לצאת מהמאה העשרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לצאת מהמאה העשרים
הוספה למועדפים

לצאת מהמאה העשרים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

תקציר

העולם הוא בגודל בינוני.
(...)
שום דבר בעולם הזה לא יפה יותר מאשר הערפל העולה מעל הים.
 
בספר זה מכונסים טקסטים שכתב מישל וולבק בין הרומנים החלקיקים האלמנטריים (1998) ופלטפורמה (2001).
בטקסט המרכזי, הנובלה "לנזרוטה", גבר בודד שהחמיץ את ליל הסילבסטר האחרון של המאה העשרים רוכש במחיר מבצע שבוע נופש 'הכול כלול' באי לנזרוטה שבקנריים. באי השומם ונטול האטרקציות הוא פוגש תיירים אירופים אחרים שמאבדים את דרכם כמוהו ומתוודע לכת מסתורית שבחרה להקים במקום שגרירות לחוצנים.
 
לנובלה מצורפים טקסטים נוספים העוסקים בדמדומי המאה העשרים: דו"ח על שליחות למסע הרצאות בארצות הברית מטעם משרד החוץ הצרפתי; סיכום קצר של הספרות בסוף המאה; מחקר אנתרופולוגי פרטי (ואולי זוגי) העוקב אחר התפתחות ההתנהגות במועדון חילופי זוגות ותיק באתר נופש פופולרי בצרפת; כמה הרהורים על רבייה, על כתיבה ועל יופי.

פרק ראשון

1
 

ב-14 בדצמבר 1999, באמצע אחר הצהריים, הבנתי שליל הסילבסטר שלי יהיה ככל הנראה כישלון - כמו תמיד. פניתי ימינה בשדרת פליקס־פוֹר ונכנסתי לסוכנות הנסיעות הראשונה שנקרתה בדרכי. הבחורה היתה עסוקה עם לקוח. היא היתה שחרחורת בחולצה בסגנון אתני ועם פירסינג בנחיר השמאלי, והשיער שלה היה צבוע בחֶנה. העמדתי פני אדיש והתחלתי לאסוף עלונים מכני התצוגה.

״אני יכולה לעזור לך?״ שמעתי מקץ דקה.

לא, היא לא יכלה לעזור לי. איש לא היה יכול לעזור לי. כל מה שרציתי היה לחזור הביתה ולגרד בביצים תוך כדי דפדוף בקטלוגים של בתי מלון. אבל היא פתחה בשיחה, ולא ידעתי איך להתחמק מזה.

״אני רוצה לנסוע בינואר...״ אמרתי בחיוך שנראה לי תמים.

״אתה רוצה מקום חם?״ היא זינקה במאה קמ״ש.

״התקציב שלי מוגבל,״ המשכתי בהצטנעות.

הדיאלוג בין תייר לסוכן נסיעות - זה לפחות מה שעלה בראשי לאחר עיון במגוון ירחונים מקצועיים - נוטה על פי רוב לחרוג ממסגרת יחסי המסחר, אלא אם כן, באופן חשאי יותר, הוא חושף, אגב משא ומתן על אותו חומר מפריח־חלומות המכונה ״מסע״, את ההימור האמיתי - מסתורי, אנושי בכל מאודו וכמעט מיסטי - של כל יחסי מסחר. שים את עצמך לרגע במקומו של התייר. במה דברים אמורים? עליך להקשיב להצעות שמציע, או מציעה, ברוב המקרים, אשת המקצוע שיושבת מולך. יש לה - הרי זה התפקיד שלה - ידע נרחב על אפשרויות הבידור והתרבות שמציעים אתרי השעשועים שמופיעים בקטלוג שלה. יש לה מושג משוער, לכל הפחות, באשר לסוג הלקוחות של המקום, ענפי הספורט שהוא מציע, אפשרויות ההיכרות. במידה רבה בה תלוי האושר שלך ־ או לפחות התנאים להיווצרות האושר שלך - במשך אותם שבועות ספורים. היא, לעומת זאת, צריכה - הרבה מעבר ליישום הסטריאוטיפי של נוסחת הנופש ה״סטנדרטי״, ולמרות שהפגישה קצרה - לקלוע כמיטב יכולתה לציפיות שלך, לרצונות שלך, ואפילו לתקוות הכמוסות שלך.

״יש את תוניסיה. זה יעד קלאסי, במחירים נוחים בינואר...״, היא התחילה, בעיקר כדי לומר משהו. ״גם דרום מרוקו. נורא יפה שם מחוץ לעונה.״ למה מחוץ לעונה? נורא יפה בדרום מרוקו כל השנה. הכרתי היטב את דרום מרוקו, וקרוב לוודאי טוב יותר מהמטומטמת הזאת. זה אולי נורא יפה, אבל זה לא הסגנון שלי, זה מה שהיה צריך להכניס לה לראש.

״אני לא אוהב ארצות ערביות,״ קטעתי אותה. ״למעשה...״ כשחשבתי על זה, נזכרתי בלבנונית אחת שפגשתי במועדון אורגיות: חמה־אש, כּוּס טוב, רך מאוד, ונוסף לזה גם שדיים גדולים. מה גם שמישהו שעובד איתי סיפר לי על מלון גבולות חדשים בחממֶת, שאליו באות קבוצות של אלג'יריות כדי לחגוג עם נשים אחרות, בלי שאף גבר יפקח עליהן; הוא זכר את המקום מאוד לטובה. בסופו של דבר, ארצות ערביות יכולות להיות לא רעות בכלל, אם מצליחים לעקור מהן את הדת המחורבנת שלהן.

״מה שאני לא אוהב זה לא ארצות ערביות, אלא ארצות מוסלמיות,״ המשכתי. ״יש לך במקרה ארץ ערבית לא מוסלמית?״ זה היה קצת מסובך בשביל שאלות לאלוף. ארץ ערבית לא מוסלמית... ארבעים שניות. הפה שלה נפער קצת.

״יש גם את סנגל...״ היא אמרה כדי לשבור את השתיקה. סנגל, למה לא? שמעתי שיוקרת הלבנים עדיין בשיאה במערב אפריקה. מספיק להיכנס לדיסקוטק כדי להביא בחורה לבונגלו שלך; אפילו לא זונה, ובנוסף, הן עושות את זה בשביל התענוג. כמובן שהן מעריכות מתנות, תכשיטי זהב קטנים; אבל איזו אישה לא מעריכה מתנות? לא הבנתי למה אני חושב על כל זה; הרי בכל מקרה, לא התחשק לי לזיין.

״לא מתחשק לי לזיין,״ אמרתי. הבחורה זקפה את ראשה בהפתעה; אכן, דילגתי על כמה שלבים בשיקולים שלי. היא התחילה לחטט שוב בתיקייה שלה. ״סנגל, זה רק מתחיל מ-6,000 פרנק...״ היא סיכמה. הנדתי בראשי בצער. היא קמה וניגשה לבדוק בתיקייה אחרת. הן לא סתומות, הבחורות האלה, הן רגישות לשיקולים כלכליים. בחוץ, על המדרכה, הולכי רגל בוססו בשלג, שהפך לאטו לבוץ.

 

היא חזרה והתיישבה מולי, ובטון ישיר, שונה לגמרי, שאלה אותי: ״חשבת על האיים הקנריים?״ לנוכח השתיקה שלי היא הסתערה בחיוך מקצועני: ״אנשים כמעט לא חושבים על הקנריים... זה ארכיפלג מול חופי אפריקה, שטובל בזרם הגולף. מזג האוויר חמים כל השנה. ראיתי לקוחות שנכנסו למים בינואר.״ היא נתנה לי זמן לעכל את המידע ורק אז המשיכה: ״יש לנו מבצע עם 'בוגנוויליה פלאיה'. 3,290 פרנק לשבוע, הכול כלול. יציאה מפריז ב-9, ב-16 וב-23 בינואר. מלון ארבעה כוכבים משובח, לפי התקן של המקום. חדרים עם חדר אמבטיה מצויד, מייבש שיער, מיזוג אוויר, טלפון, טלוויזיה, מיני־בר, כספת אישית בתשלום, מרפסת משקיפה לבריכה (או לים, בתוספת תשלום). בריכה בגודל 1,000 מטרים רבועים עם ג'קוזי, סאונה, בית מרחץ, מועדון בריאות. שלושה מגרשי טניס, שני מגרשי סקווש, מיני־גולף, טניס שולחן. מופעי מחול מקומי, סיורים שיוצאים מהמלון (תוכנית תינתן במקום). עם ביטוח שכולל ביטול.״

״איפה זה?״ לא התאפקתי.

״לנזרוטה.״

 

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

עוד על הספר

לצאת מהמאה העשרים מישל וולבק

1
 

ב-14 בדצמבר 1999, באמצע אחר הצהריים, הבנתי שליל הסילבסטר שלי יהיה ככל הנראה כישלון - כמו תמיד. פניתי ימינה בשדרת פליקס־פוֹר ונכנסתי לסוכנות הנסיעות הראשונה שנקרתה בדרכי. הבחורה היתה עסוקה עם לקוח. היא היתה שחרחורת בחולצה בסגנון אתני ועם פירסינג בנחיר השמאלי, והשיער שלה היה צבוע בחֶנה. העמדתי פני אדיש והתחלתי לאסוף עלונים מכני התצוגה.

״אני יכולה לעזור לך?״ שמעתי מקץ דקה.

לא, היא לא יכלה לעזור לי. איש לא היה יכול לעזור לי. כל מה שרציתי היה לחזור הביתה ולגרד בביצים תוך כדי דפדוף בקטלוגים של בתי מלון. אבל היא פתחה בשיחה, ולא ידעתי איך להתחמק מזה.

״אני רוצה לנסוע בינואר...״ אמרתי בחיוך שנראה לי תמים.

״אתה רוצה מקום חם?״ היא זינקה במאה קמ״ש.

״התקציב שלי מוגבל,״ המשכתי בהצטנעות.

הדיאלוג בין תייר לסוכן נסיעות - זה לפחות מה שעלה בראשי לאחר עיון במגוון ירחונים מקצועיים - נוטה על פי רוב לחרוג ממסגרת יחסי המסחר, אלא אם כן, באופן חשאי יותר, הוא חושף, אגב משא ומתן על אותו חומר מפריח־חלומות המכונה ״מסע״, את ההימור האמיתי - מסתורי, אנושי בכל מאודו וכמעט מיסטי - של כל יחסי מסחר. שים את עצמך לרגע במקומו של התייר. במה דברים אמורים? עליך להקשיב להצעות שמציע, או מציעה, ברוב המקרים, אשת המקצוע שיושבת מולך. יש לה - הרי זה התפקיד שלה - ידע נרחב על אפשרויות הבידור והתרבות שמציעים אתרי השעשועים שמופיעים בקטלוג שלה. יש לה מושג משוער, לכל הפחות, באשר לסוג הלקוחות של המקום, ענפי הספורט שהוא מציע, אפשרויות ההיכרות. במידה רבה בה תלוי האושר שלך ־ או לפחות התנאים להיווצרות האושר שלך - במשך אותם שבועות ספורים. היא, לעומת זאת, צריכה - הרבה מעבר ליישום הסטריאוטיפי של נוסחת הנופש ה״סטנדרטי״, ולמרות שהפגישה קצרה - לקלוע כמיטב יכולתה לציפיות שלך, לרצונות שלך, ואפילו לתקוות הכמוסות שלך.

״יש את תוניסיה. זה יעד קלאסי, במחירים נוחים בינואר...״, היא התחילה, בעיקר כדי לומר משהו. ״גם דרום מרוקו. נורא יפה שם מחוץ לעונה.״ למה מחוץ לעונה? נורא יפה בדרום מרוקו כל השנה. הכרתי היטב את דרום מרוקו, וקרוב לוודאי טוב יותר מהמטומטמת הזאת. זה אולי נורא יפה, אבל זה לא הסגנון שלי, זה מה שהיה צריך להכניס לה לראש.

״אני לא אוהב ארצות ערביות,״ קטעתי אותה. ״למעשה...״ כשחשבתי על זה, נזכרתי בלבנונית אחת שפגשתי במועדון אורגיות: חמה־אש, כּוּס טוב, רך מאוד, ונוסף לזה גם שדיים גדולים. מה גם שמישהו שעובד איתי סיפר לי על מלון גבולות חדשים בחממֶת, שאליו באות קבוצות של אלג'יריות כדי לחגוג עם נשים אחרות, בלי שאף גבר יפקח עליהן; הוא זכר את המקום מאוד לטובה. בסופו של דבר, ארצות ערביות יכולות להיות לא רעות בכלל, אם מצליחים לעקור מהן את הדת המחורבנת שלהן.

״מה שאני לא אוהב זה לא ארצות ערביות, אלא ארצות מוסלמיות,״ המשכתי. ״יש לך במקרה ארץ ערבית לא מוסלמית?״ זה היה קצת מסובך בשביל שאלות לאלוף. ארץ ערבית לא מוסלמית... ארבעים שניות. הפה שלה נפער קצת.

״יש גם את סנגל...״ היא אמרה כדי לשבור את השתיקה. סנגל, למה לא? שמעתי שיוקרת הלבנים עדיין בשיאה במערב אפריקה. מספיק להיכנס לדיסקוטק כדי להביא בחורה לבונגלו שלך; אפילו לא זונה, ובנוסף, הן עושות את זה בשביל התענוג. כמובן שהן מעריכות מתנות, תכשיטי זהב קטנים; אבל איזו אישה לא מעריכה מתנות? לא הבנתי למה אני חושב על כל זה; הרי בכל מקרה, לא התחשק לי לזיין.

״לא מתחשק לי לזיין,״ אמרתי. הבחורה זקפה את ראשה בהפתעה; אכן, דילגתי על כמה שלבים בשיקולים שלי. היא התחילה לחטט שוב בתיקייה שלה. ״סנגל, זה רק מתחיל מ-6,000 פרנק...״ היא סיכמה. הנדתי בראשי בצער. היא קמה וניגשה לבדוק בתיקייה אחרת. הן לא סתומות, הבחורות האלה, הן רגישות לשיקולים כלכליים. בחוץ, על המדרכה, הולכי רגל בוססו בשלג, שהפך לאטו לבוץ.

 

היא חזרה והתיישבה מולי, ובטון ישיר, שונה לגמרי, שאלה אותי: ״חשבת על האיים הקנריים?״ לנוכח השתיקה שלי היא הסתערה בחיוך מקצועני: ״אנשים כמעט לא חושבים על הקנריים... זה ארכיפלג מול חופי אפריקה, שטובל בזרם הגולף. מזג האוויר חמים כל השנה. ראיתי לקוחות שנכנסו למים בינואר.״ היא נתנה לי זמן לעכל את המידע ורק אז המשיכה: ״יש לנו מבצע עם 'בוגנוויליה פלאיה'. 3,290 פרנק לשבוע, הכול כלול. יציאה מפריז ב-9, ב-16 וב-23 בינואר. מלון ארבעה כוכבים משובח, לפי התקן של המקום. חדרים עם חדר אמבטיה מצויד, מייבש שיער, מיזוג אוויר, טלפון, טלוויזיה, מיני־בר, כספת אישית בתשלום, מרפסת משקיפה לבריכה (או לים, בתוספת תשלום). בריכה בגודל 1,000 מטרים רבועים עם ג'קוזי, סאונה, בית מרחץ, מועדון בריאות. שלושה מגרשי טניס, שני מגרשי סקווש, מיני־גולף, טניס שולחן. מופעי מחול מקומי, סיורים שיוצאים מהמלון (תוכנית תינתן במקום). עם ביטוח שכולל ביטול.״

״איפה זה?״ לא התאפקתי.

״לנזרוטה.״