1
מיד, כבר במילים הראשונות שהפנה לה ביקש להזהירה שאינו מתכוון להסתבך בקשר רציני יותר מדי. דיבר אליה בזו הלשון, פחות או יותר: 'אני אוהב אותך מאוד והייתי רוצה שנסכם בינינו, לטובתך, לנהוג בזהירות יתרה'. דבריו היו כה זהירים שקשה היה להאמין שדיבר בדחף אהבת הבריות; לוּ דיבר מעט יותר בכנות, היו דבריו נשמעים כך: 'את מוצאת חן רב בעיני, אבל בחיי לא תוכלי לעולם להיות חשובה יותר מצעצוע. חובות אחרות מוטלות עלי, הקריירה שלי, משפחתי'.
משפחתו? אחות אחת ויחידה, אשר נוכחותה לא הורגשה יותר מדי לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית, קטנטנה וחיוורת, צעירה ממנו בכמה שנים אך זקנה יותר באופייה, או שמא בשל גזרת הגורל. מבֵּין שניהם היה הוא האנוכי, הצעיר: היא חייתה למענו כאֵם מסורה השוכחת את צרכיה שלה, אבל זה לא מנע ממנו לדבר עליה כעל אדם חשוב נוסף שגורל-חייו כרוך בגורלו ומכביד עליו. וכך, בעודו חש באחריות הכבדה הרובצת על כתפיו, צעד בנתיב-חייו בזהירות, חומק מכל הסיכונים ובה בעת גם מהעונג והאושר. בגיל שלושים וחמש עדיין חש בלבו תשוקה בלתי-מסופקת לתענוגות ולאהבה, וכבר התמרמר על שלא זכה להשיגם. במוחו קינן פחד גדול מעצמו ומחולשת אופיו, חולשה שלמען האמת חשש ממנה יותר משהתוודע לה למעשה, מתוך ניסיון-חייו.
הקריירה של אמיליו ברנטאני היתה סבוכה יותר, ראשית כול מפני שנשתלבו בה שני עיסוקים שונים ושתי מטרות נבדלות זו מזו בעליל. משרה צנועה ושולית בחברת ביטוח סיפקה לו את סכום הכסף המדויק שהיה דרוש לו לצורכי משפחתו הקטנה. ואילו הקריירה האחרת היתה קריירה ספרותית: אמנם היא לא העניקה לו שום טובת-הנאה, חוץ מהמוניטין של סופר זוטר – דבר שהחמיא לגאוותו יותר משסיפק באמת את שאפתנותו – , אך גם לא דרשה ממנו יותר מדי מאמץ. זה שנים רבות, מאז פרסם רומן שזכה לשבחים רבים בעיתוני העיר, לא עשה מאומה, לא משום שלא האמין בעצמו אלא בשל הבטלה שלתוכה שקע. הרומן, שנדפס על נייר גרוע, הצהיב במחסני מוכר-הספרים; אבל אמיליו, שבעת פרסומו רק הכריזו עליו כעל 'תקווה גדולה לעתיד', נחשב עתה לדמות ספרותית מכובדת ובעלת משקל כלשהו במאזן האמנותי הצנוע של העיר. גזר-הדין הראשון לא תוּקן, רק לבש פנים אחרות.
כיוון שידע בבירור כמה אפסית יצירתו, לא התפאר בעברו. אך האמין שהוא עדיין נמצא בתקופת הכנה, בחיים ובאמנות כאחד, ובסתר-לבו החשיב את עצמו למכונה גאונית ואדירת-כוח ההולכת ונבנית, ושטרם החלה לפעול. כל העת ציפה בקוצר-רוח למשהו שיצוץ ויגיח אליו ממוחו, האמנות, או למשהו שיגיע אליו מבחוץ, המזל הטוב או ההצלחה, כאילו גיל הפעלתנות הנמרצת טרם חלף בשבילו.
אנג'יולינה היתה בחורה בלונדינית עם עיני-תכלת גדולות, גבוהה וחסונה ועם זאת רזה וגמישה; היא פסעה לצידו ופניה מוארים באור החיוּת – מין צהוב ענברי שהבריאות הטובה נסכה בו גוון ורוד. ראשה היה מוטה הצידה כרוכן תחת המשא הכבד של זהב שעטף אותו, והיא השפילה את עיניה לקרקע שרקעה בה בכל פסיעה בקצה מטרייתה ההדורה, כמבקשת לחלץ ממנה דברי פרשנות למילים ששמעה. כשנראה לה שהבינה, אמרה: 'מוזר', והציצה אליו בארשת של ביישנות. 'אף אחד לא דיבר אלי כך מעולם'. אמנם לא הבינה דבר, אבל החמיאה לה העובדה שנטל עליו תפקיד לא-לו, להסיר כל סכנה מדרכה. החיבה שהציע לה לבשה בשל כך חזות של חיבת-אח מתוקה.
אחרי הקדמה זו הוא נרגע וחזר לנימה שהלמה יותר את המצב. המטיר על הראש הבלונדיני את כל ההתבטאויות הפיוטיות שטיפח וליטש במשך שנים ארוכות של תשוקה; אך בעת שדקלם אותן חש שהן מתחדשות ומתרעננות כאילו זה עתה נולדו, אל מול מבט-התכלת החם של אנג'יולינה. תחושה שלא חש בה כבר שנים רבות התעוררה בו – התחושה שהוא יוצר, דולה רעיונות ומילים ממעמקי הנפש: בכך היתה הקלה ששיוותה לאותו רגע בחייו העגומים מראה מוזר ובלתי-נשכח של הפוגה זמנית, של שלווה. לחייו נכנסה האישה! קורנת נעורים ויופי, היא תאיר את כל חייו ותשכיח עבר עגום של תשוקה ובדידות, היא מבטיחה לו אושר לעתיד אך בלי לסכן עתיד זה כהוא-זה.
תחילה ניגש אליה בכוונה לזכות בפרשיית-אהבים קלה וקצרת-ימים, מאלה ששמע עליהן אין-ספור פעמים ושמעולם לא נפלו בחלקו – על כל פנים לא פרשיות שראוי להיזכר בהן. פרשיה זו נראתה לו מהרגע הראשון כקלה וקצרת-ימים ממש. המטרייה נפלה בעיתוי הנכון וסיפקה לו אמתלה נאותה לגשת אליה; יתרה מזו, היא הסתבכה – כאילו בכוונה תחילה! – במלמלות השׂמלה סביב מותני הנערה, ולא ניאותה להתנתק מהן אלא אחרי כמה משיכות נמרצות ביותר. אבל אחרי-כן, כשעמד למול אותה צדודית טהורה להפליא ואותה בריאות נהדרת – בעיני רטוריקנים, שחיתות ובריאות הן שני הפכים שאין ליישב ביניהם – צינן את להיטותו כיוון שחשש לשגות. לבסוף התבונן מוקסם באותם פנים אפופי סוד שקוויהם מדויקים ומתוקים, וכבר בהתבוננות זו חש סיפוק ואושר.
היא סיפרה לו מעט מאוד על עצמה ובפעם הזאת אף לא שמע את המעט הזה, כה שקוע היה ברגשותיו. מסתבר שהיא ענייה, ענייה מאוד, אבל לפי שעה – כך הצהירה בשמץ-גאווה – אין היא צריכה לעבוד לפרנסתה. דבר זה הפך את פרשיית-האהבים למענגת יותר, כי איום הרעב משבית את השמחה דווקא כשמבקשים להשתעשע. אמיליו לא חקר אפוא את העניין לעומק: הוא האמין שהמסקנות ההגיוניות שהסיק, אף שהן מושתתות על יסוד רופף, מרגיעות דיין. אם זו נערה הגונה, כפי שלכאורה מעיד מבטה הצלול, הוא בוודאי לא יסתכן במעשה המשחית את מידותיה; אם, לעומת זאת, הצדודית והעיניים מכזבות – מה טוב. בשני המקרים מובטח לו השעשוע, ובשום מקרה לא ייחשף לסכנה.
אנג'יולינה לא הבינה הרבה מדברי ההקדמה שלו, אבל ברור היה שאין היא זקוקה לפירושים כדי להבין את יתר הדברים: גם מילותיו הקשות ביותר נאמרו בנימה שלא השתמעה לשני פנים. צבעי החיים בלטו על פניה היפים, והיד הגדולה אך בעלת הצורה הטהורה לא חמקה מנשיקתו הצנועה מאוד של אמיליו.
שעה ארוכה נשתהו על הטרסה של סנט אנדריאה והביטו אל הים השקט והצבעוני בלילה המכוּכּב והבהיר, אם כי נטול הירח. בשׂדרה שמתחתיהם עברה עגלה, ובדומייה הגדולה שהקיפה אותם הוסיף קול הגלגלים החורקים על הקרקע המחוּתחתת להדהד ארוכות באוזניהם. הם השתעשעו בהקשבה לקול שהלך ונמוג עד שהתמזג לחלוטין עם דומיית היקום, ושמחו על ששניהם חשו שהקול נעלם באותו רגע עצמו ממש. 'אוזנינו מתואמות להפליא', אמר אמיליו בחיוך.
במילים אלו כבר אמר הכול ושוב לא הרגיש שום צורך לדבר. אחרי שתיקה ארוכה אמר:
'מי יודע אם פגישה זו תביא לנו מזל טוב!'. דבריו היו כנים. לפתע חש צורך להטיל ספק באושרו בקול רם.
'מי יודע?' היא חזרה על דבריו, בניסיון להחדיר לקולה את אותה נימה נרגשת ששמעה בקולו.
אמיליו שב וחייך, אבל הפעם העדיף להסתיר את חיוכו. בהתחשב בסוג ההקדמה שהקדים, איזה מין מזל טוב יוכל לצמוח לאנג'יולינה מההיכרות אתו?
אחרי-כן הם נפרדו. לא הניחה לו ללוותה העירה והוא התהלך בעקבותיה במרחק-מה, שכן עדיין לא הצליח להתנתק ממנה כליל. הו, איזו גזרה עדינה! היא צעדה במלוא השלווה שגופה החסון ניחן בה, בטוחה על מרצפת הרחוב המכוסה בוץ חלקלק; איזה מיזוג אדיר של כוח וחן, באותן תנועות חתוליות השותתות ביטחון.
באופן מקרי לחלוטין כבר ביום המחרת שמע על אודות אנג'יולינה הרבה יותר ממה שהיא סיפרה לו.
בשעת-הצהריים נתקל בה בקורסו[1]. שמח על מזלו הטוב הבלתי-צפוי בירך אותה לשלום בעליזות, בתנועת-זרוע רחבה שהשפילה את מגבעתו עד שכמעט נגעה בארץ. היא השיבה לו רק בקידת-ראש קלה, אך כפיצוי על כך שלחה אליו מבט נוצץ, נהדר.
איש אחד בשם סורניאני, גבר קטנטן צהוב וצנום, רודף-נשים מושבע על-פי השמועה ובלי ספק גם פוחז ורכלן, שלא חס על השם הטוב של זולתו ואף שלו עצמו, נתלה בזרועו של אמיליו ושאל אותו מנין הוא מכיר את אותה בחורה. הם היו בקשרי ידידות עוד מימי הילדות, אך זה שנים רבות לא דיברו זה עם זה: היתה צריכה לעבור ביניהם אישה יפה, כדי שסורניאני ירגיש צורך לגשת אליו.
'פגשתי אותה בבית מכרים', ענה אמיליו.
'ומה מעשיה עכשיו?' שאל סורניאני, כשהוא רומז בשאלה זו שעברה של אנג'יולינה ידוע לו ושהוא זועם ממש על כך שאינו יודע דבר על ההווה שלה.
'מה אני יודע'. והוסיף, בעודו מעמיד פני-אדיש בהצלחה רבה: 'התרשמתי שהיא בחורה מהוגנת'.
'לאט-לאט!' אמר סורניאני בהחלטיות וכמבקש לטעון את ההפך. רק אחרי אתנחתא קצרה תיקן את עצמו: 'אינני יודע עליה שום דבר וכשהכרתי אותה נחשבה על-ידי כולם לבחורה מהוגנת, אם כי נקלעה פעם אחת למצב מביך למדי'. ובלא שאמיליו נצרך לדובבו עוד סיפר שהנערה האומללה עברה קרוב מאוד לאוצר גדול, אלא שלימים הפך האוצר, אם באשמתה אם באשמת אחרים, לאסון לא-קטן. בעודה צעירה מאוד התאהב בה עד עמקי נשמתו איש בשם מֶריגי, גבר נאה מאוד – סורניאני הודה בכך, אם כי בעיניו האיש דווקא לא מצא חן – וגם סוחר אמיד. איש זה התקרב אליה בכוונות מהוגנות ביותר, הוציא אותה מחיק משפחתה, שלא היתה כל-כך לרוחו, וביקש מאמו שתקבל אותה בביתה. 'מאימא שלו!' קרא סורניאני. 'כאילו שאותו טיפש (הקפיד להציג את הגבר כטיפש ואת האישה כלא-הגונה) לא היה יכול להשתעשע עם הבחורה גם מחוץ לבית, שלא לנגד עיני האם. אך אנג'יולינה חזרה לביתה כעבור חודשים אחדים, ומוטב היה לולא יצאה ממנו מעולם; מריגי ואמו עזבו את העיר, והוא סיפר לכולם שהתרושש עקב השקעות שגויות. אבל היה מי שטען שהדברים התרחשו קצת אחרת. אמו של מריגי חשפה פרשיית-אהבים מבישה של אנג'יולינה וככל הנראה גירשה את הבחורה מהבית'. ובלא שנתבקש לכך, הוסיף סורניאני להשמיע עוד שלל וריאציות לאותו נושא.
אבל נראָה בעליל שהאיש נהנה להפליג על כנפי הדמיון בקשר לאותו עניין מסעיר וברנטאני קלט מדבריו רק את המילים שהיה יכול לתת בהן אמון מלא, ואת העובדות שהיו בוודאי ידועות לכול. ראה מדי פעם את מריגי וזכר את דמותו הגבוהה והאתלטית – הזָכָר האמיתי שאנג'יולינה זקוקה לו. נזכר שהבריות נהגו לתארו – או נכון יותר להוקיעו – כאידיאליסט בעסקים: איש נועז מדי, משוכנע שבזכות פעילותו יוכל לכבוש את העולם כולו. בסופו של דבר, מפי האנשים שפגש יום יום בעבודתו נודע לו שהתעוזה עלתה למריגי ביוקר, ושהוא נאלץ בסוף לחסל את בית-העסק שלו בהפסדים עצומים. כל דיבוריו של סורניאני היו אפוא לשווא, כי אמיליו השתכנע עכשיו שיוכל לדעת מה בדיוק קרה. מריגי המרושש והמיואש לא העז להקים משפחה חדשה, ואילו אנג'יולינה, שנועדה להיות גברת בורגנית עשירה ורצינית, התגלגלה עכשיו לידיו בדומה לצעצוע. הוא חש חמלה עמוקה כלפיה.
סורניאני עצמו היה עֵד למחוות האהבה של מריגי. לעתים תדירות ראה אותו, בימי-ראשון, עומד על מפתן כנסיית סנט אנטוניו וֶקיו, שם המתין שעה ארוכה עד שהיא תסיים את תפילותיה, כרועה על הברכיים ליד המזבח, כל-כולו שקוע בהתבוננות באותו ראש זהוב-שׂער, שזהר גם באפלולית.
'סגידה כפולה', הרהר ברנטאני בלב נרגש, ובנקל היה יכול לדמות לו את רגש החיבה שהחזיק את מריגי נטוע במפתן הכנסייה.
'שוטה גמור', סיכם סורניאני את העניין.
חשיבותה של פרשיית-האהבים שלו גדלה עוד יותר בעיני אמיליו בשל ידיעות אלו שקיבל מסורניאני. בדריכות רבה החל לצפות ליום חמישי, שבו אמור היה לפגוש אותה, וקוצר-רוחו גרם לו לפטפט יותר מדי.
ידידו הקרוב ביותר, פסָל אחד בשם באלי, ידע על הפגישה כבר למחרת היום שבו התרחשה.
'למה שלא אתבדר מעט גם אני, אם אוכל לעשות זאת בזיל-הזול?' שאל אמיליו.
באלי הקשיב לו, כשעל פניו נסוכה הבעת התפלאות גלויה. זה יותר מעשר שנים היה מיודד עם אמיליו, ובפעם הראשונה ראה אותו להוט כל-כך אחרי אישה. זה הדאיג אותו והוא הבחין מיד בסכנה המרחפת על ראשו של ברנטאני.
אמיליו מחה: 'שאני אהיה בסכנה, בגילי ובניסיון-החיים שלי?'. ברנטאני נהג להזכיר לעתים תכופות את ניסיון-החיים שלו. מה שחשב שיוכל לכנות בשם זה לא היה אלא דבר שינק מתוך הספרים – חשדנות גדולה ובוז גדול כלפי זולתו.
לעומת זאת ניצל באלי את שנותיו, שכבר עברו את סף הארבעים, באופן מוצלח יותר וניסיון-החיים שלו אכן העניק לו את הסמכות לשפוט את זה של חברו. אמנם היה פחות משכיל ממנו, אבל מאז ומעולם הטיל עליו מעין מרות-אב שאמיליו ניאות לקבל ורצה בה. זאת משום שלמרות גורלו, שאמנם לא היה מרנין-לב כל-כך אך גם לא טמן בחובּו שום סכנה, ולמרות אורח-חייו, ששום דבר בלתי-צפוי לא הפר את שלוותו, נזקק אמיליו למשענת כדי להרגיש עצמו בטוח.
סטפאנו באלי היה גבר גבוה וחסון ועיניו התכולות והצעירות בלטו על-פניו, אחד מאותם פרצופים בגוֹן-הנחושת שאינם מזדקנים: הסימנים היחידים לגילו האמיתי היו השׂיבה שהאפירה את שערותיו הערמוניות, הזקן המחודד בקפידה וכל דמותו המכובדת והנוקשה משהו. מבטו החוקרני נראה לפעמים רך, וזה היה כשהסקרנות או החמלה עוררו את רוחו; אבל אותו מבט התקשה עד מאוד בעת מאבק ותוך כדי ויכוח – ולו הקל שבקלים.
גם הוא לא זכה להצלחה. אמנם ועדות-שופטים אחדות שיבחו פרט זה או אחר בדגמי-הפסלים שהגיש בעת שדחו אותם, אולם אף אחת מיצירותיו לא מצאה את מקומה באחת מכיכרותיה הרבות של איטליה. אבל באלי מעולם לא שקע בייאוש בשל אי-הצלחתו. הוא הסתפק באהדתם של אמנים בודדים והאמין שמקוריותו לעולם תמנע ממנו את ההצלחה הרחבה, את הסכמת ההמונים. בדרכו-שלו לא חדל לרדוף אחרי אידיאל מוגדר של ספונטניות, של חוסר-ליטוש מכוון, של פשטות, או, כפי שהתבטא, של צלילות-דעת אשר ממנה, כך האמין, ייחשף בהכרח ה'אני' האמנותי שלו, חף מכל דבר שמקורו ברעיונות או בדפוסי היצירה של זולתו. בשום פנים לא היה מוכן להודות שתוצאות עבודתו תוכלנה לדכא את רוחו; אבל כל הטיעונים ההגיוניים לא היו מחלצים אותו מהייאוש לולא בא על סיפוקו בזכות הצלחה אישית כבירה – סיפוק שהסתיר ואף התכחש לו, אך שסייע לו לא מעט לזקוף את קומתו הנאה והתמירה. אהבת הנשים היתה בעיניו הרבה יותר מסיפוק גאוותו הגברית, חרף העובדה שכלל לא היה מסוגל לאהוב בשל שאפתנותו, שקדמה אצלו לכל רגש אחר. בעיניו היתה אהבת הנשים ההצלחה עצמה, או לכל הפחות משהו הדומה מאוד להצלחה; הרי האהבה שרחשו הנשים לאָמָן הניעה אותן לאהוב גם את אמנותו, אף שזו היתה מעט מאוד נשית. וכך, משוכנע בגאוניותו בעומק לבו, ובעודו חש שהוא זוכה להערצה ולאהבה, התנהל כל העת כאיש מורם מעם בטבעיות גמורה. בענייני אמנות נהג לחרוץ את הדין במילים בוטות ובלתי-זהירות, ובחברה התנהל בחוסר-נימוס. הגברים לא רחשו לו אהדה יתרה והוא התקרב רק לאלה שהצליח למשול בהם.
כעשר שנים קודם-לכן נתקל לפתע באמיליו ברנטאני, אז איש צעיר ואנוכי כמוהו אם כי בר-מזל פחות ממנו, והחל לחבבו. תחילה נבעה החיבה מכך שחש בהערצתו של אמיליו; אבל ברבות הימים התרגל כל-כך אליו שנעשה יקר ונחוץ לו. הידידות ביניהם היתה טבועה בחותמו של באלי. היא נעשתה אינטימית יותר מכפי שאמיליו הזהיר היה רוצה, אינטימית ככל יתר הקשרים המעטים של הפסל, ויחסיהם האינטלקטואליים נשארו מוגבלים לאמנויות-הייצוג. כאן שררה הסכמה מושלמת ביניהם כיוון שבנוגע לאותן אמנויות היתה קיימת דעה אחת בלבד, זו שבאלי דבק בה: השיבה לאותה פשטות או לאותה תמימות שהאמנים הקרויים קלסיקונים גזלו מאתנו. אכן, קל היה להסכים: באלי היה מורה-ההוראה ואילו ידידו אפילו לא ידע ללמוד מפיו. מעולם לא דנו ביניהם בתורות הספרותיות המורכבות של אמיליו, כי באלי תיעב את כל מה שלא ידע ואמיליו ספג את השפעת ידידו אפילו בדרך הילוכו, באופן דיבורו ובתנועות גופו. באלי, גבר במלוא מובן המילה, לא קיבל שום דבר מזולתו וכשברנטאני היה לצידו יכול היה להרגיש כאילו מתלווה אליו אחת מאותן נקבות רבות הסרות למרותו.
'אכן', אמר אחרי ששמע מאמיליו את כל פרטי ההרפתקה שלו, 'נראה שלא נשקפת לך סכנה. את טיב ההרפתקה הזאת כבר קבעו מראש המטרייה שנשמטה מידה ברגע המתאים ביותר, וההסכמה המיידית להיפגש איתך'.
'נכון', אישר אמיליו, אבל לא אמר שייחס לשני פרטים אלו חשיבות כה מעטה שכאשר באלי ציין אותם הפתיעו אותו כאילו היו עובדות חדשות. 'אתה חושב אם כן שסורניאני צודק?'. בלא ספק לא הביא בחשבון את אותן עובדות, כשבחן את אמינות הידיעות שמסר לו סורניאני.
'אתה תציג אותה לפני', אמר באלי בזהירות, 'ואז נשפוט'.
גם עם אחותו לא השכיל ברנטאני לנצור את לשונו. העלמה עמליה לא הצטיינה מעולם ביופייה: ארוכה היתה וצנומה ודהויה – באלי טען שנולדה אפורה – ובכל גופה לא נותר אלא פרט אחד ההולם את מראה הנערה: הידיים הלבנות, הדקות, המעוצבות להפליא, שהיא טיפלה בהן במלוא תשומת-הלב.
היתה זו הפעם הראשונה שדיבר אתה על אישה כלשהי. עמליה, שפניה מיד שינו את מראם, ישבה והקשיבה מופתעת לאותן מילים שלאמיליו נראו מהוגנות וצנועות, אך שנשמעו בפיו רוחשות תשוקה ואהבה. עוד בטרם הספיק לספר לה דבר וחצי דבר כבר מלמלה, מבוהלת, את אזהרתו של באלי: 'רק היזהר ואל תעשה שטויות'.
אולם אחרי-כן ביקשה ממנו שיספר לה הכול, ואמיליו חשב שיוכל להתוודות באוזניה על רגשות ההערצה והאושר שחש באותו ערב ראשון, ובה בעת לשתוק על כוונותיו ותקוותיו. הוא לא הרגיש שדווקא אותו חלק מהסיפור שגילה הוא המסוכן ביותר. היא הקשיבה לו בהגישהּ לו את הארוחה, שותקת ונכונה לשרתו ליד השולחן לבל יצטרך להפסיק את דבריו כדי לבקש ממנה דבר זה או אחר. אמת, בארשת-פנים דומה קראה גם את חמש-מאות הרומנים שהוצגו לראווה בארון הישן המותאם לשמש כוננית-ספרים, אולם הקסם שכישף אותה עכשיו היה שונה לחלוטין ולמרבה ההפתעה היא כבר ידעה זאת. הפעם לא הקשיבה באופן סביל בלבד, לא גורל האחרים הלהיט את רוחה; היה זה גורלה שלה שקם לתחייה ביתר-עוצמה. הנה האהבה נכנסה לביתה וחיה לצידה, חסרת-מנוח, פועלת את פעולתה בחריצות. בנשיפה אחת הפיגה את אווירת הקיפאון שבה חלפו ימיה בלי-משים; ועמליה התבוננה אל תוך נפשה פנימה והופתעה להיווכח שהיא, בעלת מזג כזה, לא השתוקקה גם קודם-לכן להתענג ולסבול.
האח והאחות צעדו יחדיו אל תוך אותה הרפתקה.
