מוזיקה פופולרית מויטולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוזיקה פופולרית מויטולה
הוספה למועדפים

מוזיקה פופולרית מויטולה

ספר מודפס
ספר קולי
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
"אבל הדבר המסוכן ביותר, ומפניו מבקש אבא להזהיר אותי כמו מאש, הוא קריאה בספרים... פשוט אי אפשר להפסיק. זה גרוע מהתמכרות לסמים."
 
מוזיקה פופולרית מוויטולה הוא סיפור משולח רסן, מצחיק ומרגש על עולם של כפור מקפיא, סאונות מהבילות, ציד איילים ועל קיומו הבלתי-רגיל של ילד אחד. הימים הם שלהי שנות השישים בוויטולה, עיירה קטנה בצפון שוודיה: דרכי העפר מתכסות אספלט, החוות ננטשות בזו אחר זו ומוזיקת הרוק נכנסת לזירה במלוא עוצמתה הקצבית. מָטי וחברו השתקן נילָה גדלים ומתבגרים לעיניהם המשתאות של בני הדור המבוגר בעיירה – אנשי עמל חשדנים ושתקנים, חדורי דת ומסורת ומאמינים גדולים בשנאפס תוצרת בית.
 
מיקאל ניאֵמי טווה כאן זה סיפור מצחיק ובלתי-נשכח על התבגרות בקצה העולם, על כאב ההתבגרות, על פער הדורות, על חברות אמת ועל האירועים המעצבים את חיינו. הספר, שראה אור לראשונה בשנת 2000, היה לרב-מכר אדיר בשוודיה, תורגם לעשרים שפות, הומחז והוסרט.
 
 
 
"לעתים ספרים כאלה צצים כאילו משום מקום, ספרים שהיית רוצה לכתוב אותם בעצמך. סיפור פראי, ועם זאת מלא אהבה, מהנה ומשעשע."
Dagens Nyheter
 
"ספר העולה על גדותיו בפליאה, בעזות מצח ובתמימות מלאת התלהבות – במילה אחת: נעורים. כל פרק הוא אפוס מיניאטורי."
The New York Times
 
"עמוק ומרהיב... ההישג הגדול ביותר של ניאמי נעוץ בבריאת עולם שמתקיים על קו התפר: במרחב שבין זיכרונות הילדות המופלאים של המבוגרים לבין הפנטזיות הנאיביות של הצעירים על אודות העתיד."
Los Angeles Times Book Review

פרק ראשון

פרולוג
 
המספר מתעורר, מתחיל בטיפוס ומסתבך במעבר תוֹרוֹנג לָה. כתוצאה מכך הסיפור יכול להתחיל
 
קור כלבים שרר אותו לילה בבקתת העץ הצפופה. למשמע השעון המעורר שהתחיל לצפצף התיישבתי בבעתה, התרתי את שרוכי שק השינה בפתח הקטן שהיה מיועד לפָּנים, והושטתי את ידי החוצה, אל הכפור השחור משחור. האצבעות שלי גיששו את דרכן על רצפת העץ המחוספסת, הלא מהוקצעת, בין שבבי עץ וגרגרי חול ברוח הפרצים החשופה שנשבה מבין החרכים ברצפה, עד שהן מצאו את הפלסטיק הקר של השעון ואת כפתור הכיבוי.
לרגע שכבתי לי ללא ניע, מורדם למחצה, לָפוּת בחוזקה אל בול עץ, זרוע אחת משתרכת לה בים.
נשימות קצרות באוויר הדליל. הגוף ספוג עדיין כאב פיזי, כאילו שכבתי כל הלילה ומתחתי את השרירים.
או אז, באותו רגע ממש, הבנתי שאני מת.
קשה לתאר את החוויה הזאת במילים. הרגשתי שהגוף כמו התרוקן. הפכתי לאבן, למֵטֵאוֹריט אינסופי בגודלו, קר ואפור. ועמוק, עטוף בתוך חלל, שכב לו משהו זר, משהו רך ומוארך, אורגני. גופת גבר. היא לא היתה שייכת לי. אני לא הייתי אלא אבן, אני רק עטפתי את הדמות המתקררת כמו סַרקוֹפָג גרניט עצום ממדים המתהדק וסוגר עליה.
זה נמשך שתיים, לכל היותר שלוש שניות.
אחר כך הדלקתי את פנס הכיס שלי. לוח השעון המעורר הראה אפס ועוד אפס. לרגע קצר ומצמרר עבר לי בראש שהזמן חדל מלכת, שלא ניתן עוד למדוד אותו. אחר כך הבנתי שלא בכוונה איפסתי את השעון כשגיששתי אחרי כפתור הכיבוי. שעון היד שלי הראה על ארבע ועשרים לפנות בוקר. סביב פתח הנשימה של שק השינה נוצרה שכבה דקה של כפור. הטמפרטורה היתה מתחת לאפס, וזאת למרות העובדה שאני במקום סגור. התעשתִּי אל מול הקור המקפיא וכמו נחש התפתלתי מתוך שק השינה החוצה, בלבוש מלא, ותחבתי את כפות רגלי אל תוך נעלי ההליכה הכבדות, הקפואות כקרח. באי נוחות קלה ארזתי את המחברת הריקה שלי אל תוך תרמיל הגב. גם היום לא כתבתי דבר. שום טיוטה, אף לא רישום קטן שבקטנים.
אני פותח את וו המתכת של הדלת ויוצא אל הלילה. השמים היו זרועים כוכבים ופרוּשׂים עד אינסוף. ירח דמוי חרמש היטלטל לו קלות כמו סירת משוטים באופק. אפשר היה לחוש מכל עבר בענקי ההימלאיה, כמו בצלליות מחודדות. האור שבקע מהכוכבים היה כל כך חזק עד שהוא שטף את הקרקע כמו בקילוח, קרניים לבנות חדות מתוך מסננת ענקית. בתנועות מפותלות העמסתי את התרמיל על גבִּי ורק המאמץ הקטן הזה היה בו כדי לגרום לי להתנשם ולהתנשף. נקודות קטנות הסתחררו בשדה הראייה שלי בשל המחסור בחמצן. שיעול הגבהים קרע לי את הגרון, שיעולים מחוספסים, יבשים, 4,400 מטרים מעל פני הים. לפנַי הבחנתי בשביל העולה במסלול תלול במעלה דופן ההר הסלעי, עד שהוא נעלם בחשכה מטווח הראייה שלי. לאט, לאט, התחלתי לטפס.
מעבר תורונג לה, גוש הרי אָנָאפּוּרְנָה בנפאל. בגובה 5,415 מטרים. עשיתי את זה. סוף סוף אני למעלה! אני מרגיש הקלה כל כך גדולה עד שאני משליך את עצמי על הגב ורק מתנשם ומתנשף. חומצת החלב המשתחררת בגוף גורמת לי לכאבים צורבים ברגליים, הראש דופק וכואב לי, אני בשלבים ראשונים של מחלת הגבהים. העובדה שאור היום מטושטש ומכוסה כתמים ממלאת אותי דאגה. משב רוח פתאומי מתריע על מזג אוויר גרוע יותר. הכפור נושך בלחיים ואני מבחין בקומץ מטיילים הנחפזים לחגור את תרמילי הגב שלהם ולהתחיל בירידה בכיוון מוּקְטינָאת.
אני נשאר לבדי. לא מסוגל להחליט לקום וללכת, עדיין לא. אני מתיישב, קצר נשימה עדיין. אני נשען על אבני הגל עד עם סרטי התפילה הטיבטיים המתנפנפים ברוח. המעבר מורכב מאבנים, סוללת חצץ עקרה, ללא כל צמחייה. הפסגות מתנשאות אל על משני הצדדים כמו צריחים, חזיתות שחורות ועירומות משובצות קרחונים לבנים כלובן השמים.
עם משבי הרוח מצליפים כמה פתיתי שלג ראשונים כמו בשוט על המעיל שלי. לא טוב. אם השביל יספיק להיקבר תחת שלגים אני בסכנה. אני מציץ לאחור אבל לא מבחין בשום מטיילים נוספים. אני חייב למהר למטה.
אבל עדיין לא. אני עומד בנקודה הגבוהה ביותר שבה ניצבתי מימי. אני חייב להיפרד תחילה. חייב להודות למישהו. איזה דחף תופס אותי ואני יורד על ברכי ליד הגל עד. מרגיש מטופש משהו, אבל מבט נוסף מסביב מאשר לי שאני לבד. במהירות אני רוכן קדימה כמו מוסלמי, עם הישבן באוויר, רוכן ומשתטח וממלמל איזו תפילת הודיה. ויש שם לוחית ברזל ועליה חרותות אותיות טיבטיות, טקסט שאני לא יכול להבין אבל שיש בו כדי להקרין כובד ראש, רוחניות, ואני מתכופף למטה ומנשק את הטקסט.
או אז, באותו רגע, נפתח הזיכרון. צלילה מסחררת אל מעמקי ילדותי. מִנהרת זמן שבקצה שלה מישהו קורא אלי בקול כדי להזהיר אותי, אבל מאוחר מדי.
אני תקוע.
שפתי הלחות תקועות, קפואות, בתוך לוחית תפילה טיבטית. וכשאני מנסה להרטיב אותן בלשון, גם היא נתקעת בלוחית.
אני מניח שאין ילד במחוז נוֹרלַנד בצפון שוודיה שלא עבר את החוויה הזאת מתישהו. יום חורף מקפיא, מעקה, עמוד של פנס רחוב, חתיכת ברזל מכוסה בכפור. באחת, הזיכרון שלי צלול כבדולח. אני בן חמש והשפתיים שלי דבוקות למנעול הקפוא של דלת הכניסה שלנו בפָּיָיאלָה. בהתחלה אני מתמלא פליאה גמורה. מנעול של דלת, שאפשר בלי שום בעיה לגעת בו עם כפפה או באצבע חשופה. ועכשיו הוא הופך למלכודת שטנית. אני מנסה לצרוח, אבל זה קשה כשהלשון דבוקה למתכת. אני מנפנף בידיים, מנסה לקרוע את עצמי ולהשתחרר בכוח אבל מוותר, הכאב מכניע אותי. הקור מרדים לי את הלשון, טעם הדם ממלא את חלל הפה. ברוב ייאוש אני בועט בדלת וגונח בייסורים:
"אאההה, אאאההה..."
ואז אמא מגיעה. עם קערה של מים חמים שהיא שופכת, המים שוטפים את המנעול, והשפתיים שלי מפשירות ומשתחררות ממקומן. חתיכות בשר נשארות דבוקות לברזל, ואני מבטיח לעצמי שלא לחזור על התרגיל הזה לעולם.
 
"אאאההה, אאאההה," אני ממלמל לעצמי בעוד השלג מצליף בי ביתר עוצמה. אף אחד לא שומע אותי. אם עוד היה מישהו מבין המטיילים שעשה את דרכו למעלה, הוא בטח הסתובב וירד בחזרה. הישבן שלי תקוע באוויר, קופא ברוח החזקה. אני מתחיל לאבד את התחושה בפה. אני מסיר את הכפפות מהידיים ומנסה לחמם את המקום כדי להשתחרר, נושף בחוזקה נשימות חמות מתוך ריאותי. אך לשווא. הברזל סופג את החום אל קרבו אך נשאר קר כמו קודם. אני מנסה להרים, לקרוע ולעקור את לוחית הברזל, אבל היא יצוקה במקומה, לא זזה ולוּ במילימטר. הגב שלי מכוסה זיעה קרה. הרוח מוצאת את דרכה אל מתחת למעיל שלי וגורמת לי להצטמרר. עננים נמוכים מגיחים פתאום וממלאים את המעבר בערפל. מסוכן. מסוכן לאללה. האימה מתעצמת והולכת. אני אמות פה. אני בחיים לא אעבור את הלילה כשאני קפוא בתוך לוחית תפילה טיבטית.
לא נותרה לי אלא ברירה אחת. אני חייב למשוך ולחלץ את עצמי בכוח.
המחשבה מעלה בי בחילה. אבל אין לי ברירה. בתחילה אני מושך מעט, לשם ניסיון. מרגיש את הכאב מבליח עד שורש הלשון. אחת... שתיים... ו...
אדום. דם. וכאב שגורם לי להטיח את המצח בברזל. זה לא הולך. הפה תקוע חזק, בדיוק כמו קודם. הפנים שלי ייקרעו ממקומם אם אני אמשוך יותר חזק.
סכין. לוּ לפחות היה לי סכין. אני מגשש ברגל בכיוון התרמיל אבל הוא מונח במרחק של כמה מטרים טובים ממני. הפחד מכווץ לי את הקיבה, השלפוחית עומדת להתפוצץ לי במכנסיים. אני פותח את החנות ומתכונן להטיל את מימי על ארבע, כמו פרה.
או אז אני עוצר לרגע. לוקח את הספל התלוי על החגורה. משתין מלוא הספל ואחר כך שופך את תכולתו על פי. טפטוף על השפתיים, הפשרה, ובתוך כמה שניות אני חופשי.
השתנתי את עצמי לחופשי.
אני קם על רגלי. שעת התפילה שלי תמה. הלשון והשפתיים קפואות ופצועות. אבל אני יכול שוב להזיז אותן. סוף כל סוף אני יכול להתחיל בסיפור.
 
פרק 1
 
שבו פָּיָיאלָה עושה צעד בכיוון העידן המודרני, מוזיקה מתהווה ושני ילדים קטנים מסתלקים ויוצאים לדרך עם מטען קל באמתחתם
 
בראשית שנות השישים נסללו הדרכים בשכונה שלנו בפָּיָיאלה באספלט. הייתי בן חמש ושמעתי את הרעש כשהם התקרבו. על פני הבית שלנו חלף טור של כלי רכב דמויי משוריינים שהתחילו לחפור ולקרוע את דרך העפר הזרועה מהמורות. זה היה בתחילת הקיץ. גברים בסרבלים הסתובבו בפישוק רגליים רחב, ירקו טבק להרחה, הניפו מוטות ברזל והיכו בהם ומילמלו לעצמם בפינית בעוד עקרות הבית מציצות מאחורי הווילונות. כל זה היה מרתק בצורה מדהימה לילד בגילי. נתליתי על הגדר, הצצתי מבעד לקרשים ונשמתי את אדי הדיזל מהמפלצות האלה, העוטות שריון. הן תחבו ודחפו את עצמן לתוך הדרך הכפרית המתפתלת, כאילו מדובר היה בגווייה ישנה. דרך עפר עם אינספור בורות קטנים שהיו מתמלאים גשם, תלם מצולק שהתרכך כמו חמאה עם הפשרת השלגים ובחודשי הקיץ היו מפזרים עליו מלח עד שנעשה כמו עיסה של בשר טחון וזאת כדי שהאבק לא יתפזר לכל עבר. כביש העפר היה מיושן. הוא היה שייך לימים עברו, לעידן שלתוכו ההורים שלנו נולדו אבל שמחו אחת ולתמיד להשאיר מאחור.
השכונה שלנו נקראה ויטוּלָיֶנקֶה בפי הבריות, שפירושו, בתרגום מפינית, בִּיצַת הקוּסים. מקור השם לא היה ברור, אבל היה קשור ככל הנראה לעובדה שכל כך הרבה ילדים נולדו כאן. במשפחות רבות היו חמישה ילדים, לפעמים אפילו יותר, והשם הפך למעין הצדעה גסה לפוריות הנשית. ויטוּלָיֶנקֶה, או ויטוּלָה, כפי שנהגו לפעמים לקצר את שם המקום, היה מאוכלס כפריים ממשפחות עניות שגדלו והתבגרו בשנים הרזות של שנות השלושים. הודות לעבודה קשה ולשגשוג הכלכלי הם הצליחו להתקדם בחיים ולִלווֹת כסף כדי להגיע לווילה. שוודיה פרחה, הכלכלה צמחה ואפילו טוּרנֶדָאלֶן שבצפון הרחוק נסחפה לתוך זרם הקִדמה. הפיתוח והקִדמה הגיעו במהירות כל כך מפתיעה עד שאנשים הרגישו שהם עניים גם אחרי שהם התעשרו. מפעם לפעם צצה בליבם דאגה שמא כל זה יילקח מהם. עקרות הבית הירהרו בבעתה מאחורי הווילונות שהן תפרו לעצמן על המצב הכלכלי הטוב שבו זכו כולם. וילה שלמה לרשות המשפחה. אנשים יכלו להרשות לעצמם לקנות בגדים, הילדים לא נאלצו עוד להסתובב בפרטי לבוש מטולאים ומתוקנים. ואפילו לרכוש מכונית. ועכשיו הם גם ייפּטרו מכביש העפר, עכשיו הוא יוכתר באספלט שחור כמו נפט. ילבישו את העוני במעיל עור שחור. את העתיד הם סוללים כאן, הוא יהיה חָלָק כמו לחי של תינוק. הילדים ירכבו עליו באופניים החדשים שלהם, הם ירכבו אל הרווחה ואל לימודי התואר בהנדסה.
הדחפורים הרעישו ושאגו. המשאיות פרקו כמויות של חצץ. מכבשי הקיטור דחסו את הכביש תחת גלילי הפלדה העצומים שלהם במשקל ובעוצמה שהיו בלתי נתפשׂים עד כדי כך שרציתי לתחוב מתחתם את כף רגלי בת החמש. השלכתי אבנים גדולות לפני המכבש ורצתי לחפש אותן אחרי שהוא עבר, אבל האבנים נעלמו. הן נעלמו כלא היו דרך נס ממש. זה היה מפחיד ומרתק. הנחתי את כף ידי על המשטח הדחוס. הוא היה קר באופן מוזר. איך חצץ מחוספס יכול להפוך חלק כמו סדין? העפתי לשם מזלג שלקחתי מהמגירה במטבח, ולאחר מכן את את החפירה שלי, מפלסטיק, וגם הם נעלמו בלי להותיר עקבות. עד היום אני לא בטוח אם הם אכן נותרו שם, בליבת הכביש, או שמא הם באמת התפרקו בדרך מופלאה כלשהי.
 
באותה תקופה אחותי הגדולה קנתה לעצמה את הפטיפון הראשון שלה. אני התגנבתי לחדר שלה כשהיא היתה בבית הספר. הוא ניצב על שולחן הכתיבה שלה, פלא טכני מפלסטיק שחור, קופסה נוצצת קטנה עם מכסה שקוף שהסתיר כל מיני כפתורים ומתגים מדהימים. סביבו היו מונחים רוֹלים לשיער, שפתונים ומכלים של ספריי. הכול היה מודרני, מותרות שלא לצורך, היה בו בכל זה כדי להעיד על העושר שלנו ועל הבטחות לעתיד של בזבוזים ורווחה. בתוך קופסה מצופה בלכה נחו להן ערימות של כוכבי קולנוע וכרטיסי קולנוע. אחותי אספה אותם והיו לה צרורות עבים של כרטיסים מקולנוע וילְהֶלמְסוֹן שבצידם האחורי היא רשמה את שם הסרט, השחקנים הראשיים וציונים.
על שבכת פלסטיק, שהיתה דומה למִתקן לייבוש כלים במטבח, היא העמידה את תקליט הסינגל היחידי שלה. אני הבטחתי בהן צדק שלעולם לא אעז אפילו לנשום עליו. עכשיו אחזתי בו באצבעות רועדות, ליטפתי את העטיפה עם התמונה של צעיר נאה מנגן בגיטרה. תלתל שחור גלש לו על המצח, הוא חייך ומבטו הצטלב במבטי. בזהירות בזהירות החלקתי והוצאתי את הוויניל השחור מתוך העטיפה. בהקפדה רבה פתחתי את מכסה הפטיפון. ניסיתי להיזכר איך אחותי עושה את זה, והנחתי את התקליט על הצלחת. מיקמתי את החור הגדול של הסינגל על המחט במרכז הצלחת. ובציפייה שהגירה זיעה מגופי הפעלתי את המתג.
הצלחת נזדעזעה מעט והתחילה להסתובב. המתח היה בלתי נסבל, כבשתי את הדחף לברוח ולהסתלק. באצבעות מסורבלות של ילד תפסתי את הנחש, את ידית הראש השחורה והנוקשה עם שן הארס שלה, גסה כמו קיסם שיניים. והנמכתי אותה אל הפלסטיק המסתובב.
שמעתי פצפוצים כמו של שומן חזיר המיטגן על מחבת. וידעתי שמשהו התקלקל. הרסתי את התקליט, אי אפשר יהיה לנגן אותו עוד.
"בם בם... בם בם..."
לא, הנה זה בא! אקורדים עזים. ואחריהם קולו הלוהט של אלוויס.
עמדתי כמו מאובן על מקומי. שכחתי לבלוע, לא שמתי לב שהרוק מטפטף משפתי התחתונה. הרגשתי מסוחרר, הראש הסתובב לי, שכחתי לנשום.
זהו העתיד. ככה הוא נשמע. מוזיקה שדומה לשאגות הדחפורים והמכבשים, הרעשה שלא נגמרת, מהומה המובילה אל עבר הזריחה הארגמנית של האופק.
רכנתי קדימה והצצתי מהחלון החוצה. עשן היתמר ממשאית על הכביש בחוץ, וראיתי שהפועלים התחילו במלאכת הציפוי. אבל לא אספלט שחור ומבהיק כעור נשפך מהמשאית. אלא חצץ עם זפת. בּיטוּמֶן הם שפכו שם, חצץ אפור ומאובק, גושי, מכוער ומעורבב בזפת, לעזאזל.
על הדבר הזה אנחנו, אנשי פָּיָיאלה, נדווש על אופנינו אל עבר העתיד.
 
משהסתלקו סוף סוף המכונות למיניהן התחלתי לצאת ברגל לטיולים קטנים, זהירים, בשכונה. העולם גדל עם כל צעד וצעד. הרחוב שזה עתה נסלל הוביל הלאה, אל רחובות אחרים שאף הם זה עתה נסללו, המגרשים נפרשו לפני כמו פארקים מוצלים, כלבים ענקיים עמדו ונבחו עלי, קשורים בשרשראות ארוכות ומרשרשות. וככל שהרחקתי בטיולים שלי, כך היה יותר מה לראות. העולם לעולם לא נגמר, הוא כל הזמן הלך והתרחב ואני נתקפתי סחרחורת שגבלה בבחילה כשהתחוור לי שאפשר לטייל רחוק עד אין סוף. לבסוף אזרתי אומץ ושאלתי את אבא שעמד ושטף את הווֹלווֹ פּי וי החדשה שלנו:
"כמה העולם גדול?"
"גדול מאוד," אמר.
"אבל איפשהו הוא נגמר, לא?"
"בסין."
זאת היתה תשובה עניינית והיא שיפרה במעט את הרגשתי. אם רק מרחיקים די מגיעים לאיזה סוף. והסוף הזה שוכן בממלכת אנשי הצ'ינג צ'ונג מלוכסני העיניים בצידו השני של כדור הארץ.
היה קיץ וחום אימים. חזית החולצה שלי נרטבה מהקרטיב המטפטף שליקקתי. עזבתי את חצר הבית שלנו, עזבתי את עולמי הבטוח. מפעם לפעם העפתי מבט לאחור, פחדתי לתעות בדרך.
ניגשתי אל גן השעשועים, שהיה בעצם שדה מספוא שלא חוסל ונותר על כנו באמצע היישוב. הרשות המקומית העמידה מתקן של נדנדות על הדשא ואני התיישבתי לי על הקרש הצר. התחלתי למשוך בהתלהבות בשרשראות כדי לתפוס תנופה.
כעבור רגע שמתי לב שמישהו מתבונן בי. ילד ישב על המגלשה. למעלה למעלה בראש המגלשה, כאילו הוא עומד בזה הרגע לגלוש למטה. אבל הוא חיכה ללא ניע, כמו ציפור טרף, והתבונן בי בעיניים פקוחות לרווחה.
נדרכתי ועמדתי על המשמר. היה משהו לא נעים בטיפוס הזה. לא יכול להיות שהוא ישב שם כשהגעתי, נדמה היה כאילו הוא נחת כאן משום מקום. ניסיתי להעמיד פנים שאני מתעלם מקיומו, ותחת זאת התנדנדתי עד לגובה כזה שהרגשתי שהשרשראות מתרופפות בתוך כפות ידי. בדממה מוחלטת עצמתי עיניים וחשתי את ההתרגשות מבליחה לי בבטן כשנמשכתי עם הקשת, במהירות גוברת והולכת, כלפי הקרקע ושוב למעלה, אל האור, בצד השני.
כשפקחתי את עיני גיליתי אותו בתוך ארגז החול. כאילו התעופף לשם בכנפיים פרושות, אני לא שמעתי דבר. הוא עדיין התבונן בי במבט נוקב, חצי פלג גופו העליון מופנה ממני.
לא זזתי יותר, המהירות שככה לאט לאט והנדנדה עצרה מלכת. לבסוף קפצתי מתוכה אל הדשא, עשיתי סַלְטָה ונשארתי שוכב על מקומי. נעצתי עיניים בשמים. העננים שטו להם, לבנים, מעל לנהר. הם היו דומים לכבשים גדולות, צִמריות, השוכבות ומנמנמות להן ברוח. כשעצמתי עיניים ראיתי ייצורים קטנים מתנועעים בפנים העפעפיים שלי. נקודות שחורות קטנות מזדחלות על פני קרומית אדומה. כשעצמתי אותן עוד יותר חזק גיליתי ברנשים צבועים בצבע סגול בתוך הבטן שלי. הם טיפסו זה על זה ויצרו צורות ותבניות. אפילו שם, בפנים, יש בעלי חיים, אפילו שם מסתתר לו עולם שצריך לגלותו. תחושה מסחררת אחזה בי, הבנתי שהעולם מורכב מהמון כיסים שסוגרים זה על זה. כמה שלא חודרים פנימה, שכבה אחרי שכבה, יש שם עוד ועוד כיסים.
פקחתי עיניים וקפצתי בהפתעה. הילד שכב לידי. הוא נשכב לו על הגב, ממש בצמוד אלי, כל כך קרוב עד שהרגשתי בחום הקורן מגופו. פניו היו קטנים באופן מפתיע. הראש עצמו היה נורמלי אבל תווי הפנים הצטופפו להם בשטח צר מדי. כמו פני בובה שהודבקו על כדורגל גדול מעור חום. השיער שלו היה קצוץ בתספורת בלתי אחידה תוצרת בית, גלד של פצע עמד להתקלף וליפול לו מהמצח. הוא הציץ בי בעין אחת, בעין העליונה שלכדה את השמש. השנייה היתה חבויה בדשא ופקוחה לרווחה, עין עם אישון עצום שמתוכו נשקפה בבואתי.
"איך קוראים לך?" תהיתי.
הוא לא ענה. לא זז.
"Mikäs sinun nimi on?" חזרתי על השאלה, הפעם בפינית.
עכשיו הוא פתח את הפה. זה לא היה חיוך, אבל ראו לו את השיניים. הן היו צהובות, מכוסות בדוק ישן של אוכל. הוא תחב את הזרת לנחיר, שאר האצבעות שלו היו עבות מכדי שיהיה להן מקום בנחיר. עשיתי כמוהו. כל אחד מאיתנו חפר והוציא משם גוש. הוא תחב את שלו בפה, ובלע. אני היססתי. או אז הוריד את שלי במהירות מהאצבע שלי ובלע גם אותו.
הבנתי שהוא רוצה להיות חבר שלי.
התיישבנו על הדשא, ולי התחשק להרשים את הבחור הזה בחזרה.
"אפשר לנסוע לאן שרוצים!"
הוא הקשיב לי בריכוז רב, אבל לא הייתי בטוח שהוא מבין אותי.
"עד סין," המשכתי.
כדי להראות לו שאני מתכוון ברצינות למה שאני אומר, התחלתי ללכת לכיוון הכביש. בגבורה, בביטחון עצמי משתחצן ומעושה שהיה בו כדי להסוות את העצבנות שלי. הוא הלך אחרי. הלכנו ברגל עד לבניין הצהוב של מעון הכומר. על הכביש מחוץ למעון חנה אוטובוס, הוא היה שייך מן הסתם לתיירים שביקרו בביתו של לֶסְטָדיוּס.* דלת האוטובוס היתה פתוחה בגלל החום, אך הנהג לא נראה בשטח. משכתי את הבחור איתי אל המדרגות וטיפסנו לתוך האוטובוס. תיקים וז'קטים היו מונחים על המושבים, אשר הדיפו ריח לח משהו. התיישבנו בספסל האחרון והתכופפנו מאחורי מסעד הספסל שלפנינו. עד מהרה עלו לאוטובוס כמה גברות מבוגרות והתיישבו, מתנשפות ומיוזעות. הן שוחחו בשפה עם הרבה צלילים של מפלי מים ושתו בלגימות גדולות מתוך בקבוקים של גזוז. גימלאים נוספים הצטרפו אליהן בהמשך, תוך שהנהג מגיח מחוץ לאוטובוס ומניח בפיו גוש של טבק להרחה. וקדימה לדרך.
בדממה ובעיניים פעורות התבוננו בנוף שחלף על פנינו ביעף. עזבנו מאחורינו את פָּיָיאלה, הבתים האחרונים של הכפר נעלמו חיש מהר, והאוטובוס הסתער בנהמה חד גונית על השממה. כל כך הרבה יער, הוא לא נגמר לעולם. עמודי טלפון ישנים עם מבודדי חרסינה שהחוטים ביניהם היו תלויים בקשתות כבדות בחום המעיק.
קילומטרים רבים חלפו ועברו עד שמישהו שם לב אלינו. לא בכוונה בעטתי במושב שלפני, ואשה בעלת לחיים עם נקבוביות גסות הסתובבה אלינו. חייכתי חיוך שכולו ציפייה. היא חייכה בחזרה, חיטטה רגע קט בתיק שלה וכיבדה אותנו בממתקים מתוך שקית יוצאת דופן, דמוית בד. היא אמרה משהו שלא הבנתי. ואז הצביעה על הנהג ושאלה:
"Papa?"
הנדתי בראשי, חיוך קפוא על פני.
"Habt Ihr Hunger?"* המשיכה.
ולפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינסון היא תחבה לכל אחד מאיתנו ליד כריך לחם שיפון עם גבינה.
אחרי נסיעה ארוכה ורבת טלטלות עצרנו במגרש חניה גדול. הכול זרמו החוצה, גם אני והחבר שלי. לפנינו ניצב בניין בטון רחב עם גג שטוח ואנטנות מתכת גבוהות ומחודדות. רחוק יותר, מאחורי גדר תיל, עמדו כמה מטוסים בעלי פרופלורים. הנהג פתח צוהר באוטובוס והתחיל להוציא מתוכו מזוודות. לאשה החביבה היה יותר מדי מטען והיא היתה לחוצה עד מאוד. אגלי זיעה ניגרו מתחת לתיתורת הכובע שלה והיא התחילה להשמיע קולות מצמוץ מגעילים תוך שהיא מוצצת את שיניה. עזרנו לה, אני והחבר שלי, לאות תודה על הכריכים, ותפסנו ביד מזוודה כבדה. סחבנו אותה אל תוך הבניין שבו הצטופפו הגימלאים לפני דלפק כמו עדר מפטפט וקולני והתחילו לחפש ולהמציא כל מיני מסמכים. דודה אחת לבושה במדים ניסתה בסבלנות לקרוא אותם לסדר. אחר כך עברנו בקבוצה מסודרת את המחסום ויצאנו אל המטוס.
זאת עמדה להיות הטיסה הראשונה שלי. שנינו הרגשנו קצת שלא במקום, אבל אשה חביבה, חומת עיניים עם לבבות זהב בתנוכי אוזניה עזרה לנו להדק את חגורות הבטיחות שלנו. החבר שלי התיישב ליד החלון, ובמתח שרק הלך וגאה ראינו את המדחפים הבוהקים מתחילים להסתובב, יותר ויותר מהר, עד שהם נעלמו כליל במערבולת עגולה, בלתי נראית.
אחר כך התחלנו לזוז. אני נלחצתי לאחור בתוך המושב, הרגשתי את הגלגלים חובטים במסלול ולאחר מכן את המשיכה הקלה כשהתרוממנו באוויר. הבחור הצביע מהחלון החוצה, מרותק כולו.
אנחנו טסים! מתחתינו, למטה, נפרש העולם. אנשים, בתים ומכוניות התכווצו לממדים של צעצועים, כל כך קטנים הם נהיו עד שאפשר היה לתחוב אותם לכיס. אחר כך באו עננים מכל עבר, לבנים מבחוץ אך אפורים בפנים, כמו דייסה של שיבולת שועל. נישאנו בתוככי העננים והמשכנו כלפי מעלה עד שהמטוס הגיע אל מרומי גג השמים והתחיל לדאות לאט כל כך עד שבקושי ניתן היה להבחין בהתקדמותו.
הדיילת החביבה הגישה לנו מיץ, ומזל שכך, כי בינתיים נהיינו צמאים נורא. וכשהיינו צריכים פיפי היא הובילה אותנו אל חדרון פצפון בו שלפנו לפי סדר את הבולבול מהמכנסיים ועשינו פיפי. הפיפי ירד לתוך חור ובעיני רוחי דימיינתי לי איך הוא ממשיך אל כדור הארץ בצורת גשם צהוב דקיק.
אחר כך כל אחד מאיתנו קיבל חוברת וצבעים. אני ציירתי שני מטוסים שהתנגשו זה בזה. החבר שלי השעין את ראשו הקצוץ יותר ויותר אחורה ועד מהרה הוא נרדם בפה פעור. כשנשם, התכסה חלון המטוס באדים.
אחרי שעה ארוכה נחתנו. כל הנוסעים דחפו ופילסו דרך החוצה, ובתוך המהומה איבדנו את הגברת הזקנה. שאלתי זקן אחד בכובע מצחייה אם אנחנו בסין. הוא הניד ראשו בשלילה והצביע בכיוון מסדרון ארוך עד אין קץ שלאורכו אנשים באו והלכו עם התיקים שלהם. התחלנו ללכת אחריהם, ואני נאלצתי לשאול בנימוס כמה וכמה פעמים אם אנחנו בכיוון הנכון, עד שהתחלנו להבחין באנשים מלוכסני עיניים. חשבתי לעצמי שהם בטח נוסעים לסין, והתיישבנו לידם והתחלנו לחכות בסבלנות.
כעבור זמן מה ניגש אלינו גבר במדים כחולים כהים והתחיל לשאול שאלות. אנחנו עוד מעט נמצא את עצמנו בבעיה, ראו את זה בעיניים שלו. לפיכך חייכתי חיוך נבוך ועשיתי את עצמי לא מבין מה הוא אומר.
"אבא," מילמלתי והצבעתי לאי שם רחוק מאיתנו.
"חכה כאן," אמר ונעלם בצעד נמרץ.
ברגע שהוא נעלם מהאופק עברנו לשבת בספסל אחר. עד מהרה פגשנו ילדה סינית שחורת שיער בגרבי ברך עם פאזל נחמד מפלסטיק. היא הניחה את החלקים על הרצפה והראתה לנו איך אפשר להרכיב עץ או הליקופטר, וכל דבר אחר שרוצים. היא דיברה הרבה וניפנפה בידיה הרזות, ואני חושב ששמה היה לי. מפעם לפעם הצביעה אל ספסל שבו ישב דוד אחד עם עיניים רציניות מאוד שקרא בעיתון ליד ילדה מבוגרת ממנה, ששערה היה שחור כעורב. הבנתי שזאת אחותה. היא שקדה על אכילה של איזה פרי אדום ונוטף, וניגבה את זוויות הפה שלה במפית מעוטרת תחרה. כשניגשתי אליה היא הציעה לי בארשת פנים מסויגת חתיכות פרי שנחתכו בצורה נאה ומוקפדת בעזרת סכין פירות. טעם הפרי היה כל כך מתוק עד שהרטיט את כל גופי, בחיים שלי לא אכלתי משהו טעים כל כך, ודחפתי את החבר שלי לשם כדי שגם הוא יטעם. הוא התענג על הפרי בעיניים עצומות למחצה, ובמעין מחווה של תודה שלף במפתיע קופסת גפרורים, פתח בה חריץ והרשה לילדות הסיניות להציץ פנימה.
בתוך הקופסה התגלתה חיפושית גדולה, ירוקה ומנצנצת. האחות הגדולה ניסתה להאכיל אותה בחתיכת פרי קטנה, אבל החיפושית התעופפה וברחה לה. היא המריאה תוך זמזום חלוש מעל כל מלוכסני העיניים בכורסאות שלהם, חגה סביב שתי דודות עם מקלות בשיער שהרימו עיניהן בפליאה, פנתה מהן וחגה סביב הר של מזוודות שבראשו קרני איילים קשורות ברישול והמשיכה לאורך המסדרון, צמודה לנורות הניאון בתקרה, בדרך שבה נכנסנו. החבר שלי נראה עצוב, ניסיתי לנחם אותו ולומר לו שהיא בטח עושה את דרכה הביתה, לפָּיָיאלה.
באותו רגע ממש נשמע קול ברמקול וכולם התחילו למהר. ארזנו את הפאזל במזוודת הצעצוע של הילדה ונדחקנו עם המולת הנוסעים מבעד למחסום. המטוס הזה היה גדול לאין ערוך מקודמו. במקום פרופלורים היו לו תופים גדולים על הכנפיים שהשמיעו קול שריקה כשהמטוס התניע. השריקה הזאת התגברה לכדי יבבה מחרישת אוזניים שירדה בעוצמתה אחרי ההמראה והפכה למעין שאון רועם.
הגענו לפרנקפורט. ואילולי היה חברי השתקן למסע הזה נתקף כאב בטן ומתחיל לחרבן מתחת לאחד השולחנות, היינו בטוח, אין לי בכלל שמץ של ספק בכך, מגיעים לסין.

עוד על הספר

מוזיקה פופולרית מויטולה מיקאל ניאמי
פרולוג
 
המספר מתעורר, מתחיל בטיפוס ומסתבך במעבר תוֹרוֹנג לָה. כתוצאה מכך הסיפור יכול להתחיל
 
קור כלבים שרר אותו לילה בבקתת העץ הצפופה. למשמע השעון המעורר שהתחיל לצפצף התיישבתי בבעתה, התרתי את שרוכי שק השינה בפתח הקטן שהיה מיועד לפָּנים, והושטתי את ידי החוצה, אל הכפור השחור משחור. האצבעות שלי גיששו את דרכן על רצפת העץ המחוספסת, הלא מהוקצעת, בין שבבי עץ וגרגרי חול ברוח הפרצים החשופה שנשבה מבין החרכים ברצפה, עד שהן מצאו את הפלסטיק הקר של השעון ואת כפתור הכיבוי.
לרגע שכבתי לי ללא ניע, מורדם למחצה, לָפוּת בחוזקה אל בול עץ, זרוע אחת משתרכת לה בים.
נשימות קצרות באוויר הדליל. הגוף ספוג עדיין כאב פיזי, כאילו שכבתי כל הלילה ומתחתי את השרירים.
או אז, באותו רגע ממש, הבנתי שאני מת.
קשה לתאר את החוויה הזאת במילים. הרגשתי שהגוף כמו התרוקן. הפכתי לאבן, למֵטֵאוֹריט אינסופי בגודלו, קר ואפור. ועמוק, עטוף בתוך חלל, שכב לו משהו זר, משהו רך ומוארך, אורגני. גופת גבר. היא לא היתה שייכת לי. אני לא הייתי אלא אבן, אני רק עטפתי את הדמות המתקררת כמו סַרקוֹפָג גרניט עצום ממדים המתהדק וסוגר עליה.
זה נמשך שתיים, לכל היותר שלוש שניות.
אחר כך הדלקתי את פנס הכיס שלי. לוח השעון המעורר הראה אפס ועוד אפס. לרגע קצר ומצמרר עבר לי בראש שהזמן חדל מלכת, שלא ניתן עוד למדוד אותו. אחר כך הבנתי שלא בכוונה איפסתי את השעון כשגיששתי אחרי כפתור הכיבוי. שעון היד שלי הראה על ארבע ועשרים לפנות בוקר. סביב פתח הנשימה של שק השינה נוצרה שכבה דקה של כפור. הטמפרטורה היתה מתחת לאפס, וזאת למרות העובדה שאני במקום סגור. התעשתִּי אל מול הקור המקפיא וכמו נחש התפתלתי מתוך שק השינה החוצה, בלבוש מלא, ותחבתי את כפות רגלי אל תוך נעלי ההליכה הכבדות, הקפואות כקרח. באי נוחות קלה ארזתי את המחברת הריקה שלי אל תוך תרמיל הגב. גם היום לא כתבתי דבר. שום טיוטה, אף לא רישום קטן שבקטנים.
אני פותח את וו המתכת של הדלת ויוצא אל הלילה. השמים היו זרועים כוכבים ופרוּשׂים עד אינסוף. ירח דמוי חרמש היטלטל לו קלות כמו סירת משוטים באופק. אפשר היה לחוש מכל עבר בענקי ההימלאיה, כמו בצלליות מחודדות. האור שבקע מהכוכבים היה כל כך חזק עד שהוא שטף את הקרקע כמו בקילוח, קרניים לבנות חדות מתוך מסננת ענקית. בתנועות מפותלות העמסתי את התרמיל על גבִּי ורק המאמץ הקטן הזה היה בו כדי לגרום לי להתנשם ולהתנשף. נקודות קטנות הסתחררו בשדה הראייה שלי בשל המחסור בחמצן. שיעול הגבהים קרע לי את הגרון, שיעולים מחוספסים, יבשים, 4,400 מטרים מעל פני הים. לפנַי הבחנתי בשביל העולה במסלול תלול במעלה דופן ההר הסלעי, עד שהוא נעלם בחשכה מטווח הראייה שלי. לאט, לאט, התחלתי לטפס.
מעבר תורונג לה, גוש הרי אָנָאפּוּרְנָה בנפאל. בגובה 5,415 מטרים. עשיתי את זה. סוף סוף אני למעלה! אני מרגיש הקלה כל כך גדולה עד שאני משליך את עצמי על הגב ורק מתנשם ומתנשף. חומצת החלב המשתחררת בגוף גורמת לי לכאבים צורבים ברגליים, הראש דופק וכואב לי, אני בשלבים ראשונים של מחלת הגבהים. העובדה שאור היום מטושטש ומכוסה כתמים ממלאת אותי דאגה. משב רוח פתאומי מתריע על מזג אוויר גרוע יותר. הכפור נושך בלחיים ואני מבחין בקומץ מטיילים הנחפזים לחגור את תרמילי הגב שלהם ולהתחיל בירידה בכיוון מוּקְטינָאת.
אני נשאר לבדי. לא מסוגל להחליט לקום וללכת, עדיין לא. אני מתיישב, קצר נשימה עדיין. אני נשען על אבני הגל עד עם סרטי התפילה הטיבטיים המתנפנפים ברוח. המעבר מורכב מאבנים, סוללת חצץ עקרה, ללא כל צמחייה. הפסגות מתנשאות אל על משני הצדדים כמו צריחים, חזיתות שחורות ועירומות משובצות קרחונים לבנים כלובן השמים.
עם משבי הרוח מצליפים כמה פתיתי שלג ראשונים כמו בשוט על המעיל שלי. לא טוב. אם השביל יספיק להיקבר תחת שלגים אני בסכנה. אני מציץ לאחור אבל לא מבחין בשום מטיילים נוספים. אני חייב למהר למטה.
אבל עדיין לא. אני עומד בנקודה הגבוהה ביותר שבה ניצבתי מימי. אני חייב להיפרד תחילה. חייב להודות למישהו. איזה דחף תופס אותי ואני יורד על ברכי ליד הגל עד. מרגיש מטופש משהו, אבל מבט נוסף מסביב מאשר לי שאני לבד. במהירות אני רוכן קדימה כמו מוסלמי, עם הישבן באוויר, רוכן ומשתטח וממלמל איזו תפילת הודיה. ויש שם לוחית ברזל ועליה חרותות אותיות טיבטיות, טקסט שאני לא יכול להבין אבל שיש בו כדי להקרין כובד ראש, רוחניות, ואני מתכופף למטה ומנשק את הטקסט.
או אז, באותו רגע, נפתח הזיכרון. צלילה מסחררת אל מעמקי ילדותי. מִנהרת זמן שבקצה שלה מישהו קורא אלי בקול כדי להזהיר אותי, אבל מאוחר מדי.
אני תקוע.
שפתי הלחות תקועות, קפואות, בתוך לוחית תפילה טיבטית. וכשאני מנסה להרטיב אותן בלשון, גם היא נתקעת בלוחית.
אני מניח שאין ילד במחוז נוֹרלַנד בצפון שוודיה שלא עבר את החוויה הזאת מתישהו. יום חורף מקפיא, מעקה, עמוד של פנס רחוב, חתיכת ברזל מכוסה בכפור. באחת, הזיכרון שלי צלול כבדולח. אני בן חמש והשפתיים שלי דבוקות למנעול הקפוא של דלת הכניסה שלנו בפָּיָיאלָה. בהתחלה אני מתמלא פליאה גמורה. מנעול של דלת, שאפשר בלי שום בעיה לגעת בו עם כפפה או באצבע חשופה. ועכשיו הוא הופך למלכודת שטנית. אני מנסה לצרוח, אבל זה קשה כשהלשון דבוקה למתכת. אני מנפנף בידיים, מנסה לקרוע את עצמי ולהשתחרר בכוח אבל מוותר, הכאב מכניע אותי. הקור מרדים לי את הלשון, טעם הדם ממלא את חלל הפה. ברוב ייאוש אני בועט בדלת וגונח בייסורים:
"אאההה, אאאההה..."
ואז אמא מגיעה. עם קערה של מים חמים שהיא שופכת, המים שוטפים את המנעול, והשפתיים שלי מפשירות ומשתחררות ממקומן. חתיכות בשר נשארות דבוקות לברזל, ואני מבטיח לעצמי שלא לחזור על התרגיל הזה לעולם.
 
"אאאההה, אאאההה," אני ממלמל לעצמי בעוד השלג מצליף בי ביתר עוצמה. אף אחד לא שומע אותי. אם עוד היה מישהו מבין המטיילים שעשה את דרכו למעלה, הוא בטח הסתובב וירד בחזרה. הישבן שלי תקוע באוויר, קופא ברוח החזקה. אני מתחיל לאבד את התחושה בפה. אני מסיר את הכפפות מהידיים ומנסה לחמם את המקום כדי להשתחרר, נושף בחוזקה נשימות חמות מתוך ריאותי. אך לשווא. הברזל סופג את החום אל קרבו אך נשאר קר כמו קודם. אני מנסה להרים, לקרוע ולעקור את לוחית הברזל, אבל היא יצוקה במקומה, לא זזה ולוּ במילימטר. הגב שלי מכוסה זיעה קרה. הרוח מוצאת את דרכה אל מתחת למעיל שלי וגורמת לי להצטמרר. עננים נמוכים מגיחים פתאום וממלאים את המעבר בערפל. מסוכן. מסוכן לאללה. האימה מתעצמת והולכת. אני אמות פה. אני בחיים לא אעבור את הלילה כשאני קפוא בתוך לוחית תפילה טיבטית.
לא נותרה לי אלא ברירה אחת. אני חייב למשוך ולחלץ את עצמי בכוח.
המחשבה מעלה בי בחילה. אבל אין לי ברירה. בתחילה אני מושך מעט, לשם ניסיון. מרגיש את הכאב מבליח עד שורש הלשון. אחת... שתיים... ו...
אדום. דם. וכאב שגורם לי להטיח את המצח בברזל. זה לא הולך. הפה תקוע חזק, בדיוק כמו קודם. הפנים שלי ייקרעו ממקומם אם אני אמשוך יותר חזק.
סכין. לוּ לפחות היה לי סכין. אני מגשש ברגל בכיוון התרמיל אבל הוא מונח במרחק של כמה מטרים טובים ממני. הפחד מכווץ לי את הקיבה, השלפוחית עומדת להתפוצץ לי במכנסיים. אני פותח את החנות ומתכונן להטיל את מימי על ארבע, כמו פרה.
או אז אני עוצר לרגע. לוקח את הספל התלוי על החגורה. משתין מלוא הספל ואחר כך שופך את תכולתו על פי. טפטוף על השפתיים, הפשרה, ובתוך כמה שניות אני חופשי.
השתנתי את עצמי לחופשי.
אני קם על רגלי. שעת התפילה שלי תמה. הלשון והשפתיים קפואות ופצועות. אבל אני יכול שוב להזיז אותן. סוף כל סוף אני יכול להתחיל בסיפור.
 
פרק 1
 
שבו פָּיָיאלָה עושה צעד בכיוון העידן המודרני, מוזיקה מתהווה ושני ילדים קטנים מסתלקים ויוצאים לדרך עם מטען קל באמתחתם
 
בראשית שנות השישים נסללו הדרכים בשכונה שלנו בפָּיָיאלה באספלט. הייתי בן חמש ושמעתי את הרעש כשהם התקרבו. על פני הבית שלנו חלף טור של כלי רכב דמויי משוריינים שהתחילו לחפור ולקרוע את דרך העפר הזרועה מהמורות. זה היה בתחילת הקיץ. גברים בסרבלים הסתובבו בפישוק רגליים רחב, ירקו טבק להרחה, הניפו מוטות ברזל והיכו בהם ומילמלו לעצמם בפינית בעוד עקרות הבית מציצות מאחורי הווילונות. כל זה היה מרתק בצורה מדהימה לילד בגילי. נתליתי על הגדר, הצצתי מבעד לקרשים ונשמתי את אדי הדיזל מהמפלצות האלה, העוטות שריון. הן תחבו ודחפו את עצמן לתוך הדרך הכפרית המתפתלת, כאילו מדובר היה בגווייה ישנה. דרך עפר עם אינספור בורות קטנים שהיו מתמלאים גשם, תלם מצולק שהתרכך כמו חמאה עם הפשרת השלגים ובחודשי הקיץ היו מפזרים עליו מלח עד שנעשה כמו עיסה של בשר טחון וזאת כדי שהאבק לא יתפזר לכל עבר. כביש העפר היה מיושן. הוא היה שייך לימים עברו, לעידן שלתוכו ההורים שלנו נולדו אבל שמחו אחת ולתמיד להשאיר מאחור.
השכונה שלנו נקראה ויטוּלָיֶנקֶה בפי הבריות, שפירושו, בתרגום מפינית, בִּיצַת הקוּסים. מקור השם לא היה ברור, אבל היה קשור ככל הנראה לעובדה שכל כך הרבה ילדים נולדו כאן. במשפחות רבות היו חמישה ילדים, לפעמים אפילו יותר, והשם הפך למעין הצדעה גסה לפוריות הנשית. ויטוּלָיֶנקֶה, או ויטוּלָה, כפי שנהגו לפעמים לקצר את שם המקום, היה מאוכלס כפריים ממשפחות עניות שגדלו והתבגרו בשנים הרזות של שנות השלושים. הודות לעבודה קשה ולשגשוג הכלכלי הם הצליחו להתקדם בחיים ולִלווֹת כסף כדי להגיע לווילה. שוודיה פרחה, הכלכלה צמחה ואפילו טוּרנֶדָאלֶן שבצפון הרחוק נסחפה לתוך זרם הקִדמה. הפיתוח והקִדמה הגיעו במהירות כל כך מפתיעה עד שאנשים הרגישו שהם עניים גם אחרי שהם התעשרו. מפעם לפעם צצה בליבם דאגה שמא כל זה יילקח מהם. עקרות הבית הירהרו בבעתה מאחורי הווילונות שהן תפרו לעצמן על המצב הכלכלי הטוב שבו זכו כולם. וילה שלמה לרשות המשפחה. אנשים יכלו להרשות לעצמם לקנות בגדים, הילדים לא נאלצו עוד להסתובב בפרטי לבוש מטולאים ומתוקנים. ואפילו לרכוש מכונית. ועכשיו הם גם ייפּטרו מכביש העפר, עכשיו הוא יוכתר באספלט שחור כמו נפט. ילבישו את העוני במעיל עור שחור. את העתיד הם סוללים כאן, הוא יהיה חָלָק כמו לחי של תינוק. הילדים ירכבו עליו באופניים החדשים שלהם, הם ירכבו אל הרווחה ואל לימודי התואר בהנדסה.
הדחפורים הרעישו ושאגו. המשאיות פרקו כמויות של חצץ. מכבשי הקיטור דחסו את הכביש תחת גלילי הפלדה העצומים שלהם במשקל ובעוצמה שהיו בלתי נתפשׂים עד כדי כך שרציתי לתחוב מתחתם את כף רגלי בת החמש. השלכתי אבנים גדולות לפני המכבש ורצתי לחפש אותן אחרי שהוא עבר, אבל האבנים נעלמו. הן נעלמו כלא היו דרך נס ממש. זה היה מפחיד ומרתק. הנחתי את כף ידי על המשטח הדחוס. הוא היה קר באופן מוזר. איך חצץ מחוספס יכול להפוך חלק כמו סדין? העפתי לשם מזלג שלקחתי מהמגירה במטבח, ולאחר מכן את את החפירה שלי, מפלסטיק, וגם הם נעלמו בלי להותיר עקבות. עד היום אני לא בטוח אם הם אכן נותרו שם, בליבת הכביש, או שמא הם באמת התפרקו בדרך מופלאה כלשהי.
 
באותה תקופה אחותי הגדולה קנתה לעצמה את הפטיפון הראשון שלה. אני התגנבתי לחדר שלה כשהיא היתה בבית הספר. הוא ניצב על שולחן הכתיבה שלה, פלא טכני מפלסטיק שחור, קופסה נוצצת קטנה עם מכסה שקוף שהסתיר כל מיני כפתורים ומתגים מדהימים. סביבו היו מונחים רוֹלים לשיער, שפתונים ומכלים של ספריי. הכול היה מודרני, מותרות שלא לצורך, היה בו בכל זה כדי להעיד על העושר שלנו ועל הבטחות לעתיד של בזבוזים ורווחה. בתוך קופסה מצופה בלכה נחו להן ערימות של כוכבי קולנוע וכרטיסי קולנוע. אחותי אספה אותם והיו לה צרורות עבים של כרטיסים מקולנוע וילְהֶלמְסוֹן שבצידם האחורי היא רשמה את שם הסרט, השחקנים הראשיים וציונים.
על שבכת פלסטיק, שהיתה דומה למִתקן לייבוש כלים במטבח, היא העמידה את תקליט הסינגל היחידי שלה. אני הבטחתי בהן צדק שלעולם לא אעז אפילו לנשום עליו. עכשיו אחזתי בו באצבעות רועדות, ליטפתי את העטיפה עם התמונה של צעיר נאה מנגן בגיטרה. תלתל שחור גלש לו על המצח, הוא חייך ומבטו הצטלב במבטי. בזהירות בזהירות החלקתי והוצאתי את הוויניל השחור מתוך העטיפה. בהקפדה רבה פתחתי את מכסה הפטיפון. ניסיתי להיזכר איך אחותי עושה את זה, והנחתי את התקליט על הצלחת. מיקמתי את החור הגדול של הסינגל על המחט במרכז הצלחת. ובציפייה שהגירה זיעה מגופי הפעלתי את המתג.
הצלחת נזדעזעה מעט והתחילה להסתובב. המתח היה בלתי נסבל, כבשתי את הדחף לברוח ולהסתלק. באצבעות מסורבלות של ילד תפסתי את הנחש, את ידית הראש השחורה והנוקשה עם שן הארס שלה, גסה כמו קיסם שיניים. והנמכתי אותה אל הפלסטיק המסתובב.
שמעתי פצפוצים כמו של שומן חזיר המיטגן על מחבת. וידעתי שמשהו התקלקל. הרסתי את התקליט, אי אפשר יהיה לנגן אותו עוד.
"בם בם... בם בם..."
לא, הנה זה בא! אקורדים עזים. ואחריהם קולו הלוהט של אלוויס.
עמדתי כמו מאובן על מקומי. שכחתי לבלוע, לא שמתי לב שהרוק מטפטף משפתי התחתונה. הרגשתי מסוחרר, הראש הסתובב לי, שכחתי לנשום.
זהו העתיד. ככה הוא נשמע. מוזיקה שדומה לשאגות הדחפורים והמכבשים, הרעשה שלא נגמרת, מהומה המובילה אל עבר הזריחה הארגמנית של האופק.
רכנתי קדימה והצצתי מהחלון החוצה. עשן היתמר ממשאית על הכביש בחוץ, וראיתי שהפועלים התחילו במלאכת הציפוי. אבל לא אספלט שחור ומבהיק כעור נשפך מהמשאית. אלא חצץ עם זפת. בּיטוּמֶן הם שפכו שם, חצץ אפור ומאובק, גושי, מכוער ומעורבב בזפת, לעזאזל.
על הדבר הזה אנחנו, אנשי פָּיָיאלה, נדווש על אופנינו אל עבר העתיד.
 
משהסתלקו סוף סוף המכונות למיניהן התחלתי לצאת ברגל לטיולים קטנים, זהירים, בשכונה. העולם גדל עם כל צעד וצעד. הרחוב שזה עתה נסלל הוביל הלאה, אל רחובות אחרים שאף הם זה עתה נסללו, המגרשים נפרשו לפני כמו פארקים מוצלים, כלבים ענקיים עמדו ונבחו עלי, קשורים בשרשראות ארוכות ומרשרשות. וככל שהרחקתי בטיולים שלי, כך היה יותר מה לראות. העולם לעולם לא נגמר, הוא כל הזמן הלך והתרחב ואני נתקפתי סחרחורת שגבלה בבחילה כשהתחוור לי שאפשר לטייל רחוק עד אין סוף. לבסוף אזרתי אומץ ושאלתי את אבא שעמד ושטף את הווֹלווֹ פּי וי החדשה שלנו:
"כמה העולם גדול?"
"גדול מאוד," אמר.
"אבל איפשהו הוא נגמר, לא?"
"בסין."
זאת היתה תשובה עניינית והיא שיפרה במעט את הרגשתי. אם רק מרחיקים די מגיעים לאיזה סוף. והסוף הזה שוכן בממלכת אנשי הצ'ינג צ'ונג מלוכסני העיניים בצידו השני של כדור הארץ.
היה קיץ וחום אימים. חזית החולצה שלי נרטבה מהקרטיב המטפטף שליקקתי. עזבתי את חצר הבית שלנו, עזבתי את עולמי הבטוח. מפעם לפעם העפתי מבט לאחור, פחדתי לתעות בדרך.
ניגשתי אל גן השעשועים, שהיה בעצם שדה מספוא שלא חוסל ונותר על כנו באמצע היישוב. הרשות המקומית העמידה מתקן של נדנדות על הדשא ואני התיישבתי לי על הקרש הצר. התחלתי למשוך בהתלהבות בשרשראות כדי לתפוס תנופה.
כעבור רגע שמתי לב שמישהו מתבונן בי. ילד ישב על המגלשה. למעלה למעלה בראש המגלשה, כאילו הוא עומד בזה הרגע לגלוש למטה. אבל הוא חיכה ללא ניע, כמו ציפור טרף, והתבונן בי בעיניים פקוחות לרווחה.
נדרכתי ועמדתי על המשמר. היה משהו לא נעים בטיפוס הזה. לא יכול להיות שהוא ישב שם כשהגעתי, נדמה היה כאילו הוא נחת כאן משום מקום. ניסיתי להעמיד פנים שאני מתעלם מקיומו, ותחת זאת התנדנדתי עד לגובה כזה שהרגשתי שהשרשראות מתרופפות בתוך כפות ידי. בדממה מוחלטת עצמתי עיניים וחשתי את ההתרגשות מבליחה לי בבטן כשנמשכתי עם הקשת, במהירות גוברת והולכת, כלפי הקרקע ושוב למעלה, אל האור, בצד השני.
כשפקחתי את עיני גיליתי אותו בתוך ארגז החול. כאילו התעופף לשם בכנפיים פרושות, אני לא שמעתי דבר. הוא עדיין התבונן בי במבט נוקב, חצי פלג גופו העליון מופנה ממני.
לא זזתי יותר, המהירות שככה לאט לאט והנדנדה עצרה מלכת. לבסוף קפצתי מתוכה אל הדשא, עשיתי סַלְטָה ונשארתי שוכב על מקומי. נעצתי עיניים בשמים. העננים שטו להם, לבנים, מעל לנהר. הם היו דומים לכבשים גדולות, צִמריות, השוכבות ומנמנמות להן ברוח. כשעצמתי עיניים ראיתי ייצורים קטנים מתנועעים בפנים העפעפיים שלי. נקודות שחורות קטנות מזדחלות על פני קרומית אדומה. כשעצמתי אותן עוד יותר חזק גיליתי ברנשים צבועים בצבע סגול בתוך הבטן שלי. הם טיפסו זה על זה ויצרו צורות ותבניות. אפילו שם, בפנים, יש בעלי חיים, אפילו שם מסתתר לו עולם שצריך לגלותו. תחושה מסחררת אחזה בי, הבנתי שהעולם מורכב מהמון כיסים שסוגרים זה על זה. כמה שלא חודרים פנימה, שכבה אחרי שכבה, יש שם עוד ועוד כיסים.
פקחתי עיניים וקפצתי בהפתעה. הילד שכב לידי. הוא נשכב לו על הגב, ממש בצמוד אלי, כל כך קרוב עד שהרגשתי בחום הקורן מגופו. פניו היו קטנים באופן מפתיע. הראש עצמו היה נורמלי אבל תווי הפנים הצטופפו להם בשטח צר מדי. כמו פני בובה שהודבקו על כדורגל גדול מעור חום. השיער שלו היה קצוץ בתספורת בלתי אחידה תוצרת בית, גלד של פצע עמד להתקלף וליפול לו מהמצח. הוא הציץ בי בעין אחת, בעין העליונה שלכדה את השמש. השנייה היתה חבויה בדשא ופקוחה לרווחה, עין עם אישון עצום שמתוכו נשקפה בבואתי.
"איך קוראים לך?" תהיתי.
הוא לא ענה. לא זז.
"Mikäs sinun nimi on?" חזרתי על השאלה, הפעם בפינית.
עכשיו הוא פתח את הפה. זה לא היה חיוך, אבל ראו לו את השיניים. הן היו צהובות, מכוסות בדוק ישן של אוכל. הוא תחב את הזרת לנחיר, שאר האצבעות שלו היו עבות מכדי שיהיה להן מקום בנחיר. עשיתי כמוהו. כל אחד מאיתנו חפר והוציא משם גוש. הוא תחב את שלו בפה, ובלע. אני היססתי. או אז הוריד את שלי במהירות מהאצבע שלי ובלע גם אותו.
הבנתי שהוא רוצה להיות חבר שלי.
התיישבנו על הדשא, ולי התחשק להרשים את הבחור הזה בחזרה.
"אפשר לנסוע לאן שרוצים!"
הוא הקשיב לי בריכוז רב, אבל לא הייתי בטוח שהוא מבין אותי.
"עד סין," המשכתי.
כדי להראות לו שאני מתכוון ברצינות למה שאני אומר, התחלתי ללכת לכיוון הכביש. בגבורה, בביטחון עצמי משתחצן ומעושה שהיה בו כדי להסוות את העצבנות שלי. הוא הלך אחרי. הלכנו ברגל עד לבניין הצהוב של מעון הכומר. על הכביש מחוץ למעון חנה אוטובוס, הוא היה שייך מן הסתם לתיירים שביקרו בביתו של לֶסְטָדיוּס.* דלת האוטובוס היתה פתוחה בגלל החום, אך הנהג לא נראה בשטח. משכתי את הבחור איתי אל המדרגות וטיפסנו לתוך האוטובוס. תיקים וז'קטים היו מונחים על המושבים, אשר הדיפו ריח לח משהו. התיישבנו בספסל האחרון והתכופפנו מאחורי מסעד הספסל שלפנינו. עד מהרה עלו לאוטובוס כמה גברות מבוגרות והתיישבו, מתנשפות ומיוזעות. הן שוחחו בשפה עם הרבה צלילים של מפלי מים ושתו בלגימות גדולות מתוך בקבוקים של גזוז. גימלאים נוספים הצטרפו אליהן בהמשך, תוך שהנהג מגיח מחוץ לאוטובוס ומניח בפיו גוש של טבק להרחה. וקדימה לדרך.
בדממה ובעיניים פעורות התבוננו בנוף שחלף על פנינו ביעף. עזבנו מאחורינו את פָּיָיאלה, הבתים האחרונים של הכפר נעלמו חיש מהר, והאוטובוס הסתער בנהמה חד גונית על השממה. כל כך הרבה יער, הוא לא נגמר לעולם. עמודי טלפון ישנים עם מבודדי חרסינה שהחוטים ביניהם היו תלויים בקשתות כבדות בחום המעיק.
קילומטרים רבים חלפו ועברו עד שמישהו שם לב אלינו. לא בכוונה בעטתי במושב שלפני, ואשה בעלת לחיים עם נקבוביות גסות הסתובבה אלינו. חייכתי חיוך שכולו ציפייה. היא חייכה בחזרה, חיטטה רגע קט בתיק שלה וכיבדה אותנו בממתקים מתוך שקית יוצאת דופן, דמוית בד. היא אמרה משהו שלא הבנתי. ואז הצביעה על הנהג ושאלה:
"Papa?"
הנדתי בראשי, חיוך קפוא על פני.
"Habt Ihr Hunger?"* המשיכה.
ולפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינסון היא תחבה לכל אחד מאיתנו ליד כריך לחם שיפון עם גבינה.
אחרי נסיעה ארוכה ורבת טלטלות עצרנו במגרש חניה גדול. הכול זרמו החוצה, גם אני והחבר שלי. לפנינו ניצב בניין בטון רחב עם גג שטוח ואנטנות מתכת גבוהות ומחודדות. רחוק יותר, מאחורי גדר תיל, עמדו כמה מטוסים בעלי פרופלורים. הנהג פתח צוהר באוטובוס והתחיל להוציא מתוכו מזוודות. לאשה החביבה היה יותר מדי מטען והיא היתה לחוצה עד מאוד. אגלי זיעה ניגרו מתחת לתיתורת הכובע שלה והיא התחילה להשמיע קולות מצמוץ מגעילים תוך שהיא מוצצת את שיניה. עזרנו לה, אני והחבר שלי, לאות תודה על הכריכים, ותפסנו ביד מזוודה כבדה. סחבנו אותה אל תוך הבניין שבו הצטופפו הגימלאים לפני דלפק כמו עדר מפטפט וקולני והתחילו לחפש ולהמציא כל מיני מסמכים. דודה אחת לבושה במדים ניסתה בסבלנות לקרוא אותם לסדר. אחר כך עברנו בקבוצה מסודרת את המחסום ויצאנו אל המטוס.
זאת עמדה להיות הטיסה הראשונה שלי. שנינו הרגשנו קצת שלא במקום, אבל אשה חביבה, חומת עיניים עם לבבות זהב בתנוכי אוזניה עזרה לנו להדק את חגורות הבטיחות שלנו. החבר שלי התיישב ליד החלון, ובמתח שרק הלך וגאה ראינו את המדחפים הבוהקים מתחילים להסתובב, יותר ויותר מהר, עד שהם נעלמו כליל במערבולת עגולה, בלתי נראית.
אחר כך התחלנו לזוז. אני נלחצתי לאחור בתוך המושב, הרגשתי את הגלגלים חובטים במסלול ולאחר מכן את המשיכה הקלה כשהתרוממנו באוויר. הבחור הצביע מהחלון החוצה, מרותק כולו.
אנחנו טסים! מתחתינו, למטה, נפרש העולם. אנשים, בתים ומכוניות התכווצו לממדים של צעצועים, כל כך קטנים הם נהיו עד שאפשר היה לתחוב אותם לכיס. אחר כך באו עננים מכל עבר, לבנים מבחוץ אך אפורים בפנים, כמו דייסה של שיבולת שועל. נישאנו בתוככי העננים והמשכנו כלפי מעלה עד שהמטוס הגיע אל מרומי גג השמים והתחיל לדאות לאט כל כך עד שבקושי ניתן היה להבחין בהתקדמותו.
הדיילת החביבה הגישה לנו מיץ, ומזל שכך, כי בינתיים נהיינו צמאים נורא. וכשהיינו צריכים פיפי היא הובילה אותנו אל חדרון פצפון בו שלפנו לפי סדר את הבולבול מהמכנסיים ועשינו פיפי. הפיפי ירד לתוך חור ובעיני רוחי דימיינתי לי איך הוא ממשיך אל כדור הארץ בצורת גשם צהוב דקיק.
אחר כך כל אחד מאיתנו קיבל חוברת וצבעים. אני ציירתי שני מטוסים שהתנגשו זה בזה. החבר שלי השעין את ראשו הקצוץ יותר ויותר אחורה ועד מהרה הוא נרדם בפה פעור. כשנשם, התכסה חלון המטוס באדים.
אחרי שעה ארוכה נחתנו. כל הנוסעים דחפו ופילסו דרך החוצה, ובתוך המהומה איבדנו את הגברת הזקנה. שאלתי זקן אחד בכובע מצחייה אם אנחנו בסין. הוא הניד ראשו בשלילה והצביע בכיוון מסדרון ארוך עד אין קץ שלאורכו אנשים באו והלכו עם התיקים שלהם. התחלנו ללכת אחריהם, ואני נאלצתי לשאול בנימוס כמה וכמה פעמים אם אנחנו בכיוון הנכון, עד שהתחלנו להבחין באנשים מלוכסני עיניים. חשבתי לעצמי שהם בטח נוסעים לסין, והתיישבנו לידם והתחלנו לחכות בסבלנות.
כעבור זמן מה ניגש אלינו גבר במדים כחולים כהים והתחיל לשאול שאלות. אנחנו עוד מעט נמצא את עצמנו בבעיה, ראו את זה בעיניים שלו. לפיכך חייכתי חיוך נבוך ועשיתי את עצמי לא מבין מה הוא אומר.
"אבא," מילמלתי והצבעתי לאי שם רחוק מאיתנו.
"חכה כאן," אמר ונעלם בצעד נמרץ.
ברגע שהוא נעלם מהאופק עברנו לשבת בספסל אחר. עד מהרה פגשנו ילדה סינית שחורת שיער בגרבי ברך עם פאזל נחמד מפלסטיק. היא הניחה את החלקים על הרצפה והראתה לנו איך אפשר להרכיב עץ או הליקופטר, וכל דבר אחר שרוצים. היא דיברה הרבה וניפנפה בידיה הרזות, ואני חושב ששמה היה לי. מפעם לפעם הצביעה אל ספסל שבו ישב דוד אחד עם עיניים רציניות מאוד שקרא בעיתון ליד ילדה מבוגרת ממנה, ששערה היה שחור כעורב. הבנתי שזאת אחותה. היא שקדה על אכילה של איזה פרי אדום ונוטף, וניגבה את זוויות הפה שלה במפית מעוטרת תחרה. כשניגשתי אליה היא הציעה לי בארשת פנים מסויגת חתיכות פרי שנחתכו בצורה נאה ומוקפדת בעזרת סכין פירות. טעם הפרי היה כל כך מתוק עד שהרטיט את כל גופי, בחיים שלי לא אכלתי משהו טעים כל כך, ודחפתי את החבר שלי לשם כדי שגם הוא יטעם. הוא התענג על הפרי בעיניים עצומות למחצה, ובמעין מחווה של תודה שלף במפתיע קופסת גפרורים, פתח בה חריץ והרשה לילדות הסיניות להציץ פנימה.
בתוך הקופסה התגלתה חיפושית גדולה, ירוקה ומנצנצת. האחות הגדולה ניסתה להאכיל אותה בחתיכת פרי קטנה, אבל החיפושית התעופפה וברחה לה. היא המריאה תוך זמזום חלוש מעל כל מלוכסני העיניים בכורסאות שלהם, חגה סביב שתי דודות עם מקלות בשיער שהרימו עיניהן בפליאה, פנתה מהן וחגה סביב הר של מזוודות שבראשו קרני איילים קשורות ברישול והמשיכה לאורך המסדרון, צמודה לנורות הניאון בתקרה, בדרך שבה נכנסנו. החבר שלי נראה עצוב, ניסיתי לנחם אותו ולומר לו שהיא בטח עושה את דרכה הביתה, לפָּיָיאלה.
באותו רגע ממש נשמע קול ברמקול וכולם התחילו למהר. ארזנו את הפאזל במזוודת הצעצוע של הילדה ונדחקנו עם המולת הנוסעים מבעד למחסום. המטוס הזה היה גדול לאין ערוך מקודמו. במקום פרופלורים היו לו תופים גדולים על הכנפיים שהשמיעו קול שריקה כשהמטוס התניע. השריקה הזאת התגברה לכדי יבבה מחרישת אוזניים שירדה בעוצמתה אחרי ההמראה והפכה למעין שאון רועם.
הגענו לפרנקפורט. ואילולי היה חברי השתקן למסע הזה נתקף כאב בטן ומתחיל לחרבן מתחת לאחד השולחנות, היינו בטוח, אין לי בכלל שמץ של ספק בכך, מגיעים לסין.