו לך הפסוקים? קיבלת על עצמך את התפקיד של המשכיל בעת הזאת יידום"?
כרמל ישב מחוץ למעגל, הוציא עצמו מן הכלל והשקיף מן הצד על מהלך הדברים כאילו כל זה אינו נוגע לו. הוא יצר קשר עין עם דודיק הרשע שאינו חלק מהחבורה וככזה אין לו מעמד, זכות דיבור וזכות הצבעה. דודיק, שכביכול התעמק בניקוי התת־מקלע שבידו, הבחין במבטו של כרמל. כשהכריז רסקין על נעילת הדיון וביקש לגשת להצבעה התפרץ יפתח במלעיל והודיע שהחלטת הרוב תחייב את כולם. כרמל חשב לומר לחבריו שהוא מקווה שהפעם הם יצליחו יותר מאשר בימי הילדות כשהיו משחקים בדום שתיקה. הוא הגניב עוד מבט לעבר הרשע ושתק.
 
דודיק הרשע, מפקד המחלקה, הבין שההחלטה של חייליו הוותיקים להתעלם מהימים שקדמו לימי תנשמת, היא במקרה הטוב משאלת לב תמימה שאין כל אפשירות לממשה. למעשה, גם בקרמן, כמו שאר חבריו, ידע שמלחמה היא לא כמו המצפון שעושים לו פססס... אז הוא שותק. הם באמת רצו לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית. הם סמכו על הסיוטים שיבואו ויפקדו אותם לעת שינה. הם לא רצו לגרד את הפצעים, אלא לחבוש אותם. הם רצו להיות כילדים המבקשים פלסטר ומיד שוכחים את המכה שקיבלו. לא רצו סיפורי גבורה וגם לא לקום כל בוקר ולומר ברכת הגומל. הרופא הגדודי שלהם שבימים כתיקונם הוא פסיכיאטר, הסביר להם, בהרצאה שנתן במסגרת 'האוניברסיטה הפתוחה' שהנהיגו במקום, על טראומה ופוסט טראומה, על תשישות נפש ועל הלומי קרב. אם כך, הם אמרו לו, כקב"ן אתה צריך להוציא אותנו מכאן ומהר, לפני שנאבד את שאריות השפיות שעדיין נותרו בנו.
״צר לי לאכזב אתכם ולומר לכם שאתם בכלל לא בקבוצת הסיכון".
״אז תיתן לנו לפחות משככי זיכרון", הם ביקשו.
לבקרמן ששאג לעברו ״משו־גע"! ״משו־גע"! הוא הודיע שכ'משוגע' הוא כרגע הדבר השפוי ביותר שמסתובב בשטח.
 
בעמדת התצפית פעפע עכשיו הקפה בקומקום הצמוד של בקרמן. הוא כיבה את הגזייה ומזג לעצמו מן המשקה. כשכוס הקפה בידו הוא ניסה להתיישר בעמדה ותוך כדי כך נחבט בראשו ממקלע המאג. הכוס נשמטה מהיד, המאג היטלטל מצד לצד כמבקש להזכיר את נוכחותו בעמדה. בקרמן חש את הכאב ומישש את המקום במצחו שעלה ותפח ושבעוד כמה דקות יהיה פנס לתפארת. כך, מוכה במצחו ומבכה את הקפה שנשפך, שכח לרגע את מלחמתו בזמן. הוא אחז בקת המקלע כמו שאוחז מורה בידו של תלמיד שסרח, בלם את טלטלתו ונשא לפניו מונולוג רווי בקללות: ״בן זונה שכמותך, בן נעוות המרדות, וישמן ישורון ויבעט. באיזה מסירות טיפלתי בך ושימנתי אותך. נשאתי אותך על כפיים כל הדרך עד שהבאתי אותך בשלום עד הלום. בשעות השינה הנדירות פיניתי לך מקום בשק השינה שלי וישנו חבוקים וצמודים כפי שעדיין לא זכיתי לשכב עם שום בחורה".
בקרמן אכן נודע כבתול שבחבורה. לא ידוע איך נִגלה סודו, אבל יש להניח שהוא העיד על עצמו באחד המונולוגים שנהג לשאת לפני קופסת שימורי לוף, לפני ברווז ששוטט בתעלת המים או לפני עדת הפרעושים שעשו שמות בחריץ עכוזו, ממש כפי שעשה זה עתה לפני קת המקלע.
״בקרמן בלום"! שאג פרישמן שמאז שסיים את המשמרת ניסה להירדם. בקרמן ששכח לרגע את מלחמתו בזמן קיווה כעת שהרגע הזה קיזז כמה דקות נוספות מהלילה הארור והארוך שעליו לעשות בעמדה. הוא הדליק עכשיו את הנלסון שנתונה בפיו כבר דקות ארוכות, כך קיווה לפחות, ועישן לתוך כובע הפלדה כדי להסוות את הפרת משמעת הלילה לפחות מהמצרי שממול. הוא עשה לו מנהג שלא להציץ במהלך המשמרת בשעון היד שלו. מניסיונו כבר למד שאי־אפשר לסמוך על השעון שתמיד אכזב אותו. מהלך שמשכו כחמש דקות, כך קיווה לפחות, על פי השעון מתמצה בדקה אחת או שתיים במקרה הטוב.
כל ניסיונותיו של בקרמן להתחכם ולגבור על הזמן כשלו מול מכשיר הקשר, שהתעקש כל 'עגולה' להשמיע את הקריאה לבדיקת קשר מהמפקדה העורפית לכל המוצבים.
״כאן תנשמת, נשמע היטב, רות סוף"! ענה בקרמן המאוכזב, כשהבין שחלפה רק שעה והוא עדיין במרחק של ארבע שעות מסיום המשמרת. לולא חשש מפרישמן, היה פוצח כעת במונולוג נוסף רווי קללות כלפי מכשיר הקשר.
 
3
 
 
את העמדה השנייה הצופה לעורפו של המוצב אייש באותו זמן יפתח במלעיל שחזר רק לפנות ערב מחופשה של ארבעים ושמונה שעות. את התרמיל הדחוס והעמוס בכל טוב הוא כבר פרק. לבנים נקיים, גרביים ללא חורים, שני סדינים שישאירו אותו עם מעט ניחוחות של הבית, ערמה של 'עם עובדים', מחברת מערכי השיעורים בהיסטוריה, קלסר עם רשימות שהכין כתשתית לעבודת המאסטר אותה התחיל לכתוב בקיץ האחרון — הקיץ שלפני — חצי ק"ג קפה שחור שעדיין הפיץ את ריחו המבורך — קפה שיפטור אותו מהאבקה המתחזה לקפה ועוד מתיימרת להיות נס, וגם מגוון פיצוחים ועוגיות. עוגת הגבינה שאפתה וארזה, בחרדת קודש, מירי רעייתו, חולקה כקינוח לארוחת הערב בין כל אנשי תנשמת.
במהלך כל שעות משמרת הלילה הוא פרק והניח לפניו את כל שעבר עליו בחופשה ממנה חזר לפני שבע שעות. פירוק והרכבה הריהם מעשה של שִגרה בהוויה הצבאית. פירוק והרכבה של החופשה שהיתה — זה כבר סיפור אחר. סיפור שיש בו אהבה וחום, געגוע ואינטימיות, כאב והתייסרות, שתיקות ארוכות, רצון לעצור את הזמן ומחויבות לחבר הדרוך כולו לשובך למוצב, כדי שגם הוא יוכל לצאת ל'ארבעים ושמונה' שלו.
היתה זו החופשה הראשונה שלו. ארבעים ושלושה ימים חלפו מאז הגיע האוטובוס לאסוף אותו במוצאי יום כיפור. מהבית עדיין לא שמע דבר. היה לו ברור שמכתבים נכתבו ונשלחו ליפתח גופר מ.א. 481162 ד.צ. 2325, בשירות מילואים. אבל המכתבים הארוכים והמפורטים, כך היה בטוח, שכבו באיזה שק דואר בחדר מעופש בבסיס עורפי כלשהו, או שהונחו בשק שהגיע בכלל לגזרה אחרת בה אף אחד לא ידע להגיד מיהו יפתח גופר שנזכר כעת איך כשעברו ארבעה שבועות מאז שעזבו את הבית זכה כרמי — שהתבכיין בפניו של מפקד הגדוד על הגעגועים הביתה — לשיעור בהיסטוריה בו סיפר המפקד על הילד שלא ראה את אביו ארבע שנים בזמן המלחמה הגדולה. והילד הזה הוא אני, חתם המג"ד שביקש לתת פרופורציה לדברים.
יפתח במלעיל ביקש למסור סימני חיים כשהפקיד מספר טלפון בידי עיתונאים שחלפו על פניו ושעשו את דרכם חזרה לארץ. גם חבריו שהקדימו לצאת לחופשתם קיבלו על עצמם להתקשר ולמסור שהכול בסדר עם יקירם. הוא וחבריו ניזונו משמועות שהתרוצצו בשטח שלרוע המזל התבררו, במקרים רבים, כנכונות. יפתח שמע שיגאל, חבר ילדותו, נהרג בקרב בסואץ ושזה סופי. הוא ידע, כמו רבים אחרים שקיבוץ אחד בעמק שכל אחד־עשר מבניו. גדעון, בן אותו קיבוץ, חייל בפלוגה, קיבל פקודה לחזור הביתה ולא לשוב. בטח לא ישוב, רק חסר... יפתח לא ידע מה עלה בגורלו של עמוס, חברו הטוב ושכנו בקיבוץ. עמוס יצא למילואים שבועיים לפני 'פרוץ' לתעסוקה מבצעית בקו המעוזים.
שרק לא יבואו אלינו, אמר לו רסקין באחד הלילות כששמרו יחד בעמדה הקדמית, עם 'מסדר הנופלים' ועם 'הנה מוטלות גופותינו' ולא יספרו לנו על מגשי־כסף ולא על החשש מחורבן בית שלישי. לא רוצים, אמר אז רסקין, שישירו על יפי הבלורית וילהגו על מלח הארץ. לא צריך שירי רעות שנולדים בהיכלות הבוהמה תוך כדי לגימת עוד כוסית של ויסקי. שיעזבו אותנו 'מנשרים קלו'... ומ'צר לי עליך אחי יהונתן'. שיתביישו להם, רטן רסקין, שיתביישו וישתקו. שיעופו לנו מהעיניים. שלא יעזו להתגדל ולהתקדש ולהתמלא רחמים. גולדה בישלה דייסה. את זה לקחה, את זה לקחה ואותנו שכחה. ואז, ללא כל אזהרה מוקדמת שאג רסקין במלוא גרון: לא רוצים לישון רוצים להשתגע. מעמדת התצפית נענה לו בקרמן: ״משו־גע"! ״משו־גע"!
 
עשר שעות עשה יפתח במלעיל בדרכים. עשר שעות מהרגע שיצא מהמוצב ועד הרגע שפגש ביד רועדת את ידית דלת ביתו. עשר שעות של צעידה רגלית, של היטלטלות בנ.נ מקרטע, של נסיעה באוטובוס ובטרמפים. עשר שעות מתוך ארבעים ושמונה.
הוא פתח את הדלת, שממילא לא היתה נעולה מעולם ונכנס לבית שקט וחשוך. מירי לא היתה שם. הוא העלה אור בפינת האוכל וניגש לחדר בו ישנו שתי הבנות, הגדולה בת השלוש, הצעירה בת עשרה חודשים. הוא פשוט עמד וצפה בהן. אחר־כך רכן לעברן והעביר לטיפה רכה על פניהן. הוא לא הרגיש כשיהודית השכנה נכנסה.
״מירי אצל צילה", אמרה לו. צילה היא אשתו של עמוס עליו לא שמע דבר. הוא שמע על נפילת המעוזים שבאחד מהם נמצא עמוס כשהכול התחיל. על מוצב אחד סיפרו שמפקדו הצליח לחלץ את אנשיו ולהביאם בשלום לחבור עם כוחותינו. מירי לא ידעה על בואו הצפוי. היא השכיבה את הבנות ולאחר שהן נרדמו ביקשה מיהודית לשים אוזן והלכה לצילה.
יפתח עמד בעמדה, נשען על שקי החול הלחים, שמע את מכשיר הקשר שטרטר בעמדה שממול ואת בקרמן עונה בקוצר רוח מופגן: ״מתנשמת, נשמע היטב סוף!" וחזר לשחזר את כניסתו לביתם של צילה ועמוס. כבר כשחצה את הדשא בין שני הבתים שמע רחש דיבור של אנשים שהיו בבית. הוא פתח את הדלת וקפא לרגע על מקומו. החדר הקטן היה מלא אנשים. הוא ראה תמונה קבוצתית שאותה לא הצליח לפרק למרכיביה האנושיים. הוא ביקש להיעלם, להתפוגג. הוא הרגיש כאילו עליו להתנצל על קיומו ועל כניסתו הבלתי צפויה במדיו ובזקן הפרא שעיטר את פניו. היה לו נוח להסתתר מאחורי הזקן הזה שהבדיל בין לפני ואחרי. הוא הרגיש כזר שנקלע למקום לא לו. האנשים מהתמונה הקבוצתית קידמו את פניו בקריאות שמחה והפתעה אבל הוא לא קלט אותן.
עכשיו כשעמד בעמדה, אותה מבוכה שבה ופקדה אותו.
שניות אחדות לקח למירי לפלס דרך בין היושבים שמילאו גם את הרצפה, לחצות את החדר, להגיע אליו, לעטוף אותו בשתי ידיה ולהתרומם על קצות אצבעותיה כדי לפגוש את פניו. הוא כבר לא היה לבד. הוא הלך לאיבוד עם מירי. הם עמדו שם מובדלים לעצמם. שום דיבור לא בא ביניהם עד שמירי לחשה על אוזנו: ״הבוקר הודיעו... הוא הוכרז נעדר". עמוס בא ונעמד ביניהם.
מירי אמרה: ״בוא, נשב כמה דקות. אחר־כך נלך". הם פנו למקום בו ישבה מירי קודם. היושבים לצִדה צמצמו עצמם כדי לפנות מקום ליפתח. הוא הרגיש במבטים שנשלחו לעברו. היו שם חיוכים כבושים.
מישהי זרקה הערה על הזקָן: ״דווקא מתאים לך".
״תספר משהו", ביקשה, כמעט התחננה, חברה אחרת.
״מאיפה אתה מגיע"? ניסתה מישהי שישבה בצִדו השני של החדר שהיה כעזרת נשים שהתגנבו אליה שלושה גברים שישבו מכוּוצים, כאילו מתנצלים שהם כאן. יפתח היה מרוחק ושתק. הוא קם ודחק עצמו להתיישב לצִדה של צילה, מתחנן שיבואו המילים הנכונות, כאילו יש דבר כזה. צילה שאלה האם הוא שמע משהו מיגאל. יגאל היה חבר נעורים גם שלה.
״יגאל נהרג", הוא אמר לה ונדם. שנים אחר־כך אמרה לו צילה שהיא לא יכלה לסלוח לו על צמד המילים, ״יגאל נהרג". שאר הנוכחים המשיכו ללהג וסיפרו, בין השאר, מה ששמעו על החברים המגויסים ועל דן שלא הגיע ממנו שום אות חיים. אבל, הם הסבירו, בשלב הזה, כשחלפו למעלה מארבעים יום מאז יצאו כולם מהבית, אם היה קורה הרע מכול כבר היו מודיעים. דובר על שני זוגות שהודיעו על חתונה. מישהו, הוסיפה חברה ותיקה, הרי צריך להביא גם קצת שמחה בתשעה באב הזה. יושבי החדר בהו בחלל, או כבשו מבטם במקום מרוחק ככל הניתן למרות שזה קיבוץ וכולם מכירים את כשרונה הייחודי של אותה ותיקה להניח, תמיד, דברים שלא במקומם ושלא לעניין. סיפרו ליפתח על החבר'ה מה'נעורים' שכל הכבוד להם על התגייסותם להחזיק את המשק ולמלא את מקומם של המגויסים הרבים.
מירי אמרה: ״נלך".
יפתח שבעמדה חשב על כך שחברותיו לקיבוץ, שישבו בחדרם של צילה ועמוס, חיו את המלחמה בדרכן. הן חיפשו מקלט ומצאו אותו בהתכנסות כמו זו. היתה להן המלחמה שלהן. הן ניסו לשמור על עולמן שבתוך חודש עבר שינוי שעדיין מוקדם היה לעמוד על טיבו. הן ישבו שם ביחד, בצפיפות, בדחיסוּת קרובות אחת לשנייה ובכל זאת מובדלות כל אחת לעצמה. במשך היום הן עשו מאמץ עילאי לשמור על שִגרה שתבטיח שפיות. רובן עם ילדים קטנים שהיו חשופים לפנים המתוחות של המבוגרים שמסביבם. יש להם לילדים שאלות משלהם. ומגיע הלילה.
 
4
 
 
וכשמגיע הלילה אין לאן לברוח. כל אחת עם עצמה ולעצמה. בשעות היום כל אחת בעבודתה. בשעות אחרי הצהריים כל אחת עם ילדיה, ויש ערמה על הדשא. מישהי מכינה אייס קפה, אחרת פורסת עוגת שמרים שיצאה חמה מהתנור. ואז מתבייתת כל אחת לביתה עם ילדיה ואולי לחדר האוכל שמתעקש להפגין שִגרה ולהגיש ארוחת ערב לפני שעת האפלה.
בשעות הבוקר עוברת השמועה ששוב הגיעו למזכירות הקיבוץ אותם שניים במדי אלף מגוהצים. וכבר הם יוצאים מבניין המשרדים מלוּוים במזכיר הקיבוץ. אן דן דינו סופה לה... כן או לא, כן או לא... כל אחת נדבקת לחלון. על המדרכות נבלמים ההולכים מסומרים למקומם. במחסן הבגדים מעבירות שתי חברות ותיקות סדין לבן במעגלה, אוחזות בו כאילו היה דגל לבן. הילדים מתרוצצים בחצרות הגנים כאילו כל זה אינו נוגע בהם. במטבח מרתיחה בת כיתה י"א ביצים קשות לארוחת הערב. אף אחד עוד לא לימד אותה שאלה משמשות גם את האבלים ושהן גם זכר לחורבן. בשלושה בתים ספונות אלה שהעניין כבר לא נוגע בהן. הן כבר פגשו, כל אחת בתורה, את השניים המלווים במזכיר הקיבוץ. האחראית על הדואר מחלקת עכשיו לתאים מכתבים וגלויות. אף אחת כבר לא ממהרת לבדוק אם הגיע דואר עבורה. הן יודעות שאות החיים מגיע לפעמים אחרי... כמו אורו של הכוכב שמגיע אלינו שנים רבות אחרי שדעך וכבה. רק אחרי שכבר היה ברור לאן פני המבשרים ושהפור נפל, משתחררת אנחה כבושה אצל כל האחרות.
 
עכשיו לילה של סתיו. השמים מזילים דמעות של טל על הדשאים. מירי ויפתח עושים דרכם חבוקים מביתם של צילה ועמוס לעבר ביתם הסמוך. מירי מספרת שהבוקר הגיע צמד המבשרים המלווה במזכיר לביתם של צילה ועמוס. עד הבוקר עוד נאחזו בתקוות ובמשאלות לב. במשך ימים התגייסו חברים אחדים לסרוק ולעקוב אחרי כל תמונות השבויים שנאספו במשרד הביטחון. הגיעו לכל מי שהיה יכול אולי לשפוך אור על שהתרחש במעוז בו שהה עמוס. כך גם הגיעו אל שניים מאנשי המעוז שהצליחו למלט עצמם. אחד מהם ידע לספר שעמוס היה בנגמ"ש שאיתו פרצו מהמוצב. הנגמ"ש, הוא סיפר, נפגע מטיל נ.ט. אחרי זה הוסיף, לא ראיתי אותו יותר. יפתח שבעמדה חשב על המושג 'נעדר'. 'עמוס הוכרז נעדר'. אל תגידו איננו. אל תגידו בגת. אל תגידו נהרג. אל תבשרו בחוצות אשקלון. אל תגידו נפל. אל תגידו על במותיך חלל. בנות ישראל על שאול בכינה. צר לי עליך אחי עמוס. צר לי עליך יגאל. למה לכל הרוחות הייתי צריך להגיד לצילה: ״יגאל נהרג". מי מינה אותי להיות המבשר המצורע? בנות ישראל בכינה...
יפתח כבר הבין בלילה הראשון של החופשה שלעומת ימיהן ולילותיהן של צילה, שוש, מירי ושאר הבנות שבני זוגן יצאו באותו הלילה, שהוא וחבריו למוצב חיים במין פיקניק, אם לא סופרים את עשרים ימי הלחימה שקדמו להתיישבות בתנשמת, אבל את אלה כזכור הוחלט לא לספור ולא להזכיר. לזכור זה כבר לא תלוי בהחלטה. הנגמ"ש שבו נלכד עמוס כשניסה להימלט מהמעוז התחלף לו בנגמ"ש שחטף סאגר ושרק הוא ורסקין הצליחו להיחלץ ממנו. כשהוא הלך חבוק עם מירי הוא צבט את עצמו. אסור לו להפיל עליה את הסיפור הזה ולסבך אותה במראות הנגמ"ש שעלה באש ושל שני השורדים ממנו מהלכים במדבר, מנסים לאתר את חבריהם לכוח.
מירי שאלה: ״קרה משהו"?
יפתח אמר: ״קרו הרבה דברים מירי, אבל הם לא יבואו הלילה בינינו". הוא חלץ סוף־סוף את נעליו, פשט את מדיו, צרר אותם והשליכם אל מחוץ דלת הכניסה. כי המקום שאתה דורך עליו. הוא שטף את גופו והצטרף למירי שכבר חיכיתה לו במיטה בידיים מושטות.
 
פרישמן נכנס לעמדה. יפתח היה עדיין עם מירי, שבוי בין רגליה ובין ידיה. הוא לא נתן דעתו לשמש שכבר עלתה במעלות המזרח. כשפרישמן נגע בו מבלי משים הוא נרתע ואמר לו:
״הי, לא לימדו אותך לדפוק בדלת לפני שנכנסים"?
מי שדווקא שמח על כך שפרישמן נכנס לעמדה בשעת בוקר מוקדמת להחליף את יפתח במלעיל היה כרמל שהתעורר בבעתה ופחד שמא שמע פרישמן, שכנו לשפנייה, את הצעקה שצעק: השומר אחי אנוכי?
כל השעות, או שמא דקות בלבד, שקדמו לאותה צעקה היה כרמל נאבק עם רוח הקודש שריחפה מעליו, מנענעת כנפיים ותובעת ממנו דין וחשבון: לאן הוא נעלם? מה עוללת לו? אומרים לי שהיית קרוב אצלו, ששמרת את צעדיו, שהוא הלך אחריך במדבר ואתה היית לו צל. אחד העדים העיד לפני שהיית לו כאח... אין לך אח? יש לך רק אחות?... אתה מנסה להימלט מפני? עוד לא למדת מהפעם הקודמת שממני אי־אפשר לברוח, שהכול שקוף לפני?... הזהרתי אותך שלפתח חטאת רובץ אילך תשוקתו ואתה לא משלת בו. אני אומר לך שדמי אחיך צועקים אלי מן האדמה ואתה שותק. איזה עורך דין הציע לך לשמור על זכות השתיקה? החברים במטבח של גולדה החליטו לשתוק ואתה לא מפר החלטה של חברים?... אז שמע כרמל את עצמו צועק: ״השומר אחי אנוכי" ונבהל. בטוח היה שפרישמן חברו שמע את הצעקה ויתחיל לחקור אותו על איזה אח מדובר ומדוע הוא נרדם בשמירה. פרישמן בוודאי גם יסנוט בו על כך שהתנ"ך הזה, שלא מש מידיו, משתלט עכשיו גם על חלומותיו.
 
כרמל שכב בעיניים פקוחות, ניסה להסדיר את נשימתו ולהרחיק מעליו את שרידי החלום. מי שתפסה את מקומו של פרישמן, שכבר יצא למשמרת הבוקר שלו לשמור על אחיו היתה גלית — בתו הבכורה. היא נצמדה לאביה כשם שהיתה עושה בשנותיה הראשונות כשהיתה מתגנבת בלילה אל מיטתם, מתחפרת ביניהם ומסרקת את שיער החזה של אביה השעיר. עכשיו היו לגלית שאלות משלה:
האם המריבות שלה עם גיא אחיה הצעיר יכולות להיגמר רע כמו במקרה של קין והבל? הם למדו את הסיפור הזה בשיעור תורה והמורה אז נתנה להם, כשיעורי בית, שאלות שנראו לה שאלות לגדולים ולא לילדים כמוה. למשל, מדוע העדיף האלוהים את מנחתו של הבל על פני זו של קין? ומה זו מנחה בכלל ומהי אות קין? ולמה בכלל צריך לספר לילדים סיפור כזה? היא גם ביקשה לדעת למה לפני כמה לילות היא שמעה אותו ואת אימא רבים בקול רם ולמה אימא לא הסכימה שהם ילכו איתו לבית הכנסת בערב יום כיפור.
 
5
 
 
בקרמן דלה מהקומקום הצמוד שלו את שאריות הקפה. הוא עדיין קילל את מכשיר הקשר שהבהיר לו שבסך הכול חלפה שעה. נשארו עוד ארבע שעות. מאתיים וארבעים דקות. 14,400 שניות ובמילים, ארבע־עשר אלף וארבע מאות שניות למוטב בלבד.
 
״תעל הון מוסטפה", קרא בקרמן לעבר העמדה שעליה הוא אמור לצפות.
״למה אתה שם ואני כאן? אפשר ביחד. שעתיים אתה אצלי, שעתיים אני אצלך וחלס ארבע שעות. או אולי ניפגש באמצע הדרך, כמו שאומרים אצלנו. ככה כמו שאנחנו. רק שנינו. פרוקים מנשק. אני לא לראיס שלך אתה לא למפקד שלי. גם אותך לימדו שהמדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים ושכיתתו אתיהם לחרבות? בוא סחבי ונכריז ביחד: שברו את הכלים ולא משחקים".
 
בזמן שבקרמן ספר את השניות שנשארו עד לסיום משמרת הלילה שלו וניהל שיחות שלום עם המצרי, ניסה רסקין, ששמר בעמדה הקדמית, לספור את מספר הימים שעברו מאז 'אותו הלילה'.
אותו הלילה — כך הוא קרא ללילה בו חטף הנגמ"ש שלהם פגיעה ישירה. יפתח במלעיל שנוכח לדעת שמלבדו אין עם מי לדבר קרא לו למהר ולקפוץ מהכלי הבוער. רסקין הוכה בהלם והיסס. יפתח צעק והתחנן 'תקפוץ לפני שיהיה מאוחר מדי'. רסקין קפץ ונחבט בדופן הכלי. יפתח משך אותו אחריו ויחד הם נשכבו בחול במרחק של כעשרים מטר מהכלי שעכשיו כבר בער כולו והפיץ חום בלתי נסבל. הם התרוממו והתרחקו ככל שיכלו לפני שהאש תשיג אותם. את שני הנגמש"ים הנוספים של המחלקה הם לא ראו, שיערו שאלה הצליחו להיחלץ מגיא ההריגה ולהגיע לאיזה חוף מבטיח חיים. הם הרגישו נטושים, אבודים ובודדים. מסביבם רבצו מחופרות בחול חוליות של מצרים.
רסקין ניסה לשער כמה זמן הוא ויפתח ניסו להיבלע באדמה עליה רבצו עד שהוא לחש ליפתח שאין טעם לטמון את הראש בחול ושבסופו של דבר יאיר היום ועוד שניים ייתווספו לרשימת השבויים, במקרה הטוב. הם התחילו לזחול בלי לדעת לאן אבל ידעו למה. אחרי שזחלו מרחק שנראה להם כמאה מטר רסקין אמר ליפתח שאם הם ימשיכו כך הם לא יגיעו לשום מקום. יפתח אמר לו: ״אפשר לחשוב שכעת אנחנו באיזה מקום", רסקין קינא בקור הרוח ובהומור שיפתח הצליח להביא למקום ההוא.
״קדימה ממשיכים", אמר יפתח והמשיך לזחול. רסקין נאחז בחול ולא הצליח להביא עצמו להמשיך לזחול. הוא היה מותש. הרגל שנחבטה בזמן הקפיצה מהנגמ"ש סירבה לשתף פעולה. כוחותיו אזלו, הוא הפך אדיש ולא מצא טעם בהמשך הזחילה. יפתח שהמשיך להתקדם הרגיש שהוא לבדו, שרסקין לא לצִדו. הוא חזר לאחור ושאל אותו למה אינו ממשיך. רסקין אמר שאין לו כוח יותר וביקש שיניח לו ושימשיך לבדו. יפתח בעט בו במיטב כוחו, רצה להזכיר לו שיש לו ילדה ואישה בבית. הבעיטה עשתה את שלה ויותר ממנה התזכורת. הם החליפו תפקידים כשרסקין הציע למהר.
״למהר לאן"? שאל יפתח כאילו שכח שרק לפני רגע היה זה הוא שהאיץ בו להמשיך.
רסקין הציע שהם יעברו להליכה. כך לפחות יהיה להם סיכוי להתרחק מהמקום הארור ההוא ואולי גם לאתר את שני הכלים האחרים. יפתח קיבל את ההצעה ברצון. ״המצרים ודאי הלכו לישון ובחושך מצרים הזה לא יעלו בדעתם ששני הצללים המהלכים הם מהבחורים של גולדה".
הם המשיכו ללכת. חיפשו כוכבים בשמים וניסו לתת בדרך סימנים כדי שיידעו אם אינם הולכים במעגל שיחזיר אותם לנקודת המוצא. הם ידעו שזה מה שקורה לעתים קרובות במצב בו נמצאו. הם המשיכו ללכת עד אותו רגע בו רסקין נעמד וביקש מיפתח לעצור.
יפתח שאל האם הם נשארים באותו המקום. רסקין חשש שיפתח ישוב לבעוט בו ולכן ביקש ממנו שיהיה רגע בשקט וייתן להריח. יפתח היה בטוח שחברו איבד את מעט השפיות שעדיין נותרה בו ושאל מה הוא מבקש להריח.
״אתה בטח מריח את עצמך", אמר לו יפתח. ״אתה מריח כתפוח אדמה מפויח שהיינו צולים במדורת הקומזיץ".
רסקין ענה שהוא לא מהפלמ"ח וביקש מיפתח שלא יתחיל עכשיו עם הנוסטלגיה המשקרת. ״אני מריח", התעקש רסקין. הם ירדו במקום. רסקין ביקש מיפתח שיהיה רגע בשקט כאילו השקט יאפשר לו להיטיב להריח.
״אני מריח אותו", הוא אמר ליפתח ששאל אותו אם הוא 'התגלגל לכלב' הלילה.
רסקין התחנן לשקט. הוא היה משוכנע שהוא מריח את בקרמן. לצעוק, אי־אפשר היה כמובן לכן הוא לחש: בקר...?
באותו רגע התרוממו מאחורי קפל קרקע והתגלו לפניהם בקרמן ודודיק, מפקד המחלקה.
רסקין התבלבל בספירה. הוא לא הצליח לזכור מתי התרחש אותו הלילה וכמה זמן עבר מאז. אבל את אירועי אותו לילה הוא זכר. הוא חש את חום הנגמ"ש הבוער. את טעם החול בפה. את קור האדמה שעליה רבצו. את הלחישות של המצרים שעליהם כמעט ודרכו בדרכם. הוא ביקש שלא לזכור את רגעי הייאוש ואת אותם רגעים בהם אחז בו השיתוק והוא החליט לוותר. אבל הזיכרון לא עשה לו הנחות. ההחלטה לשתוק וכביכול למחוק את קורות הימים שקדמו להתיישבות בתנשמת נראתה לו עכשיו מגוחכת. אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי לשתוק. אני לא יכול למנוע מעצמי לחזור לאותו הלילה גם אם הייתי רוצה בכך. אף אחד לא ימנע ממני לשתף את שוש כשאצא לחופשה הראשונה שלי. מעניין אם יפתח, שחזר עכשיו מהבית, סיפר למירי אשתו. אני גם מוכרח לברר איתו האם אכן היה לו ברור שארבעת האחרים שהיו איתנו בנגמ"ש נהרגו.
 
רסקין לא ידע על ההתרחשות שקדמה לפעולת החילוץ שלו ושל יפתח. כשנותק הקשר עם הנגמ"ש שלהם שני הכלים האחרים התקדמו עד לסוללת עפר שהציעה להם מחסה. משם הם צפו בנגמ"ש העולה באש. בקרמן אמר לחבריו שמוכרחים לחזור לשם, לבדוק אם יש ניצולים ולחלץ אותם. היתה דממה. איש לא חשב שהוא מסוגל, רגע אחרי שהם מילטו עצמם, לחזור לגיא ההריגה ההוא. בקרמן קפץ מהנגמ"ש. חבריו ניסו לעכב בעדו. הם צעקו עליו: 'משוגע'! אין סיכוי שמישהו שרד שם. אף אחד לא קם, איש מהם לא נטה לעזוב את סוללת העפר שהציעה מחסה. כרמל שאל את בקרמן אם הוא באמת מאמין. בקרמן ענה לו שזו לא שאלה של אמונה. צריך אדם שיתגבר כארי... היו מהם שניסו לטעון שהצו המורה שלא להשאיר פצועים בשטח אינו רלוונטי במקרה הזה. היו חילופי דברים בטונים הולכים וגוברים. היה מי שניסה למשוך בכוח את בקרמן חזרה לנגמ"ש. אחרים פשוט הורידו את הראש ושתקו.
דודיק הרשע ירד מהנגמ"ש שלו, ניגש לבקרמן ואמר לו: ״בוא, נלך".
 
6
 
 
כשבקרמן גלש במורד הדיונה ושאג במיטב קולו ״משו־גע"! ״משו־גע"! היה ברור לכולם שהסתיימה משמרת הלילה ומתחיל יום חדש. לא היתה בידיעה זו שום בשורה. מה שהיה הוא מה שיהיה. אין חדש תחת השמש שהגיחה מהמזרח. ממלכת הלילה פינתה עצמה ואת מקומה ירשה ממלכת היום.
לאט־לאט התבהרה התמונה שבשעות הארוכות של הלילה נבלעה בחשכה. קווי המתאר של המוצב חשפו עצמם. צהוב. הרבה צהוב בעיניים. הרבה חול כחול הזה שעל שפת הים. דיונה שפרסה עצמה כפרסה אליפטית מפולשת לצפון שממנו צפויה להגיע הרעה בדמותם של מפקדים טורדניים או כתבים שמצווים להעביר לעורף כתבות על יום אחד בחיי מילואימניקים, שדומה עליהם כאילו עלו להתיישבות חדשה מעבר לתעלת סואץ ומעבר לאזור החיץ החקלאי, שרומנטיקנים למיניהם החליטו להחזיר עטרה ליושנה ולקרוא לאזור — ארץ גושן. בעזרת השם, חשבו אותם מוקירי המקרא, לתת משמעות היסטורית לנוכחות של אנשי מוצב תנשמת במקום.
בתוך סוללת הדיונה הושתלו השפניות שהיו למחסה יום ולילה לאנשי המקום. קשתות של יציקת ברזל הונחו על פני החול הטובעני ועליהם הוערמו שקי חול כדי להציע אשליית קורת גג ואשליית מגן מפני כוונות זדון של אויב. במבט מלמטה נראו פתחי השפניות כאילו היו נקרות חצובות בסלע ובהן מקננות יונים הומיות או שבצִלן חוסים שפני הסלע. במעלה הסוללות הוטבעו עמדות השמירה שדופנו גם הן בשקי חול. בצמוד לעמדה המזרחית נמתחה יריעת ברזנט על ארבעה מוטות ברזל כדי לטפח את אשליית חוף הים שסוכת המציל מבטיחה בו את שלום המתרחצים. במרכז המוצב הונפה רשת הסוואה כדי לשמש קורת גג למטבח, לחדר האוכל ולמועדון. מין פטה מורגנה של מרכז קהילתי. רשת ההסוואה הזו קלטה בין חוטיה קליפות תפוחי אדמה, פיסות נייר טואלט וקרעי עיתונים שכל משב רוח קליל הניד אותם כמו מובייל המתוח מעל מיטת תינוק. ערמות של קופסאות שימורים הלכו והצטברו במקום. איש לא שאל את אנשי המקום להעדפותיהם הקולינריות, שמצִדם שמחו לחזור לימי ילדותם ובנו — משימורי הסרדינים, התירס והחלבה — מגדלים, טירות וגשרים כאלה שהיו בונים מהקוביות הנרדמות שהיו מסודרות בסל בגן הילדים שלהם. כמה שקי תפוחי אדמה הפיצו ריח ריקבון ומצבורי שקיות לחם שעובש אחז בהם ובישר שכבר מזמן פג תוקפם, היו פזורים בכל פינה. רצפת החול היתה מנומרת בבדלי סיגריות וריח של קפה חרוך הכה בנחיריים.
את המוצב חצה פלג מים שנמשך מאיזה תעלת מים רחוקה וביקש להציע למקום גיוון כלשהו שישבור את הנוף המלנכולי. במימיו הרדודים שייט ברווז בודד שנקלע למקום שלא בטובתו.
החצר האחורית של המוצב דמתה לשערו האחורי של ספר שבמילים ספורות ובשורות קצובות ביקש להעיד על המסופר בו: חבילות של שקי חול. קונצרטינות של חוטי תיל. ברזלי זווית. ארגזי תחמושת שבורים. זבילי פגזים. תרמילי פגזים שבמקומות רחוקים היו לאגרטלים שהחזיקו קוצים. ג'ריקנים שחורים שבהם נאגרו מים ששימשו טרף קל לקרני השמש. פחים של שמן רובים שהפיצו ריח חזק שהקהה במשהו את ריח השתן שמשך אליו להקות של זבובים.
 
יפתח ניסה להבין איך לא הרגיש שהלילה שקע, השמש זרחה והיום האיר. איך הבוקר הזה לא היה כלל בתוכנית שלו כיוון שהוא היה עדיין עם מירי במעשה האהבה שכמוהו לא ידע זמן רב... גם לפנות בוקר, אחרי שינה של שעות מעטות, מירי התרפקה עליו והזמינה אותו להמשך הדואט. אלא שכאן בעמדה במקום מירי הוא קיבל את פרישמן שבא להחליף אותו בשמירה. מנוול הפרישמן הזה. עוד לא קרה בתולדות המקום שמישהו יראה בזה שבא להחליף אותו בעמדה גזלן ולא גואל.
בקרמן ורסקין שהשתהו עדיין בפינת המטבח, דלו מהסיר הגדול את שאריות הקפה ניערו מעליהם את רסיסי הלילה ופנו כזוג של מאחרים בנשף לשפנייה שלהם לנסות להתל בשעת בוקר זו באמצעות נמנום שינגוס, במשהו לפחות, מהיום הארוך הרובץ לפתחם.
 
7
 
 
כחברים ותיקים חלקו רסקי ובקר את אותה שפנייה. תחילת חברותם בתקופה שבקרמן הגיע לארץ עם הוריו ב"עליית גומולקה" והצטרף לכיתה ו' בבית הספר ע"ש א.ד.גורדון שבגבעתיים, הכיתה בה למד דן רסקין. יחד הם המשיכו לתיכון שגם הוא נשא את שמו של אחד ממנהיגי תנועת הפועלים. הם לבשו את החולצה הכחולה עם השרוך האדום כחברים באותה תנועת נוער וממנה המשיכו למסלול הצבאי, שכלל שירות בנחל המוצנח שהבטיח להם בהמשך השתתפות כחיילי מילואים בכל מלחמה אפשרית. המלחמה הנוכחית, זו שהביאה אותם עד הלום היתה השלישית בה נטלו חלק. 'אתה ואני והמלחמה הבאה' קידם בקר את רסקי כשנקראו במוצאי יום כיפור. 'פעם שלישית גלידה' החזיר לו רסקי בדרכו.
 
הם עמדו עכשיו בפתח השפנייה שלהם. בקרמן משך באוזנו הימנית, תנועה שהיה מרבה לחזור עליה. רסקין תמיד העיר לו שאוזניו גם כך ארוכות מספיק ותמיד גם הוסיף להערה את השאלה: סבתא, למה יש לך אוזניים ארוכות כל־כך? במקרה הזה השיב בקרמן, ״כדי שאוכל לצלצל בפעמון לפני שאני נכנס לקובה המשותפת שלנו... ניכנס"?
להיכנס ולצאת מהשפנייה ניתן היה רק בשכיבה. הם נשכבו על הגב ובתנועה משולבת של הישענות על מרפקים והרמת הישבן גררו עצמם לתוך השפנייה עד שמצאו מנוחה נכונה. בקרמן שב ומשך באוזנו הימנית כאילו ביקש לכבות את האור. רסקין ניסה להסביר לו שאם לא יפסיק לזלול משימורי החלבה, אחריתו תהיה כשל פו הדוב שנתקע עם כרסו בפתח מאורתו של השפן לאחר שחיסל חבית שלמה של דבש. בקרמן כתגובה אמר שמישהו מנסה לישון במיטה שלו וליווה את אמירתו במרפק שביקש להחזיר את חברו לחלקו במיטתם המשותפת.
שוכני השפנייה חוו אינטימיות שתנאי המקום כפו עליהם. רסקין טען שאם השהות בתנשמת תימשך לאורך ימים רבים הרי שזמן המיטה המשותף שלו ושל בקרמן יעלה על זה של שוש ושלו. הוא חשב לנסות ולברר עם חברו, פעם נוספת, מה מעכב בעדו ביצירת קשר ויחסים עם נשים, אבל מהר מאוד הבין שהוא מדבר עם עצמו. בקרמן סובב אליו את גבו ונרדם.
 
רסקין נשאר עם עצמו. רגליו חרגו משטח השיפוט של השפנייה. הוא היה גבוה וארוך רגליים. גבר מצודד ששמו יצא לתהילה בין הבנות. כשהיו בשביעית בקרמן טען שחברו שימש מודל לאיין רנד כשכתבה את ״מרד הנפילים" שלה, ספר פולחן של בני הנעורים באותה תקופה. רסקין שגדל בגבעתיים האדומה והיה משוכנע שהוא סוציאליסט לתפארת שמאמין במעמד הפועלים, התקומם על הניסיון לקשור אותו לספר שמקדש ערכים קפיטליסטים ומקנה זכות קדימה לאדם החזק, המוכשר והעשיר. זה לא מנע ממנו ללמוד ארכיטקטורה ולהיות לאדריכל מצליח ממש כגיבור אותו ספר.
לאחר שהבין שאין עם מי לדבר ושלדבֵּר עם עצמו כבר דיבר מספיק במשך הלילה, נרדם גם הוא.
שנתו היתה טרופה ומיטלטלת. להבות של אש הקיפו אותו ואחזו בשולי מכנסיו. זיעה קרה ניגרה מכול גופו. הוא ניסה ללא הצלחה לקום ולעמוד. משהו סימר אותו למקומו. כשכבר הצליח לקום הוא צנח מגובה רב ושקע בברכת חול עמוקה וטובענית. הוא שחה בשארית כוחו מנסה להגיע ולאחוז בשולי הברכה אך הדבר לא עלה בידו. כל אימת שהיה נדמה לו שהוא מגיע לחוף מבטחים היו ידיו חופנות חול והוא שב ושקע בו. הוא שמע קולות שהגיעו אליו מרחוק. 'אל תשאיר אותי לבד', 'קח אותי איתך', 'גם אני רוצה הביתה', 'שכחו אותנו, אימא', 'אני לא יכול יותר', 'תכבו את האש הזו', 'תביאו מים, אני חייב לשתות'. הקולות האלה לא הרפו ממנו. הוא ניסה לאטום את אוזניו עד שבסופו של דבר השתרר שקט מוחלט. שקט וחושך. הוא גישש ביד אחרי מתג החשמל בניסיון לגרש מעל פניו את החושך. אבל החושך לא גורש והוא ניסה לגשש את דרכו בהליכה אִטית ומהוססת כשידיו הולכות לפניו להבטיח שלא יכנס עם ראשו בקיר האימתני שניצב לפניו. כוחו הלך ודל. הוא ניסה להמשיך ולהתקדם אבל עכשיו הרגיש שמישהו מאחוריו אוחז בחגורתו ומושך אותו לאחור. בשארית כוחו הוא ניער מעליו את האויב שמאחוריו, המשיך להתקדם עוד מטרים ספורים ואז התמוטט. הוא נשכב על האדמה וקרא לאימא שתבוא ותכסה אותו כמו בימים הרחוקים. אימא ניצבה לצִדו, ליטפה את פניו, אספה את השמיכה שנשמטה ממיטתו, שבה וכיסתה והרגיעה אותו שזה רק חלום רע שהוא חלם. "תמשיך לישון", היא אמרה ויצאה מן החדר. ושוב הוא היה לבד. נחש שפיפון זחל על גחונו למקום בו שכב, מתנשף משמיע קולות של שריקה. עיני השפיפון היו בורקות ומטילות אימה. רגל נעולה בנעל צנחנים ניצבה לפתע בינו לבין החיה המתפתלת לכיוונו ובבעיטה נחושה אחת רוצצה את ראש הנחש.
״רסקי, תתעורר צריך לרדת לארוחת הבוקר", טלטל בקרמן את שכנו לשפנייה.
רסקין שזה עתה נרגע לאחר שהוסר מעליו איום הנחש, עדיין היה שבוי בקורי השינה שטווה סביבו ואמר, מבלי לדעת למי, ״תהיה בשקט ותן להריח".
בקרמן הבין שחברו עדיין שבוי בחלומו, שב וטלטל אותו וביקש שיועיל לחזור לעולם האמת.
רסקין פתח סוף־סוף עין תורנית, התבונן בבקרמן ואמר:
״ידעתי שאני מריח אותך. ידעתי שתגיע".
 
 
8
 
 
בשעה שבקרמן השלים שעות שינה אחרי ליל השמירה הארוך וכשרסקין שב וחזר בחלומו ל'אותו הלילה', ניגש דודיק הרשע להעיר את כרמל תורן המטבח לאותו היום. כרמל לא שעה ללחישתו של דודיק שהעלה את עוצמת קולו וקרא לתוך השפנייה: ״כרמל קום, אתה תורן מטבח היום". כיוון שכרמל לא הגיב, ניסה דודיק לשוות לקולו טון של פקודה:
״כרמל, קום"!
״עוד רגע", התחנן כרמל.
״לא רגע. עכשיו ומיד"! ציווה דודיק והוסיף משיכה ברגלו.
״רשע, למה תכה רעך? הלהרגני אתה אומר כמו שהרגת את המצרי"?
״די כבר עם פסוקי היום שלך. קום! יזהר, המ"מ הקודם שלכם, ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".
״תעשה טובה, רק תעמיד לי את הסיר הגדול עם מים על האש", ביקש כרמל.
דודיק הרשע עשה את הטובה שביקש כרמל שנחלץ עכשיו מן השפנייה, נעמד בפתחה והכריז: ״ברוך שלא עשני מפקד".
 
דודיק לא היה יכול לדעת שהתגוששות המילולית הקצרה שניהל עם כרמל לא היתה תוצאה של איזו התפנקות בוקר של מי שמסרב לעזוב את מרבצו הנעים והחם ולהמירו בסירים, במחבתות ובסכיני החיתוך. הוא לא ידע שגלית בתו של כרמל חברה לאביה לפנות בוקר והפנתה אליו צרור שאלות שלא היית מאמין שאלה שאלות של ילדה בת שמונה.
כרמל ספג את שאלותיה ולא ידע מה ישיב. האם ניתן ונכון ללמד את בתו שלשאלות הגדולות והקשות של החיים אין תשובות או לפחות התשובות אינן מספיק טובות. ומה יענה לה על שאלותיה של המורה על סיפור קין והבל? האם ינסה להסביר לה שהסיפורים שאנו מספרים וקוראים כולל סיפורי התורה מבקשים לספר את סיפורם של בני האדם כפי שהם. קנאים, תחרותיים, מבקשי נקם, מפחדים, מתאכזבים, מתאכזרים ומלבי שנאה לא פחות משהם מספרים סיפור של אהבה. האם יפנה אותה לנאמר בבראשית שיצר לב האדם רע מנעוריו? ולאן יוליך את מבוכתו מהבת ששומעת על משכבה בלילות את הוריה מתקוטטים ומטיחים זה בזו דברים של כעס. מה יגיד לבת שעושה צעדי חיים ראשונים וכבר מגלה שאימא ואבא כבר לא? הוא רצה לומר לבתו שהוא בטוח שהיא וגיא יהיו לידידים ויאהבו זה את זו חרף המריבות הקטנות שהם רבים מדי פעם. הוא גם רצה לומר לה שאימא והוא אוהבים אותה מאוד אבל דודיק הרשע התעקש להחזיר אותו למציאות ולשולחו לעבודת המטבח.
 
דודיק התיישב בפתח השפנייה שלו ומשך מתרמילו את הספר שארז ברגע האחרון לפני שיצא להית'רו לתפוס את המטוס הראשון שיצא מלונדון לארץ, למחרת יום הכיפורים. הוא רץ לשדה התעופה בהתניה פאבלובית. רגשי האשמה שלו עבדו שעות נוספות על כך שכולם (כולם?) שם נלחמים על הבית (על הבית?) והוא יושב לו על סיר הבשר הלונדוני, כוסס ציפורניים, ומנסה, ללא הצלחה, להסביר לג'סי חברתו מדוע הוא חייב (חייב?) לטוס לארץ. עכשיו ג'סי שם, ההרצאות מתקיימות כסדרן, ה-B.B.C מדווח בניכור אירוני על המהלכים המדיניים במזרח התיכון, והוא תקוע פה, מנהל מלחמת פסוקים עם כרמל שצריך לקום לתורנות המטבח.
הוא קיבל את הפיקוד על החבורה הזו ברפידים, לאחר שבמשך שלושה ימים נשלח מכאן לשם ואיש לא ידע מה בדיוק לעשות בו. עשרים ושישה הם היו כשיצאו בפיקודו, אחרי כמה ימים של המתנה, וצורפו לכוח שחצה את התעלה ופנה צפונה לעבר איסמעליה. עשרים הם הגיעו לתנשמת, המקום בו נטו אוהליהם ובנו את שפניותיהם.
עד מהרה למד דודיק ששבעה מתוך אנשי המחלקה הם חבורה הומוגנית שהולכת יחד שנים רבות ושברזומה שלהם כבר רשומות שתי מלחמות קודמות. הוא זיהה שיש להם קודים משלהם ומילון מונחים שזר לא יבין. הוא קלט שיש ביניהם חלוקת תפקידים שהופנמו במהלך השנים ושיש להם סיפורים שהם מספרים לעצמם שוב ושוב. לחבורה הזו צורפו כמה חבר'ה צעירים שלא היה ברור מהיכן באו ולהיכן התכוונו להגיע. חבורת הוותיקים קלטה אותם כילדים שנמסרו על־ידי המוסדות למשפחה אומנת. הם נראו כטלאים שהוטלאו על מכנסי ג'ינס משופשפים כהלכה. אנשי החבורה עברו את גיל השלושים. להוציא את בקרמן, כולם נשואים פלוס. למסופחים הצעירים הם קראו, כאילו ממרום גילם המתקדם, 'ילדים' או 'אפרוחים' למרות שהפרש הגיל ביניהם היה בסך הכול חמש או שש שנים.
כרמל מחבורת הוותיקים קידם את פניו של דודיק, לאחר שזה הציג עצמו לפניהם כמפקד המחלקה, ואמר לו: ״שמלה לך, קצין תהיה לנו" ומיד הוסיף שמעתה שמו בישראל יהיה: 'דודיק הרשע'.
דודיק בן העשרים ושבע קיבל מלגה לדוקטורט ב-LSE, האוניברסיטה היוקרתית של לונדון. הוא למד יחסים בינלאומיים. הדוקטורט שלו עסק במאבקים בין המעצמות על השליטה בתעלת סואץ. כמה אני רחוק, חשב לעצמו, מגן העדן האקדמי ומכתיבת הדוקטורט הזה דווקא כשאני כה קרוב לתעלה. הוא פתח את הספר במקום המסומן, התחמש במרקר והתחיל לקרוא. מהר מאוד הוא קלט שעיניו משוטטות בין המילים, המשפטים והפסקאות, אבל הוא בכלל במקום אחר.
 
כשסירב כרמל לקום הבוקר לתורנות שלו ושאל את דודיק 'הלהרגני אתה אומר כמו שהרגת את המצרי'? היה ברור לשניהם, שהפעם, לא היה זה ציטוט בעלמא. כרמל ידע, וכנראה ידע תמיד, שהשנייה שבה הקדים דודיק את המצרי שכבר שׂם אותו על הכוונת, היא השנייה שאפשרה לו להמשיך לצטט ללא הכרה ולקטר על הרשע שקטע את שנתו.
כרמל ודודיק היו גם שותפים לסוד עלום שרבץ ביניהם. כל אימת שהיו מזדמנים ביחד היה אותו הסוד מתעקש ללוות אותם ולהנכיח עצמו. אבל הם לא נתנו לו פתחון פה והמשיכו לשתוק אותו.
את החמישה שנהרגו ואת חנן הפצוע שמאושפז עכשיו באיכילוב דודיק לא ממש הספיק להכיר. 'קיבלתי לאחריותי עשרים ושישה והבאתי לכאן רק עשרים', האשים את עצמו.
 
עכשיו כשהספר בידו הוא ניסה להמיר את ההוויה הקרתנית של הלא־מקום הזה להוויה הלונדונית. לקמפוס הירוק והיוקרתי ולג'סי, הגויה הכשרה, ממנה ניתק עצמו לפני ארבעים וארבעה ימים. הוא התחיל להכיר מקרוב את אנשי המחלקה ואף גילה סימני התעניינות בהם וביחסים שביניהם.
בימים האחרונים הוא הטריד עצמו בשאלה: מה אני עושה פה בכלל? הקרבות הסתיימו, את חלקי במאמץ המלחמה נתתי, אבל עכשיו אני מיותר פה. מפסיד ימי לימוד יקרים ואם הסיפור הזה יימשך, והוא יימשך, אני עלול לסכן את המלגה שלי. האנגלים הרי לא יגלו שום התחשבות בגחמות הציוניות של הדוקטורנט הישראלי... וג'סי?
כבר ימים הוא מהרהר באפשרות לגשת למג"ד ולהסביר לו שהוא חייב לחזור ושבעצם הוא די מיותר כאן.
 
״דודיק"! קרא כרמל לעברו, ״זו קריאה שלישית ואחרונה לארוחת הבוקר".
 
9
 
 
דודיק מסתבר, היה שקוע בעצמו ולא שמע שכבר פעמיים קראו לו לרדת לארוחת הבוקר. כשנכנס למטבח כבר היו כמעט כולם יישובים, כל אחד במושב שאִלתר לעצמו מארגזי תחמושת ריקים, מסירים הפוכים על פיהם, מבלון גז ריק, משק תפוחי־אדמה ומשקי חול מלאים. כרמל טיגן ביצים, ספיישל לכל אחד על פי בקשתו. למעשה הוא כבר לא היה צריך לעבור בין היישובים ולקחת הזמנות. שבוע אחרי יום העלייה לתנשמת הוא טרח לרשום על לוח קרטון הוראות קבע. רסקין: חביתה מעושרת בבצל. פרישמן: מקושקשת עם בצל. יפתח: עין הפוכה. דודיק: מקושקשת עם גבינה צהובה אם יש. כרמל: מקושקשת מטוגנת כהלכה ולא נוזלית חלילה. שאולי: עין הפוכה רק להרף עין כך שדקירת מזלג תביא להתפרצות של הצהוב. בקרמן: ביצה בקן.
באחד הימים הסביר כרמל לבקרמן שעל פי סוג ואופי החביתה או הביצייה שנוהג אדם לאכול אפשר לנתח את אופיו, כפי שעושים בקריאת כף־היד או בגרפולוגיה.
״ביציולוג כרמל חייק", גיחך בקרמן, ״אולי תרשום פטנט ותפתח קליניקה".
״אתה יכול לצחוק, אבל אני מתכוון לפתח שיטה לניתוח האישיות גם על פי נוהגי שתיית הקפה. תשים פעם לב איך כל אחד קנאי לדיוק ללא פשרות וללא קיצורי דרך בקפה שמכינים לו. מה נראה לך? שקוקטייל של שחור ונס זה רק עניין של טעם?"
 
אחרון הנכנסים לסעוד היה, כרגיל, שאולי החובש עם המסטינג בידו. כל בוקר, לאחר שחילץ עצמו מהשפנייה היו לו סידורים עם הקב"ה. לאחר שהתעטף ואמר, לחש, הודה, בירך, קד, הניח של יד ושל ראש, קיפל והחזיר, הוא לקח את המסטיג ואמר: ״בוא כלי קודש, הולכים לאכול".
כשנכנס שאולי עם המסטינג בידו קידם כרמל את פניו בדבר תורה: ״אל תאמר אי־אפשי לבשל גדי בחלב אמו, אפשי ואפשי, אלא מה אעשה והקדוש־ברוך־הוא גזר עלי".
״אפשי עכשיו לקבל את העין ההפוכה שלי"? החזיר אותו שאולי לכאן ולעכשיו. בקרמן שהתפעל מהביטוי 'אפשי' פנה לכרמל, ״אפשי תפרש לנו דברך"?
״אי־אפשי כרגע", אמר לו כרמל, ״מחשש שלא אקפיד להפוך את העין של שאולי ברגע הנכון. תיגש אלי אחרי שאסיים להאביס את הרעבים".
 
היה זה כרמל שכבר למחרת שמחת תורה הודיע בגלויה לאחותו שתתכונן לשלוח עבורו חנוכיות, נרות וסביבונים. עכשיו כשהוא עלה לעמדת התצפית להביא לפרישמן את ארוחת הבוקר שלו, הוא סיפר לו על כך. פרישמן שאל אותו מה רע ברעשנים, במסכות ובאוזני המן והוסיף לדבריו גם עיטור מוסיקלי ושר: ״אני משה דיין/ וזית בגדַי/ צווי קריאה פתוחים שלחתי/ לכל ילדַי".
האנשים שסיימו לאכול את ארוחת הבוקר, מיהרו לצאת ולהקשיב. כרמל דבק בחנוכה ושר לפרישמן על ״המצרי שלח בגופו של חנן/ גוש של עופרת יצוקה/ גוש של עופרת חמה/ יודעים אתם לכבוד מה?/ יודעים אתם לכבוד מה? אני לא יודע מודה באשמה".
המאזינים שעמדו למטה, מתחת לסוללה עליה מוקמה העמדה, הגיבו במחיאות כפיים ובקריאות: ״עוד ה־פעם! עוד ה־פעם"! כרמל נענה להזמנה והמשיך: ״גולדה'לה אופה קטנה/ יש לה גנרלים/ כל היום אותם היא לשה/ לשה בידיים. היא אופה עוגות חלות וגם לחם/ הוי הוי/ הכול נהפך לפחם".
״בראוו! בראוו"! עודדו החבר'ה מלמטה. כרמל נכנס לטרנס וביקש להוביל את פרישמן ברונדו לצלילי כך הולכים השותלים.
״מה זה", שאל פרישמן, ״עברנו לט"ו בשבט"?
״כן, כן" הזכיר לו כרמל, ״בטו־טו־טו־טו/ שהערבים ימותו".
״ו..." משך פרישמן שאגה, ״תעלת סואץ/ עולה באש. תעלת סואץ\ עולה באש".
למטה לחש רסקין לדודיק על האגדות שסופרו שאם רק יעזו המצרים אנחנו נשלח אש ונדליק את כל התעלה. כלפי מעלה לעברו של פרישמן הוא קרא ״טוב פרישמן, טוב".
דודיק קרא לעברם של כרמל ופרישמן: ״מה זה שם למעלה, פסטיבל שירי ילדים"? והוסיף: ״פרישמן, כדאי שבכל זאת תצפה".
פרישמן קרץ לכרמל ושניהם פצחו במלוא גרון: ״עין לציון צופייה".
כרמל הכריז: ״תם הטקס! אפשר להוריד כובעים, אפשר לעשן". לפרישמן הוא אמר:"תאכל, חבל, המקושקשת מתקררת. עשיתי לך אותה עם בצל כמו שאתה אוהב".
 
... ״תגיד", שאל פרישמן את כרמל, ״איך זה שכולנו פה מספרים על הנשים או על החברות שלנו ואתה ככה, כאילו כלום? למה אתה שותק את עצמך ומסתתר מאחורי פסוקים ושירי ילדים"?
כרמל הופתע. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו ואמר לפרישמן: ״סייג לחוכמה שתיקה. והמשכיל בעת הזו יידום".
״תפסיק כבר לשחק מחבואים. די עם הפסוקים", התחנן פרישמן.
״זה לא פשוט", הודה כרמל, ״ולא לעכשיו".
פרישמן חשב להגיב בדרכו של כרמל ולומר 'אם לא עכשיו אימתי'? אבל שתק. לא היתה לו שום כוונה לפגוע בכרמל שהבטיח שבהזדמנות אחרת, כי עכשיו מחכים לו הכלים והסירים במטבח.
נחבא אל הכלים, חשב פרישמן. תמיד יש לו פסוק לכל מצב. אנחנו כולנו משחקים כאן את עצמנו. רק כביכול אנחנו שקופים זה לזה. אחרי שצברנו כל־כך הרבה שעות משותפות נדמה לנו שאנחנו באמת יודעים אחד את השני, כאילו אין סודות בחברה כמו שנהגנו לומר כשהיינו ילדים. כבר למדנו, רק אתה מריח איקליפטוס ואתה עובר למוד אחר של החיים. כאילו כל החיים הם מסטינג, אלונקה, שק שינה, שמירות, מארבים, צווי קריאה, יעד מבוצר. מסתתרים מאחורי צבעי הסוואה, מאחורי מדים ספוגי זיעה. טומנים ראש בתוך שוחה, תופסים מחסה מאחורי תלולית. חבורה של גברים שמשאירים מאחור את האזרחות; בית, אישה, ילדים, יום עבודה, חשבון עובר ושב, מריבת שכנים, שטיפת כלים, חביתה עם סלט ירקות, שיחות, שתיקות, חדר מיטות, סדר פסח — אצל מי אנחנו השנה?
וכאן מה? רשת הסוואה, שקי חול, שמן רובים, משקפות, שפניות, עמדות שמירה, חוברות פלייבוי. אבל מה אני יודע על יפתח בנעלי בית, ומה הוא יודע עלי? ואפילו על הדודיק הזה שהגיע חדש אלינו וקבע שהוא אחרון בסבב החופשות כאילו אין לו בית משלו. רק אצל רסקין ובקרמן, אם אני לא טועה, זה אחרת. לא, אני לא טועה. לקנא בהם איך הם חברים. החברות שלהם היא לא פרזיולוגיה של שירי הרעות... בעצם, באיזו זכות אני דורש מכרמל לעשות לפניי סטריפטיז? האם זה באמת בא מאמפתיה או שזו סתם סקרנות ויצר מציצנות. ומה בעצם יודעים כאן עלי? זה שיש לי אישה והם יודעים את שמה, זה אומר?
... איך לכל הרוחות עברתי מהיי לדאון כמו הלוקה במאניה דפרסיה? כמו המקושקשת הזו שקודם היתה חמה ופריכה, מדיפה ריח בצל מטוגן, ועכשיו היא סתם עיסה קרה וסרת טעם, וכרמל הרי הזהיר אותי שהיא מתקררת.
 
10
 
 
כשסיים פרישמן את משמרת היום שלו וירד מהעמדה הוא ניגש לדודיק שחזר לשבת בפתח השפנייה שלו עם הספר בידו וביקש שישבץ אותו לשמור יחד עם כרמל הלילה בעמדת השער. ״בסדר", הבטיח דודיק, ״אבל בלי שום אופרטות ובלי פסטיבל שירי ילדים".
 
באותו הזמן כרמל עדיין שטף את הכלים וקרצף את הסירים. בקרמן הצטרף אליו ולבקשתו קילף תפוחי אדמה לארוחת צהריים ותוך כדי כך הזכיר לו שהוא מחכה להסבר על העניין הזה עם 'האפשי' ו — ה'אי אפשי'.
כרמל שחרר את ראשו מתוך הסיר בו היה שקוע וסיפר לבקרמן על רבנו סעדיה גאון שהבחין בין מצוות שכליות למצוות שמעיות: ״מצוות שמעיות מחייבות אותנו רק ואך ורק כי כך צווינו מלמעלה", הסביר כרמל והוסיף בגאוות מה שהגאון הוא מהעדה שלנו, "הוא היה בבלי".
שאולי שנכנס למטבח להכין לעצמו כוס תה, הופתע מן השיח שבין השניים המקרצפים סירים ומקלפים תפוחי אדמה ושאל אותם האם החליטו לפתוח במוצב סניף של פוניבז'.
בקרמן ביקש שלא להפריע למהלך לימוד הסוגייה, וכרמל המשיך מהמקום בו נקטעו דבריו על־ידי שאולי והסביר שהגאון אומר ש"אל תאמר שאינך יכול לאכול בה בעת בשר וחלב. אתה יכול והסיבה שאינך עושה זאת היא כי כך צוּוית. אל תאמר שלא יכולת עכשיו לשבת בקפה רוול ולשטוף עיניים בבנות תל אביב. אתה יכול, אבל משה דיין וגולדה ציוו אותך לצאת למלחמה".
״אהבתי יותר את הניסוח של רבנו, עם 'האפשי' וה'אי־אפשי'", אמר בקרמן. ״נראה לי שהביטויים האלה ראויים להיכנס ללכסיקון המחלקתי שלנו. אל תאמר אי־אפשי להמשיך לישון ולסרב לקום לשמירה, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה והרשע גזר עלי?... אפשי נעשה לנו עכשיו הפסקת קפה וסיגריה"?
 
מאז קיבל דודיק לידיו את הפיקוד על המחלקה הזו, במהלך המלחמה, עברו ימים ארוכים.
הוא התחיל לחשוב ולהתייחס לפיקודיו כחבורה. הוא לא היה איש של שיחות קבוצה. תרבות המעגל לא היתה מוּכּרת לו. הוא אמנם למד להכיר, להעריך ואף לחבב את קבוצת הוותיקים שחיה כקבוצה אינטימית, אבל הצפיפות הזו של אחד בתחת של השני, המעורבות שלהם בחיים הפרטיים ואף האינטימיים של זולתם נראתה לו מוגזמת, פולשנית מדי וחסרת גבולות. יפתח במלעיל סיפר לו באחד הלילות כששמרו יחד, על הקבוצות האינטימיות שקמו בארץ בתקופת העלייה השלישית. הוא גם שמע פעם את בקרמן מזהיר את חבריו שבסוף תהיה כאן מהדורה נוספת של 'ליל העשרים'. שאולי אמר לו שעמדות השמירה שבמוצב הן תאי וידוי לכל דבר ולכל עניין.
דודיק היה אינדיבידואליסט. ילד טוב ירושלים להורים יקים משכונת רחביה. הוא לא היה חבר בשום תנועת נוער, לא בנה מתקנים מסנדות, לא רקד לצלילי אקורדיון, לא פילח אבטיחים מהמקשה, לא חי יום שלם על עץ ביום קופים, לא קפץ מעל מדורות, לא יצא בקיץ למחנה עבודה ולא מזמז את מלכת הקבוצה בתוך שק שינה בטיול למכתשים. ההורים שלו היו חברים במפלגה הפרוגרסיבית והצביעו בבחירות עבור פנחס רוזן. ביתם היה עמוס בספרים כתובים באותיות גרמניות. היו שם שילר, היינה וגתה, פיכטה, הגל וקאנט, הנדרלין, פויכטוונגר וסיפורי האחים גרים במבחר הוצאות. לא היו שם כרכי גווילי אש, תנ"ך בפירוש גורדון, ספר העלייה השנייה, או ספר הפלמ"ח וגם לא 'כל כתבי' בהוצאת דביר. היתה שם הגדת דרמשטאט המהודרת ויקרת הערך, שמורה מאחורי ויטרינת זכוכית שבה גם שמרו את הסרוויס שהביאו איתם מ'שם' ושרק אורחים מהמעלה הראשונה זכו לשתות ממנו. כילד נסגר דודיק בחדרו בין השעה שתיים בצהריים לשעה ארבע לבל יפריע את מנוחת השכנים. כנער מתבגר הוא נמשך לחברה הסלונית, רקד ריקודים אסורים וצרח את השירים של אלביס, קליף ריצ'רד, בובי דארין, הביטלס והיה מאזין אובססיבי של רדיו רמאללה. הוא גידל שערות כמו רינגו סטאר, חנט עצמו במכנסי צינור הדוקים ונעל נעלי שפיץ כמו אלה של אלביס. כל זה אולי הפריע להורים שלו אבל לא הפריע לו להיות תלמיד מצטיין.
דודיק ידע שרוב חבורת הוותיקים הלכה בזמנו לנח"ל. כשהגיע זמנו להתגייס הוא הלך סתם לצנחנים שם הלהיטו אותו במורשת קרב של החברים האלה שעליהם פיקד במלחמה הנוכחית.
כשיפתח סיפר לו באותו הלילה בו שמרו יחד על הקבוצות האינטימיות והסביר לו מה זה 'ליל העשרים' שהזכיר בקרמן, הוא אמר לו שהחברות ביניהם מרשימה ושברור שהחוויות המשותפות שעברו מזינות את ההוויה שלהם.
״אבל תרשה לי להגיד", הוסיף דודיק, ״שזה נראה לי קצת מוגזם. אתם ממשיכים את תנועת הנוער באמצעים אחרים. לפעמים זה נראה פתטי שאנשים מבוגרים נאחזים בעבר, מסרבים להתבגר וללכת הלאה. זה לא לעניין להיתקע כל הזמן במה שהיה. זה כמו האמריקאים עם המערבונים שלהם. די! צאו מזה, תפסיקו לחיות את החיים שהיו ואת החיים של האחרים במקום לחיות את העכשיו ואת החיים שלכם. עושה רושם כאילו אין אצלכם שטח פרטי. הכול רשות הרבים. תרבות האנחנו, גוף ראשון רבים... אני יודע שלא הוסמכתי כאנתרופולוג. אבל כאן יש לי את האפשירות להתבונן בכם מהצד. קשה לכם להינתק מהתפקיד שהוטל עליכם, השד יודע מתי, בבית הספר, בתנועה, בטירונות או במלחמות שצברתם, וכל אחד משחק את התפקיד שהועידו לו חבריו באותם ימים... טוב שיש לאנשים עבר, אבל נורא שאין להם עכשיו ואחר־כך... אבל תסלח לי, אני לא יודע באיזו זכות אני מניח אתכם על שולחן הניתוחים ומתיימר לומר לכם איך לחיות".
יפתח הקשיב לדודיק בדריכות ובעניין וחשב שיש טעם בדבריו. הוא הכיר בסכנות של חיים בצל המיתוס. ובכל זאת אמר לדודיק: ״אתה נציג בולט של דור האספרסו ועוד נער שמדבר גרמנית. אם היית חבר בתנועה היו עורכים לך בירור — משפט חברים, שוללים ממך את החולצה והסמל וזורקים אותך מהתנועה".
דודיק אמר: ״הדבר הכי מחליא אותי זה אנשים שמנכסים לעצמם קטעי ביוגרפיה שבהם כלל לא היו, כמו 'הגיבורים' האלה שמספרים עוד ועוד עלילות גבורה וסיפורי קרבות שבהם כלל לא השתתפו. במקרה הטוב הם ישבו בשלישות או ארזו מנות קרב בבסיס חיל האספקה. אני לא אמציא את עצמי מחדש. לא הלכתי לתנועה, למרות שבתחילה רציתי. הורי התנגדו ולא הרשו. היה להם בראש מה שהתפתח מה'וונדר־פוגל' וזו היתה מבחינתם סיבה מספיקה כדי לאסור על בנם יחידם ללבוש מדים, לצעוד בתהלוכות ולספר צ'יזבטים סביב מדורה".
״בוא רגע ברצינות", ביקש יפתח לגלגל את השיחה לאחור. ״דיברת על זה שאנחנו פולשים לחיים האינטימיים האחד של השני. אבל מה באמת אנחנו יודעים על האחרים? מה יודעת הציפורן החודרנית כשהיא חודרת לבשר החי? היא אפילו לא יודעת על כאבי התופת שהיא גורמת. אנחנו יודעים איך כל אחד אוהב את הביצה שלו, אבל מה עובר בראש של פרישמן כשהוא אוכל בשקיקה את המקושקשת שלו עם הבצל? או, למה שאולי אוהב את העין שלו ההפוכה רק להרף עין? כולנו צחקנו על כרמל שטען שאפשר לקרוא את האדם על פי האופן שבו הוא מטגן את הביצה או הביצייה שלו. אולי בכל זאת יש בזה משהו"?
״אתה עוד איתי"? שאל יפתח את דודיק הדוקטורנט. ״כשסיימנו את שנת ההכשרה אותה עשינו בקיבוץ נחל עוז החלטנו עמוס ואני לציין את המאורע. בין עמוס לביני היתה חברות נפש. משהו כמו רסקין ובקרמן. יצאנו לטיול לילי ואינטימי בגבעות החוור המתנשאות מעל סדום וים המלח. הירח המלא צבע את גבעות החול בלבן וסיפק את הרומנטיקה הנדרשת. כשהגענו למעלה והתיישבנו לכוס תה, שאל אותי פתאום עמוס: 'איך הבנאדם יכול לדעת אם הוא יודע לשיר'? השאלה שנשאלה כאילו אאוט־אוף־דה־בלו הפתיעה אותי. עניתי לו 'זה פשוט מאוד, תשיר! אז אומר לך אם אתה יודע לשיר'. 'אינני מעז', אמר לי עמוס. 'תשיר, תשיר', הפצרתי בו. עמוס עמד בסירובו. אז אמרתי לו: 'איננו זזים מכאן עד שתשיר. תשיר!' עמוס נכנע והחל לזמזם, ומזמזום עבר לשרוק קטעים שלמים של מוצרט ובך, ואחר־כך התחיל לשיר. שירה כזו מדויקת ונפלאה לא שמעתי מעודי. כשהתחלנו לרדת בדרך חזרה עמוס שאל אותי: 'איך זה יכול להיות שבנאדם מגיע לגיל עשרים והוא איננו יודע אם הוא יודע לשיר'"?
״הוא היה בן קיבוץ העמוס הזה, נכון"? שאל והשיב דודיק.
״אתה מבין", אמר לו יפתח, ״אפילו במקום שכולם גדלים יחד, ובחברה שכביכול אין בה מקום לסודות, אנשים לא באמת מכירים זה את זה... אבל מה אני מזיין לך את השכל עם אנקדוטות כאלה..."
״אני הולך להכין קפה ולהשקות את החבר'ה בעמדות האחרות", הודיע דודיק. ״נראה לי", הוא אמר ליפתח במלעיל, ״שהעניין הזה עם להרתיח את הקפה שבע פעמים הוא סתם ריטואל נוסטלגי ששורף את הקפה ופשוט הורס אותו".
 
11
 
 
בשעת הדמדומים כשכל החבורה סעדה ארוחת ערב פרש כרמל מן הציבור והתרחק לפאתי המוצב. הוא הניח זה על גבי זה שני ארגזי תחמושת, פרס עליהם שק חול נקי והתיישב. לפניו הציב על גבי חצובה את לוח העץ אותו דאג להכין בסתר. ברווחים תואמים הוא הדביק על לוח העץ פסים לבנים של סרט סימון לבן שמצא זרוק בשולי המוצב. ברווחים שבין הפסים הלבנים הוא הדביק רצועות של פסים שחורים אותם גזר מגליל איזולירבנד שהמציא לו נהג האספקה. עם קצת דמיון היה ניתן לראות בפסים הלבנים והשחורים קלידי פסנתר.
עכשיו ישב כרמל מול הפסנתר הזה שלו, גבו זקוף, רגליו שלוחות לפנים ופרט באצבעותיו הארוכות על הקלידים המדומים. את תנועת נגינתו ליווה בשריקה נקייה ומדויקת של הקונצ'רטו לפסנתר של שופן. כרמל ידע שהפסנתר יכול להציע עבורו נחמה ולאפשר לו כמה דקות של אינטימיות. רגעים של היות עם עצמו והינתקות מכול רעשי הסביבה ורחשי היום יום. במחשבותיו נדד לסלון ביתו בו עמד פסנתר הכנף שהיה עבורו קן תפילותיו הנידחות. הוא אהב להתמסר לנגינה בשעות הערב המאוחרות אחרי שבלה והילדים כבר פרשו לשנתם. בעיקר נזכר עכשיו לטובה בשעות הבוקר של שבת חורפית, כשגיא וגלית היו ניצבים משני צדדיו. הם היו מנגנים אז בשש ידיים את הקונצ'רטו לאבא ולשני ילדים.
כרמל היה כל־כך מרוכז במלאכת הנגינה ולא הרגיש כלל בפרישמן שבשקט־בשקט בא ונעמד מאחוריו. פרישמן הכיר מזה שנים את חיבתו של חברו למוסיקה ואת משיכתו לפסנתר שלא שככה גם כשהיה לרואה חשבון מדופלם ולאיש שעשה שעות ארוכות בעבודתו. פרישמן האזין בקשב רב לשריקת הקונצ'רטו וצפה מרותק באצבעות שכביכול הפיקו מפסנתר הדמה את המנגינה.
כרמל סיים והניח את שתי ידיו על פסנתרו שכאילו. פרישמן, בתנועות אטיות קירב כף יד אחת לשנייה ומחא כפיים, תחילה במתינות ולאט־לאט העלה את הקצב והעוצמה. קרשנדו תגובתו של פרישמן תאם את הקרשנדו של הביצוע המוסיקלי של כרמל שקם ממושבו ופנה לעבר הקהל־פרישמן וקד לעברו קידה עמוקה. פרישמן שלא היה רגיל במחוות של חברות מופגנת, חיבק את חברו הנגן חיבוק גדול. כרמל התמסר לחיבוק ואמר לפרישמן שחוץ מהגעגוע חסר הפשרות לשני ילדיו הוא מתגעגע לפסנתר.
״אני לא אשכח", אמר כרמל, ״את תגובת החבר'ה מהתנועה שראו אותי בשעת ערב מאוחרת בחדר האוכל של הקיבוץ בו היינו במחנה עבודה בקיץ שבין השביעית לשמינית. חדר האוכל ההוא היה ריק וחשוך ואני התגנבתי אל הפסנתר שעמד בו, הסרתי את הכיסוי, הרמתי את המכסה והתחלתי לפרוט עליו את היצירות האהובות עלי. הרשיתי אז לעצמי גם לאלתר ולנגן את המנגינות שלי. לא הרגשתי שנכנסתם למקום ושעמדתם שם כנראה שעה ארוכה מקשיבים בהפתעה מוחלטת לעיראקי מרמת גן שגילה באותו הערב פנים אחרות. אני זוכר איך כשיצאנו משם שאלת אותי איך הצלחתי עד עכשיו להסתיר. 'אם הייתם טורחים לבקר אותי בביתי', עניתי, 'הייתם רואים את הפסנתר שתפס חלק לא קטן מדירתנו הצנועה'. חודש אחר־כך, ב ב' דראש השנה באת. הכרחת אותי לנגן לפניך. סבא אליהו הכריח אותנו לשמוע דבר תורה".
״תגיד", פנה פרישמן לכרמל, ״למה כשאתה מנגן על הפסנתר אתה מסתתר? הרי מאז אותו ערב בחדר האוכל הקיבוצי כולם כבר יודעים שכרמל והפסנתר... אבא פעם סיפר לי שכשהיה בחוות ההכשרה של החלוץ בפולין הגיע לבקר אותם מאיר יערי, המנהיג של השומר הצעיר. יערי שהסתובב בחצר פגש את אחד החלוצים הצעירים משוטט ומנגן בכינור. 'חלוץ צעיר', אמר לו יערי, 'לא אמור לנגן בכינור, עליו לנגן במעדר', וציווה עליו לגנוז את הכלי הבורגני. הילד של השכנים שלנו שמנגן בכינור התבייש לצאת מביתו לשיעורי הנגינה כשהוא נושא נרתיק של כינור ולפיכך סירב לנגן על הכלי הזה. אמו, כפשרה, הציעה שאת הכינור יניחו בנרתיק של גיטרה... למה אתה צריך להסתתר ולהתחבא מאחורי הפסנתר"?
כרמל שתק שתיקה ארוכה ובסופה אמר לחברו. ״תבין פרישמן, אני אדם בודד. אל תתרשם מהופעותַי בציבור. אני לבד ורק בשעות החסד בהן אני נפגש עם הפסנתר אני נמצא בחברת עצמי".
מכיוון שדילג על ארוחת הערב הציע כרמל שהם ייכנסו לכאילו חדר האוכל של המוצב כי הוא מת מרעב.
״חבל", אמר לו פרישמן, ״שגם בחדר האוכל הזה לא עומד פסנתר".
 
שנים רבות עברו מאז אותו ראש השנה שבו חצה פרישמן את הרוביקון שבין גבעתיים האדומה לבין הכביש השחור שלצִדו התגוררה משפחתו של כרמל. משפחות רבות של עיראקים אִכלסו את השכונה הרמתגנית ההיא, אליה עברו לאחר שהות של שנתיים במעברת חירייה. נגינת הפסנתר של כרמל אכן הקסימה את פרישמן שכל ניסיונו המוסיקלי הסתכם בשנה אחת של נגינה על חלילית. אבל המוסיקה הפעִמה אותו והוא אגר יותר ויותר שעות האזנה למוסיקה קלאסית. הוא היה מסוגל לשבת שעה ושעתיים בבוקר שבת כשהוא צמוד למקלט הרדיו שהיה בביתם ולהאזין לתוכנית כבקשתך למוסיקה קלאסית ששודרה באותם ימים בשבת בבוקר. כשגילה את כושר נגינתו של כרמל על הפסנתר הרבה לפקוד את בית חברו. לבקשתו כרמל היה מתיישב ליד הפסנתר ומנגן. פרישמן היה עומד לידו ומזמזם לעצמו כל יצירה שכרמל ניגן.
פרישמן היה גם תולעת ספרים. הוא קרא כל ספר שנקלע לידו מבלי לדרג ביניהם. תום סוייר וקארל מאי. דוסטוייבסקי וחסמבה, פיליטונים של קישון והטור השביעי של אלתרמן, פר גינט ואחי גיבורי התהילה. הוא קרא וזכר, האזין וקלט. הוא היה כבור סוד שאינו מאבד טיפה. החברים היו מספרים שאם היית מעיר אותו באמצע הלילה הוא היה מצטט לך שורות שלמות משירת דבורה או מהטור השביעי. על הקושי לפתור את המשוואות באלגברה הוא התגבר בעזרתו של כרמל שהיתה לו הסגולה לפשט, להסביר ולהנהיר. באחת הפעמים אמר כרמל לפרישמן שלדעתו את היכולת הזו הוא קנה בשעות הרבות בהן היה לומד בחברותא עם סבא אליהו.
פרישמן היה נמוך וגוץ. כשכרמל גבה הקומה, הגמלוני והשרוכי משהו היה עומד לידו היו אומרים שמישהו מהם הגזים. פניו העגולות של פרישמן היו מנוקדות נמשים נמשים. ראשו היה גדול ולעתים נראה היה שהוא איבד קשר עם הצוואר והתחבר ישירות לכתפיים. היה לו פתיל קצר. נוח היה לכעוס. או אז האדימו פניו באחת ואגלי זיעה שטפו את משקפיו הנצחיים. כשהגיע לכיתה השישית כבר היו שריריו ערוכים לכל אתגר פיסי. פגיעתו עלולה היתה להיות רעה אם לא היה מרסן עצמו או מבקש מהקרובים לו שיחזיקו אותו.
חבריו התקשו לפענח את הבחור הזה שהיה מסוגל להתמסר במשך שעות להאזנה למוסיקה, לשקוע בקריאת ספר כשמסביבו המולת עולם ופתאום לכעוס על עניין של מה בכך. כשהיו מתחרים במשיכת חבל הוא תקע את רגליו באדמה, ניפח את שריריו המפוארים ומשך תמיד את הקבוצה היריבה עד שקרסה ונפלה. כדי לסבך עוד יותר את מוזרותו בעיני הסביבה, היתה לו נשמה טובה שתמיד הביאה אותו להושיט יד ולתת כתף. כרמל אמר עליו פעם שהוא שעטנז של שמשון דה נאבך ושל שמשון הגיבור, או הכלאה בין 'אריה בעל גוף' לבין 'יוסי ילד שלי מוצלח'. שולי אשתו ידעה שכשהוא עומד ומנצח על התזמורת הווירטואלית צריך לשמור ממנו מרחק. כרמל היה אומר שלא תחסום שור בדישו.
 
פרישמן, שהלך אמנם כל הדרך עם החבורה שהתיישבה בתנשמת, לא היה מקהיל קהילות ולא שׂם את פולחני היחד בראש מעייניו. הוא לעולם לא השתעמם בחברת עצמו וגם נטה לחברות בשניים, כמו זו שהחלה להתהוות בינו לבין כרמל ואחר־כך בינו לבין שולי, אותה הכיר כשהלך לראות את ״הירושימה אהובתי". עם שולי הוא התחתן לפני שלוש שנים. לכרמל כבר היו אז שני ילדים ויחסים לא ברורים עם בלה אשתו. בנו היחיד של פרישמן נולד עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה הזו.
פרישמן היה היחיד בחבורה ואולי בין הראשונים בארץ שיצא אחרי הצבא לטיול ארוך בהודו. תנועת העדר למזרח או לדרום אמריקה לא היתה עדיין ברזומה של בני הארץ.
למרות שהלך עם חבריו לנח"ל הוא לא חשב לרגע על חיי קיבוץ וכשירד לערבה, לעין יהב, והחליט להיות מושבניק, אמרו מכיריו: מתאים לאינדיבידואליסט הזה. אחרים דווקא הרימו גבה על אנין הטעם הזה, שהתגנב לסרטים של ברגמן, שהלך שלוש פעמים ל'חליל הקסם' ושקרא את עגנון בהתנדבות — שבחר להיות איכר.
 
החברות ההדוקה שבין כרמל לפרישמן התרופפה משהו אחרי השחרור מהצבא. פרישמן, כאמור, שוטט בהודו ובמחוזות נוספים כשכרמל הזדרז להקים משפחה ולהשקיע את כולו בלימודי ראיית החשבון. כשפרישמן ירד לערבה המרחק הפיזי עשה את שלו. הפעמים הבודדות שנפגשו היו כשפרישמן הגיע לבקר את הוריו בגבעתיים. הם נפגשו אז בבית הקפה הסמוך למשרדו של כרמל. מעולם לא הוזמן פרישמן לביתם של כרמל ובלה. פעם בשנה ירד כרמל לערבה עם שני ילדיו. בלה מעולם לא הצטרפה. פרישמן לא חקר במופלא ממנו ובכל זאת התפלא.
 
עכשיו כשהסתיימו הקרבות והם נאחזו בתנשמת, באופן טבעי הם היו לשותפים בשפנייה, החלו לשזור חוטים שנפרמו, לסגור פערים ולהניח נדבכי חברות נוספים.
המלחמה באה להם בזמן.
 
* * *
כרמל נשאר עם עצמו. צלילי הפסנתר המדומיין הפליגו למחוזות רחוקים והתפוגגו. גם פרישמן נעלם. הוא היה מוטרד ומפוחד. קשר השתיקה שנגזר עליו הכביד יותר ויותר. למה בכלל הסכים לשתוק? כן, הוא ידע שישנם דברים שהשתיקה יפה להם, אבל השתיקה הזו לא יפה לו. היא איננה מרפה. היא פוקדת אותו בחלום ובהקיץ. היא נכנסת לחדרי לִבו בלי לבקש רשות, כאילו הם שותפים לאותה דירה. איך אפשר לשתוק את הכאב? הוא נזכר בספרי הזיכרונות בהם היו כותבים אחד לשני כשהיו מסיימים שנת לימודים בבית הספר היסודי. היו כאלה שקיפלו בתחתית העמוד קמט קטן ועל צִדו הגלוי רשמו — 'סוד כמוס'. הסוד שלו כמוס עמוק בתוכו, הוא מתקשה להכיל אותו. הוא משתדל. עושה כל מאמץ כדי לגדור בעדו, אבל כמה אפשר? מה חושבים החברים במוצב? שהם שיחקו ב'אמת או חובה' ואמרו לו: ״חובה עליך לשתוק"! ומה יהא על האמת? גלית, בתו, אמרה לו לא מזמן: ״אבא, זה לא יפה, אין סודות בחברה". מעניין, הוא חשב אז לעצמו, איך הביטוי הזה על הסודות בחברה מתגלגל מדור לדור.

אריה (בודה) בודנהיימר (1944 – 20 בנובמבר 2017) היה סופר ומחנך, מנהל בית הספר התיכון האזורי ´ברנר´ בגבעת ברנר. ממייסדי ארגון בינה ומנהלה במשך שנים, מורה בישיבה החילונית בתל אביב. כתב בשנת 2010 את ספרו "בזכות החבר מפלונסק". ובשנת 2017 יצא לאור ספרו "אלם קרב". פרסם 4 חוברות, ביניהן "דיבור המתחיל הולך ונמשך" ו"קריאה אישית בארון הספרים" - המכילות שיחות על ספרות עברית וספרות חז"ל השזורים אלה באלה.

זוכה פרס שרת החינוך ליוצרים בתחום התרבות היהודית לשנת תשס"ח.

נפטר ב-20 בנובמבר 2017, לאחר מאבק במחלת הסרטן. הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוצו צרעה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mw8f585n

עוד על הספר

אלם קרב אריה (בודה) בודנהיימר
באמצע הדרך מבאר שבע לדימונה, ללא כל סיבה ובלי לאותת פנה כרמל פנייה חדה וירד מהכביש לדרך עפר. נחישותו מאמש לפגוש את פרישמן נבלמה יחד עם בלימת המרצדס השחורה. היה ברור לו, פרישמן יהיה הראשון לשמוע על השינוי הגדול בחייו. הוא התעקש להגיע אליו למרות הסבריו של המושבניק על קטיף המלונים ששותה את כל זמנו ואת כל כוחותיו.
עכשיו הוא היסס. לא ידע אם להמשיך בדרכו לערבה. הוא חשש מהרגע בו פרישמן יטיח בו ״הרצחת וגם ירשת"?
בלי משים, העביר כרמל למהלך אחורי. המרצדס התחילה לגלוש לאחור. אחד־עשר חודשים הפרידו בין 'הרצחת' לבין 'הירשת'. עשרה חודשים חלפו מהיום בו עלה כרמל עם חבריו למחלקה להתיישבות במוצב תנשמת.
״משוגע, תעצור"! צעק לעברו נער בדואי שהוליך את עדרו על שביל העפר.
 
1
 
 
הצעקה 'משוגע' הדהדה בו והכפילה עצמה: 'משו־גע'! 'משו־גע'! זאת השאגה ששאג בקרמן כל אימת שסיים את המשמרת שלו בעמדה. כרמל ישב אז בפתח השפנייה שלו שקוע בעצמו ומנותק מהסובב אותו. הוא חפן בידו מחול הדיונה. החול ניגר מידו ושב ונטמע בדיונה עד שבא 'המשוגע' והחזיר אותו להוויית המוצב. כרמל ידע שבקרמן, שהכריז על עצמו כמשוגע, הוא שפוי לחלוטין. ובכל זאת חשב שהיה בו קורטוב של שיגעון. היה בו משהו תזזיתי, משהו שהתיימר לאתגר את שִגרת החיים האפורה והרוטינית של החיים במוצב. כל כפר צריך לשוטה הכפר, ובקרמן ניכס לעצמו את תפקיד השוטה במוצב שהיה ליושביו המילואימניקים ככפר קטן.
כרמל נחשב למיושב ולמסודר בין חבריו למחלקה. הוא היה תמיד מגולח למשעי, שערותיו השחורות היו מסודרות כערוכות למסדר קבלת שבת. לבוש היה בקפידה, מקטורן ועניבה תואמת, מכנסיים מגוהצים ללא רבב ונעליו מצוחצחות עד עמקי נשמתן העורית. גם במוצב הקפיד על הופעה חיצונית השמורה למעמד של מסדרי כבוד. חבריו למחלקה טענו שכל לילה הוא מגהץ את חולצתו ומכנסיו הצבאיים מתחת למזרן הצבאי עליו רבץ.
כרמל היה גם מסודר בחיים. הוא התחתן טוב עם וילה בשכונת פאר רמת־גנית ומרצדס שחורה שחונה על יד הבית. כשכל חבריו עוד חיפשו את עצמם ואת התואר הראשון הוא כבר היה לרואה חשבון מצליח.
למילואים היה מגיע תמיד חמוש בבקבוק ויסקי משובח, פקט של סיגריות טובות וגם כמה סיגרים. כשעצרו בדרך לנגֵב או לסטייק חפוז הוא היה ממהר לסלק את החשבון של כל השולחן. כרמל היה מאנשי ה'בסדר', תמיד בזמן, תמיד ממלא חובותיו ומושיט יד וכתף כשצריך. רק סטיית תקן אחת התקיימה בו, מנהגו לצטט פסוקי מקרא לעניין ושלא לעניין. לכל מצב ולכל זמן נמצא לו פסוק כתנא דמסייע. חבריו למחלקה שאיתם חלק פיסות חיים בתנועת הנוער, בשירות הסדיר, במילואים ובמלחמות, כבר מזמן התרגלו לפוסק הפסוקים ואף הדביקו לו את הכינוי 'פסוקו' זכר ל"פסוקו של יום" שחתם באותם ימים את שידורי הטלוויזיה.
 
בערב יום כיפור, לאחר סיום התפילות יצא כרמל מבית הכנסת שבמורד רחוב ביאליק בואכה 'הכביש השחור' ברמת גן. הוא התכוון לחזור לביתו בו נשארו ילדיו גלית וגיא, אך משום מה פנה לכיוון הנגדי והחל לשוטט בסמטאות השכונה הסמוכה. לאחר דקות ארוכות מצא עצמו לרגלי גבעת נפוליון. הוא טיפס עכשיו אל גבעת התל בשביל הצר בו היו עולים הוא וחבריו בימי ילדות רחוקים למפגש מרגש עם מרבדי הכלניות שכיסו את הגבעה. אבל כעת לא חורף. כעת סוף קיץ המתחזה לסתיו ואין פרחים שמשכו אל הגבעה את הילדים כמו היו פרפרים. כעת הכול נובל ויבש. קוצים שכבר איבדו צלם של צומח ירוק עמדו מכול עבר ולא ניתן היה להתחמק מפגיעתם הרעה של מחטיהם הדוקרים. כתמי חושך הדיחו למערב את שאריות האור. כרמל, ספק התיישב ספק קרס על גזע עץ האורן שחסם את דרכו. לא רחוק משם השמיע הירקון קולות פִכפוך של נחל זורם. שבע טחנות. המקום בו נגע לראשונה בבלה שהוליכה את ידו לחפון שדיים זקורים.
 
אחר הצהריים של אותו היום הוא סעד עם עצמו ארוחה מפסקת, לבש בגדי לבן, נעל, כמנהג המקום, נעלי התעמלות, נטל את שקית הטלית, הניח בה גם את המחזור לימים הנוראים, רכן לנשק את גלית וגיא על ראשם ויצא מהבית להצטרף לאביו לומר כל נדרי ושאר תפילות של ערב יום כיפור. בלה, אשתו ואֵם ילדיו צפתה בו מהצד ובינה לבינה מלמלה משהו על רואה החשבון שיוצא לתת דין וחשבון לפני איזה קדוש ברוך הוא שהוא אינו מאמין בו בימים כתיקונם.
משנכנס לבית הכנסת הוא ניגש לאביו, נשק על מצחו והתיישב. לידם היה מושב פנוי. זו השנה הראשונה שסבא אליהו אינו איתם. אבא שאל היכן גלית וגיא. על פניו ניכרה אכזבה גדולה מכך שבנו לא הביא עמו את נכדיו האהובים. כרמל נשך את שפתיו, שתק וביקש נחמה אצל לוחית הנחושת שנשאה את שם סבו אליהו שעדיין נותרה על מקומה. הוא גישש עם אצבעותיו על פני הלוחית שנשאה עבורו את קווי המתאר של סבו האהוב. היה ברור עד כמה כרמל קרוב אצלו ועד כמה חסר לו סבא אליהו שכל מוצאי שבת, בהבדלה, היה מבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. כשלמדו בכיתה ב' לקראת טקס קבלת ספר התורה את שיר האגדה ״על שפת ים כנרת", נזכר כרמל, הוא היה בטוח שעליו ועל סבא נכתב השיר שמספר על הילד שלומד תורה על שפת האגם מפי אליהו. לפחות, ניחם כרמל את עצמו, נחסך מסבא לשאול על ניניו שלא ליוו את אביהם, כמתבקש, לערב כל נדרי. הגיעה שעת 'ונתנה תוקף' שהוא איום ונורא.
 
הוא ישב על גזע האורן, טמן את ראשו בין ברכיו ולא ידע את נפשו מרוב צער ולא ידע איזה מקלט נחמה יכולה להציע לו הגבעה אליה נמלט. זיכרונות הילדות והנעורים שפקדו אותו לא עשו שום רושם על העגמימות שאחזה בו מרגע שיצא מביתו לבית הכנסת. שרף עץ האורן דבק במכנסיו הלבנים. ידיו שפילסו קודם דרך בין הקוצים היו שרוטות. היתה הוויית קוצים. הוא קם, ירד מן התל והחל לעשות דרכו לעבר ביתו. קיווה שגלית וגיא עדיין ערים.
 
למחרת יום כיפור. כרמל משך למיטתו את ספר התנ"ך שבו נהג לעיין מדי יום וקרא בספר יונה. מאוחר יותר פנה לחדר הילדים שכבר ישנו אמש כשחזר ממסע הקוצים שלו. הוא זחל עם גיא בן החמש על הרצפה ועשה קולות של רכבת. גלית הזמינה אותו לשחק ברביעיות.
״יש לך יחזקאל בן בוזי"? שאלה הילדה שזה עתה התחילה את שנת הלימודים השלישית שלה. ״יש לך עוד? כן? אז תן לי את עמוס הנביא", פסקה, הכריזה שיש לה סרייה והניחה את רביעיית הנביאים לצִדה.
כרמל החליט שאחר הצהריים הוא ייצא עם גלית וגיא לחבור לאביו לתפילת נעילה. שום גחמה או פסיקה אסרטיבית של בלה לא תשבש את תוכניתו. דבר לא יעכב בעדו — כך הוא חשב עד שקלט שהקולות שהוא שומע אינם קולות תקיעת השופר, אלא קול הצופרים שהשמיעו אזעקות עולות ויורדות. במקום תיק הטלית הוא נטל את תרמיל המילואים, ארז בו בסדר מופתי את מדי הזית הנקיים והמגוהצים לתפארת מדינת ישראל ולעדות על אובססיית הסדר שלו. כדי שלא ישכח חלילה, הוא מיהר להצפין בתרמיל את ספר התנ"ך — זה ספר התנ"ך שקיבל כמתנה בסיום כיתה ח' מראש עיריית רמת גן הנצחי, אברהם קריניצי. מאז לא מש הספר מידיו. הוא ניגש לארון המשקאות, חילץ ממנו את אחד מבקבוקי הוויסקי, עטף אותו במגבת צבאית, כדי להגן עליו, וכבר ראה בעיני רוחו את החבר'ה עושים עליו סיבוב. הוא שלח מבט לפסנתר הכנף שעמד בפינת הסלון והצטער שלא יוכל לקחת גם אותו. בלה שברה את השתיקה שנפלה ביניהם כשהציעה לו לשבור את הצום והניחה בתרמיל סנדביצ'ים שכרכו חביתת ירק עם פרוסות של חלה מתוקה.
הוא ישב והמתין. גלית וגיא שאלו מתי הולכים לבית הכנסת וכשבאו המגייסים הוא אסף את ילדיו אליו, עטף אותם בשתי ידיו הארוכות ועל סף הדלת נגע קלות בכתפה של בלה.
המלחמה באה לו בזמן.
 
2
 
משו־גע־־־! משו־גע־־־!
בקרמן גלש במדרון הדיונה כשהוא מכריז במיטב קולו: ״משוגע"! ״משוגע"!
הוא סיים זה עתה משמרת של חמש שעות בעמדת התצפית, צופה, כך לפחות מצופה ממנו, לעבר המוצב המצרי שממוקם במרחק שמונה מאות מטרים ממערב ל'תנשמת'. את השם הגו במפקדה עורפית כלשהי, כדי להבדיל את המוצב של בקרמן מעשרות המוצבים האחרים שהוקמו בחופזה על אדמת מצרים לאחר שהוכרזה הפסקת האש.
האויב הגדול של בקרמן לא היה המצרי שממול, הצופה מצדו, אם בכלל, לכיוון מזרח. האויב הגדול של בקרמן היה הזמן. חמש שעות — שלוש מאות דקות, שמונה־עשר אלף שניות — שבין אחת בלילה לבין שש בבוקר.
רבע שעה קודם לזמן תחילת המשמרת טולטל בקרמן על־ידי דודיק 'הרשע' שהאיץ בו לקום למלאכת השמירה והתצפית. הוא ניסה לנכס לעצמו כמה דקות נוספות של שינה אבל כשנזכר בפרישמן, שמצפה בעמדה למחליף שיגיע לגאול אותו ולשולחו לממלכת השינה, מיהר לאסוף עצמו לנעליו, להתחגר, להתנשק ולעלות לעמדה. פרישמן ירד מהעמדה והותיר אותה לבקרמן. מלחמת־חמש־השעות נפתחה.
התחמושת שעמדה לרשותו כללה ערכת קפה, חפיסת סיגריות נלסון, שקית גרעיני עפולה, קופסת שימורי פלחי אשכוליות, מכשיר קשר טורדני, שלפוחית שתן וזרם מחשבות שאולי יואילו להטריד אותו ולהכניע את מחוגי השעון. את המשקפת ומקלע המאג הוא לא ספר, הם לא היו כלים במלחמתו נגד הזמן. בקרמן היה חייל שכבר לא רצה להרוג אף אחד. הוא רק רצה להרוג את הזמן. לשם כך עשה שימוש בכל מלאי התחמושת שעמד לרשותו. הוא ידע שהאויב שמולו הוא נחוש ועקשן, קפריזי וחמקמק. אויב שמסרב לצעוד קדימה.
בקרמן השקיע כמה דקות, לפחות כך היה נדמה לו, לפגישה מחודשת עם העמדה: ריח חריף של שמן רובים הִכה בנחיריו; המגע בשקי החול המחוספסים שכבר ספגו את לחות הלילה הזה; ארגז התחמושת הריק המספק מחסה ומסתור לגזייה שבכלל לא היתה אמורה להיות בעמדה בשעות החשכה ולהפר את משמעת הלילה; ערמות של עיתונים ומגזינים שטופי זימה שהלכו והצטברו בעמדה מיום הקמתה וענו על צורכיהם של תצפיתני היום; ערמת עיתונים שאין בכוחה לסייע, בשעת לילה זו, במלחמתו של בקרמן כנגד הזמן.
 
בכל זאת בעזרת הערמה הוא נגס באויב הגדול וביטל כמה דקות נוספות, כך לפחות היה נדמה לו, כיוון שערמת העיתונים הזכירה לו את נוהגה של אמו לאסוף ולאגור את מוספי סוף השבוע של מעריב כאילו היו אלה כתבי קודש. היא מעולם לא חזרה לעיין בהם. היה לה יצר אגירה אובססיבי. היא אספה גביעי לבן ריקים, ערמות של נייר פרגמנט בו היו עוטפים את הגבינה הכחושה, קופסאות נעליים מקרטון, בגדים שפג תוקפם ולבסוף גם את מוספי סוף־השבוע.
הצעד הבא במרוץ נגד הזמן, שגם בו קיווה לחסל כמה דקות, היתה ההתלבטות הקיומית האם לשלוף כעת את הסיגריה הראשונה, או קודם לעלות אש בגזייה, להכין ולמזוג כוס ראשונה. תוך שהוא חוכך בדעתו על סדר הפעולות הנכון, הוא הגיע, כמו מפא"יניק טוב, לפתרון של פשרה. שלף 'נלסון' אחת, נתן אותה בזווית פיו מבלי להדליק אותה ואז העלה אש בגזייה. הוא שפת מים בקומקום המפויח, שאסף בדרך בה הלך עם חבריו למחלקה במהלך ימי הקרבות בואכה גבעות החול, ששלוחה של תעלת המים המתוקים חוצה ביניהן. במקום זה חנו ובו כוננו את המוצב המחלקתי שנודע בשם: תנשמת.
מאז הגיעו אנשי המחלקה למקום חלפו כבר, ככל הנראה, עשרים ושמונה ימים. בקרמן היה מהנאחזים במקום שהנהיגו למנות את הזמן מיום שהגיעו למקום הבקטי הזה. את אשר עבר עליהם בימים שקדמו לזמן החדש הזה הם לא ספרו. לא ספרו ולא סיפרו. לא ביניהם, לא למעגל הקרובים להם וככל הניתן גם לא לעצמם. חוקר ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל שהגיע באחד הימים, חמוש בבלוק כתיבה ובמכשיר הקלטה, לראיין, לתחקר ולתשאל את אנשי המחלקה, חזר כלעומת שבא בידיים ריקות ובדפים חלקים. אנשי המוצב שמרו על זכות השתיקה.
״אם מגרד לך", אמר לו פרישמן, ״אז תתגרד"!
הוא פנה בקריאה נואשת לפרעושים שרחשו במקום כשאמר להם: ״הגיע בשר טרי, אולי תתעלקו עליו קצת".
רסקין הציע לו לעלות לתצפית ולדפוק משמרת.
בקרמן הכין קפה בקומקום הצמוד שלו והציע להיסטוריון כוס קפה. ״שלא תדווח שאנשי תנשמת אינם מכניסי אורחים".
כשדודיק הרשע ראה לאן הדברים הולכים הוא עטף את ההיסטוריון בידו השרירית, התרחק איתו מעט ממעגל חייליו ואמר לו: ״תבין, הם לא מוכנים לדבר על מה שעבר עליהם בימי הקרבות הארורים".
יפתח במלעיל שצותת לשניים ביקש מדודיק הרשע לעזוב את האינטלקטואל כשקרא לעברו ״חדל ברבורים ברשת". דודיק נרמז, לחץ את ידו של ההיסטוריון ושילח אותו לדרכו.
 
כשהתכנסה חבורת הוותיקים של תנשמת לדיון במסגרת מה שהם כינו 'המטבח של גולדה', הם ביקשו לגזור על עצמם תענית דיבור בכל מה שקשור למלחמה שעברו.
״לא מדברים ולא מזכירים כל אירוע שקשור לימי הקרבות שעברנו", פסק מי שפסק. כל אחד מהאנשים אמר את דעתו. נראה היה שישנה הסכמה גורפת לשתוק. בקרמן נגס בתאווה בשתי פרוסות הלחם העבות שביניהן מרח שכבה נדיבה של ריבה והציע שלהחלטה לשתוק יקראו החלטה 242. יפתח במלעיל העיר לו שמדובר על עניין חשוב שאינו ראוי לכותרת של גנאי. בקרמן ניסה לחסום בלשונו את נטיפי הריבה ששטפו את סנטרו והעיר שאולי בקרוב ועדת השמות הצה"לית תמיר את השם תנשמת בשם: מנזר השתקנים. פרישמן סיפר שבטיול להודו הוא שהה חודש שלם באיזה מנזר בודהיסטי. עד היום איני מבין איך הצלחתי לשתוק חודש שלם. רסקין שנטל על עצמו באופן טבעי את תפקיד היו"ר קרא את החברים לסדר והציע לגשת להצבעה.
״רק רגע", היסה אותו פרישמן, פנה לכרמל וביקש לשמוע את דעתו. ״מה"? הוא שאל, ״אין לך מה להגיד, נגמרו לך הפסוקים? קיבלת על עצמך את התפקיד של המשכיל בעת הזאת יידום"?
כרמל ישב מחוץ למעגל, הוציא עצמו מן הכלל והשקיף מן הצד על מהלך הדברים כאילו כל זה אינו נוגע לו. הוא יצר קשר עין עם דודיק הרשע שאינו חלק מהחבורה וככזה אין לו מעמד, זכות דיבור וזכות הצבעה. דודיק, שכביכול התעמק בניקוי התת־מקלע שבידו, הבחין במבטו של כרמל. כשהכריז רסקין על נעילת הדיון וביקש לגשת להצבעה התפרץ יפתח במלעיל והודיע שהחלטת הרוב תחייב את כולם. כרמל חשב לומר לחבריו שהוא מקווה שהפעם הם יצליחו יותר מאשר בימי הילדות כשהיו משחקים בדום שתיקה. הוא הגניב עוד מבט לעבר הרשע ושתק.
 
דודיק הרשע, מפקד המחלקה, הבין שההחלטה של חייליו הוותיקים להתעלם מהימים שקדמו לימי תנשמת, היא במקרה הטוב משאלת לב תמימה שאין כל אפשירות לממשה. למעשה, גם בקרמן, כמו שאר חבריו, ידע שמלחמה היא לא כמו המצפון שעושים לו פססס... אז הוא שותק. הם באמת רצו לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית. הם סמכו על הסיוטים שיבואו ויפקדו אותם לעת שינה. הם לא רצו לגרד את הפצעים, אלא לחבוש אותם. הם רצו להיות כילדים המבקשים פלסטר ומיד שוכחים את המכה שקיבלו. לא רצו סיפורי גבורה וגם לא לקום כל בוקר ולומר ברכת הגומל. הרופא הגדודי שלהם שבימים כתיקונם הוא פסיכיאטר, הסביר להם, בהרצאה שנתן במסגרת 'האוניברסיטה הפתוחה' שהנהיגו במקום, על טראומה ופוסט טראומה, על תשישות נפש ועל הלומי קרב. אם כך, הם אמרו לו, כקב"ן אתה צריך להוציא אותנו מכאן ומהר, לפני שנאבד את שאריות השפיות שעדיין נותרו בנו.
״צר לי לאכזב אתכם ולומר לכם שאתם בכלל לא בקבוצת הסיכון".
״אז תיתן לנו לפחות משככי זיכרון", הם ביקשו.
לבקרמן ששאג לעברו ״משו־גע"! ״משו־גע"! הוא הודיע שכ'משוגע' הוא כרגע הדבר השפוי ביותר שמסתובב בשטח.
 
בעמדת התצפית פעפע עכשיו הקפה בקומקום הצמוד של בקרמן. הוא כיבה את הגזייה ומזג לעצמו מן המשקה. כשכוס הקפה בידו הוא ניסה להתיישר בעמדה ותוך כדי כך נחבט בראשו ממקלע המאג. הכוס נשמטה מהיד, המאג היטלטל מצד לצד כמבקש להזכיר את נוכחותו בעמדה. בקרמן חש את הכאב ומישש את המקום במצחו שעלה ותפח ושבעוד כמה דקות יהיה פנס לתפארת. כך, מוכה במצחו ומבכה את הקפה שנשפך, שכח לרגע את מלחמתו בזמן. הוא אחז בקת המקלע כמו שאוחז מורה בידו של תלמיד שסרח, בלם את טלטלתו ונשא לפניו מונולוג רווי בקללות: ״בן זונה שכמותך, בן נעוות המרדות, וישמן ישורון ויבעט. באיזה מסירות טיפלתי בך ושימנתי אותך. נשאתי אותך על כפיים כל הדרך עד שהבאתי אותך בשלום עד הלום. בשעות השינה הנדירות פיניתי לך מקום בשק השינה שלי וישנו חבוקים וצמודים כפי שעדיין לא זכיתי לשכב עם שום בחורה".
בקרמן אכן נודע כבתול שבחבורה. לא ידוע איך נִגלה סודו, אבל יש להניח שהוא העיד על עצמו באחד המונולוגים שנהג לשאת לפני קופסת שימורי לוף, לפני ברווז ששוטט בתעלת המים או לפני עדת הפרעושים שעשו שמות בחריץ עכוזו, ממש כפי שעשה זה עתה לפני קת המקלע.
״בקרמן בלום"! שאג פרישמן שמאז שסיים את המשמרת ניסה להירדם. בקרמן ששכח לרגע את מלחמתו בזמן קיווה כעת שהרגע הזה קיזז כמה דקות נוספות מהלילה הארור והארוך שעליו לעשות בעמדה. הוא הדליק עכשיו את הנלסון שנתונה בפיו כבר דקות ארוכות, כך קיווה לפחות, ועישן לתוך כובע הפלדה כדי להסוות את הפרת משמעת הלילה לפחות מהמצרי שממול. הוא עשה לו מנהג שלא להציץ במהלך המשמרת בשעון היד שלו. מניסיונו כבר למד שאי־אפשר לסמוך על השעון שתמיד אכזב אותו. מהלך שמשכו כחמש דקות, כך קיווה לפחות, על פי השעון מתמצה בדקה אחת או שתיים במקרה הטוב.
כל ניסיונותיו של בקרמן להתחכם ולגבור על הזמן כשלו מול מכשיר הקשר, שהתעקש כל 'עגולה' להשמיע את הקריאה לבדיקת קשר מהמפקדה העורפית לכל המוצבים.
״כאן תנשמת, נשמע היטב, רות סוף"! ענה בקרמן המאוכזב, כשהבין שחלפה רק שעה והוא עדיין במרחק של ארבע שעות מסיום המשמרת. לולא חשש מפרישמן, היה פוצח כעת במונולוג נוסף רווי קללות כלפי מכשיר הקשר.
 
3
 
 
את העמדה השנייה הצופה לעורפו של המוצב אייש באותו זמן יפתח במלעיל שחזר רק לפנות ערב מחופשה של ארבעים ושמונה שעות. את התרמיל הדחוס והעמוס בכל טוב הוא כבר פרק. לבנים נקיים, גרביים ללא חורים, שני סדינים שישאירו אותו עם מעט ניחוחות של הבית, ערמה של 'עם עובדים', מחברת מערכי השיעורים בהיסטוריה, קלסר עם רשימות שהכין כתשתית לעבודת המאסטר אותה התחיל לכתוב בקיץ האחרון — הקיץ שלפני — חצי ק"ג קפה שחור שעדיין הפיץ את ריחו המבורך — קפה שיפטור אותו מהאבקה המתחזה לקפה ועוד מתיימרת להיות נס, וגם מגוון פיצוחים ועוגיות. עוגת הגבינה שאפתה וארזה, בחרדת קודש, מירי רעייתו, חולקה כקינוח לארוחת הערב בין כל אנשי תנשמת.
במהלך כל שעות משמרת הלילה הוא פרק והניח לפניו את כל שעבר עליו בחופשה ממנה חזר לפני שבע שעות. פירוק והרכבה הריהם מעשה של שִגרה בהוויה הצבאית. פירוק והרכבה של החופשה שהיתה — זה כבר סיפור אחר. סיפור שיש בו אהבה וחום, געגוע ואינטימיות, כאב והתייסרות, שתיקות ארוכות, רצון לעצור את הזמן ומחויבות לחבר הדרוך כולו לשובך למוצב, כדי שגם הוא יוכל לצאת ל'ארבעים ושמונה' שלו.
היתה זו החופשה הראשונה שלו. ארבעים ושלושה ימים חלפו מאז הגיע האוטובוס לאסוף אותו במוצאי יום כיפור. מהבית עדיין לא שמע דבר. היה לו ברור שמכתבים נכתבו ונשלחו ליפתח גופר מ.א. 481162 ד.צ. 2325, בשירות מילואים. אבל המכתבים הארוכים והמפורטים, כך היה בטוח, שכבו באיזה שק דואר בחדר מעופש בבסיס עורפי כלשהו, או שהונחו בשק שהגיע בכלל לגזרה אחרת בה אף אחד לא ידע להגיד מיהו יפתח גופר שנזכר כעת איך כשעברו ארבעה שבועות מאז שעזבו את הבית זכה כרמי — שהתבכיין בפניו של מפקד הגדוד על הגעגועים הביתה — לשיעור בהיסטוריה בו סיפר המפקד על הילד שלא ראה את אביו ארבע שנים בזמן המלחמה הגדולה. והילד הזה הוא אני, חתם המג"ד שביקש לתת פרופורציה לדברים.
יפתח במלעיל ביקש למסור סימני חיים כשהפקיד מספר טלפון בידי עיתונאים שחלפו על פניו ושעשו את דרכם חזרה לארץ. גם חבריו שהקדימו לצאת לחופשתם קיבלו על עצמם להתקשר ולמסור שהכול בסדר עם יקירם. הוא וחבריו ניזונו משמועות שהתרוצצו בשטח שלרוע המזל התבררו, במקרים רבים, כנכונות. יפתח שמע שיגאל, חבר ילדותו, נהרג בקרב בסואץ ושזה סופי. הוא ידע, כמו רבים אחרים שקיבוץ אחד בעמק שכל אחד־עשר מבניו. גדעון, בן אותו קיבוץ, חייל בפלוגה, קיבל פקודה לחזור הביתה ולא לשוב. בטח לא ישוב, רק חסר... יפתח לא ידע מה עלה בגורלו של עמוס, חברו הטוב ושכנו בקיבוץ. עמוס יצא למילואים שבועיים לפני 'פרוץ' לתעסוקה מבצעית בקו המעוזים.
שרק לא יבואו אלינו, אמר לו רסקין באחד הלילות כששמרו יחד בעמדה הקדמית, עם 'מסדר הנופלים' ועם 'הנה מוטלות גופותינו' ולא יספרו לנו על מגשי־כסף ולא על החשש מחורבן בית שלישי. לא רוצים, אמר אז רסקין, שישירו על יפי הבלורית וילהגו על מלח הארץ. לא צריך שירי רעות שנולדים בהיכלות הבוהמה תוך כדי לגימת עוד כוסית של ויסקי. שיעזבו אותנו 'מנשרים קלו'... ומ'צר לי עליך אחי יהונתן'. שיתביישו להם, רטן רסקין, שיתביישו וישתקו. שיעופו לנו מהעיניים. שלא יעזו להתגדל ולהתקדש ולהתמלא רחמים. גולדה בישלה דייסה. את זה לקחה, את זה לקחה ואותנו שכחה. ואז, ללא כל אזהרה מוקדמת שאג רסקין במלוא גרון: לא רוצים לישון רוצים להשתגע. מעמדת התצפית נענה לו בקרמן: ״משו־גע"! ״משו־גע"!
 
עשר שעות עשה יפתח במלעיל בדרכים. עשר שעות מהרגע שיצא מהמוצב ועד הרגע שפגש ביד רועדת את ידית דלת ביתו. עשר שעות של צעידה רגלית, של היטלטלות בנ.נ מקרטע, של נסיעה באוטובוס ובטרמפים. עשר שעות מתוך ארבעים ושמונה.
הוא פתח את הדלת, שממילא לא היתה נעולה מעולם ונכנס לבית שקט וחשוך. מירי לא היתה שם. הוא העלה אור בפינת האוכל וניגש לחדר בו ישנו שתי הבנות, הגדולה בת השלוש, הצעירה בת עשרה חודשים. הוא פשוט עמד וצפה בהן. אחר־כך רכן לעברן והעביר לטיפה רכה על פניהן. הוא לא הרגיש כשיהודית השכנה נכנסה.
״מירי אצל צילה", אמרה לו. צילה היא אשתו של עמוס עליו לא שמע דבר. הוא שמע על נפילת המעוזים שבאחד מהם נמצא עמוס כשהכול התחיל. על מוצב אחד סיפרו שמפקדו הצליח לחלץ את אנשיו ולהביאם בשלום לחבור עם כוחותינו. מירי לא ידעה על בואו הצפוי. היא השכיבה את הבנות ולאחר שהן נרדמו ביקשה מיהודית לשים אוזן והלכה לצילה.
יפתח עמד בעמדה, נשען על שקי החול הלחים, שמע את מכשיר הקשר שטרטר בעמדה שממול ואת בקרמן עונה בקוצר רוח מופגן: ״מתנשמת, נשמע היטב סוף!" וחזר לשחזר את כניסתו לביתם של צילה ועמוס. כבר כשחצה את הדשא בין שני הבתים שמע רחש דיבור של אנשים שהיו בבית. הוא פתח את הדלת וקפא לרגע על מקומו. החדר הקטן היה מלא אנשים. הוא ראה תמונה קבוצתית שאותה לא הצליח לפרק למרכיביה האנושיים. הוא ביקש להיעלם, להתפוגג. הוא הרגיש כאילו עליו להתנצל על קיומו ועל כניסתו הבלתי צפויה במדיו ובזקן הפרא שעיטר את פניו. היה לו נוח להסתתר מאחורי הזקן הזה שהבדיל בין לפני ואחרי. הוא הרגיש כזר שנקלע למקום לא לו. האנשים מהתמונה הקבוצתית קידמו את פניו בקריאות שמחה והפתעה אבל הוא לא קלט אותן.
עכשיו כשעמד בעמדה, אותה מבוכה שבה ופקדה אותו.
שניות אחדות לקח למירי לפלס דרך בין היושבים שמילאו גם את הרצפה, לחצות את החדר, להגיע אליו, לעטוף אותו בשתי ידיה ולהתרומם על קצות אצבעותיה כדי לפגוש את פניו. הוא כבר לא היה לבד. הוא הלך לאיבוד עם מירי. הם עמדו שם מובדלים לעצמם. שום דיבור לא בא ביניהם עד שמירי לחשה על אוזנו: ״הבוקר הודיעו... הוא הוכרז נעדר". עמוס בא ונעמד ביניהם.
מירי אמרה: ״בוא, נשב כמה דקות. אחר־כך נלך". הם פנו למקום בו ישבה מירי קודם. היושבים לצִדה צמצמו עצמם כדי לפנות מקום ליפתח. הוא הרגיש במבטים שנשלחו לעברו. היו שם חיוכים כבושים.
מישהי זרקה הערה על הזקָן: ״דווקא מתאים לך".
״תספר משהו", ביקשה, כמעט התחננה, חברה אחרת.
״מאיפה אתה מגיע"? ניסתה מישהי שישבה בצִדו השני של החדר שהיה כעזרת נשים שהתגנבו אליה שלושה גברים שישבו מכוּוצים, כאילו מתנצלים שהם כאן. יפתח היה מרוחק ושתק. הוא קם ודחק עצמו להתיישב לצִדה של צילה, מתחנן שיבואו המילים הנכונות, כאילו יש דבר כזה. צילה שאלה האם הוא שמע משהו מיגאל. יגאל היה חבר נעורים גם שלה.
״יגאל נהרג", הוא אמר לה ונדם. שנים אחר־כך אמרה לו צילה שהיא לא יכלה לסלוח לו על צמד המילים, ״יגאל נהרג". שאר הנוכחים המשיכו ללהג וסיפרו, בין השאר, מה ששמעו על החברים המגויסים ועל דן שלא הגיע ממנו שום אות חיים. אבל, הם הסבירו, בשלב הזה, כשחלפו למעלה מארבעים יום מאז יצאו כולם מהבית, אם היה קורה הרע מכול כבר היו מודיעים. דובר על שני זוגות שהודיעו על חתונה. מישהו, הוסיפה חברה ותיקה, הרי צריך להביא גם קצת שמחה בתשעה באב הזה. יושבי החדר בהו בחלל, או כבשו מבטם במקום מרוחק ככל הניתן למרות שזה קיבוץ וכולם מכירים את כשרונה הייחודי של אותה ותיקה להניח, תמיד, דברים שלא במקומם ושלא לעניין. סיפרו ליפתח על החבר'ה מה'נעורים' שכל הכבוד להם על התגייסותם להחזיק את המשק ולמלא את מקומם של המגויסים הרבים.
מירי אמרה: ״נלך".
יפתח שבעמדה חשב על כך שחברותיו לקיבוץ, שישבו בחדרם של צילה ועמוס, חיו את המלחמה בדרכן. הן חיפשו מקלט ומצאו אותו בהתכנסות כמו זו. היתה להן המלחמה שלהן. הן ניסו לשמור על עולמן שבתוך חודש עבר שינוי שעדיין מוקדם היה לעמוד על טיבו. הן ישבו שם ביחד, בצפיפות, בדחיסוּת קרובות אחת לשנייה ובכל זאת מובדלות כל אחת לעצמה. במשך היום הן עשו מאמץ עילאי לשמור על שִגרה שתבטיח שפיות. רובן עם ילדים קטנים שהיו חשופים לפנים המתוחות של המבוגרים שמסביבם. יש להם לילדים שאלות משלהם. ומגיע הלילה.
 
4
 
 
וכשמגיע הלילה אין לאן לברוח. כל אחת עם עצמה ולעצמה. בשעות היום כל אחת בעבודתה. בשעות אחרי הצהריים כל אחת עם ילדיה, ויש ערמה על הדשא. מישהי מכינה אייס קפה, אחרת פורסת עוגת שמרים שיצאה חמה מהתנור. ואז מתבייתת כל אחת לביתה עם ילדיה ואולי לחדר האוכל שמתעקש להפגין שִגרה ולהגיש ארוחת ערב לפני שעת האפלה.
בשעות הבוקר עוברת השמועה ששוב הגיעו למזכירות הקיבוץ אותם שניים במדי אלף מגוהצים. וכבר הם יוצאים מבניין המשרדים מלוּוים במזכיר הקיבוץ. אן דן דינו סופה לה... כן או לא, כן או לא... כל אחת נדבקת לחלון. על המדרכות נבלמים ההולכים מסומרים למקומם. במחסן הבגדים מעבירות שתי חברות ותיקות סדין לבן במעגלה, אוחזות בו כאילו היה דגל לבן. הילדים מתרוצצים בחצרות הגנים כאילו כל זה אינו נוגע בהם. במטבח מרתיחה בת כיתה י"א ביצים קשות לארוחת הערב. אף אחד עוד לא לימד אותה שאלה משמשות גם את האבלים ושהן גם זכר לחורבן. בשלושה בתים ספונות אלה שהעניין כבר לא נוגע בהן. הן כבר פגשו, כל אחת בתורה, את השניים המלווים במזכיר הקיבוץ. האחראית על הדואר מחלקת עכשיו לתאים מכתבים וגלויות. אף אחת כבר לא ממהרת לבדוק אם הגיע דואר עבורה. הן יודעות שאות החיים מגיע לפעמים אחרי... כמו אורו של הכוכב שמגיע אלינו שנים רבות אחרי שדעך וכבה. רק אחרי שכבר היה ברור לאן פני המבשרים ושהפור נפל, משתחררת אנחה כבושה אצל כל האחרות.
 
עכשיו לילה של סתיו. השמים מזילים דמעות של טל על הדשאים. מירי ויפתח עושים דרכם חבוקים מביתם של צילה ועמוס לעבר ביתם הסמוך. מירי מספרת שהבוקר הגיע צמד המבשרים המלווה במזכיר לביתם של צילה ועמוס. עד הבוקר עוד נאחזו בתקוות ובמשאלות לב. במשך ימים התגייסו חברים אחדים לסרוק ולעקוב אחרי כל תמונות השבויים שנאספו במשרד הביטחון. הגיעו לכל מי שהיה יכול אולי לשפוך אור על שהתרחש במעוז בו שהה עמוס. כך גם הגיעו אל שניים מאנשי המעוז שהצליחו למלט עצמם. אחד מהם ידע לספר שעמוס היה בנגמ"ש שאיתו פרצו מהמוצב. הנגמ"ש, הוא סיפר, נפגע מטיל נ.ט. אחרי זה הוסיף, לא ראיתי אותו יותר. יפתח שבעמדה חשב על המושג 'נעדר'. 'עמוס הוכרז נעדר'. אל תגידו איננו. אל תגידו בגת. אל תגידו נהרג. אל תבשרו בחוצות אשקלון. אל תגידו נפל. אל תגידו על במותיך חלל. בנות ישראל על שאול בכינה. צר לי עליך אחי עמוס. צר לי עליך יגאל. למה לכל הרוחות הייתי צריך להגיד לצילה: ״יגאל נהרג". מי מינה אותי להיות המבשר המצורע? בנות ישראל בכינה...
יפתח כבר הבין בלילה הראשון של החופשה שלעומת ימיהן ולילותיהן של צילה, שוש, מירי ושאר הבנות שבני זוגן יצאו באותו הלילה, שהוא וחבריו למוצב חיים במין פיקניק, אם לא סופרים את עשרים ימי הלחימה שקדמו להתיישבות בתנשמת, אבל את אלה כזכור הוחלט לא לספור ולא להזכיר. לזכור זה כבר לא תלוי בהחלטה. הנגמ"ש שבו נלכד עמוס כשניסה להימלט מהמעוז התחלף לו בנגמ"ש שחטף סאגר ושרק הוא ורסקין הצליחו להיחלץ ממנו. כשהוא הלך חבוק עם מירי הוא צבט את עצמו. אסור לו להפיל עליה את הסיפור הזה ולסבך אותה במראות הנגמ"ש שעלה באש ושל שני השורדים ממנו מהלכים במדבר, מנסים לאתר את חבריהם לכוח.
מירי שאלה: ״קרה משהו"?
יפתח אמר: ״קרו הרבה דברים מירי, אבל הם לא יבואו הלילה בינינו". הוא חלץ סוף־סוף את נעליו, פשט את מדיו, צרר אותם והשליכם אל מחוץ דלת הכניסה. כי המקום שאתה דורך עליו. הוא שטף את גופו והצטרף למירי שכבר חיכיתה לו במיטה בידיים מושטות.
 
פרישמן נכנס לעמדה. יפתח היה עדיין עם מירי, שבוי בין רגליה ובין ידיה. הוא לא נתן דעתו לשמש שכבר עלתה במעלות המזרח. כשפרישמן נגע בו מבלי משים הוא נרתע ואמר לו:
״הי, לא לימדו אותך לדפוק בדלת לפני שנכנסים"?
מי שדווקא שמח על כך שפרישמן נכנס לעמדה בשעת בוקר מוקדמת להחליף את יפתח במלעיל היה כרמל שהתעורר בבעתה ופחד שמא שמע פרישמן, שכנו לשפנייה, את הצעקה שצעק: השומר אחי אנוכי?
כל השעות, או שמא דקות בלבד, שקדמו לאותה צעקה היה כרמל נאבק עם רוח הקודש שריחפה מעליו, מנענעת כנפיים ותובעת ממנו דין וחשבון: לאן הוא נעלם? מה עוללת לו? אומרים לי שהיית קרוב אצלו, ששמרת את צעדיו, שהוא הלך אחריך במדבר ואתה היית לו צל. אחד העדים העיד לפני שהיית לו כאח... אין לך אח? יש לך רק אחות?... אתה מנסה להימלט מפני? עוד לא למדת מהפעם הקודמת שממני אי־אפשר לברוח, שהכול שקוף לפני?... הזהרתי אותך שלפתח חטאת רובץ אילך תשוקתו ואתה לא משלת בו. אני אומר לך שדמי אחיך צועקים אלי מן האדמה ואתה שותק. איזה עורך דין הציע לך לשמור על זכות השתיקה? החברים במטבח של גולדה החליטו לשתוק ואתה לא מפר החלטה של חברים?... אז שמע כרמל את עצמו צועק: ״השומר אחי אנוכי" ונבהל. בטוח היה שפרישמן חברו שמע את הצעקה ויתחיל לחקור אותו על איזה אח מדובר ומדוע הוא נרדם בשמירה. פרישמן בוודאי גם יסנוט בו על כך שהתנ"ך הזה, שלא מש מידיו, משתלט עכשיו גם על חלומותיו.
 
כרמל שכב בעיניים פקוחות, ניסה להסדיר את נשימתו ולהרחיק מעליו את שרידי החלום. מי שתפסה את מקומו של פרישמן, שכבר יצא למשמרת הבוקר שלו לשמור על אחיו היתה גלית — בתו הבכורה. היא נצמדה לאביה כשם שהיתה עושה בשנותיה הראשונות כשהיתה מתגנבת בלילה אל מיטתם, מתחפרת ביניהם ומסרקת את שיער החזה של אביה השעיר. עכשיו היו לגלית שאלות משלה:
האם המריבות שלה עם גיא אחיה הצעיר יכולות להיגמר רע כמו במקרה של קין והבל? הם למדו את הסיפור הזה בשיעור תורה והמורה אז נתנה להם, כשיעורי בית, שאלות שנראו לה שאלות לגדולים ולא לילדים כמוה. למשל, מדוע העדיף האלוהים את מנחתו של הבל על פני זו של קין? ומה זו מנחה בכלל ומהי אות קין? ולמה בכלל צריך לספר לילדים סיפור כזה? היא גם ביקשה לדעת למה לפני כמה לילות היא שמעה אותו ואת אימא רבים בקול רם ולמה אימא לא הסכימה שהם ילכו איתו לבית הכנסת בערב יום כיפור.
 
5
 
 
בקרמן דלה מהקומקום הצמוד שלו את שאריות הקפה. הוא עדיין קילל את מכשיר הקשר שהבהיר לו שבסך הכול חלפה שעה. נשארו עוד ארבע שעות. מאתיים וארבעים דקות. 14,400 שניות ובמילים, ארבע־עשר אלף וארבע מאות שניות למוטב בלבד.
 
״תעל הון מוסטפה", קרא בקרמן לעבר העמדה שעליה הוא אמור לצפות.
״למה אתה שם ואני כאן? אפשר ביחד. שעתיים אתה אצלי, שעתיים אני אצלך וחלס ארבע שעות. או אולי ניפגש באמצע הדרך, כמו שאומרים אצלנו. ככה כמו שאנחנו. רק שנינו. פרוקים מנשק. אני לא לראיס שלך אתה לא למפקד שלי. גם אותך לימדו שהמדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים ושכיתתו אתיהם לחרבות? בוא סחבי ונכריז ביחד: שברו את הכלים ולא משחקים".
 
בזמן שבקרמן ספר את השניות שנשארו עד לסיום משמרת הלילה שלו וניהל שיחות שלום עם המצרי, ניסה רסקין, ששמר בעמדה הקדמית, לספור את מספר הימים שעברו מאז 'אותו הלילה'.
אותו הלילה — כך הוא קרא ללילה בו חטף הנגמ"ש שלהם פגיעה ישירה. יפתח במלעיל שנוכח לדעת שמלבדו אין עם מי לדבר קרא לו למהר ולקפוץ מהכלי הבוער. רסקין הוכה בהלם והיסס. יפתח צעק והתחנן 'תקפוץ לפני שיהיה מאוחר מדי'. רסקין קפץ ונחבט בדופן הכלי. יפתח משך אותו אחריו ויחד הם נשכבו בחול במרחק של כעשרים מטר מהכלי שעכשיו כבר בער כולו והפיץ חום בלתי נסבל. הם התרוממו והתרחקו ככל שיכלו לפני שהאש תשיג אותם. את שני הנגמש"ים הנוספים של המחלקה הם לא ראו, שיערו שאלה הצליחו להיחלץ מגיא ההריגה ולהגיע לאיזה חוף מבטיח חיים. הם הרגישו נטושים, אבודים ובודדים. מסביבם רבצו מחופרות בחול חוליות של מצרים.
רסקין ניסה לשער כמה זמן הוא ויפתח ניסו להיבלע באדמה עליה רבצו עד שהוא לחש ליפתח שאין טעם לטמון את הראש בחול ושבסופו של דבר יאיר היום ועוד שניים ייתווספו לרשימת השבויים, במקרה הטוב. הם התחילו לזחול בלי לדעת לאן אבל ידעו למה. אחרי שזחלו מרחק שנראה להם כמאה מטר רסקין אמר ליפתח שאם הם ימשיכו כך הם לא יגיעו לשום מקום. יפתח אמר לו: ״אפשר לחשוב שכעת אנחנו באיזה מקום", רסקין קינא בקור הרוח ובהומור שיפתח הצליח להביא למקום ההוא.
״קדימה ממשיכים", אמר יפתח והמשיך לזחול. רסקין נאחז בחול ולא הצליח להביא עצמו להמשיך לזחול. הוא היה מותש. הרגל שנחבטה בזמן הקפיצה מהנגמ"ש סירבה לשתף פעולה. כוחותיו אזלו, הוא הפך אדיש ולא מצא טעם בהמשך הזחילה. יפתח שהמשיך להתקדם הרגיש שהוא לבדו, שרסקין לא לצִדו. הוא חזר לאחור ושאל אותו למה אינו ממשיך. רסקין אמר שאין לו כוח יותר וביקש שיניח לו ושימשיך לבדו. יפתח בעט בו במיטב כוחו, רצה להזכיר לו שיש לו ילדה ואישה בבית. הבעיטה עשתה את שלה ויותר ממנה התזכורת. הם החליפו תפקידים כשרסקין הציע למהר.
״למהר לאן"? שאל יפתח כאילו שכח שרק לפני רגע היה זה הוא שהאיץ בו להמשיך.
רסקין הציע שהם יעברו להליכה. כך לפחות יהיה להם סיכוי להתרחק מהמקום הארור ההוא ואולי גם לאתר את שני הכלים האחרים. יפתח קיבל את ההצעה ברצון. ״המצרים ודאי הלכו לישון ובחושך מצרים הזה לא יעלו בדעתם ששני הצללים המהלכים הם מהבחורים של גולדה".
הם המשיכו ללכת. חיפשו כוכבים בשמים וניסו לתת בדרך סימנים כדי שיידעו אם אינם הולכים במעגל שיחזיר אותם לנקודת המוצא. הם ידעו שזה מה שקורה לעתים קרובות במצב בו נמצאו. הם המשיכו ללכת עד אותו רגע בו רסקין נעמד וביקש מיפתח לעצור.
יפתח שאל האם הם נשארים באותו המקום. רסקין חשש שיפתח ישוב לבעוט בו ולכן ביקש ממנו שיהיה רגע בשקט וייתן להריח. יפתח היה בטוח שחברו איבד את מעט השפיות שעדיין נותרה בו ושאל מה הוא מבקש להריח.
״אתה בטח מריח את עצמך", אמר לו יפתח. ״אתה מריח כתפוח אדמה מפויח שהיינו צולים במדורת הקומזיץ".
רסקין ענה שהוא לא מהפלמ"ח וביקש מיפתח שלא יתחיל עכשיו עם הנוסטלגיה המשקרת. ״אני מריח", התעקש רסקין. הם ירדו במקום. רסקין ביקש מיפתח שיהיה רגע בשקט כאילו השקט יאפשר לו להיטיב להריח.
״אני מריח אותו", הוא אמר ליפתח ששאל אותו אם הוא 'התגלגל לכלב' הלילה.
רסקין התחנן לשקט. הוא היה משוכנע שהוא מריח את בקרמן. לצעוק, אי־אפשר היה כמובן לכן הוא לחש: בקר...?
באותו רגע התרוממו מאחורי קפל קרקע והתגלו לפניהם בקרמן ודודיק, מפקד המחלקה.
רסקין התבלבל בספירה. הוא לא הצליח לזכור מתי התרחש אותו הלילה וכמה זמן עבר מאז. אבל את אירועי אותו לילה הוא זכר. הוא חש את חום הנגמ"ש הבוער. את טעם החול בפה. את קור האדמה שעליה רבצו. את הלחישות של המצרים שעליהם כמעט ודרכו בדרכם. הוא ביקש שלא לזכור את רגעי הייאוש ואת אותם רגעים בהם אחז בו השיתוק והוא החליט לוותר. אבל הזיכרון לא עשה לו הנחות. ההחלטה לשתוק וכביכול למחוק את קורות הימים שקדמו להתיישבות בתנשמת נראתה לו עכשיו מגוחכת. אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי לשתוק. אני לא יכול למנוע מעצמי לחזור לאותו הלילה גם אם הייתי רוצה בכך. אף אחד לא ימנע ממני לשתף את שוש כשאצא לחופשה הראשונה שלי. מעניין אם יפתח, שחזר עכשיו מהבית, סיפר למירי אשתו. אני גם מוכרח לברר איתו האם אכן היה לו ברור שארבעת האחרים שהיו איתנו בנגמ"ש נהרגו.
 
רסקין לא ידע על ההתרחשות שקדמה לפעולת החילוץ שלו ושל יפתח. כשנותק הקשר עם הנגמ"ש שלהם שני הכלים האחרים התקדמו עד לסוללת עפר שהציעה להם מחסה. משם הם צפו בנגמ"ש העולה באש. בקרמן אמר לחבריו שמוכרחים לחזור לשם, לבדוק אם יש ניצולים ולחלץ אותם. היתה דממה. איש לא חשב שהוא מסוגל, רגע אחרי שהם מילטו עצמם, לחזור לגיא ההריגה ההוא. בקרמן קפץ מהנגמ"ש. חבריו ניסו לעכב בעדו. הם צעקו עליו: 'משוגע'! אין סיכוי שמישהו שרד שם. אף אחד לא קם, איש מהם לא נטה לעזוב את סוללת העפר שהציעה מחסה. כרמל שאל את בקרמן אם הוא באמת מאמין. בקרמן ענה לו שזו לא שאלה של אמונה. צריך אדם שיתגבר כארי... היו מהם שניסו לטעון שהצו המורה שלא להשאיר פצועים בשטח אינו רלוונטי במקרה הזה. היו חילופי דברים בטונים הולכים וגוברים. היה מי שניסה למשוך בכוח את בקרמן חזרה לנגמ"ש. אחרים פשוט הורידו את הראש ושתקו.
דודיק הרשע ירד מהנגמ"ש שלו, ניגש לבקרמן ואמר לו: ״בוא, נלך".
 
6
 
 
כשבקרמן גלש במורד הדיונה ושאג במיטב קולו ״משו־גע"! ״משו־גע"! היה ברור לכולם שהסתיימה משמרת הלילה ומתחיל יום חדש. לא היתה בידיעה זו שום בשורה. מה שהיה הוא מה שיהיה. אין חדש תחת השמש שהגיחה מהמזרח. ממלכת הלילה פינתה עצמה ואת מקומה ירשה ממלכת היום.
לאט־לאט התבהרה התמונה שבשעות הארוכות של הלילה נבלעה בחשכה. קווי המתאר של המוצב חשפו עצמם. צהוב. הרבה צהוב בעיניים. הרבה חול כחול הזה שעל שפת הים. דיונה שפרסה עצמה כפרסה אליפטית מפולשת לצפון שממנו צפויה להגיע הרעה בדמותם של מפקדים טורדניים או כתבים שמצווים להעביר לעורף כתבות על יום אחד בחיי מילואימניקים, שדומה עליהם כאילו עלו להתיישבות חדשה מעבר לתעלת סואץ ומעבר לאזור החיץ החקלאי, שרומנטיקנים למיניהם החליטו להחזיר עטרה ליושנה ולקרוא לאזור — ארץ גושן. בעזרת השם, חשבו אותם מוקירי המקרא, לתת משמעות היסטורית לנוכחות של אנשי מוצב תנשמת במקום.
בתוך סוללת הדיונה הושתלו השפניות שהיו למחסה יום ולילה לאנשי המקום. קשתות של יציקת ברזל הונחו על פני החול הטובעני ועליהם הוערמו שקי חול כדי להציע אשליית קורת גג ואשליית מגן מפני כוונות זדון של אויב. במבט מלמטה נראו פתחי השפניות כאילו היו נקרות חצובות בסלע ובהן מקננות יונים הומיות או שבצִלן חוסים שפני הסלע. במעלה הסוללות הוטבעו עמדות השמירה שדופנו גם הן בשקי חול. בצמוד לעמדה המזרחית נמתחה יריעת ברזנט על ארבעה מוטות ברזל כדי לטפח את אשליית חוף הים שסוכת המציל מבטיחה בו את שלום המתרחצים. במרכז המוצב הונפה רשת הסוואה כדי לשמש קורת גג למטבח, לחדר האוכל ולמועדון. מין פטה מורגנה של מרכז קהילתי. רשת ההסוואה הזו קלטה בין חוטיה קליפות תפוחי אדמה, פיסות נייר טואלט וקרעי עיתונים שכל משב רוח קליל הניד אותם כמו מובייל המתוח מעל מיטת תינוק. ערמות של קופסאות שימורים הלכו והצטברו במקום. איש לא שאל את אנשי המקום להעדפותיהם הקולינריות, שמצִדם שמחו לחזור לימי ילדותם ובנו — משימורי הסרדינים, התירס והחלבה — מגדלים, טירות וגשרים כאלה שהיו בונים מהקוביות הנרדמות שהיו מסודרות בסל בגן הילדים שלהם. כמה שקי תפוחי אדמה הפיצו ריח ריקבון ומצבורי שקיות לחם שעובש אחז בהם ובישר שכבר מזמן פג תוקפם, היו פזורים בכל פינה. רצפת החול היתה מנומרת בבדלי סיגריות וריח של קפה חרוך הכה בנחיריים.
את המוצב חצה פלג מים שנמשך מאיזה תעלת מים רחוקה וביקש להציע למקום גיוון כלשהו שישבור את הנוף המלנכולי. במימיו הרדודים שייט ברווז בודד שנקלע למקום שלא בטובתו.
החצר האחורית של המוצב דמתה לשערו האחורי של ספר שבמילים ספורות ובשורות קצובות ביקש להעיד על המסופר בו: חבילות של שקי חול. קונצרטינות של חוטי תיל. ברזלי זווית. ארגזי תחמושת שבורים. זבילי פגזים. תרמילי פגזים שבמקומות רחוקים היו לאגרטלים שהחזיקו קוצים. ג'ריקנים שחורים שבהם נאגרו מים ששימשו טרף קל לקרני השמש. פחים של שמן רובים שהפיצו ריח חזק שהקהה במשהו את ריח השתן שמשך אליו להקות של זבובים.
 
יפתח ניסה להבין איך לא הרגיש שהלילה שקע, השמש זרחה והיום האיר. איך הבוקר הזה לא היה כלל בתוכנית שלו כיוון שהוא היה עדיין עם מירי במעשה האהבה שכמוהו לא ידע זמן רב... גם לפנות בוקר, אחרי שינה של שעות מעטות, מירי התרפקה עליו והזמינה אותו להמשך הדואט. אלא שכאן בעמדה במקום מירי הוא קיבל את פרישמן שבא להחליף אותו בשמירה. מנוול הפרישמן הזה. עוד לא קרה בתולדות המקום שמישהו יראה בזה שבא להחליף אותו בעמדה גזלן ולא גואל.
בקרמן ורסקין שהשתהו עדיין בפינת המטבח, דלו מהסיר הגדול את שאריות הקפה ניערו מעליהם את רסיסי הלילה ופנו כזוג של מאחרים בנשף לשפנייה שלהם לנסות להתל בשעת בוקר זו באמצעות נמנום שינגוס, במשהו לפחות, מהיום הארוך הרובץ לפתחם.
 
7
 
 
כחברים ותיקים חלקו רסקי ובקר את אותה שפנייה. תחילת חברותם בתקופה שבקרמן הגיע לארץ עם הוריו ב"עליית גומולקה" והצטרף לכיתה ו' בבית הספר ע"ש א.ד.גורדון שבגבעתיים, הכיתה בה למד דן רסקין. יחד הם המשיכו לתיכון שגם הוא נשא את שמו של אחד ממנהיגי תנועת הפועלים. הם לבשו את החולצה הכחולה עם השרוך האדום כחברים באותה תנועת נוער וממנה המשיכו למסלול הצבאי, שכלל שירות בנחל המוצנח שהבטיח להם בהמשך השתתפות כחיילי מילואים בכל מלחמה אפשרית. המלחמה הנוכחית, זו שהביאה אותם עד הלום היתה השלישית בה נטלו חלק. 'אתה ואני והמלחמה הבאה' קידם בקר את רסקי כשנקראו במוצאי יום כיפור. 'פעם שלישית גלידה' החזיר לו רסקי בדרכו.
 
הם עמדו עכשיו בפתח השפנייה שלהם. בקרמן משך באוזנו הימנית, תנועה שהיה מרבה לחזור עליה. רסקין תמיד העיר לו שאוזניו גם כך ארוכות מספיק ותמיד גם הוסיף להערה את השאלה: סבתא, למה יש לך אוזניים ארוכות כל־כך? במקרה הזה השיב בקרמן, ״כדי שאוכל לצלצל בפעמון לפני שאני נכנס לקובה המשותפת שלנו... ניכנס"?
להיכנס ולצאת מהשפנייה ניתן היה רק בשכיבה. הם נשכבו על הגב ובתנועה משולבת של הישענות על מרפקים והרמת הישבן גררו עצמם לתוך השפנייה עד שמצאו מנוחה נכונה. בקרמן שב ומשך באוזנו הימנית כאילו ביקש לכבות את האור. רסקין ניסה להסביר לו שאם לא יפסיק לזלול משימורי החלבה, אחריתו תהיה כשל פו הדוב שנתקע עם כרסו בפתח מאורתו של השפן לאחר שחיסל חבית שלמה של דבש. בקרמן כתגובה אמר שמישהו מנסה לישון במיטה שלו וליווה את אמירתו במרפק שביקש להחזיר את חברו לחלקו במיטתם המשותפת.
שוכני השפנייה חוו אינטימיות שתנאי המקום כפו עליהם. רסקין טען שאם השהות בתנשמת תימשך לאורך ימים רבים הרי שזמן המיטה המשותף שלו ושל בקרמן יעלה על זה של שוש ושלו. הוא חשב לנסות ולברר עם חברו, פעם נוספת, מה מעכב בעדו ביצירת קשר ויחסים עם נשים, אבל מהר מאוד הבין שהוא מדבר עם עצמו. בקרמן סובב אליו את גבו ונרדם.
 
רסקין נשאר עם עצמו. רגליו חרגו משטח השיפוט של השפנייה. הוא היה גבוה וארוך רגליים. גבר מצודד ששמו יצא לתהילה בין הבנות. כשהיו בשביעית בקרמן טען שחברו שימש מודל לאיין רנד כשכתבה את ״מרד הנפילים" שלה, ספר פולחן של בני הנעורים באותה תקופה. רסקין שגדל בגבעתיים האדומה והיה משוכנע שהוא סוציאליסט לתפארת שמאמין במעמד הפועלים, התקומם על הניסיון לקשור אותו לספר שמקדש ערכים קפיטליסטים ומקנה זכות קדימה לאדם החזק, המוכשר והעשיר. זה לא מנע ממנו ללמוד ארכיטקטורה ולהיות לאדריכל מצליח ממש כגיבור אותו ספר.
לאחר שהבין שאין עם מי לדבר ושלדבֵּר עם עצמו כבר דיבר מספיק במשך הלילה, נרדם גם הוא.
שנתו היתה טרופה ומיטלטלת. להבות של אש הקיפו אותו ואחזו בשולי מכנסיו. זיעה קרה ניגרה מכול גופו. הוא ניסה ללא הצלחה לקום ולעמוד. משהו סימר אותו למקומו. כשכבר הצליח לקום הוא צנח מגובה רב ושקע בברכת חול עמוקה וטובענית. הוא שחה בשארית כוחו מנסה להגיע ולאחוז בשולי הברכה אך הדבר לא עלה בידו. כל אימת שהיה נדמה לו שהוא מגיע לחוף מבטחים היו ידיו חופנות חול והוא שב ושקע בו. הוא שמע קולות שהגיעו אליו מרחוק. 'אל תשאיר אותי לבד', 'קח אותי איתך', 'גם אני רוצה הביתה', 'שכחו אותנו, אימא', 'אני לא יכול יותר', 'תכבו את האש הזו', 'תביאו מים, אני חייב לשתות'. הקולות האלה לא הרפו ממנו. הוא ניסה לאטום את אוזניו עד שבסופו של דבר השתרר שקט מוחלט. שקט וחושך. הוא גישש ביד אחרי מתג החשמל בניסיון לגרש מעל פניו את החושך. אבל החושך לא גורש והוא ניסה לגשש את דרכו בהליכה אִטית ומהוססת כשידיו הולכות לפניו להבטיח שלא יכנס עם ראשו בקיר האימתני שניצב לפניו. כוחו הלך ודל. הוא ניסה להמשיך ולהתקדם אבל עכשיו הרגיש שמישהו מאחוריו אוחז בחגורתו ומושך אותו לאחור. בשארית כוחו הוא ניער מעליו את האויב שמאחוריו, המשיך להתקדם עוד מטרים ספורים ואז התמוטט. הוא נשכב על האדמה וקרא לאימא שתבוא ותכסה אותו כמו בימים הרחוקים. אימא ניצבה לצִדו, ליטפה את פניו, אספה את השמיכה שנשמטה ממיטתו, שבה וכיסתה והרגיעה אותו שזה רק חלום רע שהוא חלם. "תמשיך לישון", היא אמרה ויצאה מן החדר. ושוב הוא היה לבד. נחש שפיפון זחל על גחונו למקום בו שכב, מתנשף משמיע קולות של שריקה. עיני השפיפון היו בורקות ומטילות אימה. רגל נעולה בנעל צנחנים ניצבה לפתע בינו לבין החיה המתפתלת לכיוונו ובבעיטה נחושה אחת רוצצה את ראש הנחש.
״רסקי, תתעורר צריך לרדת לארוחת הבוקר", טלטל בקרמן את שכנו לשפנייה.
רסקין שזה עתה נרגע לאחר שהוסר מעליו איום הנחש, עדיין היה שבוי בקורי השינה שטווה סביבו ואמר, מבלי לדעת למי, ״תהיה בשקט ותן להריח".
בקרמן הבין שחברו עדיין שבוי בחלומו, שב וטלטל אותו וביקש שיועיל לחזור לעולם האמת.
רסקין פתח סוף־סוף עין תורנית, התבונן בבקרמן ואמר:
״ידעתי שאני מריח אותך. ידעתי שתגיע".
 
 
8
 
 
בשעה שבקרמן השלים שעות שינה אחרי ליל השמירה הארוך וכשרסקין שב וחזר בחלומו ל'אותו הלילה', ניגש דודיק הרשע להעיר את כרמל תורן המטבח לאותו היום. כרמל לא שעה ללחישתו של דודיק שהעלה את עוצמת קולו וקרא לתוך השפנייה: ״כרמל קום, אתה תורן מטבח היום". כיוון שכרמל לא הגיב, ניסה דודיק לשוות לקולו טון של פקודה:
״כרמל, קום"!
״עוד רגע", התחנן כרמל.
״לא רגע. עכשיו ומיד"! ציווה דודיק והוסיף משיכה ברגלו.
״רשע, למה תכה רעך? הלהרגני אתה אומר כמו שהרגת את המצרי"?
״די כבר עם פסוקי היום שלך. קום! יזהר, המ"מ הקודם שלכם, ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".
״תעשה טובה, רק תעמיד לי את הסיר הגדול עם מים על האש", ביקש כרמל.
דודיק הרשע עשה את הטובה שביקש כרמל שנחלץ עכשיו מן השפנייה, נעמד בפתחה והכריז: ״ברוך שלא עשני מפקד".
 
דודיק לא היה יכול לדעת שהתגוששות המילולית הקצרה שניהל עם כרמל לא היתה תוצאה של איזו התפנקות בוקר של מי שמסרב לעזוב את מרבצו הנעים והחם ולהמירו בסירים, במחבתות ובסכיני החיתוך. הוא לא ידע שגלית בתו של כרמל חברה לאביה לפנות בוקר והפנתה אליו צרור שאלות שלא היית מאמין שאלה שאלות של ילדה בת שמונה.
כרמל ספג את שאלותיה ולא ידע מה ישיב. האם ניתן ונכון ללמד את בתו שלשאלות הגדולות והקשות של החיים אין תשובות או לפחות התשובות אינן מספיק טובות. ומה יענה לה על שאלותיה של המורה על סיפור קין והבל? האם ינסה להסביר לה שהסיפורים שאנו מספרים וקוראים כולל סיפורי התורה מבקשים לספר את סיפורם של בני האדם כפי שהם. קנאים, תחרותיים, מבקשי נקם, מפחדים, מתאכזבים, מתאכזרים ומלבי שנאה לא פחות משהם מספרים סיפור של אהבה. האם יפנה אותה לנאמר בבראשית שיצר לב האדם רע מנעוריו? ולאן יוליך את מבוכתו מהבת ששומעת על משכבה בלילות את הוריה מתקוטטים ומטיחים זה בזו דברים של כעס. מה יגיד לבת שעושה צעדי חיים ראשונים וכבר מגלה שאימא ואבא כבר לא? הוא רצה לומר לבתו שהוא בטוח שהיא וגיא יהיו לידידים ויאהבו זה את זו חרף המריבות הקטנות שהם רבים מדי פעם. הוא גם רצה לומר לה שאימא והוא אוהבים אותה מאוד אבל דודיק הרשע התעקש להחזיר אותו למציאות ולשולחו לעבודת המטבח.
 
דודיק התיישב בפתח השפנייה שלו ומשך מתרמילו את הספר שארז ברגע האחרון לפני שיצא להית'רו לתפוס את המטוס הראשון שיצא מלונדון לארץ, למחרת יום הכיפורים. הוא רץ לשדה התעופה בהתניה פאבלובית. רגשי האשמה שלו עבדו שעות נוספות על כך שכולם (כולם?) שם נלחמים על הבית (על הבית?) והוא יושב לו על סיר הבשר הלונדוני, כוסס ציפורניים, ומנסה, ללא הצלחה, להסביר לג'סי חברתו מדוע הוא חייב (חייב?) לטוס לארץ. עכשיו ג'סי שם, ההרצאות מתקיימות כסדרן, ה-B.B.C מדווח בניכור אירוני על המהלכים המדיניים במזרח התיכון, והוא תקוע פה, מנהל מלחמת פסוקים עם כרמל שצריך לקום לתורנות המטבח.
הוא קיבל את הפיקוד על החבורה הזו ברפידים, לאחר שבמשך שלושה ימים נשלח מכאן לשם ואיש לא ידע מה בדיוק לעשות בו. עשרים ושישה הם היו כשיצאו בפיקודו, אחרי כמה ימים של המתנה, וצורפו לכוח שחצה את התעלה ופנה צפונה לעבר איסמעליה. עשרים הם הגיעו לתנשמת, המקום בו נטו אוהליהם ובנו את שפניותיהם.
עד מהרה למד דודיק ששבעה מתוך אנשי המחלקה הם חבורה הומוגנית שהולכת יחד שנים רבות ושברזומה שלהם כבר רשומות שתי מלחמות קודמות. הוא זיהה שיש להם קודים משלהם ומילון מונחים שזר לא יבין. הוא קלט שיש ביניהם חלוקת תפקידים שהופנמו במהלך השנים ושיש להם סיפורים שהם מספרים לעצמם שוב ושוב. לחבורה הזו צורפו כמה חבר'ה צעירים שלא היה ברור מהיכן באו ולהיכן התכוונו להגיע. חבורת הוותיקים קלטה אותם כילדים שנמסרו על־ידי המוסדות למשפחה אומנת. הם נראו כטלאים שהוטלאו על מכנסי ג'ינס משופשפים כהלכה. אנשי החבורה עברו את גיל השלושים. להוציא את בקרמן, כולם נשואים פלוס. למסופחים הצעירים הם קראו, כאילו ממרום גילם המתקדם, 'ילדים' או 'אפרוחים' למרות שהפרש הגיל ביניהם היה בסך הכול חמש או שש שנים.
כרמל מחבורת הוותיקים קידם את פניו של דודיק, לאחר שזה הציג עצמו לפניהם כמפקד המחלקה, ואמר לו: ״שמלה לך, קצין תהיה לנו" ומיד הוסיף שמעתה שמו בישראל יהיה: 'דודיק הרשע'.
דודיק בן העשרים ושבע קיבל מלגה לדוקטורט ב-LSE, האוניברסיטה היוקרתית של לונדון. הוא למד יחסים בינלאומיים. הדוקטורט שלו עסק במאבקים בין המעצמות על השליטה בתעלת סואץ. כמה אני רחוק, חשב לעצמו, מגן העדן האקדמי ומכתיבת הדוקטורט הזה דווקא כשאני כה קרוב לתעלה. הוא פתח את הספר במקום המסומן, התחמש במרקר והתחיל לקרוא. מהר מאוד הוא קלט שעיניו משוטטות בין המילים, המשפטים והפסקאות, אבל הוא בכלל במקום אחר.
 
כשסירב כרמל לקום הבוקר לתורנות שלו ושאל את דודיק 'הלהרגני אתה אומר כמו שהרגת את המצרי'? היה ברור לשניהם, שהפעם, לא היה זה ציטוט בעלמא. כרמל ידע, וכנראה ידע תמיד, שהשנייה שבה הקדים דודיק את המצרי שכבר שׂם אותו על הכוונת, היא השנייה שאפשרה לו להמשיך לצטט ללא הכרה ולקטר על הרשע שקטע את שנתו.
כרמל ודודיק היו גם שותפים לסוד עלום שרבץ ביניהם. כל אימת שהיו מזדמנים ביחד היה אותו הסוד מתעקש ללוות אותם ולהנכיח עצמו. אבל הם לא נתנו לו פתחון פה והמשיכו לשתוק אותו.
את החמישה שנהרגו ואת חנן הפצוע שמאושפז עכשיו באיכילוב דודיק לא ממש הספיק להכיר. 'קיבלתי לאחריותי עשרים ושישה והבאתי לכאן רק עשרים', האשים את עצמו.
 
עכשיו כשהספר בידו הוא ניסה להמיר את ההוויה הקרתנית של הלא־מקום הזה להוויה הלונדונית. לקמפוס הירוק והיוקרתי ולג'סי, הגויה הכשרה, ממנה ניתק עצמו לפני ארבעים וארבעה ימים. הוא התחיל להכיר מקרוב את אנשי המחלקה ואף גילה סימני התעניינות בהם וביחסים שביניהם.
בימים האחרונים הוא הטריד עצמו בשאלה: מה אני עושה פה בכלל? הקרבות הסתיימו, את חלקי במאמץ המלחמה נתתי, אבל עכשיו אני מיותר פה. מפסיד ימי לימוד יקרים ואם הסיפור הזה יימשך, והוא יימשך, אני עלול לסכן את המלגה שלי. האנגלים הרי לא יגלו שום התחשבות בגחמות הציוניות של הדוקטורנט הישראלי... וג'סי?
כבר ימים הוא מהרהר באפשרות לגשת למג"ד ולהסביר לו שהוא חייב לחזור ושבעצם הוא די מיותר כאן.
 
״דודיק"! קרא כרמל לעברו, ״זו קריאה שלישית ואחרונה לארוחת הבוקר".
 
9
 
 
דודיק מסתבר, היה שקוע בעצמו ולא שמע שכבר פעמיים קראו לו לרדת לארוחת הבוקר. כשנכנס למטבח כבר היו כמעט כולם יישובים, כל אחד במושב שאִלתר לעצמו מארגזי תחמושת ריקים, מסירים הפוכים על פיהם, מבלון גז ריק, משק תפוחי־אדמה ומשקי חול מלאים. כרמל טיגן ביצים, ספיישל לכל אחד על פי בקשתו. למעשה הוא כבר לא היה צריך לעבור בין היישובים ולקחת הזמנות. שבוע אחרי יום העלייה לתנשמת הוא טרח לרשום על לוח קרטון הוראות קבע. רסקין: חביתה מעושרת בבצל. פרישמן: מקושקשת עם בצל. יפתח: עין הפוכה. דודיק: מקושקשת עם גבינה צהובה אם יש. כרמל: מקושקשת מטוגנת כהלכה ולא נוזלית חלילה. שאולי: עין הפוכה רק להרף עין כך שדקירת מזלג תביא להתפרצות של הצהוב. בקרמן: ביצה בקן.
באחד הימים הסביר כרמל לבקרמן שעל פי סוג ואופי החביתה או הביצייה שנוהג אדם לאכול אפשר לנתח את אופיו, כפי שעושים בקריאת כף־היד או בגרפולוגיה.
״ביציולוג כרמל חייק", גיחך בקרמן, ״אולי תרשום פטנט ותפתח קליניקה".
״אתה יכול לצחוק, אבל אני מתכוון לפתח שיטה לניתוח האישיות גם על פי נוהגי שתיית הקפה. תשים פעם לב איך כל אחד קנאי לדיוק ללא פשרות וללא קיצורי דרך בקפה שמכינים לו. מה נראה לך? שקוקטייל של שחור ונס זה רק עניין של טעם?"
 
אחרון הנכנסים לסעוד היה, כרגיל, שאולי החובש עם המסטינג בידו. כל בוקר, לאחר שחילץ עצמו מהשפנייה היו לו סידורים עם הקב"ה. לאחר שהתעטף ואמר, לחש, הודה, בירך, קד, הניח של יד ושל ראש, קיפל והחזיר, הוא לקח את המסטיג ואמר: ״בוא כלי קודש, הולכים לאכול".
כשנכנס שאולי עם המסטינג בידו קידם כרמל את פניו בדבר תורה: ״אל תאמר אי־אפשי לבשל גדי בחלב אמו, אפשי ואפשי, אלא מה אעשה והקדוש־ברוך־הוא גזר עלי".
״אפשי עכשיו לקבל את העין ההפוכה שלי"? החזיר אותו שאולי לכאן ולעכשיו. בקרמן שהתפעל מהביטוי 'אפשי' פנה לכרמל, ״אפשי תפרש לנו דברך"?
״אי־אפשי כרגע", אמר לו כרמל, ״מחשש שלא אקפיד להפוך את העין של שאולי ברגע הנכון. תיגש אלי אחרי שאסיים להאביס את הרעבים".
 
היה זה כרמל שכבר למחרת שמחת תורה הודיע בגלויה לאחותו שתתכונן לשלוח עבורו חנוכיות, נרות וסביבונים. עכשיו כשהוא עלה לעמדת התצפית להביא לפרישמן את ארוחת הבוקר שלו, הוא סיפר לו על כך. פרישמן שאל אותו מה רע ברעשנים, במסכות ובאוזני המן והוסיף לדבריו גם עיטור מוסיקלי ושר: ״אני משה דיין/ וזית בגדַי/ צווי קריאה פתוחים שלחתי/ לכל ילדַי".
האנשים שסיימו לאכול את ארוחת הבוקר, מיהרו לצאת ולהקשיב. כרמל דבק בחנוכה ושר לפרישמן על ״המצרי שלח בגופו של חנן/ גוש של עופרת יצוקה/ גוש של עופרת חמה/ יודעים אתם לכבוד מה?/ יודעים אתם לכבוד מה? אני לא יודע מודה באשמה".
המאזינים שעמדו למטה, מתחת לסוללה עליה מוקמה העמדה, הגיבו במחיאות כפיים ובקריאות: ״עוד ה־פעם! עוד ה־פעם"! כרמל נענה להזמנה והמשיך: ״גולדה'לה אופה קטנה/ יש לה גנרלים/ כל היום אותם היא לשה/ לשה בידיים. היא אופה עוגות חלות וגם לחם/ הוי הוי/ הכול נהפך לפחם".
״בראוו! בראוו"! עודדו החבר'ה מלמטה. כרמל נכנס לטרנס וביקש להוביל את פרישמן ברונדו לצלילי כך הולכים השותלים.
״מה זה", שאל פרישמן, ״עברנו לט"ו בשבט"?
״כן, כן" הזכיר לו כרמל, ״בטו־טו־טו־טו/ שהערבים ימותו".
״ו..." משך פרישמן שאגה, ״תעלת סואץ/ עולה באש. תעלת סואץ\ עולה באש".
למטה לחש רסקין לדודיק על האגדות שסופרו שאם רק יעזו המצרים אנחנו נשלח אש ונדליק את כל התעלה. כלפי מעלה לעברו של פרישמן הוא קרא ״טוב פרישמן, טוב".
דודיק קרא לעברם של כרמל ופרישמן: ״מה זה שם למעלה, פסטיבל שירי ילדים"? והוסיף: ״פרישמן, כדאי שבכל זאת תצפה".
פרישמן קרץ לכרמל ושניהם פצחו במלוא גרון: ״עין לציון צופייה".
כרמל הכריז: ״תם הטקס! אפשר להוריד כובעים, אפשר לעשן". לפרישמן הוא אמר:"תאכל, חבל, המקושקשת מתקררת. עשיתי לך אותה עם בצל כמו שאתה אוהב".
 
... ״תגיד", שאל פרישמן את כרמל, ״איך זה שכולנו פה מספרים על הנשים או על החברות שלנו ואתה ככה, כאילו כלום? למה אתה שותק את עצמך ומסתתר מאחורי פסוקים ושירי ילדים"?
כרמל הופתע. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו ואמר לפרישמן: ״סייג לחוכמה שתיקה. והמשכיל בעת הזו יידום".
״תפסיק כבר לשחק מחבואים. די עם הפסוקים", התחנן פרישמן.
״זה לא פשוט", הודה כרמל, ״ולא לעכשיו".
פרישמן חשב להגיב בדרכו של כרמל ולומר 'אם לא עכשיו אימתי'? אבל שתק. לא היתה לו שום כוונה לפגוע בכרמל שהבטיח שבהזדמנות אחרת, כי עכשיו מחכים לו הכלים והסירים במטבח.
נחבא אל הכלים, חשב פרישמן. תמיד יש לו פסוק לכל מצב. אנחנו כולנו משחקים כאן את עצמנו. רק כביכול אנחנו שקופים זה לזה. אחרי שצברנו כל־כך הרבה שעות משותפות נדמה לנו שאנחנו באמת יודעים אחד את השני, כאילו אין סודות בחברה כמו שנהגנו לומר כשהיינו ילדים. כבר למדנו, רק אתה מריח איקליפטוס ואתה עובר למוד אחר של החיים. כאילו כל החיים הם מסטינג, אלונקה, שק שינה, שמירות, מארבים, צווי קריאה, יעד מבוצר. מסתתרים מאחורי צבעי הסוואה, מאחורי מדים ספוגי זיעה. טומנים ראש בתוך שוחה, תופסים מחסה מאחורי תלולית. חבורה של גברים שמשאירים מאחור את האזרחות; בית, אישה, ילדים, יום עבודה, חשבון עובר ושב, מריבת שכנים, שטיפת כלים, חביתה עם סלט ירקות, שיחות, שתיקות, חדר מיטות, סדר פסח — אצל מי אנחנו השנה?
וכאן מה? רשת הסוואה, שקי חול, שמן רובים, משקפות, שפניות, עמדות שמירה, חוברות פלייבוי. אבל מה אני יודע על יפתח בנעלי בית, ומה הוא יודע עלי? ואפילו על הדודיק הזה שהגיע חדש אלינו וקבע שהוא אחרון בסבב החופשות כאילו אין לו בית משלו. רק אצל רסקין ובקרמן, אם אני לא טועה, זה אחרת. לא, אני לא טועה. לקנא בהם איך הם חברים. החברות שלהם היא לא פרזיולוגיה של שירי הרעות... בעצם, באיזו זכות אני דורש מכרמל לעשות לפניי סטריפטיז? האם זה באמת בא מאמפתיה או שזו סתם סקרנות ויצר מציצנות. ומה בעצם יודעים כאן עלי? זה שיש לי אישה והם יודעים את שמה, זה אומר?
... איך לכל הרוחות עברתי מהיי לדאון כמו הלוקה במאניה דפרסיה? כמו המקושקשת הזו שקודם היתה חמה ופריכה, מדיפה ריח בצל מטוגן, ועכשיו היא סתם עיסה קרה וסרת טעם, וכרמל הרי הזהיר אותי שהיא מתקררת.
 
10
 
 
כשסיים פרישמן את משמרת היום שלו וירד מהעמדה הוא ניגש לדודיק שחזר לשבת בפתח השפנייה שלו עם הספר בידו וביקש שישבץ אותו לשמור יחד עם כרמל הלילה בעמדת השער. ״בסדר", הבטיח דודיק, ״אבל בלי שום אופרטות ובלי פסטיבל שירי ילדים".
 
באותו הזמן כרמל עדיין שטף את הכלים וקרצף את הסירים. בקרמן הצטרף אליו ולבקשתו קילף תפוחי אדמה לארוחת צהריים ותוך כדי כך הזכיר לו שהוא מחכה להסבר על העניין הזה עם 'האפשי' ו — ה'אי אפשי'.
כרמל שחרר את ראשו מתוך הסיר בו היה שקוע וסיפר לבקרמן על רבנו סעדיה גאון שהבחין בין מצוות שכליות למצוות שמעיות: ״מצוות שמעיות מחייבות אותנו רק ואך ורק כי כך צווינו מלמעלה", הסביר כרמל והוסיף בגאוות מה שהגאון הוא מהעדה שלנו, "הוא היה בבלי".
שאולי שנכנס למטבח להכין לעצמו כוס תה, הופתע מן השיח שבין השניים המקרצפים סירים ומקלפים תפוחי אדמה ושאל אותם האם החליטו לפתוח במוצב סניף של פוניבז'.
בקרמן ביקש שלא להפריע למהלך לימוד הסוגייה, וכרמל המשיך מהמקום בו נקטעו דבריו על־ידי שאולי והסביר שהגאון אומר ש"אל תאמר שאינך יכול לאכול בה בעת בשר וחלב. אתה יכול והסיבה שאינך עושה זאת היא כי כך צוּוית. אל תאמר שלא יכולת עכשיו לשבת בקפה רוול ולשטוף עיניים בבנות תל אביב. אתה יכול, אבל משה דיין וגולדה ציוו אותך לצאת למלחמה".
״אהבתי יותר את הניסוח של רבנו, עם 'האפשי' וה'אי־אפשי'", אמר בקרמן. ״נראה לי שהביטויים האלה ראויים להיכנס ללכסיקון המחלקתי שלנו. אל תאמר אי־אפשי להמשיך לישון ולסרב לקום לשמירה, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה והרשע גזר עלי?... אפשי נעשה לנו עכשיו הפסקת קפה וסיגריה"?
 
מאז קיבל דודיק לידיו את הפיקוד על המחלקה הזו, במהלך המלחמה, עברו ימים ארוכים.
הוא התחיל לחשוב ולהתייחס לפיקודיו כחבורה. הוא לא היה איש של שיחות קבוצה. תרבות המעגל לא היתה מוּכּרת לו. הוא אמנם למד להכיר, להעריך ואף לחבב את קבוצת הוותיקים שחיה כקבוצה אינטימית, אבל הצפיפות הזו של אחד בתחת של השני, המעורבות שלהם בחיים הפרטיים ואף האינטימיים של זולתם נראתה לו מוגזמת, פולשנית מדי וחסרת גבולות. יפתח במלעיל סיפר לו באחד הלילות כששמרו יחד, על הקבוצות האינטימיות שקמו בארץ בתקופת העלייה השלישית. הוא גם שמע פעם את בקרמן מזהיר את חבריו שבסוף תהיה כאן מהדורה נוספת של 'ליל העשרים'. שאולי אמר לו שעמדות השמירה שבמוצב הן תאי וידוי לכל דבר ולכל עניין.
דודיק היה אינדיבידואליסט. ילד טוב ירושלים להורים יקים משכונת רחביה. הוא לא היה חבר בשום תנועת נוער, לא בנה מתקנים מסנדות, לא רקד לצלילי אקורדיון, לא פילח אבטיחים מהמקשה, לא חי יום שלם על עץ ביום קופים, לא קפץ מעל מדורות, לא יצא בקיץ למחנה עבודה ולא מזמז את מלכת הקבוצה בתוך שק שינה בטיול למכתשים. ההורים שלו היו חברים במפלגה הפרוגרסיבית והצביעו בבחירות עבור פנחס רוזן. ביתם היה עמוס בספרים כתובים באותיות גרמניות. היו שם שילר, היינה וגתה, פיכטה, הגל וקאנט, הנדרלין, פויכטוונגר וסיפורי האחים גרים במבחר הוצאות. לא היו שם כרכי גווילי אש, תנ"ך בפירוש גורדון, ספר העלייה השנייה, או ספר הפלמ"ח וגם לא 'כל כתבי' בהוצאת דביר. היתה שם הגדת דרמשטאט המהודרת ויקרת הערך, שמורה מאחורי ויטרינת זכוכית שבה גם שמרו את הסרוויס שהביאו איתם מ'שם' ושרק אורחים מהמעלה הראשונה זכו לשתות ממנו. כילד נסגר דודיק בחדרו בין השעה שתיים בצהריים לשעה ארבע לבל יפריע את מנוחת השכנים. כנער מתבגר הוא נמשך לחברה הסלונית, רקד ריקודים אסורים וצרח את השירים של אלביס, קליף ריצ'רד, בובי דארין, הביטלס והיה מאזין אובססיבי של רדיו רמאללה. הוא גידל שערות כמו רינגו סטאר, חנט עצמו במכנסי צינור הדוקים ונעל נעלי שפיץ כמו אלה של אלביס. כל זה אולי הפריע להורים שלו אבל לא הפריע לו להיות תלמיד מצטיין.
דודיק ידע שרוב חבורת הוותיקים הלכה בזמנו לנח"ל. כשהגיע זמנו להתגייס הוא הלך סתם לצנחנים שם הלהיטו אותו במורשת קרב של החברים האלה שעליהם פיקד במלחמה הנוכחית.
כשיפתח סיפר לו באותו הלילה בו שמרו יחד על הקבוצות האינטימיות והסביר לו מה זה 'ליל העשרים' שהזכיר בקרמן, הוא אמר לו שהחברות ביניהם מרשימה ושברור שהחוויות המשותפות שעברו מזינות את ההוויה שלהם.
״אבל תרשה לי להגיד", הוסיף דודיק, ״שזה נראה לי קצת מוגזם. אתם ממשיכים את תנועת הנוער באמצעים אחרים. לפעמים זה נראה פתטי שאנשים מבוגרים נאחזים בעבר, מסרבים להתבגר וללכת הלאה. זה לא לעניין להיתקע כל הזמן במה שהיה. זה כמו האמריקאים עם המערבונים שלהם. די! צאו מזה, תפסיקו לחיות את החיים שהיו ואת החיים של האחרים במקום לחיות את העכשיו ואת החיים שלכם. עושה רושם כאילו אין אצלכם שטח פרטי. הכול רשות הרבים. תרבות האנחנו, גוף ראשון רבים... אני יודע שלא הוסמכתי כאנתרופולוג. אבל כאן יש לי את האפשירות להתבונן בכם מהצד. קשה לכם להינתק מהתפקיד שהוטל עליכם, השד יודע מתי, בבית הספר, בתנועה, בטירונות או במלחמות שצברתם, וכל אחד משחק את התפקיד שהועידו לו חבריו באותם ימים... טוב שיש לאנשים עבר, אבל נורא שאין להם עכשיו ואחר־כך... אבל תסלח לי, אני לא יודע באיזו זכות אני מניח אתכם על שולחן הניתוחים ומתיימר לומר לכם איך לחיות".
יפתח הקשיב לדודיק בדריכות ובעניין וחשב שיש טעם בדבריו. הוא הכיר בסכנות של חיים בצל המיתוס. ובכל זאת אמר לדודיק: ״אתה נציג בולט של דור האספרסו ועוד נער שמדבר גרמנית. אם היית חבר בתנועה היו עורכים לך בירור — משפט חברים, שוללים ממך את החולצה והסמל וזורקים אותך מהתנועה".
דודיק אמר: ״הדבר הכי מחליא אותי זה אנשים שמנכסים לעצמם קטעי ביוגרפיה שבהם כלל לא היו, כמו 'הגיבורים' האלה שמספרים עוד ועוד עלילות גבורה וסיפורי קרבות שבהם כלל לא השתתפו. במקרה הטוב הם ישבו בשלישות או ארזו מנות קרב בבסיס חיל האספקה. אני לא אמציא את עצמי מחדש. לא הלכתי לתנועה, למרות שבתחילה רציתי. הורי התנגדו ולא הרשו. היה להם בראש מה שהתפתח מה'וונדר־פוגל' וזו היתה מבחינתם סיבה מספיקה כדי לאסור על בנם יחידם ללבוש מדים, לצעוד בתהלוכות ולספר צ'יזבטים סביב מדורה".
״בוא רגע ברצינות", ביקש יפתח לגלגל את השיחה לאחור. ״דיברת על זה שאנחנו פולשים לחיים האינטימיים האחד של השני. אבל מה באמת אנחנו יודעים על האחרים? מה יודעת הציפורן החודרנית כשהיא חודרת לבשר החי? היא אפילו לא יודעת על כאבי התופת שהיא גורמת. אנחנו יודעים איך כל אחד אוהב את הביצה שלו, אבל מה עובר בראש של פרישמן כשהוא אוכל בשקיקה את המקושקשת שלו עם הבצל? או, למה שאולי אוהב את העין שלו ההפוכה רק להרף עין? כולנו צחקנו על כרמל שטען שאפשר לקרוא את האדם על פי האופן שבו הוא מטגן את הביצה או הביצייה שלו. אולי בכל זאת יש בזה משהו"?
״אתה עוד איתי"? שאל יפתח את דודיק הדוקטורנט. ״כשסיימנו את שנת ההכשרה אותה עשינו בקיבוץ נחל עוז החלטנו עמוס ואני לציין את המאורע. בין עמוס לביני היתה חברות נפש. משהו כמו רסקין ובקרמן. יצאנו לטיול לילי ואינטימי בגבעות החוור המתנשאות מעל סדום וים המלח. הירח המלא צבע את גבעות החול בלבן וסיפק את הרומנטיקה הנדרשת. כשהגענו למעלה והתיישבנו לכוס תה, שאל אותי פתאום עמוס: 'איך הבנאדם יכול לדעת אם הוא יודע לשיר'? השאלה שנשאלה כאילו אאוט־אוף־דה־בלו הפתיעה אותי. עניתי לו 'זה פשוט מאוד, תשיר! אז אומר לך אם אתה יודע לשיר'. 'אינני מעז', אמר לי עמוס. 'תשיר, תשיר', הפצרתי בו. עמוס עמד בסירובו. אז אמרתי לו: 'איננו זזים מכאן עד שתשיר. תשיר!' עמוס נכנע והחל לזמזם, ומזמזום עבר לשרוק קטעים שלמים של מוצרט ובך, ואחר־כך התחיל לשיר. שירה כזו מדויקת ונפלאה לא שמעתי מעודי. כשהתחלנו לרדת בדרך חזרה עמוס שאל אותי: 'איך זה יכול להיות שבנאדם מגיע לגיל עשרים והוא איננו יודע אם הוא יודע לשיר'"?
״הוא היה בן קיבוץ העמוס הזה, נכון"? שאל והשיב דודיק.
״אתה מבין", אמר לו יפתח, ״אפילו במקום שכולם גדלים יחד, ובחברה שכביכול אין בה מקום לסודות, אנשים לא באמת מכירים זה את זה... אבל מה אני מזיין לך את השכל עם אנקדוטות כאלה..."
״אני הולך להכין קפה ולהשקות את החבר'ה בעמדות האחרות", הודיע דודיק. ״נראה לי", הוא אמר ליפתח במלעיל, ״שהעניין הזה עם להרתיח את הקפה שבע פעמים הוא סתם ריטואל נוסטלגי ששורף את הקפה ופשוט הורס אותו".
 
11
 
 
בשעת הדמדומים כשכל החבורה סעדה ארוחת ערב פרש כרמל מן הציבור והתרחק לפאתי המוצב. הוא הניח זה על גבי זה שני ארגזי תחמושת, פרס עליהם שק חול נקי והתיישב. לפניו הציב על גבי חצובה את לוח העץ אותו דאג להכין בסתר. ברווחים תואמים הוא הדביק על לוח העץ פסים לבנים של סרט סימון לבן שמצא זרוק בשולי המוצב. ברווחים שבין הפסים הלבנים הוא הדביק רצועות של פסים שחורים אותם גזר מגליל איזולירבנד שהמציא לו נהג האספקה. עם קצת דמיון היה ניתן לראות בפסים הלבנים והשחורים קלידי פסנתר.
עכשיו ישב כרמל מול הפסנתר הזה שלו, גבו זקוף, רגליו שלוחות לפנים ופרט באצבעותיו הארוכות על הקלידים המדומים. את תנועת נגינתו ליווה בשריקה נקייה ומדויקת של הקונצ'רטו לפסנתר של שופן. כרמל ידע שהפסנתר יכול להציע עבורו נחמה ולאפשר לו כמה דקות של אינטימיות. רגעים של היות עם עצמו והינתקות מכול רעשי הסביבה ורחשי היום יום. במחשבותיו נדד לסלון ביתו בו עמד פסנתר הכנף שהיה עבורו קן תפילותיו הנידחות. הוא אהב להתמסר לנגינה בשעות הערב המאוחרות אחרי שבלה והילדים כבר פרשו לשנתם. בעיקר נזכר עכשיו לטובה בשעות הבוקר של שבת חורפית, כשגיא וגלית היו ניצבים משני צדדיו. הם היו מנגנים אז בשש ידיים את הקונצ'רטו לאבא ולשני ילדים.
כרמל היה כל־כך מרוכז במלאכת הנגינה ולא הרגיש כלל בפרישמן שבשקט־בשקט בא ונעמד מאחוריו. פרישמן הכיר מזה שנים את חיבתו של חברו למוסיקה ואת משיכתו לפסנתר שלא שככה גם כשהיה לרואה חשבון מדופלם ולאיש שעשה שעות ארוכות בעבודתו. פרישמן האזין בקשב רב לשריקת הקונצ'רטו וצפה מרותק באצבעות שכביכול הפיקו מפסנתר הדמה את המנגינה.
כרמל סיים והניח את שתי ידיו על פסנתרו שכאילו. פרישמן, בתנועות אטיות קירב כף יד אחת לשנייה ומחא כפיים, תחילה במתינות ולאט־לאט העלה את הקצב והעוצמה. קרשנדו תגובתו של פרישמן תאם את הקרשנדו של הביצוע המוסיקלי של כרמל שקם ממושבו ופנה לעבר הקהל־פרישמן וקד לעברו קידה עמוקה. פרישמן שלא היה רגיל במחוות של חברות מופגנת, חיבק את חברו הנגן חיבוק גדול. כרמל התמסר לחיבוק ואמר לפרישמן שחוץ מהגעגוע חסר הפשרות לשני ילדיו הוא מתגעגע לפסנתר.
״אני לא אשכח", אמר כרמל, ״את תגובת החבר'ה מהתנועה שראו אותי בשעת ערב מאוחרת בחדר האוכל של הקיבוץ בו היינו במחנה עבודה בקיץ שבין השביעית לשמינית. חדר האוכל ההוא היה ריק וחשוך ואני התגנבתי אל הפסנתר שעמד בו, הסרתי את הכיסוי, הרמתי את המכסה והתחלתי לפרוט עליו את היצירות האהובות עלי. הרשיתי אז לעצמי גם לאלתר ולנגן את המנגינות שלי. לא הרגשתי שנכנסתם למקום ושעמדתם שם כנראה שעה ארוכה מקשיבים בהפתעה מוחלטת לעיראקי מרמת גן שגילה באותו הערב פנים אחרות. אני זוכר איך כשיצאנו משם שאלת אותי איך הצלחתי עד עכשיו להסתיר. 'אם הייתם טורחים לבקר אותי בביתי', עניתי, 'הייתם רואים את הפסנתר שתפס חלק לא קטן מדירתנו הצנועה'. חודש אחר־כך, ב ב' דראש השנה באת. הכרחת אותי לנגן לפניך. סבא אליהו הכריח אותנו לשמוע דבר תורה".
״תגיד", פנה פרישמן לכרמל, ״למה כשאתה מנגן על הפסנתר אתה מסתתר? הרי מאז אותו ערב בחדר האוכל הקיבוצי כולם כבר יודעים שכרמל והפסנתר... אבא פעם סיפר לי שכשהיה בחוות ההכשרה של החלוץ בפולין הגיע לבקר אותם מאיר יערי, המנהיג של השומר הצעיר. יערי שהסתובב בחצר פגש את אחד החלוצים הצעירים משוטט ומנגן בכינור. 'חלוץ צעיר', אמר לו יערי, 'לא אמור לנגן בכינור, עליו לנגן במעדר', וציווה עליו לגנוז את הכלי הבורגני. הילד של השכנים שלנו שמנגן בכינור התבייש לצאת מביתו לשיעורי הנגינה כשהוא נושא נרתיק של כינור ולפיכך סירב לנגן על הכלי הזה. אמו, כפשרה, הציעה שאת הכינור יניחו בנרתיק של גיטרה... למה אתה צריך להסתתר ולהתחבא מאחורי הפסנתר"?
כרמל שתק שתיקה ארוכה ובסופה אמר לחברו. ״תבין פרישמן, אני אדם בודד. אל תתרשם מהופעותַי בציבור. אני לבד ורק בשעות החסד בהן אני נפגש עם הפסנתר אני נמצא בחברת עצמי".
מכיוון שדילג על ארוחת הערב הציע כרמל שהם ייכנסו לכאילו חדר האוכל של המוצב כי הוא מת מרעב.
״חבל", אמר לו פרישמן, ״שגם בחדר האוכל הזה לא עומד פסנתר".
 
שנים רבות עברו מאז אותו ראש השנה שבו חצה פרישמן את הרוביקון שבין גבעתיים האדומה לבין הכביש השחור שלצִדו התגוררה משפחתו של כרמל. משפחות רבות של עיראקים אִכלסו את השכונה הרמתגנית ההיא, אליה עברו לאחר שהות של שנתיים במעברת חירייה. נגינת הפסנתר של כרמל אכן הקסימה את פרישמן שכל ניסיונו המוסיקלי הסתכם בשנה אחת של נגינה על חלילית. אבל המוסיקה הפעִמה אותו והוא אגר יותר ויותר שעות האזנה למוסיקה קלאסית. הוא היה מסוגל לשבת שעה ושעתיים בבוקר שבת כשהוא צמוד למקלט הרדיו שהיה בביתם ולהאזין לתוכנית כבקשתך למוסיקה קלאסית ששודרה באותם ימים בשבת בבוקר. כשגילה את כושר נגינתו של כרמל על הפסנתר הרבה לפקוד את בית חברו. לבקשתו כרמל היה מתיישב ליד הפסנתר ומנגן. פרישמן היה עומד לידו ומזמזם לעצמו כל יצירה שכרמל ניגן.
פרישמן היה גם תולעת ספרים. הוא קרא כל ספר שנקלע לידו מבלי לדרג ביניהם. תום סוייר וקארל מאי. דוסטוייבסקי וחסמבה, פיליטונים של קישון והטור השביעי של אלתרמן, פר גינט ואחי גיבורי התהילה. הוא קרא וזכר, האזין וקלט. הוא היה כבור סוד שאינו מאבד טיפה. החברים היו מספרים שאם היית מעיר אותו באמצע הלילה הוא היה מצטט לך שורות שלמות משירת דבורה או מהטור השביעי. על הקושי לפתור את המשוואות באלגברה הוא התגבר בעזרתו של כרמל שהיתה לו הסגולה לפשט, להסביר ולהנהיר. באחת הפעמים אמר כרמל לפרישמן שלדעתו את היכולת הזו הוא קנה בשעות הרבות בהן היה לומד בחברותא עם סבא אליהו.
פרישמן היה נמוך וגוץ. כשכרמל גבה הקומה, הגמלוני והשרוכי משהו היה עומד לידו היו אומרים שמישהו מהם הגזים. פניו העגולות של פרישמן היו מנוקדות נמשים נמשים. ראשו היה גדול ולעתים נראה היה שהוא איבד קשר עם הצוואר והתחבר ישירות לכתפיים. היה לו פתיל קצר. נוח היה לכעוס. או אז האדימו פניו באחת ואגלי זיעה שטפו את משקפיו הנצחיים. כשהגיע לכיתה השישית כבר היו שריריו ערוכים לכל אתגר פיסי. פגיעתו עלולה היתה להיות רעה אם לא היה מרסן עצמו או מבקש מהקרובים לו שיחזיקו אותו.
חבריו התקשו לפענח את הבחור הזה שהיה מסוגל להתמסר במשך שעות להאזנה למוסיקה, לשקוע בקריאת ספר כשמסביבו המולת עולם ופתאום לכעוס על עניין של מה בכך. כשהיו מתחרים במשיכת חבל הוא תקע את רגליו באדמה, ניפח את שריריו המפוארים ומשך תמיד את הקבוצה היריבה עד שקרסה ונפלה. כדי לסבך עוד יותר את מוזרותו בעיני הסביבה, היתה לו נשמה טובה שתמיד הביאה אותו להושיט יד ולתת כתף. כרמל אמר עליו פעם שהוא שעטנז של שמשון דה נאבך ושל שמשון הגיבור, או הכלאה בין 'אריה בעל גוף' לבין 'יוסי ילד שלי מוצלח'. שולי אשתו ידעה שכשהוא עומד ומנצח על התזמורת הווירטואלית צריך לשמור ממנו מרחק. כרמל היה אומר שלא תחסום שור בדישו.
 
פרישמן, שהלך אמנם כל הדרך עם החבורה שהתיישבה בתנשמת, לא היה מקהיל קהילות ולא שׂם את פולחני היחד בראש מעייניו. הוא לעולם לא השתעמם בחברת עצמו וגם נטה לחברות בשניים, כמו זו שהחלה להתהוות בינו לבין כרמל ואחר־כך בינו לבין שולי, אותה הכיר כשהלך לראות את ״הירושימה אהובתי". עם שולי הוא התחתן לפני שלוש שנים. לכרמל כבר היו אז שני ילדים ויחסים לא ברורים עם בלה אשתו. בנו היחיד של פרישמן נולד עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה הזו.
פרישמן היה היחיד בחבורה ואולי בין הראשונים בארץ שיצא אחרי הצבא לטיול ארוך בהודו. תנועת העדר למזרח או לדרום אמריקה לא היתה עדיין ברזומה של בני הארץ.
למרות שהלך עם חבריו לנח"ל הוא לא חשב לרגע על חיי קיבוץ וכשירד לערבה, לעין יהב, והחליט להיות מושבניק, אמרו מכיריו: מתאים לאינדיבידואליסט הזה. אחרים דווקא הרימו גבה על אנין הטעם הזה, שהתגנב לסרטים של ברגמן, שהלך שלוש פעמים ל'חליל הקסם' ושקרא את עגנון בהתנדבות — שבחר להיות איכר.
 
החברות ההדוקה שבין כרמל לפרישמן התרופפה משהו אחרי השחרור מהצבא. פרישמן, כאמור, שוטט בהודו ובמחוזות נוספים כשכרמל הזדרז להקים משפחה ולהשקיע את כולו בלימודי ראיית החשבון. כשפרישמן ירד לערבה המרחק הפיזי עשה את שלו. הפעמים הבודדות שנפגשו היו כשפרישמן הגיע לבקר את הוריו בגבעתיים. הם נפגשו אז בבית הקפה הסמוך למשרדו של כרמל. מעולם לא הוזמן פרישמן לביתם של כרמל ובלה. פעם בשנה ירד כרמל לערבה עם שני ילדיו. בלה מעולם לא הצטרפה. פרישמן לא חקר במופלא ממנו ובכל זאת התפלא.
 
עכשיו כשהסתיימו הקרבות והם נאחזו בתנשמת, באופן טבעי הם היו לשותפים בשפנייה, החלו לשזור חוטים שנפרמו, לסגור פערים ולהניח נדבכי חברות נוספים.
המלחמה באה להם בזמן.
 
* * *
כרמל נשאר עם עצמו. צלילי הפסנתר המדומיין הפליגו למחוזות רחוקים והתפוגגו. גם פרישמן נעלם. הוא היה מוטרד ומפוחד. קשר השתיקה שנגזר עליו הכביד יותר ויותר. למה בכלל הסכים לשתוק? כן, הוא ידע שישנם דברים שהשתיקה יפה להם, אבל השתיקה הזו לא יפה לו. היא איננה מרפה. היא פוקדת אותו בחלום ובהקיץ. היא נכנסת לחדרי לִבו בלי לבקש רשות, כאילו הם שותפים לאותה דירה. איך אפשר לשתוק את הכאב? הוא נזכר בספרי הזיכרונות בהם היו כותבים אחד לשני כשהיו מסיימים שנת לימודים בבית הספר היסודי. היו כאלה שקיפלו בתחתית העמוד קמט קטן ועל צִדו הגלוי רשמו — 'סוד כמוס'. הסוד שלו כמוס עמוק בתוכו, הוא מתקשה להכיל אותו. הוא משתדל. עושה כל מאמץ כדי לגדור בעדו, אבל כמה אפשר? מה חושבים החברים במוצב? שהם שיחקו ב'אמת או חובה' ואמרו לו: ״חובה עליך לשתוק"! ומה יהא על האמת? גלית, בתו, אמרה לו לא מזמן: ״אבא, זה לא יפה, אין סודות בחברה". מעניין, הוא חשב אז לעצמו, איך הביטוי הזה על הסודות בחברה מתגלגל מדור לדור.