יש לי וידוי: נישקתי את אלחנן.
כן, אני יודעת שהוא החבר של בטי. זה לא שאני והיא לא חברות, פשוט... לי הוא מתאים יותר. ובטי, אני מצטערת, אבל באמת שהוא לא הטיפוס שלך. תודו כולכם שהוא בסך הכול יעשה לה טובה אם הוא סוף־סוף ייפרד ממנה. הי, וזה שלא סיפרתי לאף אחד על הנשיקה, גם לא לבטי, רק מוכיח שאני באמת חברה טובה שלא רוצה לעשות לה רע. אבל הנה, אני מספרת. הרי כשתקראו את הדף הזה כולנו כבר נתגייס לצבא, אז אני חושבת שזה המקום להוציא את האמת לאור.
אגב, בטי, אמנם אני זאת שיזמה את הנשיקה, אבל אני לא מאמינה שאלחנן לא הרגיש משהו. אף על פי שהוא הפסיק אותי ואמר שהוא אוהב אותך, ראיתי לו בעיניים שהוא משקר. ברור לי שהוא היה מנשק אותי בחזרה אם הוא לא היה מפחד ממך.
אפרת
נ.ב.
התמונה הזאת שפורסמה באינטרנט, עם פסיה הסגנית, היא מגעילה. נכון שהסכמתי עם כל מי שאמר שהיא נהדרת, אבל זה היה רק כדי לא להיות יוצאת דופן.
1
"תסתכלי עליה."
"נו, באמת..."
"תסתכלי!"
"טוב."
"עכשיו תִסְפרי עד חמש."
"אחת, שתיים..."
"לאט!"
"שתיים... שלוש... ארבע..."
ב"חמש" הניפה שָני שוב את שערה בתנועה גנדרנית. רעות וליאן, שצפו בה מהקצה השני של החדר, פרצו בצחוק.
לא שהיתה סיבה טובה לצחוק על שני, להפך, הן אפילו חשו מעוררות רחמים במידה מסוימת על שהן מחפשות סיבות לצחוק עליה, אבל זה בכל זאת היה נעים, כי כך הן חשו חזקות יותר, מאוחדות נגד הבת הזוהרת ביותר בסביבה, זאת שגורמת לכל בת אחרת בקרבתה להיעלם.
"אנחנו ממש פתטיות, אה?" סחה רעות.
"לגמרי," אישרה ליאן.
הן נשענו על השולחן והמשיכו להביט בחבורת הרוקדים על הרחבה. שני, מלכת הכיתה, הרימה את ידיה למעלה, ובן רגע עשו כך כל אלה שהצטופפו סביבה, כאילו היא זו שקובעת את התנועות הראויות ביותר לצלילי המוזיקה. ואז נגמר השיר והתחיל השיר הבא, אבל שני כבר לחשה משהו לחברתה ושתיהן פרשו הצדה. ליאן צפתה משועשעת כיצד מחצית רחבת הריקודים מתרוקנת חיש קל.
"אין להם בושה, למתרפסים האלה," אמרה והחלה למלא כוס חד־פעמית בבמבה. "אפשר לחשוב שהיא אלוהים. אלוהים לא נועל נעלי עקב של זארה."
"מה, הוא לא?" הקפיץ אותן קול מאחור.
"יניב!" נזפה ליאן. "עוד פעם אתה עושה לנו את זה ואתה חוטף את הבמבה ישר בפרצוף."
"אוי, לא," התמקם יניב בין שתיהן, "רק לא את הבמבה!"
רעות שלחה יד ונגעה בשערו. "מה זה, צבעת?"
"לא," חמק מכף ידה.
"אוקיי. רק באת לצאת מהבית והסתכלת בראי וגילית לתדהמתך שהשיער השחור שלך נהפך לבלונדיני. מה עם האגריד, הוא כבר מסר לך את כרטיסי הרכבת להוגוורטס?"
"הא־הא. טוב, אם אתן חייבות לדעת אז כן, צבעתי. אני זורק את יניב הישן. תגידו שלום ליניב החדש."
רעות וליאן הביטו זו בזו.
"מה?" קראה רעות.
"בדיוק. נמאס לי להיות חנון. הגיע הזמן שאנצל את השכל שלי לדברים נוספים, כמו טיפוס בסולם החברתי," הצהיר וחפן בלי משים במבה מתוך הכוס של ליאן. "יותר מדי זמן רבצתי בתחתית. קצת מן הקסם האישי שלי — ואלה שבראש הפירמידה יקבלו אותי. ואם הם יקבלו אותי, אז לשָני לא תהיה סיבה ל..." הוא השתתק פתאום ולחייו התכסו סומק.
הבנות החלו לגחך.
"שני. ידעתי," אמרה ליאן.
"אל תגיד לי שאתה עדיין דלוק עליה!" הצטרפה רעות. "יניב, חשבתי שסגרנו את הנושא הזה, מזמן!"
אבל הוא משך בכתפיו, נרגז מעט. "רדו ממני."
"יניב, תסתכל עליה!"
"אני מסתכל," אמר כמהופנט, "ואני רואה את כליל השלמות."
הן נאנחו. יניב היה מקרה אבוד. אף שלא היה שונה משאר הבנים שהלכו שבי אחרי שני, הרי שרוב הבנים האלה נהנו לפחות ממעמד חברתי גבוה, קריטריון מתבקש כשאתה רוצה להתחיל עם מלכת הכיתה. ליניב המסכן לא היה אפילו מעמד חברתי בינוני. היה לו בקושי "מעמד".
"ויש לך אותנו. בלעדינו היית שוקע באשליות," טפחה ליאן על גבו כה חזק, שהוא כמעט נחנק מהבמבה שאכל. "אתה שוכח ששני לא רואה ממטר מעבר למעגל האליטה הקרוב־קרוב שלה. עליך להיות נערץ על חצי מהשכבה רק בשביל שהיא בכלל תדע איך קוראים לך."
"בטח שהיא יודעת," נעלב, "הופענו יחד בטקס יום הזיכרון!"
"יניב, זה היה לפני שנה וחצי!" זעקה רעות. "מתי תפסיק לדבר על זה? היא בוודאי שכחה אותך כבר למחרת הטקס. בעצם, היא בטח שכחה אותך בשנייה שגמרת להקריא במיקרופון את 'מגש הכסף'. אתה זה שמתעקש להפוך את האירוע ההוא להוכחה חותכת לכך שהיא מכירה אותך!"
"והיא לא!" הוסיפה ליאן.
"אין לך סיכוי איתה!" הכריזה רעות.
"אין!" הסכימה ליאן.
"אתה רק עושה מעצמך צחוק!"
"לגמרי!"
"וליאן הולכת לקנות לי מסטיק!"
"בדיו... הי," התרגזה ליאן.
יניב הניף כלפיהן את ידו וסימן שישתקו.
"בנות, תודה על הדאגה, אבל זה לא ישנה את ההחלטה שלי. אני הולך עם האהבה שלי עד הסוף. אני מתכוון להזמין את שני למסיבת סיום השנה."
הן הזדעזעו.
"השתגעת! היא תשבור גם לך את הלב!" אמרה ליאן.
"כן, ואנחנו נהיה הארכיאולוגיות שיצטרכו להדביק לך אותו בחזרה," רטנה רעות. "רק אל תגיד שלא הזהרנו אותך. כשתבוא לבכות לנו, נוכל לטרוק לך את הדלת בפרצוף בלי להקשיב לתלונות שלך."
"ליאן לא תטרוק לי את הדלת בפרצוף," אמר יניב, "נכון, ליאן?"
"זה שהייתם פעם זוג לא אומר שהיא תרחם עליך," ענתה רעות במקומה. "מה צריך לעשות כדי לשכנע אותך בקשר לשני? להתערב?"
"בבקשה!" קפץ יניב.
"אוקיי. עשרים שקל."
"מאה," אמר. "מאה בשבילי אם אני מצליח לגרום לה לצאת איתי, מאה בשבילך אם היא אפילו לא זוכרת איך קוראים לי."
"סגרנו," אמרה רעות.
הוא חטף מידה של ליאן את כוס הבמבה ורוקן אותה אל פיו. או אז הזדקף, נשם עמוק והחל לפסוע באטיות לעבר החבורה של שני.
"את לא נורמלית," אמרה ליאן לרעות. "היא תייבש אותו מול כולם."
"נו, אז הוא ילמד לקח קטן," התעקשה רעות. "ואז הוא לא יעז יותר."
היא מזגה לעצמה קולה בנחת. ליאן נאנחה מקרב לבה. את לא מכירה אותו טוב כמוני, חשבה, אבל לא היתה מסוגלת לומר זאת. שוב ושוב מצאה את עצמה בתפקיד הזה — הרגשנית מבין שתיהן, זו שנפגעת בקלות וחוששת לפגוע באחרים, אפילו חלשת אופי. ורעות היתה בדיוק ההפך ממנה. לא ברור איך הן נעשו חברות, אבל עובדה שהחברות שלהן החזיקה מעמד עד עכשיו, וכנראה עוד תימשך בכל תקופת התיכון.
פעם אמר לה מישהו שרעות למעשה מנצלת אותה. שהאופי הרגיש שלה הוא צעצוע בידיה של רעות, שזקוקה למישהי שתהיה לה השפעה עליה, שתיגרר אחריה ותקשיב לכל הסיפורים שלה. בהתחלה חששה שאולי זה נכון ושבתמימותה לא שמה לב לכך בעצמה, רק אחר כך הבינה שלא רק שהוא טועה, אלא שההפך הגמור הוא הנכון. היא זו שמנצלת את רעות. לא במובן הרע של המילה, אבל היא אכן מנצלת את אופייה הדעתני של רעות. נוח לה להיות מובלת ולא מובילה. אף לא אחת מהן שולטת בשנייה, שתיהן מקשיבות זו לזו, מחליטות יחד דברים. ההבדל היחיד הוא שליאן פטורה מלחשוב ברגע זה או אחר מה עושים עכשיו, שכן רעות היא זאת שאחראית לרעיונות.
יניב התקרב ונעמד במרחק צעדים ספורים מהחבורה של שני. הוא הסתובב ופזל אל שתי הבנות שצפו בו מאזור שולחן הכיבוד. רעות נופפה לו בקנטרנות לשלום ואילו ליאן סימנה לו "וי" באצבעותיה.
הוא בלע את רוקו. צעד אחד נוסף קדימה — ושניים אחורה, ואז התחרט סופית והעמיד פנים כאילו היה בדרכו להתפעל מאיזה עציץ שניצב על יד הקיר.
"פחדן!" פלטה רעות.
באותו הרגע הבחינה ליאן במשהו בכיוון השני. היא מרפקה את רעות. "תראי, שם!"
רעות הביטה.
"נמרוד!" הופתעה.
"היית מאמינה?" כבשה ליאן צחקוק.
"יו. מה הוא עושה פה? בואי נתערב שהוא הלך לאיבוד. או יותר הגיוני, שאמא שלו הכריחה אותו לבוא."
"זה באמת יותר הגיוני."
"נמרוד!" צעקה רעות ולקחה מן השולחן את אחת הצלחות החד־פעמיות עם שאריות של חטיפים. "נמרוד, רוצה במבה?"
"תשתקי," צחקה ליאן והסתכלה הצדה כאילו היא לא בעניין.
אבל נמרוד ישב לו בצד כמו תמיד, מנותק מכל מה שמתרחש סביבו. הוא לא שמע, או שבחר לא להקשיב לרעות שקראה לו להצטרף אליהן, ותקתק בטלפון הנייד שלו, שהיה גם מחשב, והיו בו גם אינטרנט וגם טלוויזיה; ולא נזקק לשום צורת חיים נוספת בקרבתו.
"חבל, כזה בזבוז," אמרה רעות. "הוא היה יכול להיות חתיך עולמי."
ליאן חשבה שהיא קצת מגזימה, אבל היה בזה מן האמת. נמרוד היה בחור גבוה, בהיר שיער ובעל שיניים לבנות כמו בפרסומת למסטיק ללא סוכר. היתה לו גם גומת חן חמודה בלחי, מה שהיה אירוני בהתחשב בעובדה שהוא אף פעם לא חייך. הוא תמיד היה משועמם ולמעשה, משעמם. את הגוף המרשים שלו הזניח בישיבה אינסופית מול המחשב, מה שהפך אותו לרזה ומעט כפוף.
יניב היה ההפך הגמור ממנו; הוא היה די נמוך, עם פרצוף של ילד ותסרוקת שתמיד היתה באיחור אופנתי — אבל היה בו חן בלתי־מוסבר, מהסוג שגורם לך לשמוח בחברתו ולרצות לחבק אותו כשהוא מדוכא. רעות כינתה אותו "היָניבִי הפרטי שלנו" וליאן אהבה את הכינוי, אך יניב, שדווקא החשיב את עצמו כמאצ'ו הבלתי־מעורער שלהן, אהב את זה קצת פחות.
"מה העניינים, נמרוד?" רעות התיישבה מצדו האחד וליאן מצדו השני. "במה זכינו לראותך כאן, במסיבת כיתה?"
"אני שואל את עצמי אותה שאלה בדיוק," רטן נמרוד.
"אולי פתאום הבנת שבעוד שבוע וחצי נגמרים הלימודים, ואז ממתינים לך חודשיים של חוסר־מעש טוטלי, בדידות ובטלה, בלי שום יצור אנושי בקרבתך..."
"די, אני מחכה לזה, אוף," ענה ברצינות תהומית, "ועד אז, מה אני יכול לעשות? בכלל לא רציתי לבוא. זה אמא שלי הכריחה אותי."
הוא לא הבין מדוע ליאן נחנקה פתאום מהמיץ שלה וצחקה והשתעלה, בעוד רעות טופחת על גבה.
"הכול בסדר?" שאל.
"כן, כן," אמרה ליאן בפנים אדומות, "מעולה."
"אז נמרוד," המשיכה רעות כאילו כלום, "יש לך כבר בת זוג למסיבת הסיום?"
"למה?" שאל מיד בחשדנות. "את רוצה להזמין אותי?"
היא גלגלה את עיניה. "וואו, קראת אותי כמו ספר דיגיטלי. לא, אידיוט. אני פשוט מתעניינת. זה מה שעושים בחברה אנושית, אתה יודע."
"אה, באמת? ואני דווקא חושב שכל מה שמעסיק אתכן זה חיים של אחרים, כמו מי מזמין את מי למסיבה וכאלה."
"שטויות, זה בכלל לא מעסיק אותנו," מחתה ליאן.
אבל אז בדיוק חזר יניב.
"ההתערבות שלנו עדיין תקפה, רעות," הכריז. "ליאן, את עדה שהיא חייבת לי מאה שקל אם אני זוכה לקחת את שני לַמסיבת סיום. ואז תהיו חייבות להפסיק לחפור לי כל הזמן בדיבורים על 'הסולם החברתי' ותיתנו לי את הכבוד המגיע לי." ובהצהרה חגיגית זו הסתובב והסתלק.
נמרוד שילב את ידיו.
"לאאאא," חיקה את קולה של ליאן. "זה בכלל לא מעסיק אתכן."
"שתוק, נמרוד," מלמלו שתיהן.
"שני! למי בכלל אכפת מהקלולס המרוקנת הזאת," אמר ביבושת. "טיפה של אגו אין לחבר הזה שלכן?"
"אה, ואם לך היה מזדמן לצאת עם שני בטח היית דוחה את האפשרות כמו מלך," לעגה ליאן.
"גם אם הייתי מסכים בגלל סינוור זמני מהזוהר שלה, זה היה עובר לי תוך דקה." הוא קם מבלי להתיק את עיניו מהמסך. "ועכשיו אם תסלחו לי, עברה שעה וחצי מאז שבאתי וזה מספיק כדי לומר לאמא שלי שהייתי־ראיתי־הלכתי ושתרד לי מהגב."
הוא הלך. הן הביטו אחריו בתמיהה.
"מאדים," מלמלה ליאן, "כוכב הקופים, או אוואטר?"
רעות הנידה בראשה לשלילה. "אם זה מוכרח להיות כוכב אחר, זה יכול להיות רק הירח."
"צודקת," אמרה ליאן. "נראה לך שאמא שלו יודעת שהוא חייזר?"
"תני לה ליהנות מהספק. כמונו."
יותם רץ בכל כוחו. הוא ידע שהוא מאחר, אבל קיווה שגל לא יתרגז יותר מדי. בכל זאת, זו לא הפעם הראשונה שהם קובעים יחד "לתת מכות" למישהו ועם כל הכבוד, לא מדובר כאן בלוחמה למען הצדק, פעילות שצריך להתייצב ולעמוד דום בשבילה.
לרוע המזל, גל כבר חיכה לו ליד השער, ועל פי הבעת פניו היה ברור שלדעתו הוא מחכה זמן רב מדי.
"איחרת," נבח.
יותם נשען על הגדר והתנשף. "רק בחמש דקות."
"חמש־עשרה!" הצביע גל על השעון שעל פרק זרועו השמאלית. "אמרנו שנהיה כאן בשלוש!"
"נו, ומה קרה?" הציץ יותם אל המשך הרחוב, "הוא עוד לא הגיע. הכול בסדר."
"ואם הוא היה מגיע והייתי צריך לדחות את סגירת החשבון שלי איתו רק כי עוד לא הואלת בטובך להגיע?"
"שטויות," אמר יותם. "אתה יודע טוב מאוד שהיית מתנפל עליו, איתי או בלעדי. ואני גם ככה לא הייתי מרביץ לו אלא רק שומר שלא ירביץ לך."
"אל תגיד לי שאתה לא משתוקק לפוצץ לגוש הטמטום הזה את הפרצוף!" התרתח גל.
"אני גם משתוקק שגליה הספרנית תלבש שוב את החולצה השקופה המיתולוגית ההיא, זה לא אומר שאעשה משהו בנדון," השיב יותם. "שמע, אני לא בעניין של שניים נגד אחד. אם הוא בא עם חבר, אני אצטרף."
"כן. וזה יהיה יופי של קרב," הזדקף גל והביט לכיוון שממנו היה אמור מוטי להגיע. "וזה הדבר האחרון שחסר לי, כי אז עוברי אורח רואים וקוראים למשטרה. אני רוצה את זה שקט ונקי — להצמיד את המוטי הזה לגדר, כמה אגרופים בבטן שיגרמו לו להתקפל אבל לא משהו שישלח אותו למיון, ואתה, אתה עומד ושומר שהוא לא בורח לי."
"אכן, נשמע כמו קרב הוגן בתכלית," הצהיר יותם באלגנטיות.
"הלו, יותם! בוא'נה, יש לך מזל שאני שומר את האגרסיות שלי למוטי, אחרת..."
"נו באמת, אתה יודע שאני מוריד אותך למדרכה בתנועת יד."
"מה?"
"אכלת היום תפוז בארוחת עשר," הוא גיחך. "אנחנו חברים מכיתה א', גל. אתה לא מגיב טוב לתפוזים, ואני רק צריך ללחוץ על הנקודה הנכונה בבטן שלך כדי להוכיח עד כמה אתה במצב רגיש עכשיו."
גל הסמיק. הוא תר אחר תשובה מוחצת, אבל אז הבחין פתאום במוטי שהתקרב במעלה הרחוב.
"קלוט," הניד בראשו לעברו.
יותם הסתובב לעבר מוטי.
מוטי הגיע אל גדר הבניין. הוא הלך לאורכה וניכר בו שעדיין לא הבחין בגל וביותם שממתינים לו. תיק הגב התנדנד לו על הכתף, והוא בהה במדרכה כאילו דבר מה רציני טורד את מוחו. יותם הבליע צחקוק. מה באמת יכול להעסיק את מוחו של מוטי הכדורגלן המדופלם — כדור, בנות, באגט (עם טונה כמובן), אבל חוץ מזה? אולי נוסחה מתמטית מסובכת, אבל גם אז, רק אם אפשר לאכול אותה או לבעוט אותה לשער, או שיש לה חצאית קצרה במיוחד.
"מוטי!" נהם גל.
מוטי הרים את עיניו בהפתעה. היו מחשבותיו אשר היו, הן התנדפו באותו הרגע.
"אה?" הוא נעצר והעביר את מבטו מגל ליותם ומיותם לגל. הוא הביט לאחור כבודק אם יצוץ משם עוד חבר שלהם.
"יש לי דיבור איתך." גל עקף את יותם ונעמד מול מוטי. הוא הניח את הידיים על המותניים והשתדל להיראות מאיים. "יש לך דקה בשבילי."
"האמת, לא," אמר מוטי ורצה להמשיך ללכת.
"חבל שלא שמת לב שבמשפט שלי לא היה שום סימן שאלה," אמר גל ושלח יד לחסום את דרכו.
מוטי נסוג צעד אחד לאחור. "מה זה פה, אתם עושים ממני צחוק? הרי עם החבר'ה שלי אני גומר עליכם, עושה מכם סמרטוטים לרצפה. חכו־חכו, בבית ספר..."
"אבל אנחנו לא בְּבית ספר עכשיו," צמצם גל את המרחק ביניהם, "והחבר'ה שלך לא כאן. ועכשיו תקשיב לי טוב. יש לי איזה עניין לברר איתך. השם אפרים זילברמן אומר לך משהו?"
מוטי פזל הצדה. "מי?"
"האח הקטן שלי, שלומד בכיתה ט'. הוא סיפר לי כמה דברים מעניינים עליך. מתברר שאתה והחבר'ה הבריונים שלך מגרשים באופן קבוע אותו ואת החברים שלו מהמגרש, כאילו הוא שייך לכם. אין לך בושה, תגיד לי? ילדים שקטנים מכם בשנתיים?"
"אני אעשה מה שבראש שלי," אמר מוטי.
"אה, כן? הלו, לאן אתה הולך? אני מדבר אליך!"
מוטי התעלם והתכוון להסתלק, אבל יותם, שהבין שהגיע תורו להיכנס לתמונה, צעד לפנים ומנע זאת ממנו.
"זה לא מנומס מה שאתה עושה," אמר גל, "ללכת לי ככה באמצע המשפט. ועוד כשהחבר שלי נמצא כאן כדי לשמור שהשיחה שלנו תתנהל כמו שצריך, אחד על אחד. זה לא שהוא ירביץ לך כמוני, אל תדאג. הוא, העקרונות שלו עובדים לטובתך."
מוטי התחמם. "אני לא צריך עקרונות של אף אחד!" הוא הוריד את התיק מהכתף, השליך אותו הצדה והתקרב אל גל. "גם על שניכם יחד אני גובר בקלות. שני צִפלונים מי"א 4, מי שם עליכם בכלל? הבדיחה של השכבה!"
לזה חיכה גל. הוא זינק ממקומו והתנפל על מוטי: "בוא'נה, אני קורע אותך!"
"היית מת, אחחח..." נהדף מוטי תחתיו.
יותם נסוג מעט. הוא עקב בדריכות אחר חברו שהצליח ללפות את כתפי היריב ולהטיח אותו קרוב אל הגדר, אבל ברגע שגבו של מוטי נגע בגדר הוא בעט בגל והסתער עליו. השניים איבדו את שיווי המשקל והתגלגלו על המדרכה, כשהם מכים ומקללים זה את זה.
במשך חצי דקה היה שוויון, אבל אז החל להסתמן יתרון לגופו המגודל של מוטי. גל נחלץ מתחתיו וניסה לקום, אבל מוטי משך אותו בחזרה אליו כדי לשוב ולהכות בו.
"יאללה!" קרא יותם ותפס בזרועו של מוטי.
גל ניצל את ההזדמנות להתרומם ולהתרחק משם.
"יא פחדן!" קרא אחריו מוטי. הוא השתחרר בתנועה גסה מיותם וזינק בעקבות גל, אבל גל, שמבחינתו התגרה הסתיימה, שמר על מרחק.
"תיזהר ממני, אתה!" ירה מוטי. הוא חטף את התיק שלו מהרצפה. "יש לך מזל שהבאת את החבר שלך בתור תגבורת. הפעם זה הציל אותך, אבל בהזדמנות הבאה... חכה־חכה, אני עוד אסגור איתך את החשבון!" הוא החל ללכת, וכשהיה במרחק די בטוח, הוסיף בצעקה: "ואל תדאג, אני אמצא דרך לפצות את אחיך!"
ההערה פעלה את פעולתה וגל זינק לעברו בזעם מחודש, אבל יותם שלח יד ועצר אותו.
"עזוב אותו כבר," אמר, "הוא לא יעשה כלום. סתם מתעצבן שלא נתתי לו לכסח לך את הצורה עד הסוף, אז הוא מפצה את עצמו באיומים."
גל נראה ממורמר. "זה לא הלך כמו שקיוויתי." הוא הרים את עיניו וראה את יותם מתאפק לא לצחוק. "יופי, עכשיו גם החבר שלי לא מפרגן לי!"
"לא נכון!" נאנק יותם במאמץ להישאר רציני. "סתם נזכרתי בבדיחה."
"בסדר."
"באמת. רוצה לשמוע?"
"לא."
"שני פוליטיקאים עולים למטוס. פתאום הקפטן אומר..." הצחוק שב והשתלט עליו והפעם כמעט גרם לו להיחנק.
גל הביט בו, יותר ברחמים מאשר בזעף. "אין לי מושג למה אני חבר שלך."
"כי אתה אוהב אותי."
"גם שמונים אחוז מהבנות של השכבה אוהבות אותך, אז מה? אתה לא מפגין מי יודע מה רגישות בנושא."
יותם הרצין מיד.
"אף אחד לא ביקש מהן לאהוב אותי," ענה. "בכלל, אם הן היו מכירות אותי לעומק, רוב הסיכויים שהיו נבהלות ובורחות."
"ממה? איזה תסביך כבר יש לך? אני יודע שאתה שונא את שני ואת כל הבנות האלה שמשחקות אותה מלכות. חוץ מהאנטי שלך כלפיהן יש לך עוד איזה סוד אפל? אתה יודע שלא בריא לשמור דברים בבטן."
"נכון, ותכף אוכיח לך בעזרת התפוז שאכלת היום," חזר יותם לאיים. "אתה מדבר כמו פסיה הסגנית, עם הרעיון הטיפשי של תיבת הסודות."
"למה טיפשי? אני דווקא חושב שזה רעיון אדיר," אמר גל.
"באמת?"
"כן. התלהבתי עוד כשהיא הציעה את זה בתחילת השנה. תחשוב על זה — להעמיד תיבה נעולה במסדרון, וכל מי שרוצה יכול לכתוב על פתק מה שהוא באמת חושב על הבית ספר ולהכניס לתיבה. כל אחד! גם אלה שבדרך כלל שותקים או משקרים. ולכתוב על הכול! על ילדים אחרים, על מורים מגעילים, על בעיות בבית, על מזג האוויר. ואז, בשנה הבאה, בסוף י"ב, יפתחו את התיבה..."
"ו'מכל הפתקים שנאספו שם נוציא עיתון שיהווה מזכרת'," דקלם יותם את דברי הסגנית. "נו, ומה באמת נראה לך שיקרה? המורים שידפיסו את העיתון בטח יתעלמו מרוב הפתקים, מהסודות הכי חושפניים והכי נבזיים, כדי שהעיתון 'יהלום את רוח בית ספרנו'. והרי אלה הסודות המעניינים באמת! עזוב אותך, גל, אני חי טוב מאוד עם 'המצוקות של גיל ההתבגרות'. אני לא צריך תיבה ולא כוונות טובות של מורות."
"טוב. רק תזכור, אתה למעשה ציפור שכלואה בכלוב וחושבת שהיא חיה בג'ונגל. תסתכל עמוק פנימה, יקירי. חפש את האמת שלך!"
יותם התבונן ארוכות בחברו ואחר כך חייך.
"אני אחשוב על זה. אבל שתדע לך דבר אחד..."
"מה?"
"עוד פעם אחת אתה קורא לי 'יקירי', והפרצוף שלך מתנשק שוב צרפתית עם המדרכה."
