אלוף השמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלוף השמים
הוספה למועדפים

אלוף השמים

4.3 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

סיפורו מעורר ההשראה של אלוף משנה גיורא אבן - אפשטיין, אלוף ההפלות של חיל האוויר, שהפך לסמל לדבקות במטרה, אומץ, טייס מבריק ולוחם ללא חת.
 
"גיורא בעיני הוא מטובי טייסי הקרב ששירתו בחיל האוויר לדורותיו.
כאשר גיורא באוויר, המשימה מבצעית או באימון, כולו ממוקד במטרה.
שונא להפסיד. טייס שהפך את קרבות האוויר לאמנות לחימה"
תת אלוף מיל´ ז"ל רן פקר.
 
"בכל יום שאפשרתי לו לצאת, הוא הפיל בין שלושה לארבעה מטוסי מיג.
סך הכל 11 מטוסי אויב במלחמת יום הכיפורים"
אלוף מיל´ אביהו בן בנון, מפקד חיל האוויר לשעבר.
 
כמעט שבע שנים נלחם גיורא על הזכות להיות טייס. כשהשיג לבסוף את היעד - אי אפשר היה לעצור אותו.
טייס הקרב שהפיל 17 מטוסי אויב, יותר מטוסי סילון מכל טייס אחר בעולם: ה"אייס" הגדול מכולם.
תקופת שרותו של גיורא כטייס קרב במלחמות ישראל, כוללים קרבות אוויר מסמרי שיער, בהם קרב כמעט בלתי אפשרי, בו נלח לבדו במלחמת יום כיפור, מול עשרה מיגים מצריים, והפיל ארבעה מהם.
 
"אלוף השמיים"
הוא סיפור חיים מרתק של הילד מקיבוץ נגבה שתמיד חלם להיות טייס, ולמרות כל הקשיים בדרך, הגשים את החלום, והפך לאגדה בחיל האוויר.
סיפורו וקרבות האוויר של גיורא הפכו לחלק בלתי נפרד מפולקלור החיל שדורות של טייסים צעירים גדלים ומתחנכים עליהם.

פרק ראשון

הקדמה 
ההפלה שלא היתה
 
17 הפלות של מטוסי אויב רשומות על שמי. 
אף שעברו יותר מארבעים שנה מאז ההפלה האחרונה במלחמת יום הכיפורים, אני זוכר כל אחת מהן. כל פרט, כל לחיצה על ההדק או שילוח הטיל. זוכר את המרדף, את התרגילים באוויר, את הרגע שבו ראיתי את המטוס שלפני מתרסק ועולה באש על הקרקע.
באותה מידה אני זוכר גם את המטוסים שלא היפלתי. לא היו הרבה כאלה, אבל הפספוס נחרת בזיכרון תחת הכותרת: ההפלות שלא היו...
מכולן, בחרתי לפתוח את ספרי בהפלה אחת כזו. היא יכולה היתה להיות ההפלה הראשונה שלי, אבל זה לא קרה ועברו עוד כמה ימים עד ששמי נרשם לראשונה על לוח ההפלות בטייסת 101 בחצור.
סוף מאי 1967. ימי הכוננות וההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים. אנשי טייסת ״הקרב הראשונה״ בסיס חיל האוויר בחצור, טייסת הקרב עם מטוסי המיראז' בעלי כנפי הדלתא, כמו כל חיל האוויר, שקועים בהכנות למבצע ״מוקד״ תקיפת בסיסי חיל האוויר המצרי והשמדת מטוסיו. תדריכים הכנות, תרגולים ואימונים. מבחינת הגיל, אני מבוגר מרוב הטייסים בטייסת, אבל מבחינת הוותק כטייס קרב — אני עדיין בין ״הצעירים״ שבחבורה.
בנוסף להכנות למלחמה, שכולנו בטוחים שתגיע במוקדם או במאוחר, עדיף במוקדם, הטייסת מעמידה במשך כל שעות היום מטוסים בכוננות ליירוט מטוסים מצריים שעוברים את הגבול לתוך שטח ישראל. המצרים נהגו לשלוח מטוסי צילום, זוג מטוסי מיג 21 בכל פעם, שטסו בגובה רב, 50 אלף רגל ובמהירות 1.8 מאך, לגיחות צילום מעל הכור הגרעיני בדימונה. מצלמים וחוזרים במהירות לשטח מצרים. שם הקוד שניתן בחיל האוויר למבצע החדירה היה ״אפרוח״.
בכל עת שאותרה חדירה כזו, הוזנקו מולם מטוסי יירוט, אבל מכיוון שהאירוע כולו היה קצר ומהיר, בכל הפעמים הצליחו המטוסים המצריים לחצות בשלום את הגבול חזרה למצרים, ולמטוסים שלנו לא ניתן אישור להמשיך במרדף לתוך שטח מצרים כדי שלא להחריף את המצב שהיה כל כך מתוח גם בלי קרבות אוויר מעל סיני.
נוהל הכוננות היה קבוע: שני מטוסים על המסלול, הטייסים חגורים בתא הטייס ומוכנים להמראה בכל רגע. זוג שני ממתין לפקודת ״התנע״, כשהטייסים בטייסת מוכנים להזנקה מיידית. כשהזוג הראשון ממריא, הזוג השני נכנס למטוסים, וזוג שלישי, שהמתין בחדר המבצעים בטייסת, עובר לכוננות המראה מיידית.
אני הייתי בזוג השני, יחד עם המוביל, סגן אלוף דוד עברי, לימים מפקד חיל האוויר. ישבנו במטוסים לאחר שהזוג הראשון המריא לעבר זוג מטוסי מיג שהמצרים שלחו למשימת הסחה. המיגים האלה טסו דרומה לאורך הגבול באזור מצפה רמון, ובאותה שעה המריאו שני מיגים נוספים למשימת הצילום מעל הכור בדימונה. אנחנו היינו בכוננות לקראת הזנקה מיידית, כשלפתע נשמעה באוזניות הפקודה: ״זנק אפרוח - זוג 50 אלף רגל. 1.8 מאך.״
אני באוויר מיד אחרי עברי, שחמוש בטיל ״יהלום 530״ מתוצרת צרפת וטיל ״שפריר1״, טיל שמתביית על חום המנוע ופותח על ידי ״רפא״ל״. לי יש רק טיל אחד — ״יהלום״. אחרי כמה שניות אנחנו זורקים בידונים ומתחילים לטפס. המטוס מאיץ למהירות 0.9 מאך, מבער אחורי מלא ומטפס לגובה 36.000 רגל. אני מזהה את הפסים הלבנים שיוצרים מטוסי המיג 21 ברקיע לאחר שמקצת המים שבתוך הדלק הסילוני יוצאים במהלך שריפת הדלק והופכים לענן. זוג ״האפרוחים״ המצרים טס בכיוון דימונה. 
מכיוון שהגרר שלו גדול יותר, בגלל שני הטילים שהוא נושא עליו, דוד עברי נשאר קצת מאחור ואני הופך למוביל היירוט. בהבזק של שנייה אני מנתח את מצבי מול המטוסים המצריים ובחישוב מהיר מגיע למסקנה שאפשר יהיה לתפוש אותם ביציאה החוצה. בדרך חזרה לגבול. אני מאיץ ל-1.2, 1.3, ומטפס במבער מלא לגובה 48 אלף רגל, סוחט את כל כוח המטוס, מאיץ ל-1.8 ומטפס לגובה 50 אלף רגל. אני עוקב אחריהם במבט והזוג המצרי כלל לא מודע לנוכחות שלי. שני המטוסים מנסים לחזור כמה שיותר מהר לגבול לאחר שהשלימו את משימת הצילום, ואני מגיח מאחור ונועל את מכ״ם הטיל על המטוס האחורי בצמד. על צג השעונים בקוקפיט נדלקה נורה כחולה, שמסמנת לי שמכ״ם הטיל קלט את המטרה. הטיל משמיע צפצוף. איתות שאפשר לשגר. הכול מוכן, אבל במקום ללחוץ על הכפתור אני משדר ברדיו לבקר שנמצא ביחידת הבקרה: ״נעול — יש לי קליטת טיל,״ ומבקש מהמוביל הבכיר שלי, דוד עברי, רשות לשגר. עברי לא הספיק לענות לי כשבקשר רדיו נשמע קולו של הבקר: ״שלילי. לא לשגר״.
אני מתקשה להבין את הפקודה ופונה שוב לעברי שנמצא בשלב הזה מתחתי: ״מבקש רשות לשגר״.
הבקר שוב מתערב: ״שלילי. לא לשגר!״
בשלב הזה גם עברי מורה לי לא לשגר. 
קשה לתאר את התסכול. אני ממשיך לטוס מאחורי המיגים המצריים שעדיין לא מבחינים בי. מטרה כל כך ברורה, אבל הפקודה של הבקר ברורה עוד יותר: לא לשגר. אני לא יודע מה הסיבה, אבל ברגע שביקשתי אישור ונעניתי בשלילה — אין מה לעשות. טייס בדרגת סגן לא ימרה את פי הבקר ואת הפקודה של המוביל הבכיר, סגן אלוף דוד עברי. 
שני המיגים המצריים המשיכו לטוס מערבה, לא מודעים לכך שניצלו בזכות אותו בקר, ומעל ניצנה הם חוצים את הגבול חזרה לתוך סיני. 
אני סוגר מבער, מקטין מהירות, פונה ימינה, ומתחיל בגלישה לעבר המסלול בחצור. עברי נוחת לפני. אני רותח מבפנים, אבל לא אומר אף מילה. יש לי חשבון פתוח עם הבקר שעצר אותי, ואני מחכה לתחקיר במטה בקריה בשעות אחר הצהריים. בכניסה לחדר התדריכים ממתין לי קצין עם בקבוק שמפנייה. ״אני מצטער,״ הוא מתנצל. זה הבקר. 
אני ממאן להירגע. ״איך עשית לי את זה? הייתי נעול עליו. למה עצרת את השיגור?״ 
הבקר הסביר לי את הטעות: ״חשבתי שמי שמדווח זה הזוג הראשון שהוזנק לעבר המיגים המצריים שפיטרלו לאורך הגבול וכבר חצו חזרה לסיני ולא היה אישור להמשיך לרדוף אחריהם מערבה.״ בנוסף, מכיוון שבאותו זמן הוזנקו חמישה זוגות של מטוסים מול המיגים המצריים, הבקר חשש מדו־צדדי. שיגור לעבר מטוסים שלנו. דוד עברי, שנוכח אף הוא בתחקיר וידע בדיוק היכן אנחנו נמצאים, לא הסביר מדוע הצטרף להוראת הבקר שלא לשגר את הטיל. 
באותו יום קיבלתי החלטה: בפעם הבאה, אם וכאשר אהיה במצב דומה, לא אבקש אישור. אני לוחץ על הדק השיגור ומפיל.
וכך אכן נהגתי בכל קרבות האוויר שבהם השתתפתי מאז.
היו בהמשך עוד הפלות ש״פספסתי״, היו כמה הפלות שלא נרשמו על שמי, אבל כמו שאומרים על הנשיקה הראשונה שתיזכר לעד, גם את זיכרון ההפלה הראשונה שלא היתה אני נושא איתי מאז.
למזלי, אחרי אותה הפלה שלא היתה, הגיעו הזדמנויות נוספות שאותן לא פספסתי.
 
גיורא אפשטיין־אבן, 2017

עוד על הספר

אלוף השמים גיורא אבן אפשטיין
הקדמה 
ההפלה שלא היתה
 
17 הפלות של מטוסי אויב רשומות על שמי. 
אף שעברו יותר מארבעים שנה מאז ההפלה האחרונה במלחמת יום הכיפורים, אני זוכר כל אחת מהן. כל פרט, כל לחיצה על ההדק או שילוח הטיל. זוכר את המרדף, את התרגילים באוויר, את הרגע שבו ראיתי את המטוס שלפני מתרסק ועולה באש על הקרקע.
באותה מידה אני זוכר גם את המטוסים שלא היפלתי. לא היו הרבה כאלה, אבל הפספוס נחרת בזיכרון תחת הכותרת: ההפלות שלא היו...
מכולן, בחרתי לפתוח את ספרי בהפלה אחת כזו. היא יכולה היתה להיות ההפלה הראשונה שלי, אבל זה לא קרה ועברו עוד כמה ימים עד ששמי נרשם לראשונה על לוח ההפלות בטייסת 101 בחצור.
סוף מאי 1967. ימי הכוננות וההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים. אנשי טייסת ״הקרב הראשונה״ בסיס חיל האוויר בחצור, טייסת הקרב עם מטוסי המיראז' בעלי כנפי הדלתא, כמו כל חיל האוויר, שקועים בהכנות למבצע ״מוקד״ תקיפת בסיסי חיל האוויר המצרי והשמדת מטוסיו. תדריכים הכנות, תרגולים ואימונים. מבחינת הגיל, אני מבוגר מרוב הטייסים בטייסת, אבל מבחינת הוותק כטייס קרב — אני עדיין בין ״הצעירים״ שבחבורה.
בנוסף להכנות למלחמה, שכולנו בטוחים שתגיע במוקדם או במאוחר, עדיף במוקדם, הטייסת מעמידה במשך כל שעות היום מטוסים בכוננות ליירוט מטוסים מצריים שעוברים את הגבול לתוך שטח ישראל. המצרים נהגו לשלוח מטוסי צילום, זוג מטוסי מיג 21 בכל פעם, שטסו בגובה רב, 50 אלף רגל ובמהירות 1.8 מאך, לגיחות צילום מעל הכור הגרעיני בדימונה. מצלמים וחוזרים במהירות לשטח מצרים. שם הקוד שניתן בחיל האוויר למבצע החדירה היה ״אפרוח״.
בכל עת שאותרה חדירה כזו, הוזנקו מולם מטוסי יירוט, אבל מכיוון שהאירוע כולו היה קצר ומהיר, בכל הפעמים הצליחו המטוסים המצריים לחצות בשלום את הגבול חזרה למצרים, ולמטוסים שלנו לא ניתן אישור להמשיך במרדף לתוך שטח מצרים כדי שלא להחריף את המצב שהיה כל כך מתוח גם בלי קרבות אוויר מעל סיני.
נוהל הכוננות היה קבוע: שני מטוסים על המסלול, הטייסים חגורים בתא הטייס ומוכנים להמראה בכל רגע. זוג שני ממתין לפקודת ״התנע״, כשהטייסים בטייסת מוכנים להזנקה מיידית. כשהזוג הראשון ממריא, הזוג השני נכנס למטוסים, וזוג שלישי, שהמתין בחדר המבצעים בטייסת, עובר לכוננות המראה מיידית.
אני הייתי בזוג השני, יחד עם המוביל, סגן אלוף דוד עברי, לימים מפקד חיל האוויר. ישבנו במטוסים לאחר שהזוג הראשון המריא לעבר זוג מטוסי מיג שהמצרים שלחו למשימת הסחה. המיגים האלה טסו דרומה לאורך הגבול באזור מצפה רמון, ובאותה שעה המריאו שני מיגים נוספים למשימת הצילום מעל הכור בדימונה. אנחנו היינו בכוננות לקראת הזנקה מיידית, כשלפתע נשמעה באוזניות הפקודה: ״זנק אפרוח - זוג 50 אלף רגל. 1.8 מאך.״
אני באוויר מיד אחרי עברי, שחמוש בטיל ״יהלום 530״ מתוצרת צרפת וטיל ״שפריר1״, טיל שמתביית על חום המנוע ופותח על ידי ״רפא״ל״. לי יש רק טיל אחד — ״יהלום״. אחרי כמה שניות אנחנו זורקים בידונים ומתחילים לטפס. המטוס מאיץ למהירות 0.9 מאך, מבער אחורי מלא ומטפס לגובה 36.000 רגל. אני מזהה את הפסים הלבנים שיוצרים מטוסי המיג 21 ברקיע לאחר שמקצת המים שבתוך הדלק הסילוני יוצאים במהלך שריפת הדלק והופכים לענן. זוג ״האפרוחים״ המצרים טס בכיוון דימונה. 
מכיוון שהגרר שלו גדול יותר, בגלל שני הטילים שהוא נושא עליו, דוד עברי נשאר קצת מאחור ואני הופך למוביל היירוט. בהבזק של שנייה אני מנתח את מצבי מול המטוסים המצריים ובחישוב מהיר מגיע למסקנה שאפשר יהיה לתפוש אותם ביציאה החוצה. בדרך חזרה לגבול. אני מאיץ ל-1.2, 1.3, ומטפס במבער מלא לגובה 48 אלף רגל, סוחט את כל כוח המטוס, מאיץ ל-1.8 ומטפס לגובה 50 אלף רגל. אני עוקב אחריהם במבט והזוג המצרי כלל לא מודע לנוכחות שלי. שני המטוסים מנסים לחזור כמה שיותר מהר לגבול לאחר שהשלימו את משימת הצילום, ואני מגיח מאחור ונועל את מכ״ם הטיל על המטוס האחורי בצמד. על צג השעונים בקוקפיט נדלקה נורה כחולה, שמסמנת לי שמכ״ם הטיל קלט את המטרה. הטיל משמיע צפצוף. איתות שאפשר לשגר. הכול מוכן, אבל במקום ללחוץ על הכפתור אני משדר ברדיו לבקר שנמצא ביחידת הבקרה: ״נעול — יש לי קליטת טיל,״ ומבקש מהמוביל הבכיר שלי, דוד עברי, רשות לשגר. עברי לא הספיק לענות לי כשבקשר רדיו נשמע קולו של הבקר: ״שלילי. לא לשגר״.
אני מתקשה להבין את הפקודה ופונה שוב לעברי שנמצא בשלב הזה מתחתי: ״מבקש רשות לשגר״.
הבקר שוב מתערב: ״שלילי. לא לשגר!״
בשלב הזה גם עברי מורה לי לא לשגר. 
קשה לתאר את התסכול. אני ממשיך לטוס מאחורי המיגים המצריים שעדיין לא מבחינים בי. מטרה כל כך ברורה, אבל הפקודה של הבקר ברורה עוד יותר: לא לשגר. אני לא יודע מה הסיבה, אבל ברגע שביקשתי אישור ונעניתי בשלילה — אין מה לעשות. טייס בדרגת סגן לא ימרה את פי הבקר ואת הפקודה של המוביל הבכיר, סגן אלוף דוד עברי. 
שני המיגים המצריים המשיכו לטוס מערבה, לא מודעים לכך שניצלו בזכות אותו בקר, ומעל ניצנה הם חוצים את הגבול חזרה לתוך סיני. 
אני סוגר מבער, מקטין מהירות, פונה ימינה, ומתחיל בגלישה לעבר המסלול בחצור. עברי נוחת לפני. אני רותח מבפנים, אבל לא אומר אף מילה. יש לי חשבון פתוח עם הבקר שעצר אותי, ואני מחכה לתחקיר במטה בקריה בשעות אחר הצהריים. בכניסה לחדר התדריכים ממתין לי קצין עם בקבוק שמפנייה. ״אני מצטער,״ הוא מתנצל. זה הבקר. 
אני ממאן להירגע. ״איך עשית לי את זה? הייתי נעול עליו. למה עצרת את השיגור?״ 
הבקר הסביר לי את הטעות: ״חשבתי שמי שמדווח זה הזוג הראשון שהוזנק לעבר המיגים המצריים שפיטרלו לאורך הגבול וכבר חצו חזרה לסיני ולא היה אישור להמשיך לרדוף אחריהם מערבה.״ בנוסף, מכיוון שבאותו זמן הוזנקו חמישה זוגות של מטוסים מול המיגים המצריים, הבקר חשש מדו־צדדי. שיגור לעבר מטוסים שלנו. דוד עברי, שנוכח אף הוא בתחקיר וידע בדיוק היכן אנחנו נמצאים, לא הסביר מדוע הצטרף להוראת הבקר שלא לשגר את הטיל. 
באותו יום קיבלתי החלטה: בפעם הבאה, אם וכאשר אהיה במצב דומה, לא אבקש אישור. אני לוחץ על הדק השיגור ומפיל.
וכך אכן נהגתי בכל קרבות האוויר שבהם השתתפתי מאז.
היו בהמשך עוד הפלות ש״פספסתי״, היו כמה הפלות שלא נרשמו על שמי, אבל כמו שאומרים על הנשיקה הראשונה שתיזכר לעד, גם את זיכרון ההפלה הראשונה שלא היתה אני נושא איתי מאז.
למזלי, אחרי אותה הפלה שלא היתה, הגיעו הזדמנויות נוספות שאותן לא פספסתי.
 
גיורא אפשטיין־אבן, 2017