הניחו לי

ג'יימס פוֹרֶסְטֶר, אביה של אָנָה־מארי, היה איש חריג. על פי ההגדרה המקובלת השתייך למעמד הג'נטלמנים. כלומר, זכה להשכלה ממושכת ויקרה שכל מקצוע בר־תועלת הושמט ממנה בקפידה רבה, והוא נולד למעמד של אנשים שדיברו, אכלו, התלבשו ובדרך כלל גם חשבו בדרך מוכתבת מראש, שהיו משועבדים לכמה רעיונות מקובעים - ראש וראשון בהם אמונתם השלמה בעליונות המוקנית להם מלידה - וראו ברוב הפעילויות, גופניות ואינטלקטואליות כאחת, משהו לא רק בלתי רצוי אלא אף מאוס.
אלא שג'יימס חרג מהטיפוס המוכר באופן מעורר דאגה. הוא סירב לצאת לציד עם חברי הלהקה, ולמען האמת לא רצה כלל להיות חבר בלהקה. היו לו "רעיונות" משלו.
"הוא נתפס להם בקיימברידג'," אמר אביו בניסיון להצדיק את עריקתו המגונה של בנו מהנורמה האינטלקטואלית המקובלת בחוגי הג'נטלמנים. "הוא עוד יתבגר וישכח אותם."
אלא שאיש לא ידע מהם בדיוק אותם רעיונות של ג'יימס. הוא מעולם לא דיבר עליהם. למען האמת לא היה לו הרבה מה לומר בשום נושא. הוא היה צעיר שתקן.
אביו התגאה בו, התגאה בהישגיו האינטלקטואליים באוניברסיטה (אם כי בסתר לבו התאכזב שלא היה טיפוס ספורטיבי) והפציר בו לבטא את דעותיו. אבל ג'יימס לא נענה להפצרות. הוא היה תמיד מנומס להפליא כלפי אביו, אבל נשאר תמיד עצור מאוד ותמיד אכזב אותו, והאב החל להרים ידיים לנוכח המחסום האדיב. אבל הוא התעקש בכל זאת לנסות לעורר בבנו עניין באחוזה, שהייתה הדבר האחרון בחייו שעורר בו התלהבות. הצעיר מיאן באדיבות אך בתוקף לגלות עניין. כאשר נשאל על כך ונאלץ לתרץ את עמדתו, השיב בשקט כי נראה לו משפיל במקצת שהאדם, שהוא בעל חיים חושב ועצמאי, יכול להתמסר כך לנכסיו ולהניח להם לשלוט בחייו.
מאז ואילך הניח לו אביו לנפשו.
ג'יימס היה אדם לא חברותי. הוא נמלט מחברת ידידי אביו, שאותם תיעב, אל חברת הפחותים ממנו במעמדם, שאותם תיעב עוד יותר, ומהם נמלט הלאה אל הבדידות. למרות התנהגותו המנומסת והצוננת בדרך כלל, נהג לפעמים בגסות רוח קיצונית באנשים בני מעמדו, שמצדם חש תערובת משונה של אהדה ובוז כלפיו. בעיקרו של דבר היה אחד מהם - ודאי וודאי שלא היה מסוגל לשאת אף אדם אחר - ואם בז להם, הרי בז גם לעצמו. הוא היה בעת ובעונה אחת האריסטוקרט והמורד, השונא והשנוא. שילוב אומלל.
אנשים גילו נכונות מרשימה להשלים עם מוזרויותיו, אם בזכות ההון שצפוי היה ליפול בחלקו ואם בזכות מראהו החיצוני המרשים. הוא היה תמיד האדם ההדור ביותר בלבושו בחדר.
כשהיה בן עשרים ושבע מת אביו, שבע דכדוך. הואיל ולא היה עוד בידו לעשות דבר למען בנו, הוריש לו הון עתק.
הצעד הראשון שעשה ג'יימס היה מכירת האחוזה - צעד שהיה שובר את לבו של הזקן. מכאן ואילך המשיך במעין נחישות שיטתית לבזבז את כספי אביו. כעבור שמונה שנים כבר הצליח למעשה במשימה שהציב לעצמו, אלא שאז, במהלך מפתיע ובלתי מובן, נשא לאישה נערה חסרת פרוטה ממוצא אוסטרי למחצה.
ג'יימס פורסטר היה עתה בן שלושים וחמש ונראה מבוגר בהרבה מכפי גילו. הוא היה גבוה וצנום, פניו אפורות, צוננות וחמורות ושערו אפור וחלק. הוא נראה כמו דיפלומט. גינוניו היו צוננים, מרוחקים, יהירים ודוחים. לא היה לו אף ידיד ורע, והוא לא חיבב איש. אבל ההרים היו חביבים עליו, והוא אהב גם את הים ואת האדמה, "שם הנוף יפה להלל וכל האדם שפל", כפי שנהג לפעמים לצטט במשובש.*
[* המקור הוא "אף כי הנוף יפה להלל ורק האדם שפל" (Though every prospect pleases, And only man is vile) מתוך "מזמור תפילה למיסיונר" של רג'ינלד הבר (1783-1826) - המת'.]
ואף על פי כן גבר עליו כוח המשיכה של ליזֶה והוא נשא אותה לאישה. קשר הנישואין היה חשאי כמעט. ג'יימס לא מצא חן בעיני אמה האוסטרית של ליזֶה, אך היא הייתה מוכנה לסבול את נוכחותו בזכות הופעתו המרשימה והשמועות על הונו, ובהיותה אישה שטחית לא טרחה אפילו לברר את נכונותן. למעשה ההון הזה כבר עבר מן העולם.
הזוג חי חיי מותרות שמומנו באשראי עד לידתה של אנה־מארי, כשנה וחצי לאחר מכן. ואז מתה ליזֶה, למרבה הנוחות, ואולי למרבה אי־הנוחות, ולעולם נודע שג'יימס שוב איננו איש עשיר.
הוא עצמו דאג להפיץ את השמועה בכל רחבי אירופה, שבה, במהלך תשע שנות פזרנות, הצליח לרכוש לעצמו מוניטין של ממש. הוא טרח אפילו להפריז בשמועות על חורבנו הכלכלי. הוא היה איש של קצוות: אם לא יוכל להיות עשיר כקורח, מוטב לו להיות קבצן. והוא הפיק סיפוק אירוני מסוים מהמחשבה שהצליח לבזבז את כל הירושה שאביו צבר בשקידה כה רבה.
בני משפחתה של ליזֶה זעמו, אך התנחמו במחשבה שקשר הנישואין הזה בין כך וכך לא היה לטעמם. והם התכוננו לאמץ לחיקם את הפעוטה היתומה מאם.
אלא שעתה הפגין ג'יימס את המוזרות המרגיזה של אופיו. הוא סירב להיפרד מהילדה. ברוב נימוס ונחישות הכריז באוזני הגברת הזקנה והמרשימה, נצר למשפחת אצולה אוסטרית שירדה מנכסיה, ובאוזני הגברת הצעירה והמקסימה ביותר שהייתה אחותה של ליזֶה, כי בדעתו לגדל בעצמו את הילדה. בסופו של דבר נאלצו השתיים להכיר בתבוסתן ולהסתלק, אם כי קשה היה להעלות על הדעת משהו יאה פחות מהמחשבה על פעוטה בזרועותיו של אדם צונן, זעוף ואפור פנים זה.
מדוע רצה בילדה? אולי רק מתוך רצון דווקאי להרגיז אותם, את כולם; אולי מתוך תחושת אחריות חשאית ומפוקפקת כלשהי; אולי מתוך מניע אפל וסתום עוד יותר. מכל מקום, החלטתו הייתה נחרצת.
ואז הופיעה מיס וילסון, מאותן רווקות בריטיות מבוגרות ומובנות מאליהן שתמיד נמצאות כמדומה בסביבה כשמדובר בילד, והן מוכנות ומזומנות להשקיע בטיפול בו שנים של הקרבה עצמית שלא על מנת לקבל פרס. ככל חברותיה למקצוע הייתה גם מיס וילסון חסרת ייחוד ונחישות, ועיניה החיוורות והביישניות היו קבועות בתוך פנים חיוורות וחדות. היא פחדה פחד מוות מג'יימס והייתה מסורה בכל לבה לאנה.
בשארית הונו רכש ג'יימס חווה קטנה במזרח הרי הפירנאים. ההרים היו חביבים עליו, והאזור היה קשוח, פראי, מרוחק מיעדי התיירות המקובלים ונידח מכדי שגברת זקנה ממשפחת אצולה אוסטרית תרצה לבקר בו. שם המקום היה מַסקָראט.
המקום היה שונה מאוד מהמקומות שבהם התגורר עד אז: בית חווה ישן ואיתן, ספרדי למראה, ולו רצפות עץ גסות וקירות מסוידים לבן, וצלע ההר המשתפלת תוחמת את הנחלה הקטנה. מאחורי הבית, מעבר לכרם, צמחו עצי שקד ודובדבן, ובגיא הטרשי נמתח סרט מבהיק של מים. לפני הבית השתרעו שני כרמים נוספים וחלקת שדה בור ירדה עד יער הערמונים הקטן שמעבר לנחל. בקצה העמק הזדקרו ההרים, כחולים וערטילאיים עד מאוד, שבעה עשר מדרונות נפרדים שטיפסו זה מאחורי זה, קמט אחר קמט, אל עבר פסגות השלג האדירות, העמומות, חסרות הממשות, שריחפו כרדידים צחורים ומוזרים מעל הכחול הרחוק.
זה היה ביתה של אנה, ראשית תודעתה, הבית הגס הזה, האפל, הבודד; הרקע הפראי והכביר הזה של הרים חיוורים או מבהיקים בשמש, או שחורים ומאיימים בשעת סערה, המים הסואנים והכרמים הצהובים, תפארתם התיאטרלית של השלגים המרוחקים, החיוורים כצל.
וזה היה גם ביתו של ג'יימס פורסטר, האיש שעושרו ופזרנותו היו כמעט לאגדה, האיש שחי כנסיך בכל בירה אירופית, שרכש כמה וכמה בתי אחוזה ומאס בהם.
לפעמים, כשעמד על המדרון הטרשי עטור השיחים והתבונן במַסקָראט שרבצה כטלאי חסר משמעות על מעשה הרקמה האדיר של הרים ויערות, חייך לנפשו חיוך פנימי דק ומלא מרירות אירונית קיצונית מעורבת בסיפוק כמעט מזוכיסטי. הוא טעם את טעם חיי העולם הזה, חיים של מותרות ועושר, ולא הפיק מהם כל הנאה. עתה ביקש לטעום את טעם חיי הנזירות ולהיווכח מה יש להם להציע. אבל לפעמים לבשו פניו הבעה לא טובה ולא נעימה לעין.
אנה הקטנה גדלה בחסותה הבלעדית של מיס וילסון המופלאה. חייה - בשוכבה, בקומה, במשחקיה, בתוך החדרים הגדולים והריקים והחשוכים או לאור השמש הזוהרת במרחבים הגדולים - עמדו במשך שנים אחדות בסימן פניה החיוורות, הדרוכות, החרדות של מיס וילסון ושל קולה הבהול והמתוח. בחוץ, בשולי קיומה, נעו שלוש דמויות נוספות - ענקיות, ערטילאיות ובלתי ממשיות בצאתן ובבואן: אביה הגבוה, השתקן ואפור הפנים, המפחיד כל כך בריחוקו החמור; סֶגוּאֶלָה, האיכרה הזקנה, השחורה והמלוכלכת, שהתהלכה בצעד כבד, מהיר ומסורבל כעורב זקן; ובנה פָּאוּל, ברנש מוזר, בולש, כמין בעל חיים, שנהג לצוץ בבית רק בשעות הערב. אך בין אנה ובין האנשים האלה חצצה תמיד דמותה הקטנה, העמומה והדהויה של מיס וילסון שתמיד הסתערה קדימה, עטה עליה ובעיניה החיוורות אש זרה ולא יאה של חרדה אימהית מגוננת, ורוחה הצנועה אוזרת תמיד עוז למען הילדה הנתונה להשגחתה.
באותם הימים, בניגוד לנטייתה הטבעית, נהפכה מיס וילסון ללוחמת. לפעמים השתאתה בחרדה לנוכח השינוי שהסתמן בלבה הרך, הנִדכֶּה, לב בתולה זקנה. הייתה לה נאמנות אחת ויחידה: אהבתה לאנה. החלטה נחושה אחת ויחידה: להיאבק בכוחות הערוכים לקרב נגד אנה שבקיומם חשה במעורפל. פחד אחד ויחיד: שמא תורחק מאנה.
לפתע פתאום, ביום אביב נעים אחד, קרה משהו. זה היה אחד מזיכרונותיה הברורים הראשונים של אנה, והוא חילץ את אביה מבין הצללים והציבו בעמדת חשיבות במבנה הילדותי של חייה.
הימים היו ראשית חודש מרס, וגשמי זעף ניתכו זה ימים אחדים. אך עתה זרחה השמש בכל עוז והדגישה את צבעיו הזכים של העולם. באוויר הנקי והרחוץ מגשם הצטייר האופק בקווים חדים, ברור, נפרד אך שברירי למראה כקליפת ביצה, מרוחק עד מאוד. וים ההרים האדיר והמקומט, כערמת בדים מקומטים, השתרע קפל אחר קפל, הרחק עד פאתי האופק, עד השלגים הלבנים העמומים, הערטילאיים.
אנה שיחקה מאחורי מיס וילסון על העשב הירוק הבהיר בחלקו הגבוה של העמק ההררי, במקום שבו הלך וצר ונעשה לצוואר הנקיק. בסמוך רעו כמה עזים בצבעי לבן־מלוכלך וחום־חלוד ושחור. קירותיו הגבוהים של הנקיק התנשאו בפראות, שותקים ומרושעים בבוהק הבהיר של השמש. הבוקר שטוף השמש חלף לאִטו בשקט גמור - כמעט מתעתע בשקט ובדממה.
ואז נשמע קול - מין נהמה מוזרה ופולחת שכאילו הגיעה מקצווי השמים והלכה והתעצמה במהירות עד שהייתה לרעם מתרסק. הן הביטו בתדהמה למעלה, לעבר השמים הכחולים הצחים, הריקים מענן. לא היה בהם דבר. אך על ראש הצוק, על הפסגה המשוננת של קיר הנקיק ההררי, שעליה נערמו הסלעים הגדולים בערמות קודרות וביניהן גושי הירק הכהים, ראתה אנה כדור מוזר הולך ומתגלגל. הוא ניתר כמין כדור משונה וזוויתי, דילג במדרון האבן התלול, קיפץ כמשוגע במורד הצוק. היה בו משהו מצחיק. אנה ביקשה לצחוק. אך בטרם הספיקו שפתיה להתמתח לחיוך נהפך הכדור המקפץ לאריה, לפיל, לבית, למסה קדמונית אדירה של סלע מוצק ששעטה היישר לעברן במהירות מבעיתה.
לבה החרד של מיס וילסון נהפך בקרבה. אלוהים יודע שעשתה כמיטב יכולתה, שחתרה - בגבורה, לנוכח מגבלות מזגה - נגד הקשיים והחרדות של השנים האחרונות. אך עתה, אל מול הסכנה הממשית המאיימת, סכנה קרובה עד אימה, עד שמוחה המזדקן לא הספיק כמעט לקלוט אותה - לא ידעה מה לעשות. היא עמדה אפוא ללא ניע ולא עשתה דבר, רק הצמידה את אנה אל גופה בשיתוק מבוהל, נטול כל מחשבה.
וממש ברגע האחרון, כשהמסה האדירה והאכזרית עמדה למחוץ אותן, נכונה למחות לנצח בהתקף עִוועים עיוור את החיים הזקנים והאלמוניים של הרווקה הקשישה ואת החיים האחרים שזה עתה החלו, משכה אותן יד חזקה והרחיקה אותן משם. הסלע הענק חלף לידן בקול רעם והמשיך למטה, אל העמק הירוק מתחת, ושם התפרק פתאום לרסיסים והעלה עננים של אבק צהבהב.
העזים התרחקו מעט - מעט כל כך, רק פסיעות אחדות, כמדומה - מנתיב הסכנה המידרדרת והמשיכו ללחך בשלווה. בשקט הריק נשמעו בבירור צלילי התלישה הקטנים והחדים של העשב.
"מזלכן שהייתי כאן," אמר קולו השלֵו, הצונן, הציני במקצת של ג'יימס פורסטר.
ותו לא; אך מיס וילסון, מכווצת, מושפלת בייסורים פנימיים של האשמה עצמית, דימתה שהיא שומעת במילים הספורות הללו את גזר הדין האכזרי שנגזר עליה, פסיקה חסרת רחמים שחרצה את גורלה. היא נחרדה לנוכח מה שנראה לה כפחדנות נתעבת מצדה.
"הוא יסלק אותי," חשבה כמעט בבכי. היא ידעה כי ברגע יחיד של כישלון עילאי זה ירדו לטמיון כל שנות ההקרבה העצמית והשירות המפרך.
אך במסתרי נפשה של הילדה החלה להקיץ מחשבה חדשה. אנה נוכחה לדעת שבאביה יש משהו שחסר באישה הקשישה והמוכרת. משהו נגע בדמיונה ורגש דמוי הערצה ניעור בה. אביה החל להיות ממשי בעיניה.
כשהייתה אנה בת שש, באה למַסקָראט אורחת - לוֹרֶטָה, אחותה של ליזֶה המנוחה. לורטה, בניגוד לאחותה חסרת המזל, עשתה חיל. היא נישאה להֵייווֹרד בְּלאנְד, איש צבא בדימוס, לא צעיר, דידקטי, בריטי מאוד, מהוגן מאוד, שירש זמן מה קודם לכן סכום כסף נכבד מאוד. בני הזוג נהגו לבלות את החורפים בריביירה, ועתה, בטרם תשוב לאנגליה, תקפה אותה פתאום תחושת חובה, ואולי סקרנות, שדחקה בה לבקר את האחיינית שלא ראתה זמן כה רב. הנהיגה הייתה חביבה עליה והאזור ההררי היה ציורי. היא החליטה אפוא לנסוע למַסקָראט ולהיווכח במו עיניה שבתה של ליזֶה המסכנה זוכה לטיפול נאות.
מיס וילסון נקלעה לסחרור עצום של התרגשות לקראת הביקור. אי שם בקצווי תודעתה הלכה והתגבשה תוכנית מעורפלת: היא תנסה לשכנע את לורטה לקחת את הילדה אתה. מאז אותו יום שבו הידרדר הסלע חשה מיס וילסון שגורלה נחרץ. היא ידעה היטב שלא ירחק היום שבו תורחק מבת טיפוחיה. ומכאן הפעילות שנרקחה עתה במוחה הזקן והערמומי, החרדה הנואשת לעתידה של אנה.
אלא שהעניינים לא התנהלו כשורה מנקודת מבטה של הזוממת. היה זה יום נפלא, חמים ושטוף שמש, שבו נראו ההרים רחוקים יותר, ומסך תכול כיקינתון ירד ברכות על הסלעים הנוקשים. הנוף נראה מרוכך ומסתורי יותר, וניחוח פרחים עמד באוויר. בגיא זרמו המים מתרוננים וצלולים כבדולח. עצי השקד והדובדבן עמדו בפריחתם וניקדו את הנוף בציצי תפרחת עדינים, ורדרדים ולבנים, כציור יפני.
לורטה, שהטבע הביא אותה תמיד לידי רגשנות, חשבה שהכול פשוט נפלא. נדמה היה לה שאדם אינו יכול לאחל לעצמו גורל טוב יותר מן החיים בעמק המקסים הזה, נתון למשמרתם השלווה של ההרים הכחולים־אפרפרים, שבפסגותיהם משייטים פסי השלג הלבן והבלתי מושג כסרטי ערפל.
לורטה בלאנד הייתה ברייה קטנה ומקסימה מאין כמותה. בשמלתה הקלה והנאה ובצעיף המשי העליז המרפרף על כתפיה דמתה לפרפר המרחף באור השמש. דומה היה ששום דבר מכוער או גס לא יוכל לגעת בה. היא הייתה פטפטנית וערנית, וצחוק חמוד ומבעבע עלה בקלות על שפתיה.
אנה הביטה בה בהשתאות, בסקרנות ובהתפעלות, אך גם בחשדנות מסוימת. מעולם לא ראתה אדם שדמה לה ולו במעט, ובאי־אמון ילדותי ניסתה דווקא להתחמק מאותה חיוניות מרפרפת. היא שמרה אפוא על שתיקה, וכשהסבו לסעודת ערבית תחת עצי הדובדבן לא מיהרה לחרוץ דין. רוח קרירה שבאה מהשלגים המפשירים טרפה את העלעלים הלבנים כלהקת ציפורים זעירות, שחגו וצללו מעל ראשה החמוד של לורטה.
הן היו שלישייה מוזרה במקצת על רקע התפאורה האדירה הזאת: לורטה המצודדת והמקסימה, הלבושה להפליא והמבושמת, אשת העולם הגדול למרות עליצותה הנערית המעושה; לידה מיס וילסון החסודה, הבלתי מתפשרת, מתוחה ומהוהה בבגדים ישנים נושנים ולא מחמיאים; והילדה - ברייה קטנה וכבדת ראש בשמלה שנתפרה בבית ולא התאימה למידתה, ברגליים חשופות ובנעלי בד צבעוניות. ג'יימס לא נכח שם.
אנה לא עשתה רושם טוב במיוחד על דודתה. היא הייתה ילדה רצינית, שקטה, מופנמת, עצמאית. היא הייתה גבוהה יחסית לגילה, צנומה, עורה שחום וצח, שערה חום וחלק, ועיניה דמו לעיניו הכחולות־אפורות האיתנות של אביה. היא הייתה ביקורתית ומיושבת בדעתה והתהלכה בראש זקוף. היא לא נטתה לרברבנות ולפטפוטים ילדותיים ולא נעתרה לניסיונות ההתקרבות המצודדים של דודתה. לורטה סברה שיש בה משהו מאוד לא ילדותי, משונה וקצת מדאיג.
מיס וילסון נוכחה לדעת בצער שבת טיפוחיה אינה עושה את הרושם הרצוי. בייאושה ניסתה לתקן את המצב, להציג את אנה באור מחמיא.
"יש לה באמת דמיון יוצא מן הכלל," אמרה מיס וילסון. ואז, בניד ראש קטן של עידוד מתוח הוסיפה ואמרה לאנה: "ספרי לדודה את אחד הסיפורים שאת מספרת לי."
אנה שמרה זמן מה על שתיקה מתוחה. היא לא הייתה ביישנית וגם לא זועפת, אבל משהו בתוכה מנע ממנה לדבר בחופשיות בנוכחותה של הזרה המצודדת. הדמיונות הפרטיים שלה היו יקרים ללבה.
"קדימה, מתוקה," דחקה בה מיס וילסון בידידותיות קדחתנית.
"טוב," אמרה אנה לבסוף, ודומה היה שעיניה הצלולות מביטות בהתרסה מסוימת, "פעם היה ילד שחי לו בתוך עץ ערמון."
לא כך החלו בדרך כלל הסיפורים שלה, כלל וכלל לא. מיס וילסון צפתה במתרחש בעיניים כלות ופכרה בקוצר רוח את אצבעותיה הדקות. לורטה המתינה בחיוך סבלני. אך אנה לא הוסיפה לדבר. היא דשדשה ברגליה, ועיניה האפורות הורמו במבט מתריס. בשום אופן לא הצליחה להניע את עצמה לומר מילה נוספת לאורחת הזאת, שנחתה כמין ציפור נוכרייה ומרהיבה מתחת לעצי הדובדבן המוכרים, דמות מקסימה וציפורית על צעיפה המתנפנף וניחוחה הנעים ופניה החמודות והחייכניות, שמשום מה הצטיירה לה כאויב. אנה לא ידעה מה היא חושבת - אם הרגש שהיא חשה כלפי לורטה הוא הערצה או שמא חשדנות ילדותית, מאופקת, אטומה. כך או כך, היא לא הייתה מסוגלת לספר לה את הסיפור.
ג'יימס פורסטר, בחליפתו האפורה הישנה שהייתה נקייה ומסודרת ממש כביום תפירתה, קרב אליהן בצעדים איטיים מתחת לפריחה הלבנה והתבונן בקבוצת הנשים בעיניים צוננות ובלתי מפוענחות. לאט, במין תקיפות קרה וכבדה, כמו הטיל עליהן את צלו הכהה שהציף את כולן, ששָדַף את העליצות החיננית כפרפר של לורטה. משונה היה לראות איך בואו מוחץ אותה עד לחוסר משמעות, עד למין קלות דעת נלעגת.
"לא מוכנה להציג את הטריקים שלך?" אמר לאנה. ולמרות קולו הקשה, הרגישה שהוא עומד לצדה.
לורטה הקדימה להסתלק, ובצעדים כושלים על עקבים גבוהים עד גיחוך ירדה בשביל האבנים אל מכוניתה. היא הייתה מרוצה מאוד מביקורה במַסקָראט. ג'יימס היה עוד יותר בלתי אפשרי מתמיד. אבל הילדה נראתה בסדר גמור - מין דג מוזר שכזה, גם אם איננה מצודדת במיוחד. אבל היא נראתה בריאה ומטופלת היטב. מתברר שמיס וילסון המסכנה והמכוערת יודעת מה היא עושה. המקום מחוספס מאוד, כמובן, אבל דברים כאלה אינם מפריעים לילדים. לורטה פלטה אנחת רווחה. היא מירקה את מצפונה ומילאה את חובתה כלפי ילדתה של ליזֶה המסכנה, ועכשיו הייתה חופשייה לשכוח אותה.
שבוע לאחר מכן הגיעה חבילה למַסקָראט. הכול נעמדו סביבה - אנה וסגואלה, ופאול שהביא אותה מפַּראלְבָּה - וצפו במיס וילסון שבזהירות רבה, כמעט רבה מדי, כמעט ברכות, הסירה את נייר המשי והוציאה את השמלות ששלחה לורטה לאחייניתה כמירוק אחרון של מצפונה. השמלות היו ורודות ולבנות וכחולות ומעוטרות בדוגמאות, עשויות אורגנזה ופשתן ומשי. איש מהם, להוציא אולי מיס וילסון, לא חלם מעולם על שמלות כאלה. החבורה הנוגה ניצבה שם, וכולם נעצו מבטים בשמלות העליזות כפרחים.
אבל הם עמדו סביב השולחן במטבח הגדול, האפל כמערה, ואל תוך האפלה העמוקה הזאת נכנסה דמותו האפלה עוד יותר של ג'יימס פורסטר, איש גבוה ושחור וקר־רוח, שסכנה אורבת בעיניו הצוננות והחודרות.
"מה זה שם?" שאל בקול קשה ומאופק, לא רם מדי.
בקול שנעשה צייצני מרוב מתיחות והתרסה, ניסתה מיס וילסון להסביר, והוא התקרב אל השולחן, ניצב בעמידה העיקשת והכבדה המיוחדת לו והתבונן בבדים הדקיקים המוטלים בערֵמה זוהרת.
כשסיימה לומר את דבריה, וקולה הלך ודעך בצורה מעוררת חמלה עד שהשתתק, אסף ג'יימס את השמלות כאגודת פרחים רמוסים והשליכן אל לועה הפעור והזועם של האש הלוהטת. לא היה בפעולתו שמץ של פראות. קצב התנועה היה מכוון, צונן וכבד. הלהבות ליחכו בן־רגע את הבגדים העדינים - התלקחות, הבהוב, אבחת עשן, והם נעלמו כאילו הושלך אל האש חופן קש.
פניה של אנה לבשו הבעת זעף כאובה ונבוכה. היא הייתה שמחה ללבוש את הבגדים היפים הללו. אך כשאביה אמר לה: "את רוצה להתקשט כמו קוף בקרקס?" הרגישה שהצדק עמו למרות אכזבתה ולא נטרה לו טינה.
מיס וילסון התאבלה בלבה מרה על שלא הצליחה לגייס את אהדתה של לורטה בלאנד למען אנה. האישה המסכנה ידעה שלא נותר לה עוד זמן רב במַסקָראט. היא התהלכה בגנבה, מצטנעת בבגדיה העמומים כעכברה חששנית ומודאגת, ניסתה לחמוק מעיניו של ג'יימס וקיוותה שעל־ידי מחיקת עצמה תוכל להרוויח עוד שעה, עוד שבוע, עוד חודש של הפוגה בטרם תנחת המהלומה. אך היא ידעה שזו תגיע, במוקדם או במאוחר. דינה נחרץ זה מכבר, באותו עמק הררי, ביום שבו הידרדר הסלע. ביצוע גזר־הדין התמהמה, אך היא לא שגתה באשליה של ביטחון.
הביצוע הסופי היה מהיר ופתאומי. הערב כבר ירד על החדר החשוף והנקי בקומה העליונה שנקרא בפי מיס וילסון "חדר הילדים". החדר היה אפל ומשעמם, ריק בניקיונו. וילונות הכותנה הזולים בדוגמת הוורדים שתלתה על החלון היו צעקניים ולא התאימו לחדר. לצד מיטת העץ המגושמת כרעה אנה, זמורה צעירה ומשונה בכתונת לילה לבנה, והתפללה.
ג'יימס פורסטר נכנס פתאום לחדר. היה זה מעשה מאוד בלתי רגיל מצדו. לבה של מיס וילסון נלפת בחרדה פתאומית, באותו חשש נורא ומורט עצבים של אדם שאינו אדון לעצמו. אנה הציצה בו מבעד לאצבעותיה ולא ידעה אם עליה להמשיך בתפילה.
"קומי," אמר לה בשקט.
היא צייתה מיד, קמה ממקומה והביטה בו באותו אמון מוזר שיש לילדים שהוא ממילא ספק־חשד. הייתה לו שליטה רבה כל כך עליה.
"מה את עושה?" שאל.
"מתפללת," השיבה לו בקולה הדקיק והצלול והישירה אליו מבט.
"מה זאת אומרת מתפללת?"
היא עמדה בשתיקה נבוכה ולא ידעה מה לומר. ואז לכסנה מבט של ספק לעבר מיס וילסון, שהתקרבה אליה וביקשה לומר משהו, אלא שג'יימס השתיקה בתנועת יד מצווה. לבסוף הסמיקה אנה ואמרה:
"להתפלל זה לדבר עם אלוהים."
"שטויות," אמר אביה בשלווה. "אין אדם כזה, אלוהים, ואת רק עושה צחוק מעצמך כשאת עומדת על הברכיים בכותונת הלבנה והטיפשית הזאת ומדברת עם מישהו שלא קיים."
הילדה לא אמרה דבר, רק הביטה בעיניים כחולות־אפורות נבוכות באיש הגבוה והזר, ששפתיו כהות וחשוקות וכעוסות.
מיס וילסון שוב ניסתה להתערב, ושוב הושתקה. היא עמדה והמשיכה להביט בנעשה בפנים קמוטות וסמוקות וכמעט פרצה בבכי, אך לא העזה להוציא הגה.
"אז החלטת בכל זאת להתנהג כמו קוף בקרקס?" אמר ג'יימס לבתו. "הפעם את רוצה להיות קוף קדוש בכותונת לבנה?"
"לא!" ענתה אנה בנימה פסקנית והביטה היישר בעיניו.
תשובתה השביעה כנראה את רצונו של אביה.
"שלא אראה אותך אף פעם על הברכיים," אמר, והורה בתנועה למיס וילסון לצאת אתו מהחדר.
עוד באותו הערב הורה לה להסתלק. היא לא העזה להפציר בו או למחות - רוחה הייתה כה רצוצה, כה מושפלת, רוחה של בתולה מזדקנת ענייה, חסרת ידידים, בלתי רצויה, שאין לה זכויות ואין לה מקום בעולם.
בחשכה הדוממת השגיחה על אנה הישנה במיטה הגבוהה. היא כרעה על ברכיים זקנות וחשופות והתפללה לשלומה של הילדה, שעתידה נראה כה קודר וכה מעורפל, ולבה העייף ערג אליה.