גשר בנות יעקב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גשר בנות יעקב
הוספה למועדפים

גשר בנות יעקב

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חיים נבון  הוא הוגה דעות, סופר ופובליציסט. פרסם אחד-עשר ספרים בענייני יהדות ושלושה ספרי פרוזה, בהם רב-המכר "חוה לא אכלה תפוח", ספרי ההגות "שיעורי בית" ו"מכים שורשים" והרומן הדיסטופי "חופשי זה", כולם בהוצאת ידיעות ספרים.

נושאים

תקציר

"שום אישה, לפחות בתקופת חיי, לא תהיה ראש ממשלה או שרת החוץ," אמרה מרגרט תאצ'רבשנת 1969. מאז התהפך העולם. נשים מכהנות במשרות הבכירות ביותר; תאצ'ר עצמה נבחרהבשנת 1979 לראשות ממשלת בריטניה.
השינויים במעמד האישה מציבים אתגר חדש בפניההלכה היהודית. כמענה לאתגר הזה נוסחו שתי תגובות עיקריות: התגובה החרדית, הנוטהלשלול כל שינוי, והתגובה הליברלית, הנוטה לקבל כל חידוש. מרבית שומרי המצוות מוצאיםעצמם בתווך בין שתי העמדות הללו, ומתקשים להזדהות עם אחת מהן.

גשרבנות יעקב מנסח שפה חדשה להתייחסות אל השינויים במעמד האישה. הספר מציגדרך שלישית, לא חרדית ולא ליברלית: הדרך השמרנית. עמדה זו מקבלת כנקודת מוצא אתמסורת אבותינו, אך גם מכירה בשינויים חיוניים המתרחשים בה.

הרב חיים נבוןמבסס את העמדה השמרנית מבחינה פילוסופית ותורנית, ומיישם אותה לגבי מעמד האישהבהלכה. הוא מגיע למסקנה שלימוד תורה לנשים הוא חיוני, אך עליית נשים לתורה בביתהכנסת אינה רצויה; הוא מסיק שלעולם בחתונות יהודיות החתן הוא שייתן טבעת לכלה, אךטוען שראוי למצוא דרך לשנות את נוסח הברכה "שלא עשני אישה". הטענות הללו מנומקותהיטב בשפה קולחת, ומציגות התמודדות שקולה ואחראית עם האתגר הגדול ביותר העומד כיוםבפני היהדות.
גשר בנות יעקבהוא גשר בין מסורת לקִדמה, ביןהלכה למציאות, ובעיקר – בין עבר לעתיד.

הרב חיים נבוןכתבחמישה ספרי עיון בנושאי יהדות, בהםהגדרהטובהונאחז בסבך(שניהם בידיעות ספרים, 2011), ואתספר הפרוזה831(ידיעות ספרים, 2010). כיום הוא מכהן כרב קהילה במודיעין, ומלמד יהדות במוסדותרבים ברחבי הארץ..

פרק ראשון

 

אש קרה ומזלג בשקע: התורה כמקור הערכים


אשר גינצברג, הידוע בכינויו "אחד העם", היה חילוני מוצהר. אף על פי כן, כאשר האשימו אותו שבכוונתו לערוך שינויים בדת, הוא הכחיש זאת בכל תוקף. "אינני מאמין כלל לא בתועלתו ולא באפשרותו של תיקון הדת בדרך מלאכותית," אמר אחד העם. "כל האומר לתקן את הדת, הרי הוא בעיני כאילו אומר לקרר את האש." מדוע תיקון הדת נראה לאחד העם רעיון מופרך כל כך?

הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלוהי, בעוד שרעיון התיקון יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תיקון בידי אדם.[4]

בהמשך נראה כי הדברים אינם פשוטים כל כך. ובכל זאת, דבריו של אחד העם אכן מציגים בבהירות את נקודת המוצא שלנו כאנשים מאמינים. מי שמאמין שהתורה ניתנה לנו משמים, לא יעז לכפות על התורה את ערכיו, אלא להפך: ילמד ויאמץ את ערכיה שלה.
בני הפעוט כעס עלי מאוד כשאסרתי עליו לרוץ לכביש וכן לנעוץ מזלג בשקע החשמלי. האיסורים הללו נראו לו כהגבלות שרירותיות וחסרות פשר. אני מקווה שכשיגדל יבין את פשר האיסורים הללו. אני מקווה גם שעוד לפני כן יבין שהאיסורים שאני מטיל עליו אינם שרירותיים; גם אם עכשיו אינו מצליח להבין את משמעותם, יש בהם טעם, ערך וסיבה. האם הפער בינינו לבין הקב"ה קטן מהפער שביני לבין ילדי?
אין מדובר רק בנכונותנו לקבל על עצמנו איסורים הלכתיים הנראים לנו תמוהים. יש כאן שאלה עמוקה יותר. התורה אינה מכתיבה לנו רק דינים והלכות, אלא גם ערכים. היא תובעת מאיתנו לא רק למלא את הוראותיה, אלא גם לאמץ את ערכיה. האין זה מתבקש להניח שהערכים המתבטאים בתורת ה' אמִתיים וצודקים - גם אם הם נשגבים מבינתנו? הדרישה הזאת במובן מסוים קשה יותר מאשר עצם הציות להלכה.
כמובן, גם יהודים חיים באינטראקציה עם סביבתם, גם הם מושפעים מן הערכים והעמדות הרווחים בחברה הכללית. ההפריה ההדדית הזו הביאה תועלת רבה ליהדות, אך היא גם חוללה נזק עצום, כאשר תובנות המקובלות בחברה הכללית סילפו את מסריה של התורה.
האם תמיד אפשר להניח שהערכים הפופולריים בתקופה מסוימת הם גם אמִתיים? בתקופה ההלניסטית היה מקובל להרוג תינוקות "מיותרים", בפרט בנות. בעידן שקדם לאולטרה־סאונד, האב היה מחכה במתח ליד מיטת היולדת כדי לראות איזה תינוק ייוולד לו. בעולם העתיק, אם האב היה רואה שהתינוק נכה, פגום או פשוט בת - הוא היה עלול להרוג את העולל; ולפי הנורמה המקובלת בעולם ההלניסטי היתה לו זכות מלאה לנהוג כך.
היהדות התנגדה בחריפות למנהג הזה. סופרים הלניסטיים לעגו להתנגדות של היהדות למנהג רצח התינוקות: הם כתבו שהיהודים ברברים, כיוון שאינם מכירים בזכות ההורים לעצב את משפחתם באופן רציונלי. "כשם שאנו נוטים לראות כיום בשימוש באמצעים למניעת ההיריון סימן של תרבות לעומת ההרגל להביא ילדים לעולם בלא חשבון, כך ציינו סופרים הלניסטיים כסימן מובהק לברבריות של היהודים, שאינם נוהגים להשמיד את ילדיהם המיותרים. ואולם בנידון זה ניצח בעולם המוסר היהודי, כלומר ההשקפה על קדושת החיים, כל חיים, גם של פעוטות (וזקנים), את המוסר היווני."[5]
אבל אין צורך לחזור רחוק כל כך. בשנת 1927, גדול השופטים באמריקה, אוליבר ונדל הולמס, תמך בהתלהבות בזכות המדינה לכפות על הורים מפגרים עיקור, כולל כריתת חצוצרות. "דיינו בשלושה דורות של אימבצילים," כתב הולמס.[6] כזו היתה רוח התקופה, ואלו היו העמדות שרווחו בחוגים הנאורים והעדכניים ביותר.
נֹאמר שחכמי ישראל באותן התקופות היו להוטים ליישר קו עם התרבות הרווחת. הם היו מחפשים דרך להראות שגם לפי היהדות מותר להרוג תינוקות מיותרים או לעקר בכפייה מפגרים. מה היינו עושים היום בפסקי ההלכה הללו?
אשרינו שחכמי ישראל בימים ההם לא מיהרו ליישר קו עם התרבות הרווחת, והיו מוכנים להציג את עצמם כמיושנים חסרי תקנה. ערכי התורה התבררו לימים כמתקדמים וכנאורים הרבה יותר מהערכים שבפי הנאורים של התקופה. הסכמת בני תקופתנו אינה שיקול מכריע בזכות צדקתם של חכמי ישראל בעבר; ועדיין זוהי עובדה מעוררת מחשבה. במקרים אחרים, ערכי היהדות עדיין שנויים במחלוקת וצדקתם אינה מוסכמת על הכול. אך אנו מאמינים שגם במקרים אלו, דבר אלוהינו נושא בשורה אמִתית ומוסרית יותר מאשר ערכים שהם תוצר של חשיבה אנושית־אופנתית.
למרבה הצער, לא תמיד הצליחו כל היהודים הנאמנים לעמוד בפני המתקפה החזיתית של ערכי התרבות הרווחת. כאשר תיאר יוספוס פלביוס את דין בן סורר ומורה, הוא העצים את תפקידם של ההורים בדין זה, הרבה מעבר להלכות שמסרו לנו חז"ל. מדברי יוספוס אפשר להבין שהוא הרחיב את סמכות ההורים בהריגת בנם, כדי להביע עמדה עקרונית על יחסי הורים וילדים לפי התורה. כפי שכתב יוספוס: "יש להם לאלה סמכות של שופטים לגבי בניהם."[7] פרופ' משה הלברטל הציע שיוספוס הושפע כאן מן התפיסה הרומית, שלפיה יש לאב בעלות מוחלטת על ילדיו, ובכוחו להחליט להרגם, אם רצונו בכך.[8]
כל מי שילמד את דיני בן סורר ומורה המופיעים במסכת סנהדרין יראה מה רב המרחק בין גישתה של התורה לסוגיה זו לבין עמדתם האכזרית והמעוותת של הרומאים. בניגוד לתפיסה הרומית, התורה מגבילה את סמכותו של האב ומחייבת אותו להביא את בנו לפני בית דין. האב אינו זכאי להרוג את בנו הסורר בעצמו, והוא חייב להביאו לדין לפני הרשויות המוסמכות. כפי שכתב פרופ' מרדכי רוטנברג, מגמת התורה היא דווקא "לרסן את הסמכות הבלתי מוגבלת של האב, שממנה הוא נהנה בימים קדמונים".[9]
היום קל לנו לראות עד כמה מעוות פירושו של יוספוס. אבל נסו לחשוב על יוספוס הכלוא בסד התרבותי של עולם הרוח הרומי. כל האנשים הנאורים והמתוחכמים בסביבתו מקבלים כמובן מאליו את זכותו של האב לעשות בילדיו כרצונו. כל עמדה שונה נראית בעיניהם מיושנת ומגוחכת. אולי אפילו שמים אותה ללעג בתוכניות הסאטירה בטלוויזיה. צריך אומץ נפשי גדול כדי לצאת נגד ערכי התרבות השלטת; צריך עוצמה פנימית איתנה כדי להימנע מאימוץ אוטומטי שלהם.
עוד דוגמה נוכל למצוא בתחום הקרוב יותר לנושא דיוננו בספר זה - דיני גירושין. בסוף המאה ה־19 ניסו רבנים צרפתים להכיר מבחינה הלכתית בגט שניתן על ידי בית משפט אזרחי, שלא בהתאם להלכה היהודית. למרבה המזל, היוזמה נכשלה.
אחד מגדולי הלוחמים נגד הניסיון להפר את קדושת ברית הנישואין היה הרב הפריזאי יהודה לובצקי. הוא תיאר בלעג את המהפך הנפשי שעברו אותם רבנים "נאורים". בתקופה שבצרפת היה נהוג החוק הקתולי, האוסר על גירושין בכל מקרה, נהגו גם יהודי צרפת לא להתגרש. הם ורבניהם בזוּ ליהודי מזרח אירופה, שנהגו לאפשר גירושין. רבני צרפת טענו בלעג שיהודי פולין מיושנים ואינם מתאימים לרוח התקופה. לדבריהם, המוסר העכשווי מלמד שאסור לפרק את הנישואין, אפילו לא במצבים קשים.
לקראת סוף המאה ה־19 הונהג בצרפת מהפך חוקי ומוסרי: גירושין אזרחיים הפכו לחוקיים. מיד לאחר מכן השתנתה גם עמדתם הערכית של רבני צרפת "הנאורים". מעתה הם דרשו למצוא דרך לאפשר גירושין קלים ומהירים, גם נגד רצון הבעל וגם בבית משפט אזרחי. כך סיכם הרב לובצקי את המהפך הערכי הזה: "חתרו הרבנים המתקנים להתאים דעת תורת משה, שהיא נצחית, לדעת המחוקק הצרפתי, העשויה להשתנות בכל דור."[10]
בסופו של דבר, הנקודה הבסיסית פשוטה מאוד: אם אנו מאמינים שהתורה ניתנה לנו מן השמים, אנחנו מאמינים גם שגלומה בה חוכמה הגדולה מחוכמתנו. כאשר צעד אברהם לעקדה, הוא ידע שהוא עומד לעשות צעד הסותר את כל אמונתו המוסרית; אך הוא הבין גם שה' יודע טוב יותר ממנו מה אמִתי ומה מוסרי.
בהמשך דברינו נדון גם בהסתייגויות מן האמירה הנחרצת הזו. אך זוהי נקודת המוצא הברורה של דיוננו: אסור לנו לכפות את ערכינו על התורה; עלינו לאמץ את ערכיה שלה.
פרופ' תמר רוס כתבה ספר מרשים מבחינה פילוסופית על פמיניזם ויהדות - ארמון התורה ממעל לה.[11] המהלך המרכזי של הספר הוא ניסיון לפרש ולעצב את הכרתנו היהודית לאור תובנות פמיניסטיות. אין בספר כל מחשבה על האפשרות של מהלך הפוך: לפרש ולעצב את הפמיניזם לאור התורה.
אצל פמיניסטיות יהודיות רדיקליות אפשר למצוא דיונים מסמרי שיער בשאלה אם כדאי לחזור ולאמץ את פולחן האֵלה עשתורת. יש הטוענות שעצם ההנחה שקיים אל אחד, גברי כביכול באופיו ובהתנהגותו, הופכת את היהדות לדת מדכאת נשים. למה לדבר על אל טרנסצנדנטי שברא את העולם ולא על אֵלה שילדה אותו? כך גם תשתפר תדמיתן של הנשים (הדומות לאֵלה ביכולתן ללדת), וגם יוחדרו ליהדות ערכים נשיים כביכול. פמיניסטיות יהודיות אחרות, כולל תמר רוס,[12] מתווכחות בנימוס על הצעה זו, וטוענות שהצעד הזה לא יביא תועלת לפמיניזם. הדיון כולו מניח כנקודת מוצא שהקריטריון העליון לערכים הוא הפמיניזם. מכִּתביהן של כמה מהדוברות משתמע שאם הפמיניזם היה נשכר מהחלפת אמונת האמת של אבותינו באמונה אלילית מתועבת, הרי הן היו סומכות את ידיהן על חזרה לאלילות.[13]
זו דוגמה קיצונית, המדגימה עד כמה יש לחדד את סדר הערכים הבריא והנכון של אדם ירא שמים: נקודת המוצא שלנו כאנשים מאמינים היא שהתורה היא מקור הערכים הראשוני שלנו, ולאורה נשפוט עמדות ותופעות אחרות.

חיים נבון  הוא הוגה דעות, סופר ופובליציסט. פרסם אחד-עשר ספרים בענייני יהדות ושלושה ספרי פרוזה, בהם רב-המכר "חוה לא אכלה תפוח", ספרי ההגות "שיעורי בית" ו"מכים שורשים" והרומן הדיסטופי "חופשי זה", כולם בהוצאת ידיעות ספרים.

עוד על הספר

נושאים

גשר בנות יעקב חיים נבון

 

אש קרה ומזלג בשקע: התורה כמקור הערכים


אשר גינצברג, הידוע בכינויו "אחד העם", היה חילוני מוצהר. אף על פי כן, כאשר האשימו אותו שבכוונתו לערוך שינויים בדת, הוא הכחיש זאת בכל תוקף. "אינני מאמין כלל לא בתועלתו ולא באפשרותו של תיקון הדת בדרך מלאכותית," אמר אחד העם. "כל האומר לתקן את הדת, הרי הוא בעיני כאילו אומר לקרר את האש." מדוע תיקון הדת נראה לאחד העם רעיון מופרך כל כך?

הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלוהי, בעוד שרעיון התיקון יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תיקון בידי אדם.[4]

בהמשך נראה כי הדברים אינם פשוטים כל כך. ובכל זאת, דבריו של אחד העם אכן מציגים בבהירות את נקודת המוצא שלנו כאנשים מאמינים. מי שמאמין שהתורה ניתנה לנו משמים, לא יעז לכפות על התורה את ערכיו, אלא להפך: ילמד ויאמץ את ערכיה שלה.
בני הפעוט כעס עלי מאוד כשאסרתי עליו לרוץ לכביש וכן לנעוץ מזלג בשקע החשמלי. האיסורים הללו נראו לו כהגבלות שרירותיות וחסרות פשר. אני מקווה שכשיגדל יבין את פשר האיסורים הללו. אני מקווה גם שעוד לפני כן יבין שהאיסורים שאני מטיל עליו אינם שרירותיים; גם אם עכשיו אינו מצליח להבין את משמעותם, יש בהם טעם, ערך וסיבה. האם הפער בינינו לבין הקב"ה קטן מהפער שביני לבין ילדי?
אין מדובר רק בנכונותנו לקבל על עצמנו איסורים הלכתיים הנראים לנו תמוהים. יש כאן שאלה עמוקה יותר. התורה אינה מכתיבה לנו רק דינים והלכות, אלא גם ערכים. היא תובעת מאיתנו לא רק למלא את הוראותיה, אלא גם לאמץ את ערכיה. האין זה מתבקש להניח שהערכים המתבטאים בתורת ה' אמִתיים וצודקים - גם אם הם נשגבים מבינתנו? הדרישה הזאת במובן מסוים קשה יותר מאשר עצם הציות להלכה.
כמובן, גם יהודים חיים באינטראקציה עם סביבתם, גם הם מושפעים מן הערכים והעמדות הרווחים בחברה הכללית. ההפריה ההדדית הזו הביאה תועלת רבה ליהדות, אך היא גם חוללה נזק עצום, כאשר תובנות המקובלות בחברה הכללית סילפו את מסריה של התורה.
האם תמיד אפשר להניח שהערכים הפופולריים בתקופה מסוימת הם גם אמִתיים? בתקופה ההלניסטית היה מקובל להרוג תינוקות "מיותרים", בפרט בנות. בעידן שקדם לאולטרה־סאונד, האב היה מחכה במתח ליד מיטת היולדת כדי לראות איזה תינוק ייוולד לו. בעולם העתיק, אם האב היה רואה שהתינוק נכה, פגום או פשוט בת - הוא היה עלול להרוג את העולל; ולפי הנורמה המקובלת בעולם ההלניסטי היתה לו זכות מלאה לנהוג כך.
היהדות התנגדה בחריפות למנהג הזה. סופרים הלניסטיים לעגו להתנגדות של היהדות למנהג רצח התינוקות: הם כתבו שהיהודים ברברים, כיוון שאינם מכירים בזכות ההורים לעצב את משפחתם באופן רציונלי. "כשם שאנו נוטים לראות כיום בשימוש באמצעים למניעת ההיריון סימן של תרבות לעומת ההרגל להביא ילדים לעולם בלא חשבון, כך ציינו סופרים הלניסטיים כסימן מובהק לברבריות של היהודים, שאינם נוהגים להשמיד את ילדיהם המיותרים. ואולם בנידון זה ניצח בעולם המוסר היהודי, כלומר ההשקפה על קדושת החיים, כל חיים, גם של פעוטות (וזקנים), את המוסר היווני."[5]
אבל אין צורך לחזור רחוק כל כך. בשנת 1927, גדול השופטים באמריקה, אוליבר ונדל הולמס, תמך בהתלהבות בזכות המדינה לכפות על הורים מפגרים עיקור, כולל כריתת חצוצרות. "דיינו בשלושה דורות של אימבצילים," כתב הולמס.[6] כזו היתה רוח התקופה, ואלו היו העמדות שרווחו בחוגים הנאורים והעדכניים ביותר.
נֹאמר שחכמי ישראל באותן התקופות היו להוטים ליישר קו עם התרבות הרווחת. הם היו מחפשים דרך להראות שגם לפי היהדות מותר להרוג תינוקות מיותרים או לעקר בכפייה מפגרים. מה היינו עושים היום בפסקי ההלכה הללו?
אשרינו שחכמי ישראל בימים ההם לא מיהרו ליישר קו עם התרבות הרווחת, והיו מוכנים להציג את עצמם כמיושנים חסרי תקנה. ערכי התורה התבררו לימים כמתקדמים וכנאורים הרבה יותר מהערכים שבפי הנאורים של התקופה. הסכמת בני תקופתנו אינה שיקול מכריע בזכות צדקתם של חכמי ישראל בעבר; ועדיין זוהי עובדה מעוררת מחשבה. במקרים אחרים, ערכי היהדות עדיין שנויים במחלוקת וצדקתם אינה מוסכמת על הכול. אך אנו מאמינים שגם במקרים אלו, דבר אלוהינו נושא בשורה אמִתית ומוסרית יותר מאשר ערכים שהם תוצר של חשיבה אנושית־אופנתית.
למרבה הצער, לא תמיד הצליחו כל היהודים הנאמנים לעמוד בפני המתקפה החזיתית של ערכי התרבות הרווחת. כאשר תיאר יוספוס פלביוס את דין בן סורר ומורה, הוא העצים את תפקידם של ההורים בדין זה, הרבה מעבר להלכות שמסרו לנו חז"ל. מדברי יוספוס אפשר להבין שהוא הרחיב את סמכות ההורים בהריגת בנם, כדי להביע עמדה עקרונית על יחסי הורים וילדים לפי התורה. כפי שכתב יוספוס: "יש להם לאלה סמכות של שופטים לגבי בניהם."[7] פרופ' משה הלברטל הציע שיוספוס הושפע כאן מן התפיסה הרומית, שלפיה יש לאב בעלות מוחלטת על ילדיו, ובכוחו להחליט להרגם, אם רצונו בכך.[8]
כל מי שילמד את דיני בן סורר ומורה המופיעים במסכת סנהדרין יראה מה רב המרחק בין גישתה של התורה לסוגיה זו לבין עמדתם האכזרית והמעוותת של הרומאים. בניגוד לתפיסה הרומית, התורה מגבילה את סמכותו של האב ומחייבת אותו להביא את בנו לפני בית דין. האב אינו זכאי להרוג את בנו הסורר בעצמו, והוא חייב להביאו לדין לפני הרשויות המוסמכות. כפי שכתב פרופ' מרדכי רוטנברג, מגמת התורה היא דווקא "לרסן את הסמכות הבלתי מוגבלת של האב, שממנה הוא נהנה בימים קדמונים".[9]
היום קל לנו לראות עד כמה מעוות פירושו של יוספוס. אבל נסו לחשוב על יוספוס הכלוא בסד התרבותי של עולם הרוח הרומי. כל האנשים הנאורים והמתוחכמים בסביבתו מקבלים כמובן מאליו את זכותו של האב לעשות בילדיו כרצונו. כל עמדה שונה נראית בעיניהם מיושנת ומגוחכת. אולי אפילו שמים אותה ללעג בתוכניות הסאטירה בטלוויזיה. צריך אומץ נפשי גדול כדי לצאת נגד ערכי התרבות השלטת; צריך עוצמה פנימית איתנה כדי להימנע מאימוץ אוטומטי שלהם.
עוד דוגמה נוכל למצוא בתחום הקרוב יותר לנושא דיוננו בספר זה - דיני גירושין. בסוף המאה ה־19 ניסו רבנים צרפתים להכיר מבחינה הלכתית בגט שניתן על ידי בית משפט אזרחי, שלא בהתאם להלכה היהודית. למרבה המזל, היוזמה נכשלה.
אחד מגדולי הלוחמים נגד הניסיון להפר את קדושת ברית הנישואין היה הרב הפריזאי יהודה לובצקי. הוא תיאר בלעג את המהפך הנפשי שעברו אותם רבנים "נאורים". בתקופה שבצרפת היה נהוג החוק הקתולי, האוסר על גירושין בכל מקרה, נהגו גם יהודי צרפת לא להתגרש. הם ורבניהם בזוּ ליהודי מזרח אירופה, שנהגו לאפשר גירושין. רבני צרפת טענו בלעג שיהודי פולין מיושנים ואינם מתאימים לרוח התקופה. לדבריהם, המוסר העכשווי מלמד שאסור לפרק את הנישואין, אפילו לא במצבים קשים.
לקראת סוף המאה ה־19 הונהג בצרפת מהפך חוקי ומוסרי: גירושין אזרחיים הפכו לחוקיים. מיד לאחר מכן השתנתה גם עמדתם הערכית של רבני צרפת "הנאורים". מעתה הם דרשו למצוא דרך לאפשר גירושין קלים ומהירים, גם נגד רצון הבעל וגם בבית משפט אזרחי. כך סיכם הרב לובצקי את המהפך הערכי הזה: "חתרו הרבנים המתקנים להתאים דעת תורת משה, שהיא נצחית, לדעת המחוקק הצרפתי, העשויה להשתנות בכל דור."[10]
בסופו של דבר, הנקודה הבסיסית פשוטה מאוד: אם אנו מאמינים שהתורה ניתנה לנו מן השמים, אנחנו מאמינים גם שגלומה בה חוכמה הגדולה מחוכמתנו. כאשר צעד אברהם לעקדה, הוא ידע שהוא עומד לעשות צעד הסותר את כל אמונתו המוסרית; אך הוא הבין גם שה' יודע טוב יותר ממנו מה אמִתי ומה מוסרי.
בהמשך דברינו נדון גם בהסתייגויות מן האמירה הנחרצת הזו. אך זוהי נקודת המוצא הברורה של דיוננו: אסור לנו לכפות את ערכינו על התורה; עלינו לאמץ את ערכיה שלה.
פרופ' תמר רוס כתבה ספר מרשים מבחינה פילוסופית על פמיניזם ויהדות - ארמון התורה ממעל לה.[11] המהלך המרכזי של הספר הוא ניסיון לפרש ולעצב את הכרתנו היהודית לאור תובנות פמיניסטיות. אין בספר כל מחשבה על האפשרות של מהלך הפוך: לפרש ולעצב את הפמיניזם לאור התורה.
אצל פמיניסטיות יהודיות רדיקליות אפשר למצוא דיונים מסמרי שיער בשאלה אם כדאי לחזור ולאמץ את פולחן האֵלה עשתורת. יש הטוענות שעצם ההנחה שקיים אל אחד, גברי כביכול באופיו ובהתנהגותו, הופכת את היהדות לדת מדכאת נשים. למה לדבר על אל טרנסצנדנטי שברא את העולם ולא על אֵלה שילדה אותו? כך גם תשתפר תדמיתן של הנשים (הדומות לאֵלה ביכולתן ללדת), וגם יוחדרו ליהדות ערכים נשיים כביכול. פמיניסטיות יהודיות אחרות, כולל תמר רוס,[12] מתווכחות בנימוס על הצעה זו, וטוענות שהצעד הזה לא יביא תועלת לפמיניזם. הדיון כולו מניח כנקודת מוצא שהקריטריון העליון לערכים הוא הפמיניזם. מכִּתביהן של כמה מהדוברות משתמע שאם הפמיניזם היה נשכר מהחלפת אמונת האמת של אבותינו באמונה אלילית מתועבת, הרי הן היו סומכות את ידיהן על חזרה לאלילות.[13]
זו דוגמה קיצונית, המדגימה עד כמה יש לחדד את סדר הערכים הבריא והנכון של אדם ירא שמים: נקודת המוצא שלנו כאנשים מאמינים היא שהתורה היא מקור הערכים הראשוני שלנו, ולאורה נשפוט עמדות ותופעות אחרות.