מר שרלוק הולמס
מר שרלוק הולמס, שבדרך כלל היה קם מאוחר בבקרים — פרט לאותם מקרים שכיחים למדי שבהם נותר ער כל הלילה — היה ישוב אל שולחן ארוחת הבוקר. אני עמדתי על השטיח שלפני האח והרמתי את המקל שהשאיר אחריו אורחנו אמש. זאת היתה פיסת עץ עבה ומשובחת בעלת ראש בולבוסי, מהסוג הידוע בתור "פֶּנַאנְג לוֹיֶר". ממש מתחת לראש המקל היתה רצועת כסף רחבה בגודל של שלושה סנטימטרים כמעט, ועליה חקוקה הכתובת הזאת: "לג'יימס מורטימר, חממ"ר — מחבריו בבחצ"ק", וכן התאריך "1884". זה היה מקל מהסוג שנהג לשאת רופא משפחה מהדור הישן — איתן ורציני למראה, מכובד ומעורר אמון.
"ובכן, ווטסון, מה אתה מסיק ממנו?"
הולמס ישב בגבו אלי, ואילו אני לא הסגרתי את מעשי ולו ברמז. "איך ידעת מה אני עושה? בחיי, אני מתחיל לחשוב שיש לך עיניים בעורף."
"מה שיש לי הוא קנקן קפה מצופה כסף וממורק למשעי מול העיניים," השיב. "אבל תגיד לי, ווטסון, מה אתה מסיק ממקלו של אורחנו? מאחר שאיתרע מזלנו ולא פגשנו בו, ואין לנו כל מושג מהי סיבת בואו, המזכרת המקרית הזאת היא בעלת חשיבות רבה. בוא נשמע כיצד אתה משחזר את דמותו של האיש באמצעות עיון מעמיק במקלו."
"אני סבור," אמרתי, כשאני מאמץ ככל האפשר את שיטותיו של רעי, "שדוקטור מורטימר הוא איש רפואה קשיש ומצליח, שזוכה להוקרה רבה, מאחר שמכריו העניקו לו את המקל הזה כאות להערכתם."
"יפה!" קרא הולמס. "מצוין!"
"נוסף על כך אני מאמין שיש סבירות רבה שהאיש הוא רופא כפרי, שעושה חלק ניכר מביקורי הבית שלו בהליכה ברגל."
"מדוע אתה חושב כך?"
"משום שהמקל שלו, אף שבמקור היה נאה ומשובח, כל כך חבוט וחבול עתה, עד שאיני מעלה בדעתי שרופא שעובד בעיר ישתמש בו. טבעת הברזל העבה שבקצה המקל שחוקה לגמרי, ומכאן ברור בעליל שהאיש הרבה לצעוד בעזרת מקלו."
"הגיוני מאוד!" אמר הולמס.
"מוזכרים כאן גם חברי הבחצ"ק. הייתי אומר שמדובר במועדון ציד מקומי — 'בית חובבי הציד על שם ק'' או משהו כזה. מן הסתם הגיש דוקטור מורטימר סיוע רפואי לחברי המועדון, והם העניקו לו את השי הצנוע הזה לאות הערכתם."
"באמת, ווטסון, אתה מתעלה על עצמך," אמר הולמס, כשהוא הודף את כיסאו לאחור ומצית סיגריה. "אני חייב לציין שבכל הסיפורים שבהם הואלת בטובך לגולל את הישגי הקטנים, תמיד המעטת בהערכת כישרונותיך. אולי אינך מאור גדול בעצמך, אך אין ספק שאתה מחזיר את האור בעוצמה רבה. ישנם אנשים שלא התברכו בגאונות, ועם זאת ניחנו בסגולה היוצאת דופן להצית ולדרבן אותה באחרים. עלי להודות, ידידי היקר, שאני חייב לך הרבה מאוד."
מעולם קודם לכן לא אמר לי הולמס דברים שכאלה, ואני מודה שהם הסבו לי עונג רב, שכן לא אחת הרגיזה אותי אדישותו להערצתי כלפיו ולניסיונותי לפרסם ברבים את שיטות פעולתו. גם המחשבה כי עלה בידי לשלוט בשיטת פעולתו כך שיכולתי ליישם אותה באופן שזיכה אותי בהערכתו, מילאה אותי גאווה. עתה נטל את המקל מידי ובחן אותו דקות אחדות בעין בלתי מזוינת. אחר כך הופיעה על פניו הבעה של התעניינות, הוא הניח את הסיגריה מידו, נשא את המטה אל החלון ושב ובחן אותו בעזרת זכוכית מגדלת.
"מעניין, אבל פשוט למדי," אמר בשובו למקום הישיבה האהוב עליו בפינת הספה. "אין ספק שיש כמה רמזים על המקל הזה. הם מעניקים לנו בסיס להיקשים אחדים."
"האם משהו חמק ממני?" שאלתי במידה מסוימת של חשיבות עצמית. "אני בטוח שאין שום דבר חשוב שלא הבחנתי בו."
"לצערי, ווטסון היקר שלי, רוב המסקנות שלך היו מוטעות. כאשר אמרתי שאתה מדרבן אותי להיקשים, התכוונתי למעשה לומר שבעזרת הרעיונות המוטעים שלך הוּבלתי לא אחת אל האמת. האמת היא שאינך טועה לגמרי במקרה הזה. אין ספק שהאיש הוא רופא כפרי, וגם נוהג להרבות בהליכה."
"אם כן, צדקתי."
"עד כאן צדקת."
"אבל זה היה הכול."
"לא, לא, ווטסון היקר שלי, לא הכול — בשום פנים ואופן לא הכול. הייתי אומר, למשל, כי סביר יותר להניח שאנשי סגל של בית חולים — ולא חברי מועדון ציד דווקא — הם שיעניקו שי לְרופא; ועל כן ראשי התיבות ב"ח פירושם בית חולים, וכאשר האותיות צ"ק מופיעות לאחר הצירוף בית חולים, באופן טבעי אנו חושבים על הצירוף 'צ'רינג קרוס'."
"ייתכן שאתה צודק."
"זוהי אפשרות סבירה מאוד. ואם נקבל אותה כהנחת עבודה, יהיה בידינו בסיס חדש לשחזר את דמותו של אורחנו הלא ידוע."
"טוב, נאמר אפוא שראשי התיבות 'בחצ"ק' אכן פירושם 'בית חולים צ'רינג קרוס'. אילו מסקנות נוספות נוכל להסיק מכך?"
"אין לך שום מסקנות? אתה מכיר את השיטות שלי, ישם אותן!"
"רק מסקנה ברורה אחת עולה בדעתי, והיא — האיש עבד בעיר לפני שעבר אל הכפר."
"נראה לי שנוכל להעז ולהרחיק לכת מעט יותר. ראה את הדברים באור הבא: לרגל איזה מאורע סביר ביותר להניח שיעניקו לו שי כזה? מתי יתאחדו חבריו כדי להעניק לו אות חיבה והערכה? ברור בעליל כי יהיה זה בעת פרישתו של ד"ר מורטימר מעבודתו בבית החולים כדי לפתוח לו מרפאה משלו. אנחנו יודעים שנתנו לו מתנה. אנחנו סבורים שהאיש עזב את מקום עבודתו בבית חולים עירוני ועבר לעבוד בכפר. האם מוגזם יהיה אפוא להסיק מכך, שהמתנה ניתנה לאיש לרגל המעבר הזה?"
"זה בהחלט נשמע סביר."
"עכשיו, בוודאי נתת את דעתך לכך שהאיש אינו יכול להימנות עם צוות בית החולים, מאחר שמעמד כזה ניתן רק לאדם שיש לו מרפאה מבוססת ומשגשגת בלונדון — ואדם כזה לא ינדוד לכפר. אם כן, מה היה מעמדו? אם עבד בבית חולים ובכל זאת לא נמנה עם צוות בית החולים, הוא חייב להיות רופא שמועסק בבית החולים באופן זמני — רופא כללי או רופא מנתח — ומעמדו גבוה רק במעט מזה של סטודנט בשנתו האחרונה. והאיש עזב לפני חמש שנים — התאריך חקוק על המקל.
"הנה כי כן, ווטסון היקר שלי, רופא המשפחה הרציני והקשיש שלך נעלם כלא היה, ובמקומו צץ ברנש צעיר שעדיין לא מלאו לו שלושים שנה. בחור חביב, נעדר שאפתנות ופזור נפש, המחזיק ברשותו כלב אהוב, שבקווים כלליים הייתי מתאר אותו כך: גדול מטרייר וקטן ממסטיף."
פרצתי בצחוק של פליאה, ואילו שרלוק הולמס נשען לאחור בספתו והפריח מעלה אל התקרה טבעות עשן קטנות ורוטטות.
"אשר לחלק האחרון בתיאור שלך — אין לי כל אמצעי לבדוק את דבריך," אמרתי, "אך לפחות לא קשה לגלות פרטים אחדים בנוגע לגילו של האיש והקריירה המקצועית שלו." מן המדף הקטן שעליו ניצבו ספרי הרפואה שלי הורדתי את "המדריך הרפואי" וחיפשתי בו את השם מורטימר. היו שם אנשים אחדים ששמם מורטימר, אך רק אחד מהם היה יכול להיות האורח שלנו. קראתי בקול את קורות חייו.
מורטימר, ג'יימס, חממ"ר (חבר המכללה המלכותית לרופאים מנתחים), 1882, גְרימְפֶּן, דרטמור, דֶבוֹן. רופא מנתח בבית החולים צ'רינג קרוס, 1884-1882. זוכה פרס ג'קסון לפתולוגיה משווה על מאמרו "האם מחלה הנה תורשה חוזרת?" חבר באגודת הפתולוגים השוודית. מחברם של המאמרים "תופעות משונות של האטביזם" (לַנְסֶנט, 1882), "האם אנו מתקדמים?" (כתב עת לפסיכולוגיה, מרס 1883). רופא ממשלתי במחוז גרימפן, תוֹרְסְלִי והַיי בֶּרוֹ.
"אין שום אזכור של מועדון ציד מקומי, ווטסון," אמר הולמס בחיוך קונדסי, "אבל אכן מדובר ברופא כפרי, כפי שציינת בפיקחות רבה. נראה שצדקתי למדי במסקנות שלי. אשר לשמות התואר, אם זיכרוני אינו מטעני, אמרתי: חביב, נעדר שאפתנות ופזור נפש. מניסיוני אני יודע כי רק אדם חביב זוכה לדברי הוקרה בעולם שלנו, רק אדם נעדר שאפתנות נוטש קריירה בלונדון כדי לעבור לכפר, ורק אדם פזור נפש מותיר אחריו את מקלו במקום את כרטיס הביקור שלו לאחר שהמתין אצלך שעה שלמה."
"והכלב?"
"הכלב נוהג לשאת את המקל אחרי אדוניו. מאחר שזהו מקל כבד, הכלב אחז בו בחוזקה במרכזו, וסימני השיניים שלו ניכרים בבירור. מלתעותיו של הכלב, כפי שאפשר להבחין מן הרווח שבין הסימנים, גדולות מדי, לדעתי, מכדי שיהיו של טרייר — ולא גדולות מספיק בשביל מסטיף. יכול להיות שזה — כן, בחיי, מדובר בספנייל מתולתל."
הוא קם ממושבו והחל לצעוד בחדר בעודו מדבר. עכשיו עצר ליד גומחת החלון. היתה בקולו נימה כזאת של ביטחון, שהרמתי את עיני בהפתעה.
"ידידי היקר, איך אתה יכול להיות כל כך בטוח בזה?"
"אני בטוח בזה פשוט מפני שאני רואה את הכלב עצמו על סף דלתנו ממש. אה, והנה בעליו מצלצל בפעמון. אל תזוז, בבקשה ממך, ווטסון. האיש הוא עמית שלך למקצוע, ויכול להיות שנוכחותך תסייע לי. זהו הרגע הדרמטי של הגורל, ווטסון, הרגע שבו אתה שומע על המדרגות קול צעדים הפוסעים אל תוך חייך, ואינך יודע אם יבשרו טוב או רע. מה מבקש ד"ר ג'יימס מורטימר, איש המדע, משרלוק הולמס, המומחה לפשע? היכנס!"
המראה של אורחנו הפתיע אותי, מאחר שציפיתי לראות רופא כפר טיפוסי, ואילו הוא היה גבר רזה וגבוה מאוד בעל אף ארוך דמוי מקור, שהזדקר לפנים בין שתי עיניים אפורות ונוקבות, שהיו סמוכות זו לזו וניצנצו באור בהיר מאחורי משקפיים מוזהבי מסגרת. האיש היה לבוש בסגנון מקצועי אף כי מרושל למדי, שכן מעיל הפראק שלו היה מוכתם ומכנסיו מהוהים. חרף גילו הצעיר כבר היה גבו הארוך כפוף, והוא צעד בראש נטוי לפנים והקרין רושם כללי של טוב לב סקרני. מיד בהיכנסו נפלו עיניו על המקל שבידי הולמס, והוא אץ לקראתו בקריאה של שמחה.
"אני כל כך שמח," אמר. "לא ידעתי אם שכחתי אותו כאן או במשרד של חברת הספנות. לא הייתי מוכן לאבד את המקל הזה בעד שום הון שבעולם."
"אני רואה שזוהי מתנת פרידה," אמר הולמס.
"כן, אדוני."
"מבית החולים צ'רינג קרוס?"
"מכמה ידידים שלי שם, לרגל נישואי."
"אוי ואבוי, זה לא טוב!" אמר הולמס וניענע בראשו.
בתימהון קל עיפעף ד"ר מורטימר בעיניו מבעד למשקפיו. "מה לא טוב?"
"הו, אתה פשוט עירערת את מערכת ההיקשים הקטנה שלנו. לרגל נישואיך, אמרת?"
"כן, אדוני. נשאתי לי אישה, והיה עלי לנטוש את בית החולים, ובכך גם לנטוש את תוכניתי לפתוח לי מרפאה של רופא מומחה. היה עלי להקים לי בית משלי."
"נו, טוב — אם כן, איננו רחוקים כל כך מן האמת," אמר הולמס. "ועתה, דוקטור ג'יימס מורטימר —"
"מר, אדוני, מר — רק רופא מנתח צנוע."
"ואדם בעל חשיבה מדויקת, קרוב לוודאי."
"עוסק באופן שטחי במדע — מלקט צדפים על חופו של אוקיינוס החוכמה העצום והבלתי נודע. אני מניח שאני מדבר עם מר שרלוק הולמס ולא עם —"
"לא, זהו ידידי, ד"ר ווטסון."
"נעים מאוד, אדוני. שמעתי את שמך מוזכר לצד שמו של חברך כאן. אתה מעורר בי עניין רב, מר הולמס. לא ציפיתי לגולגולת מוארכת כל כך, או להתפתחות על־אורביטאלית כה בולטת. האם תתנגד שאעביר את אצבעי לאורך החֶרֶץ הדופני שלך? תבנית גבס של הגולגולת שלך, אדוני — עד שיהיה לנו המקור — יכולה לפאר כל מוזיאון אנתרופולוגי. אני לא מתכוון להפחיד, כמובן, אבל אני מודה שאני חומד את הגולגולת שלך."
שרלוק הולמס הורה בידו לאורחנו המוזר להתיישב בכיסא. "נראה לי, אדוני, שאתה להוט אחר קו המחשבה שלך, כפי שאני להוט אחר מחשבותי שלי," אמר. "מאצבעות ידך ניכר שאתה מכין את הסיגריות שלך בעצמך. אל תהסס להדליק לך סיגריה."
האיש הוציא פיסת נייר וטבק וגילגל את הנייר סביב הטבק במומחיות מפתיעה. היו לו אצבעות ארוכות ורוטטות — זריזות וחסרות מנוחה כמחושיו של חרק.
הולמס ישב מחריש, אך מבטיו הקצרים והמהירים הבהירו לי את מידת ההתעניינות שגילה באיש שׂיחנו הבלתי רגיל.
"אני מניח, אדוני," אמר לבסוף, "שלא כיבדת אותי בביקורך בביתי אמש, ושוב היום, רק כדי לבחון את הגולגולת שלי?"
"לא, אדוני, לא, אף כי אני שמח שהזדמן לי לעשות גם את זה. אני פונה אליך, מר הולמס, משום שאני מכיר בכך שאני עצמי אינני אדם מעשי, ומשום שנתקלתי לפתע בבעיה חמורה ויוצאת דופן ביותר. מאחר שידוע לי שאתה המומחה השני בחשיבותו באירופה —"
"באמת, אדוני! מותר לי לשאול למי יש הכבוד להיות המומחה הראשון בחשיבותו?" שאל הולמס בנימה של רוגז.
"אדם בעל חשיבה מדעית מדויקת אינו יכול שלא להתרשם עמוקות מעבודתו של מסיה בֶּרטיוֹן."
"אולי מוטב אפוא שתיוועץ בו?"
"אמרתי אדם בעל חשיבה מדעית מדויקת, אדוני. אך ידוע לכול כי בתור אדם בעל סגולות מעשיות, איש אינו משתווה לך. אני מקווה, אדוני, כי בהיסח הדעת לא הסבתי לך כל —"
"רק מעט," אמר הולמס. "אני חושב, ד"ר מורטימר, כי תעשה בחוכמה אם תואיל בטובך לספר לי בפשטות וללא שהיות מיותרות מה טיבה של הבעיה שפתרונה מצריך את הסיוע שלי."
