הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות

הקדמה

הפילוסופיה היוונית הקדומה נחלקה לשלושה מדעים: הפיזיקה, האתיקה והלוגיקה. חלוקה זו תואמת באופן מושלם את טבע העניין ואין צורך לשפר בה שום דבר, אולי חוץ מלהוסיף את עקרונהּ, הן כדי לוודא בדרך זו את שלמותה, הן כדי לאפשר בכך את קביעתן הנכונה של חלוקות המִשנֶה ההכרחיות המסתעפות ממנה.
כל הכרה תבונית היא אחת משתיים: הכרה מטריאלית המוסבת על אובייקט* כלשהו, או הכרה פורמלית העוסקת רק בצורה של השכל ושל התבונה עצמה ובכללים האוניברסליים של החשיבה באשר היא חשיבה, בלי להבדיל בין אובייקטים. הפילוסופיה הפורמלית נקראת לוגיקה. הפילוסופיה המטריאלית, העוסקת במושאים קבועים ומסוימים ובחוקים שמושאים אלה כפופים להם, מתפצלת גם היא לשניים, שכן חוקים אלה יכולים להיות משני סוגים: חוקי הטבע או חוקי החירות. המדע העוסק בטבע נקרא פיזיקה, וזה העוסק בחירות הוא האתיקה; הראשון נקרא גם תורת הטבע, והאחרון - תורת המידות.**
[* Objekt מתורגמת להלן "אובייקט". Gegenstand תתורגם "מושא". קאנט אינו מסביר מה ההבדל בין המונחים. נראה שהם משמשים בהוראה זהה, שכן הוא מחליף ביניהם, ולא פעם אחת הם מופיעים בסמיכות זה לזה. מאחר שקאנט מגַוון והגיוון מעשיר את מרחב הפרשנויות, שמרנו בעברית על הכפילות הלשונית. שתי המילים העבריות המשמשות בתרגום הן בנות לאותה משפחה של משמעויות פילוסופיות.]
[** Sittenlehre. במהלך חקירתו בשאלות מוסריות ואתיות, קאנט משתמש במונחים Sitten ו-Sittlichkeit המצביעים על מקורה של תורת המידות אצל אריסטו, וכן במונחים Moral ו-Moralität. אמנם המושגים שקולים לא פעם אחת, אבל החלטנו לשמר ככל האפשר את ההבחנה הלשונית. בשם הספר שמרנו על התרגום הוותיק המקובל למושג Sitten - מידות. מכאן והלאה הוא יתורגם "מידות" ובמקומות אחדים "מוסר", בכל מקרה לפי העניין. Moral ו-Moralität יתורגמו "מוסר" ו"מוסריות", בהתאמה.]
לא ייתכן שיהיה ללוגיקה חלק אֶמפּירי כלשהו, כלומר חלק שבו חוקיה האוניברסליים וההכרחיים של החשיבה מבוססים על יסודות השאובים מן הניסיון. אילולא כן לא היתה זו כלל לוגיקה, כלומר אבן-בוחן לתבונה או לשכל, התקֵפה לכל חשיבה וחייבת להיות נתונה להוכחה. לעומת זאת, הן לפילוסופיה של הטבע, הן לפילוסופיה של המוסר* יכול להיות חלק אמפירי משלהן, כי הראשונה צריכה לקבוע חוקים לטבע כמושא של הניסיון, והאחרונה צריכה לקבוע חוקים לרצונו של האדם, עד כמה שהוא מופעל על ידי הטבע; הראשונה צריכה לקבוע אותם כחוקים שהכול מתרחש על פיהם, והאחרונה - כחוקים שהכול מן הראוי שיתרחש על פיהם, ובכל זאת בתוך כך להביא בחשבון את התנאים שבהם לעיתים קרובות אין זה מתרחש.
[* בגרמנית לא נכתב כאן "פילוסופיה" (Philosophie) אלא - בתרגום מילולי - "חוכמת עולם" (Weltweisheit). תרגום מילולי דקדקני יהיה אפוא: "לעומת זאת, חוכמת העולם, הן זו הטבעית הן זו המוסרית [...]". המונח "חוכמת עולם", שפירושו פילוסופיה כמדע של העולם, רָווח במאה השמונה-עשרה כשם נרדף ל"פילוסופיה". כדי למנוע סיבוכים מיותרים בהבנת הנקרא תירגמנו כאן "פילוסופיה".]
אפשר לכנות כל פילוסופיה, עד כמה שהיא מושתתת על יסודות של הניסיון, פילוסופיה אמפירית, אבל את זו המנסחת את משנותיה על פי עקרונות אָ-פְּרִיוֹרִיים בלבד אפשר לכנות פילוסופיה טהורה. האחרונה נקראת לוגיקה אם היא פורמלית בלבד, אבל אם היא מוגבלת למושאים קבועים ומסוימים של השכל, הרי היא נקראת מטאפיזיקה.
בדרך זו נובעת האידאה של מטאפיזיקה כפולה - מטאפיזיקה של הטבע ומטאפיזיקה של המידות. לפיזיקה יהיה אפוא החלק האמפירי שלה, אבל יהיה לה גם חלק רציונלי; וכך גם לגבי האתיקה, אם כי החלק האמפירי שבה יכול להיקרא בשם מיוחד לו, והוא אנתרופולוגיה מעשית, וחלקה הרציונלי יכול הלכה למעשה להיקרא מוסר.
כל משלחי היד, המלאכות והאמנויות יָצאו נשכרות מחלוקת העבודה, שעל פיה אין אדם אחד עושה הכול, אלא כל אחד מצטמצם לעבודה מסוימת הנבדלת מעבודות אחרות הבדל ניכר בדרך העיסוק בה, כדי שיהיה אפשר לעשות אותה במלואה ובשלמותה וביתר קלות. בְּמקום שבו אין העבודות נבדלות ומחולקות בדרך כזאת, בְּמקום שבו כל אדם שולח את ידו באלף עבודות שונות - המלאכות עדיין נמצאות בַּמצב של הבּרבּריוּת הגדולה ביותר. והנה, יש מי שמתאימים עצמם לטעמו של הציבור ונוהגים למכור את האמפירי מעורבב עם הרציונלי על פי כל מיני יחסים שאינם מוכּרים להם עצמם, והללו קוראים לעצמם "הוגים עצמאיים", ואילו את האחרים, העוסקים בחלק הרציונלי בלבד, הם מכנים "פלפלנים". אמנם ייתכן שהשאלה אם אין הפילוסופיה הטהורה על כל חלקיה זקוקה לאדם שיהיה מוקדש לה בלבד, היא כשלעצמה נושא שאינו בלתי ראוי לעיון; ואולי מן הראוי לשאול אם לא היה מצבו הכולל של מקצוע מלומד זה טוב יותר אילו הוזהרו אותם "הוגים עצמאיים" לבל יעסקו בעת ובעונה אחת בשני עניינים השונים מאוד זה מזה מבחינת הדרך הנאותה לטפל בהם, עניינים שכל אחד מהם דורש אולי כישרון מיוחד ושאיחודם אצל אדם אחד מניב ליקויים וקלקולים ותו לא; בכל זאת, כאן אינני שואל אלא אם אין טבע המדע דורש שנפריד תמיד הפרדה קפדנית בין החלק האמפירי לחלק הרציונלי, ונקדים לפיזיקה עצמה (הפיזיקה האמפירית) מטאפיזיקה של הטבע, ואילו לאנתרופולוגיה המעשית נקדים מטאפיזיקה של המידות, כשהמטאפיזיקה חייבת להיות מזוקקת ומנוקה בדקדקנות מכל שמץ של אמפיריות, כדי שנוכל לדעת עד כמה רבה יכולתה של התבונה הטהורה בשני המקרים, ומאילו מקורות היא עצמה שואבת אָ-פְּרִיוֹרִי את משנתה הזאת, בין שיעסקו בעניין הזה האחרון מורי המוסר כולם (שאין שיעור למספרם), בין שיעסקו בו רק אחדים מהם, אלה החשים כי אכן זה ייעודם.
מאחר שכוונתי נתונה כאן באמת לפילוסופיה של המוסר, אני מצמצם את השאלה שהוצבה למעלה, ושואל רק זאת: האם איננו סבורים שיש הכרח עצום לעבד ולגבש פעם אחת פילוסופיה טהורה של המוסר, שתהיה מזוקקת ומנוקה לגמרי מכל מה שעשוי להיות אמפירי ושמקומו באנתרופולוגיה? שהרי נחיצותה של פילוסופיה כזאת מתבררת מאליה מתוך האידאה המקובלת של חובה ושל חוקים מוסריים. כל אדם בהכרח יודה בכך שאם חוק כלשהו אמור להיות תקֵף מבחינה מוסרית, כלומר תקף כיסוד להטלת מחויבות,* עליו להיות כרוך בהכרחיות מוחלטת; שהציווי "לא תשקר!" אינו חל על בני אדם בלבד, כאילו יֵשים תבוניים אחרים אינם חייבים גם הם להישמע לו, וכך גם במה שנוגע לכל שאר חוקי המוסר האמיתיים; שאת יסוד המחויבות הקיימת כאן אין אפוא לחפש בטבע האדם או בנסיבות העולם שבו האדם נתון, אלא אָ-פְּרִיוֹרִי במושגיה של התבונה הטהורה בלבד; ושכל הוראה אחרת המושתתת רק על עקרונות הניסיון, גם אם תהיה זו הוראה אוניברסלית מבחינה זו או אחרת, אמנם יכולה להיקרא כלל מעשי,** אבל לעולם לא חוק מוסרי, אם היא מסתמכת, ולוּ בחלקה הקטן ביותר, על יסודות אמפיריים, אולי, למשל, במה שקשור למניע שלה.
[* Verbindlichkeit. העברית אינה נוחה לשחזור הדקויות בכמה מושגים מרכזיים, ובהם Verbindlichkeit, Pflicht ו-Sollen. כל תרגום אפשרי ל-Verbindlichkeit (באנגלית: obligation) יהיה בהכרח דחוק: "התחייבות" גוררת עימה מטען חורג מתחום המשפט, וגם "מחויבות" כרוכה לפעמים בסרח עודף, למשל בשימושה היומיומי כביטוי לזיקה רגשית אישית. Pflicht (באנגלית: duty) תתורגם "חובה". Sollen (באנגלית: ought), הקשה במיוחד לתרגום, תהיה "חיוב".]
[** praktische Regel. הכוונה כאן ב"כלל מעשי" אינה ל-Maxime, שהיא אימרה המנסחת כלל התנהגות או כלל מוסר. Maxime תתורגם "כלל פעולה".]
החוקים המוסריים, ועימם יחד עקרונותיהם, לא זו בלבד שהם נבדלים אפוא הבדל מהותי מכל שאר הסוגים של ההכרה המעשית שיש בהם משהו אמפירי כלשהו, אלא שכל פילוסופיה של המוסר מבוססת לגמרי על חלקה הטהור; וכשהיא חלה על האדם, אין היא נוטלת אפילו מעט מִזעָר מן הידיעה על אודות האדם (אנתרופולוגיה), אלא נותנת לו, בהיותו יֵש תבוני, חוקים א-פריוריים שעדיין דורשים, כמובן, כוח שיפוט שהושחז על ידי הניסיון, הן כדי להבחין באילו מקרים אפשר להחיל אותם, הן כדי לתת להם פתח אל רצון האדם ולהמריץ אותו לקיימם, משום שהאדם, בתור מי שמופעל בעצמו על ידי נטיות-לב מרובות כל כך, אמנם כשיר לשאת את האידאה של תבונה טהורה מעשית, אבל אינו מסוגל כה בקלות להניח לה להשפיע in concreto [באופן מעשי] על אורחות חייו.
מטאפיזיקה של המידות היא אפוא הכרחית וחיונית, לא רק בגלל מניע סְפֶּקוּלָטיבי, כלומר כדי לחקור את מקורם של עקרונות-היסוד המעשיים הנתונים א-פריורי בתבונתנו, אלא משום שכל עוד אנו חסרים את מורה הדרך ואת הנורמה העליונה להערכתן הנכונה של המידות, הן עדיין מוּעדות לכל מיני השחתות. אין די בכך שמה שאמור להיות טוב מבחינה מוסרית יהיה תואם את החוק המוסרי, שהרי הוא צריך גם להיעשות למען החוק המוסרי; שאם לא כן, ההתאמה הזאת תהיה מקרית ורופפת מאוד, כי היסוד שאינו מוסרי עשוי אמנם להניב מפעם לפעם פעולות התואמות את החוק, אבל בדרך כלל יניב פעולות המנוגדות לחוק. והנה, אין לחפש את החוק המוסרי בטהרתו ובאמיתיותו (והרי הן החשובות ביותר בעניינים המעשיים) בשום מקום חוץ מבפילוסופיה טהורה, ולכן זו (המטאפיזיקה) צריכה לבוא ראשונה, ובלעדיה לא תיתכן כלל פילוסופיה של המוסר. מה שמערבב את העקרונות הטהורים האלה עם עקרונות אמפיריים אינו ראוי אפילו לַשם פילוסופיה (שכן זו נבדלת מן ההכרה התבונית הרגילה בדיוק בכך שהיא מנסחת ומגישה במדע נפרד את מה שההכרה הרגילה תופסת במעורבב בלבד), ועל אחת כמה וכמה אין הוא ראוי לשם פילוסופיה של המוסר, שכן בערבוב זה ממש הוא בכלל פוגם בטהרת המידות עצמן ומוסיף ללכת בדרך המנוגדת למטרתו שלו.
אלא שאין לחשוב כי מה שאנו דורשים כאן כבר נמצא בדברי ההכנה שהקדים ווֹלף הנודע לפילוסופיית המוסר שלו, זאת אומרת, במה שכינה פילוסופיה מעשית כללית,* וכי לפיכך איננו מפתחים כאן תחום חדש לגמרי. אדרבה, דווקא משום שהיתה מכוּונת להיות פילוסופיה מעשית כללית, הפילוסופיה הזאת לא הביאה כלל בחשבון רצון מסוג מיוחד כלשהו, למשל כמו זה העשוי להיקבע לגמרי מתוך עקרונות א-פריוריים, בלי שום מניעים אמפיריים, כזה שאפשר יהיה לכנותו רצון טהור. בִּמקום זה, אותה פילוסופיה עסקה ברצייה בכלל, עם כל הפעולות והתנאים הכרוכים ברצייה במשמעות כללית זו, ובכך היא נבדלת ממטאפיזיקה של המידות, בדיוק כשם שהלוגיקה הכללית, המבהירה את הפעולות ואת הכללים של החשיבה בכלל, נבדלת מן הפילוסופיה הטרַנסצֶנדֶנטָלית המבהירה את פעולותיה המיוחדות ואת כלליה המיוחדים של החשיבה הטהורה בלבד, כלומר של זו המכירה את האובייקטים באופן מושלם בהכרה שהיא א-פריורית. שכן המטאפיזיקה של המידות אמורה לחקור את האידאה ואת העקרונות של רצון טהור אפשרי, ולא את הפעולות ואת התנאים של הרצייה האנושית בכלל, שרובם שאובים מן הפסיכולוגיה. העובדה שהפילוסופיה המעשית הכללית מדברת גם היא (אם כי בניגוד לכל הצדקה) על חוקים מוסריים ועל חובה, אין בה כדי לסייג את טענתי. שכן גם בהקשר זה מחברֵי אותו מדע נשארים נאמנים למושג שלהם על אודות המדע הזה; הם אינם מבדילים בין אותם מניעים אשר בתור כאלה מושגים במלואם א-פריורי על ידי התבונה לבדה והם מוסריים באמת ובתמים, ובין המניעים האמפיריים שהשכל מעלה לדרגת מושגים כלליים על ידי ההשוואה של ההתנסויות ותו לא; בִּמקום זה, הם מתבוננים במניעים בלי לתת את דעתם על ההבדל במקורותיהם, ושוקלים אותם רק על פי הכמות הגדולה יותר או הקטנה יותר שלהם (הואיל ואת כולם הם רואים כאילו הם סוג אחד); בדרך זו הם מגבשים להם את מושג המחויבות שלהם, שאין רחוק ממנו מן המוסרי, כמובן, ובכל זאת אין הוא מִטיבו אלא מה שניתן לדרוש מפילוסופיה שאינה מכריעה כלל, בנוגע למקורם של כל המושגים המעשיים האפשריים, בשאלה אם הם חלים גם א-פריורי או רק אָ-פּוֹסְטֶרְיוֹרִי.
[* חיבורו של הפילוסוף הגרמני כריסטיאן ווֹלף (Christian Wolff, 1754-1679), Philosophia practica universalis methodo scientifica pertractata, ראה אור בשני כרכים בשנים 1739-1738. קאנט עצמו השתמש במושג Philosophia practica universalis ככותרת מִשנה לחלק הרביעי במבוא לספרו רחב היריעה המטאפיזיקה של המידות (Die Metaphysik der Sitten), שהופיע בשני חלקים ב-1797, שתים-עשרה שנה לאחר פרסום הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות.]
מתוך כוונה לפרסם ביום מן הימים מטאפיזיקה של המידות, אני מקדים את הנחת היסוד הזאת.* אמנם אין למטאפיזיקה של המידות שום בסיס מלבד ביקורת של תבונה מעשית טהורה, כשם שבסיסה של המטאפיזיקה הוא ביקורת התבונה הסְפֶּקוּלָטיבית הטהורה, שכבר ראתה אור.** אולם, ראשית, הביקורת הראשונה אינה הכרחית כל כך כמו זו השנייה, כי בענייני מוסר אפשר בקלות להביא את התבונה האנושית לידי תפיסה נכונה ומלאה, ולוּ בשכל הפשוט ביותר, ואילו בשימושה התיאורטי אבל הטהור היא דיאלקטית לגמרי; ושנית: אם הביקורת של תבונה מעשית טהורה אכן אמורה להיות שלמה וגמורה, הריני דורש כי בה בעת אפשר יהיה להציג את אחדותה עם ביקורת התבונה הספקולטיבית בתוך עיקרון המשותף לשתיהן, שהרי בסופו של דבר אין זו יכולה להיות אלא תבונה אחת ויחידה, שרק באופן היישום שלה היא מוכרחה להיות נבדלת. אף על פי כן, עדיין אינני יכול להביאהּ כאן לידי שלמות כזאת בלי לשלב שיקולים מסוג אחר לגמרי ובתוך כך לבלבל את הקורא. לפיכך השתמשתי בכותרת הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות בִּמקום השם ביקורת התבונה המעשית הטהורה.
[* כאמור, הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות ראה אור ב-1785, ואת המטאפיזיקה של המידות פירסם קאנט ב-1797.]
[** ביקורת התבונה המעשית הופיעה ב-1788. בשנים 1786-1785 קרוב לוודאי שקאנט לא התכוון לכתוב חיבור נפרד בשם הזה, אלא מלכתחילה תיכנן לכלול חלק "מעשי" במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, שראתה אור ב-1787. בשל גודלו והיקפו, ייחד לו בסופו של דבר כרך נפרד.]
עם זה, ושלישית: על אף כותרתה המרתיעה, גם מטאפיזיקה של המידות יכולה להיות פופולרית מאוד ומותאמת במידה רבה לשכל הפשוט, ולכן אני מוצא זאת למועיל להפריד ממנה את עבודת ההכנה המקדימה הזאת של הנחת היסוד, כדי שלא אצטרך בעתיד לצרף אל תורות קלות יותר להבנה את הדקויות הטמונות בה באופן בלתי נמנע.
מכל מקום, הנחת היסוד הנוכחית היא לא יותר מאשר החיפוש והקביעה של העיקרון העליון של המוסריות, עניין שמבחינת כוונתו - עיסוק שלם הוא בפני עצמו, עניין שיש להפרידו מכל חקירה מוסרית אחרת. אין ספק שטענותַי בשאלה מרכזית וחשובה זו, שעד כה הדיון בה היה רחוק מלסַפּק, היו מתבהרות מאוד מתוך יישומו של אותו עיקרון על השיטה כולה, וגם היו זוכות לאישוש מובהק מתוך ההתאמה שהיתה אז נראית לעין בכל מקום בין העיקרון לשיטה כולה; אלא שנאלצתי לוותר על היתרון הזה, שבסופו של דבר היה מסב קורת רוח לי באופן אישי יותר משהיה משמש לתועלת הכלל, שכן נוחות השימוש בעיקרון כלשהו וההתאמה-לכאורה שלו לשיטה אין בהן משום הוכחה ודאית וניצחת לנכונותו; אדרבה, הן מעוררות משוא פנים מסוים, מה שמסית אותנו שלא לחקור ולשקול את העיקרון בפני עצמו בכל החומרה ובלי שום התחשבות בַּתוצאות.
בחיבור הזה נקטתי את המתודה שאני סבור שהיא המתאימה ביותר, אם אנחנו מעוניינים ללכת ולהתקדם בדרך אנליטית מן ההכרה הרגילה אל קביעת העיקרון העליון שלה, ולאחר מכן בדרך סינתֶטית מן המבחן של העיקרון הזה ומקורותיו בחזרה אל ההכרה הרגילה, שבה יימצא השימוש שלו. מתוך זה עולה אפוא החלוקה הזאת:
1. חלק ראשון: מַעבר מן ההכרה התבונית המוסרית הרגילה אל זו הפילוסופית.
2. חלק שני: מעבר מן הפילוסופיה העממית של המוסר אל המטאפיזיקה של המידות.
3. חלק שלישי: צעד אחרון מן המטאפיזיקה של המידות אל ביקורת התבונה המעשית הטהורה.