התחלה של משהו יפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התחלה של משהו יפה
הוספה למועדפים

התחלה של משהו יפה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ליזי דורון (נולדה בשנת 1953) היא סופרת ישראלית. 

דורון למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה במסגרת לימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, ובלשנות באוניברסיטת תל אביב.
ספריה של דורון זכו להצלחה רבה בשווייץ ובגרמניה, תורגמו לגרמנית, צרפתית, איטלקית ורוסית ונמכרו בלמעלה מ-40,000 עותקים. בשנת 2008 נבחרה דורון על ידי עיתון ווג הצרפתי כאחת משבעת הסופרים הישראלים המשפיעים ביותר.
בשנת 2003 זכתה דורון בפרס בוכמן הניתן מטעם ארגון יד ושם, ובשנת 2007 זכתה דורון בפרס ז'נט שוקן על מכלול יצירותיה. ספרה "התחלה של משהו יפה", נבחר בשנת 2007 על ידי העיתון השווייצרי "נויה ציריכר צייטונג" לאחד מ-30 הספרים הטובים של אותה שנה. זכתה בפרס ויצ"ו איטליה לספרות יהודית לשנת 2009זכתה בפרס קוגל לספרות בשנת 2011.

נושאים

תקציר

שדרנית הרדיו משולחת הרסן עמליה בן עמי שוב הדהימה את מאזיניה. "לסיום תוכנית הלילה אשמיע לכם שלאגר מהלאגר", הודיעה למיקרופון, והשמיעה את "פונאר": "שקט, שקט, בני, נחרישה, פה צומחים קברים..."

השידור יחולל גל הדף בחייהם של שני גברים: האחד הוא חזי זוננשיין, פרופסור להיסטוריה בסורבון; האחר הוא גדי גרין, מיליונר בעל רשת אופטיקה בניו יורק. הם מאוהבים בעמליה הפראית עוד מילדותם המשותפת בדרום תל אביב, וכמו אז, גם עכשיו היא חומקת משניהם. אך הפעם מדובר כנראה בבריחה שאין ממנה חזרה.

ליזי דורון משרטטת משולש דרמטי של געגוע והחמצה המקיף שלוש יבשות אך שורשיו נעוצים בפלנטה אחרת. הוריהם של עמליה, גדי וחזי באו מ"שם" והטראומה של המלחמה ההיא מהדהדת גם בחיי ילדיהם. ואף-על-פי-כן, סיפוריהם נוגעים לא אחת בהומור שחור וחושפים עולם הזוי שבו מוכרי בייגל מברוקלין יוצאים לטרק במיידאנק, בתו של נאצי משחזרת בלהט בתי-כנסת חרבים ושברי מצבות מפולין משמשים מיצג אמנותי בגלריה תל אביבית.

התחלה של משהו יפההוא ספרה הרביעי של ליזי דורון. קדמו לו "למה לא באת לפני המלחמה", "היתה פה פעם משפחה", ו"ימים של שקט", שתורגמו לגרמנית ולצרפתית.

פרק ראשון

״מה זה?״ שאל אותי המוכס בשדה התעופה.
״מצֵבות,״ עניתי.
הוא נעץ מבט באבני השיש. ״מי הכניס את זה לתיק שלך?״ התעניין.
״אני.״
״מתעסקת עם עתיקות?״
״לא, עם מטורפים,״ הבהרתי לו.

חזרתי לארץ בטיסת לילה מפולין עם מאה תלמידי אורט־עמל מנהריה, כולם בחולצות כחולות עם מגן דוד וכתובת - ״עם ישראל חי״ - מלווים במורים ובמדריכים. כבר בקפריסין הם שאגו ״הבאנו שלום עליכם״. ארבע וחצי שעות הייתי בעל כורחי חלק ממשלחת הפטריוטים שחזרו מהמחנות.
כשנחתנו נשמתי לרווחה. מיהרתי לכיוון היציאה, אבל שם עצר אותי המוכס. הוא שלף מהתיק שלי פיסת שיש וניסה לקרוא את הכתובת שחרוטה בה. ״מה את מתכוונת לעשות עם האבנים האלה?״ שאל.
״אנדרטה לחזי,״ עניתי לו. רציתי להתנדף משם, אבל המוכס הוציא מהתיק שלי בקצב צב את כל שברי האבנים, בחן אותן אחת־אחת. ״מחפש קרובים?״ שאלתי.
״בחיים לא ראיתי מישהו שהביא מחו״ל בוץ ואבנים של מצבות,״ לחש למוכס גמדון שהצטרף לבדיקה. משהו לא בסדר אִתה, סימן לו בפנטומימה.
הגמדון היה אדיש לשלל, ורק ביקש ממני פרטים אישיים.
״אני עמליה בן עמי,״ הצגתי את עצמי.
״מי?״
״עמליה בן עמי, מהרדיו.״
״מי?״ שאל שוב, וכשהתבונן בדרכון שלי החליט שאני בכל זאת אני ושחרר אותי.
מיהרתי לצאת משם. ידעתי שמיכאלה, אחותי, כבר מחכה לי. ככה הבטיחה כשצלצלתי אליה בחצות לבשר לה שאני חוזרת.
היא עמדה באולם מקבלי הפנים בחליפה של גוצ׳י, על עקבי מסמר, עם כל התכשיטים הנוצצים של אמא שלנו. גוצ׳י על הבוקר, כצפוי. לליידי אין בגדים אחרים.
כשראתה אותי נבהלה. ״מה קרה לך? את נראית נורא.״
הודיתי לה על המחמאה.
״אוהו,״ הגיבה על טון הדיבור שלי, ״אני מבינה שהרומן עם חזי נגמר.״
מה הייתי צריכה אותה? למה ביקשתי שתבוא? מישהו שרף את המוניות בשדה התעופה?
הכביש היה ריק. מיכאלה נהגה בג׳יפ שלה ושתקה. ככה היא, משובטת של אמא, כמוה בדיוק מקפיאה את פניה היפים, מכווצת את השפתיים, צוללת בפורמלין ושותקת.
״מַלינקָה, אנחנו נס,״ חזר אלי הקול של חזי, ״אנחנו התחלה של משהו יפה.״
איך האמנתי לו?
נתקפתי ייאוש. התחלתי לזמזם את שירי הערש של אמא, את ההמנון של ילדותנו. ״שקט, שקט, בני, נחרישה, פה צומחים קברים,״ ריגשתי את מיכאלה.
״את שרה כמו אמא,״ אמרה לי. הרימֶל והמסקרה נזלו על לחייה הוורודות, הנחיריים הקטנים שלה האדימו והתנפחו. כל־כך בקלות נסדקת מעטפת החרסינה של מיכאלה חן. בדרך כלל היא שולטת במצב. אצלה תמיד הכול בסדר. הבעל, הילדות, הגלריה.
עד שהגענו הביתה אני זמזמתי מנגינות והיא הקשיבה לי.
בכניסה לבית התעכבתי לרגע. שבועיים לא הייתי כאן, ועכשיו השמים שמעלי נראו כחולים יותר והדשא שסביבי ירוק יותר. שאפתי את ריח הבוקר.
״מה הבאת?״ שאלה מיכאלה כשגררנו את התיק הכבד פנימה.
״תראי בעצמך,״ הצעתי לה.
היא פתחה את התיק עוד לפני שנכנסנו. ״מה זה?״ שאלה, מבועתת.
״אבני מצבות,״ השבתי.
״את משוגעת.״
מזווית העין כבר ראיתי את הגלדיולות שהניחה באגרטל. ניחשתי שגם אפתה לכבודי את עוגת השוקולד האולטימטיבית שלה. למה היא נכנסת לבית שלי כשאני נוסעת? עזבה את הבית לפני שלושים שנה, ועד היום נדמה לה ששתינו גרות כאן כמו פעם, יחד עם אמא, עם שָׁרקה ועם גָדישקה הצולע.
נכנסתי לסלון וראיתי שעוד צנצנת קריסטל נעלמה מהמזנון. בכל ביקור מיכאלה יוצאת עם איזה נכס, לוקחת חפצים מהבית שלי והופכת אותם למיצג בגלריה שלה. רציתי שתלך כבר.

״כשמלינקה שלנו תתחתן,״ שמעתי את אמא אומרת, ״תמכרו את הדירה ותתחלקו בכסף. עד אז הדירה של שתיכן.״
התרגזתי. ״זה אומר שאני לא יכולה למכור את הדירה!״
״אז תתחתני,״ הציעו שתיהן במקהלה.

״הגיע הזמן שנמכור את הבית,״ התחלתי בנאום הנדוש שלי. לא יכולתי כבר לראות את הבית הזה. אבל מיכאלה העדיפה להתעלם ממני. היא התיישבה במטבח וצלצלה לרוני שלה. ״אל תשאל,״ שמעתי אותה לוחשת, ״לא פריס, לא אהבה, היא עצבנית, היא על הפנים.״
״אני מדברת אלייך!״ ניערתי אותה, ״תגידי לי, מתי כבר נמכור את הבית?!״
״אבל הבטחתי לאמא...״ גמגמה.
״הגחמות של אמא חשובות לך יותר מהחיים שלי,״ הרמתי את קולי.
מיכאלה לקחה את התיק שלה והסתלקה. כמה אופייני. כשאני כועסת היא הולכת.
גררתי את התיק הכבד, המלא אבנים, אל מרכז החדר. אחר־כך הקאתי את תכולת מעי לאסלה. הקאות אצלי זה טבע שני. נפרדתי בשמחה משרידים אחרונים של אוכל פולני, מחזי זוננשיין ושות׳, מהעצבים על מיכאלה, והתחלתי לרוקן את תיק היד. הנחתי את כל האבנים בערימה אחת גדולה ליד ארון הקריסטלים של אמא. מיצג עשיתי לעצמי מרוב ייאוש. ״אינסטליישן״, כמו שאחותי האמנית אוהבת לומר.
לפחות לקריסטלים שמח, חשבתי לעצמי, הבאתי להם חברות מפולין.

ליזי דורון (נולדה בשנת 1953) היא סופרת ישראלית. 

דורון למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה במסגרת לימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, ובלשנות באוניברסיטת תל אביב.
ספריה של דורון זכו להצלחה רבה בשווייץ ובגרמניה, תורגמו לגרמנית, צרפתית, איטלקית ורוסית ונמכרו בלמעלה מ-40,000 עותקים. בשנת 2008 נבחרה דורון על ידי עיתון ווג הצרפתי כאחת משבעת הסופרים הישראלים המשפיעים ביותר.
בשנת 2003 זכתה דורון בפרס בוכמן הניתן מטעם ארגון יד ושם, ובשנת 2007 זכתה דורון בפרס ז'נט שוקן על מכלול יצירותיה. ספרה "התחלה של משהו יפה", נבחר בשנת 2007 על ידי העיתון השווייצרי "נויה ציריכר צייטונג" לאחד מ-30 הספרים הטובים של אותה שנה. זכתה בפרס ויצ"ו איטליה לספרות יהודית לשנת 2009זכתה בפרס קוגל לספרות בשנת 2011.

עוד על הספר

נושאים

התחלה של משהו יפה ליזי דורון

״מה זה?״ שאל אותי המוכס בשדה התעופה.
״מצֵבות,״ עניתי.
הוא נעץ מבט באבני השיש. ״מי הכניס את זה לתיק שלך?״ התעניין.
״אני.״
״מתעסקת עם עתיקות?״
״לא, עם מטורפים,״ הבהרתי לו.

חזרתי לארץ בטיסת לילה מפולין עם מאה תלמידי אורט־עמל מנהריה, כולם בחולצות כחולות עם מגן דוד וכתובת - ״עם ישראל חי״ - מלווים במורים ובמדריכים. כבר בקפריסין הם שאגו ״הבאנו שלום עליכם״. ארבע וחצי שעות הייתי בעל כורחי חלק ממשלחת הפטריוטים שחזרו מהמחנות.
כשנחתנו נשמתי לרווחה. מיהרתי לכיוון היציאה, אבל שם עצר אותי המוכס. הוא שלף מהתיק שלי פיסת שיש וניסה לקרוא את הכתובת שחרוטה בה. ״מה את מתכוונת לעשות עם האבנים האלה?״ שאל.
״אנדרטה לחזי,״ עניתי לו. רציתי להתנדף משם, אבל המוכס הוציא מהתיק שלי בקצב צב את כל שברי האבנים, בחן אותן אחת־אחת. ״מחפש קרובים?״ שאלתי.
״בחיים לא ראיתי מישהו שהביא מחו״ל בוץ ואבנים של מצבות,״ לחש למוכס גמדון שהצטרף לבדיקה. משהו לא בסדר אִתה, סימן לו בפנטומימה.
הגמדון היה אדיש לשלל, ורק ביקש ממני פרטים אישיים.
״אני עמליה בן עמי,״ הצגתי את עצמי.
״מי?״
״עמליה בן עמי, מהרדיו.״
״מי?״ שאל שוב, וכשהתבונן בדרכון שלי החליט שאני בכל זאת אני ושחרר אותי.
מיהרתי לצאת משם. ידעתי שמיכאלה, אחותי, כבר מחכה לי. ככה הבטיחה כשצלצלתי אליה בחצות לבשר לה שאני חוזרת.
היא עמדה באולם מקבלי הפנים בחליפה של גוצ׳י, על עקבי מסמר, עם כל התכשיטים הנוצצים של אמא שלנו. גוצ׳י על הבוקר, כצפוי. לליידי אין בגדים אחרים.
כשראתה אותי נבהלה. ״מה קרה לך? את נראית נורא.״
הודיתי לה על המחמאה.
״אוהו,״ הגיבה על טון הדיבור שלי, ״אני מבינה שהרומן עם חזי נגמר.״
מה הייתי צריכה אותה? למה ביקשתי שתבוא? מישהו שרף את המוניות בשדה התעופה?
הכביש היה ריק. מיכאלה נהגה בג׳יפ שלה ושתקה. ככה היא, משובטת של אמא, כמוה בדיוק מקפיאה את פניה היפים, מכווצת את השפתיים, צוללת בפורמלין ושותקת.
״מַלינקָה, אנחנו נס,״ חזר אלי הקול של חזי, ״אנחנו התחלה של משהו יפה.״
איך האמנתי לו?
נתקפתי ייאוש. התחלתי לזמזם את שירי הערש של אמא, את ההמנון של ילדותנו. ״שקט, שקט, בני, נחרישה, פה צומחים קברים,״ ריגשתי את מיכאלה.
״את שרה כמו אמא,״ אמרה לי. הרימֶל והמסקרה נזלו על לחייה הוורודות, הנחיריים הקטנים שלה האדימו והתנפחו. כל־כך בקלות נסדקת מעטפת החרסינה של מיכאלה חן. בדרך כלל היא שולטת במצב. אצלה תמיד הכול בסדר. הבעל, הילדות, הגלריה.
עד שהגענו הביתה אני זמזמתי מנגינות והיא הקשיבה לי.
בכניסה לבית התעכבתי לרגע. שבועיים לא הייתי כאן, ועכשיו השמים שמעלי נראו כחולים יותר והדשא שסביבי ירוק יותר. שאפתי את ריח הבוקר.
״מה הבאת?״ שאלה מיכאלה כשגררנו את התיק הכבד פנימה.
״תראי בעצמך,״ הצעתי לה.
היא פתחה את התיק עוד לפני שנכנסנו. ״מה זה?״ שאלה, מבועתת.
״אבני מצבות,״ השבתי.
״את משוגעת.״
מזווית העין כבר ראיתי את הגלדיולות שהניחה באגרטל. ניחשתי שגם אפתה לכבודי את עוגת השוקולד האולטימטיבית שלה. למה היא נכנסת לבית שלי כשאני נוסעת? עזבה את הבית לפני שלושים שנה, ועד היום נדמה לה ששתינו גרות כאן כמו פעם, יחד עם אמא, עם שָׁרקה ועם גָדישקה הצולע.
נכנסתי לסלון וראיתי שעוד צנצנת קריסטל נעלמה מהמזנון. בכל ביקור מיכאלה יוצאת עם איזה נכס, לוקחת חפצים מהבית שלי והופכת אותם למיצג בגלריה שלה. רציתי שתלך כבר.

״כשמלינקה שלנו תתחתן,״ שמעתי את אמא אומרת, ״תמכרו את הדירה ותתחלקו בכסף. עד אז הדירה של שתיכן.״
התרגזתי. ״זה אומר שאני לא יכולה למכור את הדירה!״
״אז תתחתני,״ הציעו שתיהן במקהלה.

״הגיע הזמן שנמכור את הבית,״ התחלתי בנאום הנדוש שלי. לא יכולתי כבר לראות את הבית הזה. אבל מיכאלה העדיפה להתעלם ממני. היא התיישבה במטבח וצלצלה לרוני שלה. ״אל תשאל,״ שמעתי אותה לוחשת, ״לא פריס, לא אהבה, היא עצבנית, היא על הפנים.״
״אני מדברת אלייך!״ ניערתי אותה, ״תגידי לי, מתי כבר נמכור את הבית?!״
״אבל הבטחתי לאמא...״ גמגמה.
״הגחמות של אמא חשובות לך יותר מהחיים שלי,״ הרמתי את קולי.
מיכאלה לקחה את התיק שלה והסתלקה. כמה אופייני. כשאני כועסת היא הולכת.
גררתי את התיק הכבד, המלא אבנים, אל מרכז החדר. אחר־כך הקאתי את תכולת מעי לאסלה. הקאות אצלי זה טבע שני. נפרדתי בשמחה משרידים אחרונים של אוכל פולני, מחזי זוננשיין ושות׳, מהעצבים על מיכאלה, והתחלתי לרוקן את תיק היד. הנחתי את כל האבנים בערימה אחת גדולה ליד ארון הקריסטלים של אמא. מיצג עשיתי לעצמי מרוב ייאוש. ״אינסטליישן״, כמו שאחותי האמנית אוהבת לומר.
לפחות לקריסטלים שמח, חשבתי לעצמי, הבאתי להם חברות מפולין.