המהמר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המהמר
מכר
מאות
עותקים
המהמר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נילי מירסקי
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

תקציר

בשנת 1865 יצא דוסטוייבסקי עם אהובתו אפולינריה סוסלובה למסע באירופה. המסע הזה עמד בסימנן של שתי תאוות שכמעט הפכו את הסופר הגדול לעבד נרצע: התשוקה האירוטית לאפולינריה, אשה קפריזית ואנוכית שהרבתה להתעלל בו להנאתה, ובולמוס ההימורים, שהשתלט עליו עד לעירפול החושים ממש. שתי התאוות הללו, שהתמזגו בו לידי מערבולת רגשות סבוכה וחולנית, הן הרקע לרומן "המהמר" - היצירה שדוסטוייבסקי שיקע בה חומר אוטוביוגרפי רב יותר מבכל מה שכתב מימיו. מפיו של הגיבור-המספר, אלכסיי איוואנוביץ`, הוא נותן כאן ביטוי חושפני להפליא, ואף מביך לעיתים, לתחושותיו היותר אינטימיות, החל בסחרחורת הקדחתנית של ההימורים - המשתקפת גם בסיגנון הכתיבה המחוספס, העצבני, המתנשף - וכלה בתענוג הפטישיסטי שמציף אותו למראה כפות רגליהן של נשים.

פרק ראשון

סוף־סוף חזרתי, אחרי שבועיים של היעדרות. החבורה היתה כבר שלושה ימים ברוּלֶטֶנבּוּרג. חשבתי שהם מי־יודע־כמה מצפים לי, אבל טעיתי. הגנרל נראה מסויג מאוד, הפטיר לעברי כמה מלים יהירות ושילח אותי אל אחותו. היה ברור שהם השיגו כסף איפשהו. נדמה היה לי אפילו שהגנרל קצת מתבייש להביט עלי. מריה פיליפּוֹבנה היתה טרודה למעלה ראש ודיברה איתי כלאחר־יד, אבל את הכסף לקחה, ספרה אותו והקשיבה לכל הדיווח שלי. לארוחת הצהריים חיכו למֶזֶנצוֹב, לצרפתי הקטן ועוד לאיזה אנגלי. כנהוג אצלם - רק מופיע קצת כסף, וכבר עורכים סעודה כיד המלך, נוסח מוסקבה. פּוֹלינה אלכסנדרובנה ראתה אותי ושאלה למה התמהמהתי כל־כך, והסתלקה בלי לחכות לתשובה. מובן שעשתה זאת בכוונה. אבל שנינו נצטרך עוד לברר בינינו כמה דברים. הרבה עניינים הצטברו בינתיים.
הקצו לי חדר קטן, בקומה הרביעית של המלון. יודעים פה שאני נמנה עם הפמליה של הגנרל. הכל מעיד שהם כבר הספיקו לעשות את הרושם הרצוי. הגנרל נחשב פה לשוע רוסי עשיר כקורח. עוד לפני הסעודה הספיק, בין שאר מיני מטלות, לשלוח אותי לפרוט שני שטרות של אלף פראנק. פרטתי אותם במשרד המלון. עכשיו יראו בנו מיליונרים, שבוע שלם, לפחות. רציתי לקחת את מישה ואת נַדיה לטיול, אבל מן המדרגות קראו לי אל הגנרל. הוא הואיל להתעניין לאן בדעתי לקחת אותם. האיש הזה ממש לא מסוגל להביט לי ישר בעיניים. בעצם היה רוצה בזה מאוד, אבל אני משיב לו כל פעם מבט חודר כל־כך, כלומר בלי שמץ כבוד, עד שהוא כמו בא במבוכה. בנאום נמלץ, מגבב משפט על משפט ולבסוף מתבלבל לגמרי, הורה לי לטייל עם הילדים אי־שם בפארק, הרחק ככל האפשר מן המועדון. לבסוף התכעס ממש והוסיף בקול בוטה:
״אחרת, מי יודע, אתה עוד תיקח אותם למועדון, אל הרולטה. תסלח לי,״ המשיך, ״אני הרי יודע שאתה עדיין פזיז כהוגן, אתה עוד עלול ללכת להמר. מכל מקום, אף־על־פי שאני לא המחנך שלך, וגם לא הייתי מקבל עלי תפקיד שכזה, בכל־זאת אני רשאי לבקש, לפחות, שלא תעשה לי בושות, סליחה על הביטוי...״
״אבל הרי אין לי אף פרוטה,״ עניתי בשלווה, ״בשביל להפסיד בהימורים צריך כסף.״
״תיכף ומיד תקבל,״ השיב הגנרל והסמיק קצת, חיטט במכתבה, עיין בפנקס ומצא שברשותו כמאה ועשרים רובל, כספי שלי.
״איך נתחשבן, אם כן,״ אמר, ״צריך לחשב בטאלֶרים. הנה, קח לך מאה טאלֶר, סכום עגול. השאר לא ילך לאיבוד, כמובן.״
לקחתי את הכסף בשתיקה.
״אל תיעלב מדברי, בבקשה. אתה כל־כך נוח להיעלב... אם הערתי לך, הרי, איך לומר, רק רציתי להזהיר אותך, ולכך, כמובן, יש לי בכל־זאת איזו זכות...״
כשחזרתי לפני הארוחה עם הילדים הביתה, פגשתי שיירה שלמה. החבורה עמדה לצאת לסיור בחורבות כלשהן. שתי כרכרות מהודרות, סוסים משובחים! Mademoiselle Blanche* בכרכרה אחת עם מריה פיליפובנה ופולינה. הצרפתי הקטן, האנגלי והגנרל - ברכיבה. עוברים ושבים נעמדו להסתכל. הרושם הרצוי הושג. אבל אין לו סיכוי, לגנרל שלנו. חישבתי ומצאתי שעם ארבעת־אלפי הפראנקים שהבאתי, בצירוף הכסף שהספיקו כנראה להשיג כאן, יש להם עכשיו שבעה או שמונת־אלפים פראנק. וזה מעט מדי בשביל mademoiselle Blanche.
[* העלמה בלאנש (צרפתית).]
Mademoiselle Blanche מתאכסנת גם היא במלון שלנו, יחד עם אמהּ. גם הצרפתי הקטן נמצא פה איפשהו. המשרתים קוראים לו monsieur le comte,* אמה של mademoiselle Blanche נקראת בפיהם madame la comtesse.** מי יודע, אולי הם באמת comte et comtesse.
[* האדון הרוזן (צרפתית).]
[** הגברת הרוזנת (צרפתית).]
מראש ידעתי ש־M. le comte לא יכיר אותי כשנשב לארוחת הצהריים. הגנרל, כמובן, אף לא היה מעלה בדעתו לערוך היכרות בינינו או לומר לו את שמי, לפחות. ואילו M. le comte עצמו ביקר ברוסיה, והוא יודע יפה כמה עלובה היא אותה ברייה הקרויה שם utchitel.* לאמיתו של דבר הוא מכיר אותי היטב. אבל עלי להודות שהופעתי לסעודה בלי שהוזמנתי כלל. נראה שהגנרל שכח לתת הוראות, שאם לא כן ודאי היה שולח אותי לאכול ליד ה־table d'hôte.** הופעתי על דעת עצמי, והגנרל הביט בי במורת־רוח. מריה פיליפובנה טובת הלב מיהרה להציע לי מקום, אך הפגישה עם מיסטר אַסטְליי חילצה אותי מן המבוכה, ועל כורחי נמצאתי שייך לחבורתם.
[* מורה (רוסית: הכוונה היא שהדוברים צרפתית אומרים את המילה הזאת במקורה).]
[** השולחן הכללי (צרפתית).]
את האנגלי המוזר הזה פגשתי לראשונה בפרוסיה, בקרון הרכבת, שם ישבנו זה מול זה כשעשיתי את דרכי לשוב אל החבורה. אחר־כך נתקלתי בו כשנכנסתי לצרפת, ולבסוף בשווייץ: פעמיים בתוך השבועיים האלה - והנה עכשיו פגשתי אותו פתאום כאן ברולטנבורג. מימי לא ראיתי אדם ביישן כמוהו: ביישן עד כדי טיפשות, וגם יודע זאת בעצמו, כמובן, שכן אין הוא טיפש כלל. הוא חביב עד מאוד, בעצם, וחרישי. בפגישתנו הראשונה, בפרוסיה, אילצתי אותו להיכנס בשיחה עמי. הוא סיפר לי שהיה הקיץ בנוֹרְד־כֵּף, ושמאוד מתחשק לו לבקר ביריד של ניז׳ני־נוֹבְגוֹרוֹד. אין לי מושג איך התוודע אל הגנרל. נדמה לי שהוא מאוהב עד למעלה מאוזניו בפולינה. ברגע שנכנסה האדימו פניו כפאתי רקיע לעת שקיעה. הוא שמח מאוד שישבתי אל השולחן לידו, ונדמה לי שאני כבר מוחזק בעיניו ידיד־נפש ממש.
אל הסעודה הסב הצרפתי הקטן כמלך בגדוד. הוא מעמיד פנים חשובות ונוהג זלזול בכולם. ואילו במוסקבה, אני זוכר, היה מפריח הבלים כבועות סבון. עכשיו דיבר בלי הרף על ענייני כספים ועל הפוליטיקה הרוסית. מפעם לפעם העז הגנרל לחלוק עליו, אבל בצניעות, רק במידה שנדרשה לו כדי שלא ליפול כליל ממרומי חשיבותו שלו.
אני הייתי שרוי בהלך־נפש מוזר. מובן שעוד לפני שהגענו לחצי הארוחה כבר הספקתי לשאול את עצמי את השאלה הרגילה, החוזרת ונשנית: למה אני ממשיך להיגרר ככה אחרי הגנרל, למה לא הסתלקתי כבר מזמן מכל החבורה הזאת? מפעם לפעם העפתי מבט על פולינה אלכסנדרובנה. היא לא השגיחה בי כלל. בסופו של דבר התרגזתי והחלטתי להתחצף.
ההתחלה היתה כשלפתע פתאום, בלי שום סיבה שבעולם, נדחפתי בקול גדול ובלא שהתבקשתי כלל, לשיחה לא לי. בעיקר התחשק לי להתקוטט עם הצרפתי. פניתי אל הגנרל, ופתאום, תוך שיסוע דבריו, כמדומה, הערתי בקול רם וצלול, שהקיץ הזה כמעט שנבצר מן הרוסים לסעוד ליד ה־table d'hôte בבתי־המלון. הגנרל זקף בי מבט תמה.
״אם יש לך כבוד עצמי,״ המשכתי לדהור, ״אין ספק שתמצא את עצמך מופקר לחרפות וגידופים, ותצטרך לשאת השפלות איומות. בפריס ועל גדות הריין, ואפילו בשווייץ, אתה מוצא ליד ה־table d'hôtel כל־כך הרבה פולנים, ומיני צרפתוּשים שמחרים־מחזיקים אחריהם, עד שלאיש רוסי אין שום סיכוי להוציא מלה מהפה.״
את כל זה אמרתי בצרפתית. הגנרל הביט בי בפליאה, תוהה אם עליו לכעוס או רק להביע תמיהה על שפרצתי ככה כל גדר.
״כלומר, אדם פלוני, במקום פלוני, כבר לימד אותך לקח,״ אמר הצרפתי הקטן ביהירות ובבוז.
״בפריס רבתי קודם עם פולני אחד, ואחר־כך עם איזה קצין צרפתי שתמך בו. אבל כעבור זמן־מה עבר חלק מהצרפתים לצידי, אחרי שסיפרתי להם איך ביקשתי לירוק לתוך הקפה של ההגמון.״
״לירוק?״ שאל הגנרל בקול מלא חשיבות ופליאה ואפילו הביט על סביבותיו. הצרפתי סקר אותי מתוך אי־אמון.
״בדיוק כך,״ עניתי. ״מאחר שיומיים תמימים הייתי בטוח שבשביל אותו עניין שלנו אצטרך, אולי, לקפוץ לרומא, הלכתי ללשכת שגריר האפיפיור בפריס, לקבל ויזה. שם קיבל את פני איזה כומר כבן חמישים, כולו צפוד ופרצופו נודף כפור. הוא הקשיב לי באדיבות, אך ביובש מופלג, וביקש ממני לחכות. ואני, אף־על־פי שמיהרתי, ישבתי לחכות, כמובן. הוצאתי את ה־Opinion nationale* והתחלתי לקרוא איזו השמצה נוראה על רוסיה. פתאום שמעתי איך נכנס מישהו אל ההגמון דרך החדר הסמוך; ראיתי את הכומר שלי נפרד בקידה. פניתי אליו וחזרתי על בקשתי הקודמת, והוא, בקול יבשושי אף יותר, חזר וביקש ממני לחכות. כעבור זמן־מה נכנס לשם עוד מישהו לרגל איזה עניין - איזה אזרח אוסטרי. ברגע ששמעו מה בפיו, מיד ליוו אותו למעלה. כאן התרגזתי כהוגן. קמתי וניגשתי אל הכומר ואמרתי לו בתקיפות, שמאחר שההגמון מקבל אנשים, הוא יכול לקבל גם את פני. הכומר נרתע פתאום לאחוריו בתימהון עצום. נשגב מבינתו ממש איך מעז איזה רוסי עלוב להשוות את עצמו אל אורחיו של ההגמון. בנימה שאין מחוצפת ממנה, כקופץ על ההזדמנות שבאה לידו לעלוב בי, מדד אותי מכף רגל ועד ראש וצעק: ׳אתה באמת חושב שההגמון יוותר בשבילך על הקפה שלו?׳ או אז צעקתי גם אני, בקול רם עוד יותר משלו: ׳דע לך שאני יורק על הקפה של ההגמון שלך! אם לא תסדר לי תיכף ומיד את הוויזה, אכנס אליו בעצמי.׳
[* ״ההשקפה הלאומית״ (צרפתית).]
״׳מה! בזמן שיושב אצלו החשמן!׳ צרח הכומר, נפנה מעלי בחלחלה, הסתער אל הדלת ופרשׂ את ידיו לצדדים כמין צלב, לאות שמוטב לו למות ולא לתת לי לעבור.
״מיד אמרתי לו שאני כופר ובַּרבָּר, ׳que je suis hérétique et barbare׳, ושכל הארכיבישופים שלו, וכל החשמנים וההגמונים וכו׳ וכו׳ - כולם היינו־הך בעיני. בקיצור, נתתי לו להבין שלא ארפה ממנו. הכומר הסתכל בי בזעם אינסופי, אחר־כך חטף מידי את הדרכון ועלה למעלה. כעבור דקה כבר היתה הוויזה מוטבעת בדרכוני. הנה, אתם רוצים לראות?״ - הוצאתי את הדרכון והראיתי את הוויזה הרומית.
״אבל אתה, בכל־זאת,״ פתח הגנרל...
״אמרת שאתה ברבר וכופר, וזה מה שהציל אותך,״ העיר הצרפתי הקטן בגיחוך. ״Cela n'etait pas si bête.״*
[* זה לא היה כל־כך טיפשי (צרפתית).]
״אלא מה, שאקח דוגמה מהרוסים שלנו? הנה הם יושבים להם כאן - לא מעזים לפצות פה, ואולי אפילו מוכנים, מי יודע, להתכחש לכך שהם רוסים. בפריס, על־כל־פנים, במלון שלי, התחילו לנהוג בי יתר אדיבות אחרי שסיפרתי לכולם איך התקוטטתי עם הכומר. הפּאן הפולני השמן, שהיה הכי עוין כלפַי ליד ה־table d'hôte, ממש נחבא פתאום אל הכלים. הצרפתים הבליגו אפילו כשסיפרתי שלפני שנתיים פגשתי איש אחד, שב־1812 ירה בו איזה חייל צרפתי רק כדי לרוקן את הרובה שלו. האיש הזה היה אז ילד בן עשר, ומשפחתו לא הספיקה לצאת ממוסקבה.״
״לא יכול להיות,״ התרתח הצרפתוּש שלנו, ״חייל צרפתי לא יירה בילד!״
״אבל זה היה ועוד איך,״ השבתי, ״סיפר לי את זה קפיטן מכובד בדימוס, וגם ראיתי במו עיני את הצלקת שהותיר הכדור בלחיו.״
הצרפתי התחיל לדבר מהר והרבה. הגנרל ניסה לעמוד לצידו, אבל אני המלצתי לו שיקרא לפחות קטעים מתוך ה״רשימות״ של הגנרל פֶּרוֹבסקי, למשל, שנפל ב־1812 בשבי הצרפתים. לבסוף פתחה מריה פיליפובנה באיזה עניין אחר, כדי להפסיק את שיחתנו. הגנרל רגז עלי מאוד, כי הצרפתי ואני כבר פרצנו כמעט בצעקות. אבל למיסטר אַסטְליי, כמדומה, עשה הוויכוח ביני ובין הצרפתי נחת־רוח דווקא. כשקמנו מן השולחן הציע לי לשתות איתו כוסית. בערב, כצפוי, הצלחתי לדבר כרבע שעה עם פולינה אלכסנדרובנה. שוחחנו תוך כדי טיול. כולם הלכו לפארק, לעבר המועדון. פולינה ישבה על ספסל מול המזרקה, ושלחה את נַדייֶנקה לשחק עם הילדים בסמוך לה. גם אני הנחתי למישה לגשת אל המזרקה, וכך נשארנו סוף־סוף לבדנו.
פתחנו כמובן בענייני עסקים. פולינה ממש כעסה כשמסרתי לה רק שבע־מאות גוּלדֶנים. בטוחה היתה שאביא לה מפריס, תמורת מִשכון היהלומים שלה, אלפיים גוּלדן לפחות, ואפילו יותר.
״אני זקוקה לכסף ויהי־מה,״ אמרה, ״וחייבים להשיג אותו. אחרת אני פשוט אבודה.״
התחלתי חוקר ודורש מה התרחש בהיעדרי.
״שום דבר, חוץ משתי ידיעות שהגיעו מפטרבורג: ראשית, שמצבה של הסבתא הורע מאוד, ואחר־כך, כעבור יומיים, שהיא כבר מתה, כנראה. הידיעה הזאת הגיעה מטימוֹפֵיי פֶּטרוֹביץ׳,״ הוסיפה פולינה, ״והוא אדם שמדייק בדבריו. עכשיו אנחנו מחכים לידיעה האחרונה, הסופית.״
״אם כך, כולם שרויים פה בציפייה?״ שאלתי.
״כמובן. כולם והכל. כל חצי השנה האחרונה לא קיוו אלא לזה.״
״וגם את מקווה?״ שאלתי.
״אני הרי לא שארת־בשר בכלל, אני רק בתו החורגת של הגנרל. אבל אין לי ספק שהיא תזכיר אותי בצוואתה.״
״אני מניח שתקבלי הרבה מאוד כסף,״ אישרתי.
״כן, היא אהבה אותי. אבל למה אתה חושב ככה?״
״תגידי לי,״ השבתי לה שאלה על שאלה, ״המרקיז שלנו, נדמה לי, בקי גם הוא בכל סודות המשפחה?״
״ואתה, למה אתה מתעניין בזה?״ שאלה פולינה והביטה בי בחומרה וביובש.
״נו, באמת! אם אני לא טועה, הגנרל כבר הספיק ללוות ממנו כסף.״
״קלעת למטרה.״
״נו, וההוא, כלום היה נותן לו כסף אילולא ידע על סבתא׳לה? לא שמת לב, בזמן הארוחה הוא הזכיר את הסבתא פעמיים או שלוש, ובכל פעם קרא לה סבתא׳לה, la baboulinka. איזו קרבה, איזו אינטימיות!״
״כן, אתה צודק. וברגע שייוודע לו שגם לי יש חלק בירושה, מיד יתחיל לחזר אחרי. זה מה שרצית לדעת?״
״יתחיל לחזר? ואני חשבתי שהוא מחזר אחרייך כבר מזמן!״
״אתה יודע טוב מאוד שלא!״ אמרה פולינה בזעם. ״איפה פגשת את האנגלי הזה?״ הוסיפה אחרי שתיקה קצרה.
״ידעתי שתיכף תשאלי עליו.״
סיפרתי לה על פגישותי עם מיסטר אסטליי בדרך.
״הוא ביישן ונוח להתאהב, ומן הסתם כבר התאהב בך?״
״כן, הוא מאוהב בי,״ השיבה פולינה.
״והוא, כמובן, עשיר פי עשרה מן הצרפתי. יש לו בכלל משהו, לצרפתי הזה? אין בזה שום ספק?״
״אין שום ספק. יש לו איזה château.* רק אתמול דיבר איתי הגנרל על כך בוודאות גמורה. נו, די לך בזה?״
[* טירה (צרפתית).]
״אני במקומך הייתי מתחתן עם האנגלי דווקא.״
״למה?״ שאלה פולינה.
״הצרפתי נאה יותר, אבל גם מנוול יותר. ואילו האנגלי, חוץ מזה שהוא איש הגון, הוא גם עשיר פי עשרה,״ פסקתי.
״כן, אבל הצרפתי, לעומת זאת, הוא מרקיז, וגם פיקח יותר,״ השיבה פולינה בשלוות־נפש עילאית.
״ככה את חושבת?״ המשכתי בשלי.
״בהחלט.״
שאלותי ממש לא מצאו חן בעיני פולינה, וראיתי שמאוד מתחשק לה להרגיז אותי בנימת דבריה ובתשובותיה הבוטות. מיד אמרתי לה זאת.
״נו, אז מה, באמת משעשע אותי לראות אותך מתרתח. רק על זה שאני מרשה לך בכלל להשמיע שאלות כאלה והשערות כאלה, רק על זה אתה צריך לשלם.״
״אני באמת רואה את עצמי רשאי לשאול אותך כל מיני שאלות,״ עניתי בשלווה, ״דווקא משום שאני מוכן לשלם בשביל זה, והחיים שלי לא נחשבים בעיני כרגע.״
פולינה פרצה בצחוק.
״בפעם האחרונה, על הר שְׁלאנְגֶנבֶּרג, אמרת לי שאתה מוכן, אם רק אגיד מלה, לקפוץ לתהום וראשך למטה - והגובה שם, אם אני לא טועה, מגיע לאיזה אלף רגל. כן, יום יבוא ואני עוד אגיד את המלה הזאת, רק כדי לראות אותך משלם את המחיר - ושלא יהיה לך שום ספק, יהיה לי אומץ לזה. אני שונאת אותך דווקא מפני שהרשיתי לך כל־כך הרבה, ואני שונאת אותך עוד יותר מפני שאני זקוקה לך כל־כך. אבל כל עוד אתה נחוץ לי, אני חייבת לשמור עליך.״
היא עמדה לקום. קולה היה מלא רוגז. בזמן האחרון סיימה כל שיחה איתי בזעם וברוגזה, כן, בזעם של ממש.
״הרשי לי לשאול אותך, מה טיבה של mademoiselle Blanche,״ שאלתי. לא רציתי לתת לה להסתלק בלי הסבר.
״אתה בעצמך יודע מה טיבה של mademoiselle Blanche. לא השתנה כלום מאז. Mademoiselle Blanche תהיה מן הסתם אשת גנרל - כמובן, אם יתברר שהשמועה על מותה של סבתא נכונה, שהרי גם mademoiselle Blanche, גם אמא שלה, וגם אותו cousin* שני־בשלישי, המרקיז - כולם יודעים טוב מאוד שאנחנו מרוששים.״
[* דודן (צרפתית).]
״והגנרל ממש מאוהב?״
״לא זה העיקר כרגע. תקשיב לי יפה: קח את שבע־מאות הפְלוֹרינים האלה ולך להמר. תרוויח בשבילי ברולטה, כמה שאתה רק יכול. הכסף נחוץ לי עכשיו בכל מחיר ממש.״
ומיד קראה לנַדייֶנקה והלכה אל המועדון, שם הצטרפה אל כל החבורה. ואילו אני פניתי שמאלה, אל המשעול הראשון שהזדמן לי, מהורהר ותוהה. הפקודה הזאת, ללכת להמר, היתה לי ממש כחבטה על הראש. עניין מוזר: היה לי במה להרהר, ובכל־זאת שקעתי כולי בבירור רגשותי כלפי פולינה. אכן, באותם שבועיים של היעדרות היה לי קל יותר מאשר עכשיו, ביום שובי, אף־על־פי שבדרך התגעגעתי כמו משוגע, התרוצצתי כמורעל, ואפילו בזמן שישנתי ראיתי אותה לרגעים מול עיני. פעם אחת (זה היה בשווייץ), נרדמתי בקרון הרכבת, ונדמה לי שהתחלתי לדבר בקול עם פולינה, לקול צחוקם של שאר הנוסעים. והנה עכשיו, שוב שאלתי את עצמי אם אני אוהב אותה, ושוב לא ידעתי מה לענות, כלומר, ליתר דיוק, חזרתי ועניתי לעצמי, בפעם המאה, שאני שונא אותה. כן, היא עוררה בי שנאה. היו רגעים (בעצם, בסוף כל שיחה בינינו), שהייתי נותן את מחצית חיי בשביל לחנוק אותה! אני נשבע, אילו אפשר היה לתקוע, לאט־לאט, סכין חדה בחזהּ, נדמה לי שהייתי קופץ על ההזדמנות בתענוג ממש. ועם זאת, אני נשבע בכל הקדוש, אילו באמת אמרה לי שם, באתר־המפגש האופנתי שעל הר שְׁלאנְגֶנבֶּרג, ״קפוץ למטה״, הייתי קופץ תיכף ומיד, ואפילו בתענוג. ידעתי את זה. כך או כך, העניין הזה צריך להיפתר איכשהו. היא מבינה זאת יפה־יפה, ועצם המחשבה כי נהיר וברור לי כשמש שאין לי אף צל של סיכוי אצלה, שלעולם לא אוכל להגשים את הפנטזיות שלי - עצם המחשבה הזאת, אני יודע, מסבה לה תענוג עצום. שאם לא כן, כלום היתה היא, ברייה זהירה ופיקחית שכמותה, נוהגת בי קרבה שכזאת, גילוי־לב שכזה? נדמה לי שעד היום נהגה בי כמו אותה קשיסרית קדמונית, שעמדה והתפשטה לעיני העבד שלה, משום שכלל לא ראתה בו אדם. כן, גם אני, פעמים רבות לא ראתה בי אדם...
מכל מקום, היא הטילה עלי שליחות - להרוויח בהימורים, ויהי־מה. לא היה לי זמן להרהורים ותהיות: לשם מה ובאיזו מהירות עלי להרוויח, ואילו שיקולים חדשים נולדו בו בראש הזה, העסוק בחישובים בלי הרף? ומלבד זאת, בשבועיים האלה נוספו מן הסתם המון עובדות חדשות, שעדיין לא ידעתי עליהן כלום. הייתי חייב לעסוק בניחושים, לחדור לעומקם של דברים, במהירות גדולה ככל האפשר. אך לפי שעה לא היה לי זמן לכל זה: היה עלי ללכת אל אולם ההימורים.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

עוד על הספר

  • תרגום: נילי מירסקי
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים
המהמר פיודור דוסטויבסקי

סוף־סוף חזרתי, אחרי שבועיים של היעדרות. החבורה היתה כבר שלושה ימים ברוּלֶטֶנבּוּרג. חשבתי שהם מי־יודע־כמה מצפים לי, אבל טעיתי. הגנרל נראה מסויג מאוד, הפטיר לעברי כמה מלים יהירות ושילח אותי אל אחותו. היה ברור שהם השיגו כסף איפשהו. נדמה היה לי אפילו שהגנרל קצת מתבייש להביט עלי. מריה פיליפּוֹבנה היתה טרודה למעלה ראש ודיברה איתי כלאחר־יד, אבל את הכסף לקחה, ספרה אותו והקשיבה לכל הדיווח שלי. לארוחת הצהריים חיכו למֶזֶנצוֹב, לצרפתי הקטן ועוד לאיזה אנגלי. כנהוג אצלם - רק מופיע קצת כסף, וכבר עורכים סעודה כיד המלך, נוסח מוסקבה. פּוֹלינה אלכסנדרובנה ראתה אותי ושאלה למה התמהמהתי כל־כך, והסתלקה בלי לחכות לתשובה. מובן שעשתה זאת בכוונה. אבל שנינו נצטרך עוד לברר בינינו כמה דברים. הרבה עניינים הצטברו בינתיים.
הקצו לי חדר קטן, בקומה הרביעית של המלון. יודעים פה שאני נמנה עם הפמליה של הגנרל. הכל מעיד שהם כבר הספיקו לעשות את הרושם הרצוי. הגנרל נחשב פה לשוע רוסי עשיר כקורח. עוד לפני הסעודה הספיק, בין שאר מיני מטלות, לשלוח אותי לפרוט שני שטרות של אלף פראנק. פרטתי אותם במשרד המלון. עכשיו יראו בנו מיליונרים, שבוע שלם, לפחות. רציתי לקחת את מישה ואת נַדיה לטיול, אבל מן המדרגות קראו לי אל הגנרל. הוא הואיל להתעניין לאן בדעתי לקחת אותם. האיש הזה ממש לא מסוגל להביט לי ישר בעיניים. בעצם היה רוצה בזה מאוד, אבל אני משיב לו כל פעם מבט חודר כל־כך, כלומר בלי שמץ כבוד, עד שהוא כמו בא במבוכה. בנאום נמלץ, מגבב משפט על משפט ולבסוף מתבלבל לגמרי, הורה לי לטייל עם הילדים אי־שם בפארק, הרחק ככל האפשר מן המועדון. לבסוף התכעס ממש והוסיף בקול בוטה:
״אחרת, מי יודע, אתה עוד תיקח אותם למועדון, אל הרולטה. תסלח לי,״ המשיך, ״אני הרי יודע שאתה עדיין פזיז כהוגן, אתה עוד עלול ללכת להמר. מכל מקום, אף־על־פי שאני לא המחנך שלך, וגם לא הייתי מקבל עלי תפקיד שכזה, בכל־זאת אני רשאי לבקש, לפחות, שלא תעשה לי בושות, סליחה על הביטוי...״
״אבל הרי אין לי אף פרוטה,״ עניתי בשלווה, ״בשביל להפסיד בהימורים צריך כסף.״
״תיכף ומיד תקבל,״ השיב הגנרל והסמיק קצת, חיטט במכתבה, עיין בפנקס ומצא שברשותו כמאה ועשרים רובל, כספי שלי.
״איך נתחשבן, אם כן,״ אמר, ״צריך לחשב בטאלֶרים. הנה, קח לך מאה טאלֶר, סכום עגול. השאר לא ילך לאיבוד, כמובן.״
לקחתי את הכסף בשתיקה.
״אל תיעלב מדברי, בבקשה. אתה כל־כך נוח להיעלב... אם הערתי לך, הרי, איך לומר, רק רציתי להזהיר אותך, ולכך, כמובן, יש לי בכל־זאת איזו זכות...״
כשחזרתי לפני הארוחה עם הילדים הביתה, פגשתי שיירה שלמה. החבורה עמדה לצאת לסיור בחורבות כלשהן. שתי כרכרות מהודרות, סוסים משובחים! Mademoiselle Blanche* בכרכרה אחת עם מריה פיליפובנה ופולינה. הצרפתי הקטן, האנגלי והגנרל - ברכיבה. עוברים ושבים נעמדו להסתכל. הרושם הרצוי הושג. אבל אין לו סיכוי, לגנרל שלנו. חישבתי ומצאתי שעם ארבעת־אלפי הפראנקים שהבאתי, בצירוף הכסף שהספיקו כנראה להשיג כאן, יש להם עכשיו שבעה או שמונת־אלפים פראנק. וזה מעט מדי בשביל mademoiselle Blanche.
[* העלמה בלאנש (צרפתית).]
Mademoiselle Blanche מתאכסנת גם היא במלון שלנו, יחד עם אמהּ. גם הצרפתי הקטן נמצא פה איפשהו. המשרתים קוראים לו monsieur le comte,* אמה של mademoiselle Blanche נקראת בפיהם madame la comtesse.** מי יודע, אולי הם באמת comte et comtesse.
[* האדון הרוזן (צרפתית).]
[** הגברת הרוזנת (צרפתית).]
מראש ידעתי ש־M. le comte לא יכיר אותי כשנשב לארוחת הצהריים. הגנרל, כמובן, אף לא היה מעלה בדעתו לערוך היכרות בינינו או לומר לו את שמי, לפחות. ואילו M. le comte עצמו ביקר ברוסיה, והוא יודע יפה כמה עלובה היא אותה ברייה הקרויה שם utchitel.* לאמיתו של דבר הוא מכיר אותי היטב. אבל עלי להודות שהופעתי לסעודה בלי שהוזמנתי כלל. נראה שהגנרל שכח לתת הוראות, שאם לא כן ודאי היה שולח אותי לאכול ליד ה־table d'hôte.** הופעתי על דעת עצמי, והגנרל הביט בי במורת־רוח. מריה פיליפובנה טובת הלב מיהרה להציע לי מקום, אך הפגישה עם מיסטר אַסטְליי חילצה אותי מן המבוכה, ועל כורחי נמצאתי שייך לחבורתם.
[* מורה (רוסית: הכוונה היא שהדוברים צרפתית אומרים את המילה הזאת במקורה).]
[** השולחן הכללי (צרפתית).]
את האנגלי המוזר הזה פגשתי לראשונה בפרוסיה, בקרון הרכבת, שם ישבנו זה מול זה כשעשיתי את דרכי לשוב אל החבורה. אחר־כך נתקלתי בו כשנכנסתי לצרפת, ולבסוף בשווייץ: פעמיים בתוך השבועיים האלה - והנה עכשיו פגשתי אותו פתאום כאן ברולטנבורג. מימי לא ראיתי אדם ביישן כמוהו: ביישן עד כדי טיפשות, וגם יודע זאת בעצמו, כמובן, שכן אין הוא טיפש כלל. הוא חביב עד מאוד, בעצם, וחרישי. בפגישתנו הראשונה, בפרוסיה, אילצתי אותו להיכנס בשיחה עמי. הוא סיפר לי שהיה הקיץ בנוֹרְד־כֵּף, ושמאוד מתחשק לו לבקר ביריד של ניז׳ני־נוֹבְגוֹרוֹד. אין לי מושג איך התוודע אל הגנרל. נדמה לי שהוא מאוהב עד למעלה מאוזניו בפולינה. ברגע שנכנסה האדימו פניו כפאתי רקיע לעת שקיעה. הוא שמח מאוד שישבתי אל השולחן לידו, ונדמה לי שאני כבר מוחזק בעיניו ידיד־נפש ממש.
אל הסעודה הסב הצרפתי הקטן כמלך בגדוד. הוא מעמיד פנים חשובות ונוהג זלזול בכולם. ואילו במוסקבה, אני זוכר, היה מפריח הבלים כבועות סבון. עכשיו דיבר בלי הרף על ענייני כספים ועל הפוליטיקה הרוסית. מפעם לפעם העז הגנרל לחלוק עליו, אבל בצניעות, רק במידה שנדרשה לו כדי שלא ליפול כליל ממרומי חשיבותו שלו.
אני הייתי שרוי בהלך־נפש מוזר. מובן שעוד לפני שהגענו לחצי הארוחה כבר הספקתי לשאול את עצמי את השאלה הרגילה, החוזרת ונשנית: למה אני ממשיך להיגרר ככה אחרי הגנרל, למה לא הסתלקתי כבר מזמן מכל החבורה הזאת? מפעם לפעם העפתי מבט על פולינה אלכסנדרובנה. היא לא השגיחה בי כלל. בסופו של דבר התרגזתי והחלטתי להתחצף.
ההתחלה היתה כשלפתע פתאום, בלי שום סיבה שבעולם, נדחפתי בקול גדול ובלא שהתבקשתי כלל, לשיחה לא לי. בעיקר התחשק לי להתקוטט עם הצרפתי. פניתי אל הגנרל, ופתאום, תוך שיסוע דבריו, כמדומה, הערתי בקול רם וצלול, שהקיץ הזה כמעט שנבצר מן הרוסים לסעוד ליד ה־table d'hôte בבתי־המלון. הגנרל זקף בי מבט תמה.
״אם יש לך כבוד עצמי,״ המשכתי לדהור, ״אין ספק שתמצא את עצמך מופקר לחרפות וגידופים, ותצטרך לשאת השפלות איומות. בפריס ועל גדות הריין, ואפילו בשווייץ, אתה מוצא ליד ה־table d'hôtel כל־כך הרבה פולנים, ומיני צרפתוּשים שמחרים־מחזיקים אחריהם, עד שלאיש רוסי אין שום סיכוי להוציא מלה מהפה.״
את כל זה אמרתי בצרפתית. הגנרל הביט בי בפליאה, תוהה אם עליו לכעוס או רק להביע תמיהה על שפרצתי ככה כל גדר.
״כלומר, אדם פלוני, במקום פלוני, כבר לימד אותך לקח,״ אמר הצרפתי הקטן ביהירות ובבוז.
״בפריס רבתי קודם עם פולני אחד, ואחר־כך עם איזה קצין צרפתי שתמך בו. אבל כעבור זמן־מה עבר חלק מהצרפתים לצידי, אחרי שסיפרתי להם איך ביקשתי לירוק לתוך הקפה של ההגמון.״
״לירוק?״ שאל הגנרל בקול מלא חשיבות ופליאה ואפילו הביט על סביבותיו. הצרפתי סקר אותי מתוך אי־אמון.
״בדיוק כך,״ עניתי. ״מאחר שיומיים תמימים הייתי בטוח שבשביל אותו עניין שלנו אצטרך, אולי, לקפוץ לרומא, הלכתי ללשכת שגריר האפיפיור בפריס, לקבל ויזה. שם קיבל את פני איזה כומר כבן חמישים, כולו צפוד ופרצופו נודף כפור. הוא הקשיב לי באדיבות, אך ביובש מופלג, וביקש ממני לחכות. ואני, אף־על־פי שמיהרתי, ישבתי לחכות, כמובן. הוצאתי את ה־Opinion nationale* והתחלתי לקרוא איזו השמצה נוראה על רוסיה. פתאום שמעתי איך נכנס מישהו אל ההגמון דרך החדר הסמוך; ראיתי את הכומר שלי נפרד בקידה. פניתי אליו וחזרתי על בקשתי הקודמת, והוא, בקול יבשושי אף יותר, חזר וביקש ממני לחכות. כעבור זמן־מה נכנס לשם עוד מישהו לרגל איזה עניין - איזה אזרח אוסטרי. ברגע ששמעו מה בפיו, מיד ליוו אותו למעלה. כאן התרגזתי כהוגן. קמתי וניגשתי אל הכומר ואמרתי לו בתקיפות, שמאחר שההגמון מקבל אנשים, הוא יכול לקבל גם את פני. הכומר נרתע פתאום לאחוריו בתימהון עצום. נשגב מבינתו ממש איך מעז איזה רוסי עלוב להשוות את עצמו אל אורחיו של ההגמון. בנימה שאין מחוצפת ממנה, כקופץ על ההזדמנות שבאה לידו לעלוב בי, מדד אותי מכף רגל ועד ראש וצעק: ׳אתה באמת חושב שההגמון יוותר בשבילך על הקפה שלו?׳ או אז צעקתי גם אני, בקול רם עוד יותר משלו: ׳דע לך שאני יורק על הקפה של ההגמון שלך! אם לא תסדר לי תיכף ומיד את הוויזה, אכנס אליו בעצמי.׳
[* ״ההשקפה הלאומית״ (צרפתית).]
״׳מה! בזמן שיושב אצלו החשמן!׳ צרח הכומר, נפנה מעלי בחלחלה, הסתער אל הדלת ופרשׂ את ידיו לצדדים כמין צלב, לאות שמוטב לו למות ולא לתת לי לעבור.
״מיד אמרתי לו שאני כופר ובַּרבָּר, ׳que je suis hérétique et barbare׳, ושכל הארכיבישופים שלו, וכל החשמנים וההגמונים וכו׳ וכו׳ - כולם היינו־הך בעיני. בקיצור, נתתי לו להבין שלא ארפה ממנו. הכומר הסתכל בי בזעם אינסופי, אחר־כך חטף מידי את הדרכון ועלה למעלה. כעבור דקה כבר היתה הוויזה מוטבעת בדרכוני. הנה, אתם רוצים לראות?״ - הוצאתי את הדרכון והראיתי את הוויזה הרומית.
״אבל אתה, בכל־זאת,״ פתח הגנרל...
״אמרת שאתה ברבר וכופר, וזה מה שהציל אותך,״ העיר הצרפתי הקטן בגיחוך. ״Cela n'etait pas si bête.״*
[* זה לא היה כל־כך טיפשי (צרפתית).]
״אלא מה, שאקח דוגמה מהרוסים שלנו? הנה הם יושבים להם כאן - לא מעזים לפצות פה, ואולי אפילו מוכנים, מי יודע, להתכחש לכך שהם רוסים. בפריס, על־כל־פנים, במלון שלי, התחילו לנהוג בי יתר אדיבות אחרי שסיפרתי לכולם איך התקוטטתי עם הכומר. הפּאן הפולני השמן, שהיה הכי עוין כלפַי ליד ה־table d'hôte, ממש נחבא פתאום אל הכלים. הצרפתים הבליגו אפילו כשסיפרתי שלפני שנתיים פגשתי איש אחד, שב־1812 ירה בו איזה חייל צרפתי רק כדי לרוקן את הרובה שלו. האיש הזה היה אז ילד בן עשר, ומשפחתו לא הספיקה לצאת ממוסקבה.״
״לא יכול להיות,״ התרתח הצרפתוּש שלנו, ״חייל צרפתי לא יירה בילד!״
״אבל זה היה ועוד איך,״ השבתי, ״סיפר לי את זה קפיטן מכובד בדימוס, וגם ראיתי במו עיני את הצלקת שהותיר הכדור בלחיו.״
הצרפתי התחיל לדבר מהר והרבה. הגנרל ניסה לעמוד לצידו, אבל אני המלצתי לו שיקרא לפחות קטעים מתוך ה״רשימות״ של הגנרל פֶּרוֹבסקי, למשל, שנפל ב־1812 בשבי הצרפתים. לבסוף פתחה מריה פיליפובנה באיזה עניין אחר, כדי להפסיק את שיחתנו. הגנרל רגז עלי מאוד, כי הצרפתי ואני כבר פרצנו כמעט בצעקות. אבל למיסטר אַסטְליי, כמדומה, עשה הוויכוח ביני ובין הצרפתי נחת־רוח דווקא. כשקמנו מן השולחן הציע לי לשתות איתו כוסית. בערב, כצפוי, הצלחתי לדבר כרבע שעה עם פולינה אלכסנדרובנה. שוחחנו תוך כדי טיול. כולם הלכו לפארק, לעבר המועדון. פולינה ישבה על ספסל מול המזרקה, ושלחה את נַדייֶנקה לשחק עם הילדים בסמוך לה. גם אני הנחתי למישה לגשת אל המזרקה, וכך נשארנו סוף־סוף לבדנו.
פתחנו כמובן בענייני עסקים. פולינה ממש כעסה כשמסרתי לה רק שבע־מאות גוּלדֶנים. בטוחה היתה שאביא לה מפריס, תמורת מִשכון היהלומים שלה, אלפיים גוּלדן לפחות, ואפילו יותר.
״אני זקוקה לכסף ויהי־מה,״ אמרה, ״וחייבים להשיג אותו. אחרת אני פשוט אבודה.״
התחלתי חוקר ודורש מה התרחש בהיעדרי.
״שום דבר, חוץ משתי ידיעות שהגיעו מפטרבורג: ראשית, שמצבה של הסבתא הורע מאוד, ואחר־כך, כעבור יומיים, שהיא כבר מתה, כנראה. הידיעה הזאת הגיעה מטימוֹפֵיי פֶּטרוֹביץ׳,״ הוסיפה פולינה, ״והוא אדם שמדייק בדבריו. עכשיו אנחנו מחכים לידיעה האחרונה, הסופית.״
״אם כך, כולם שרויים פה בציפייה?״ שאלתי.
״כמובן. כולם והכל. כל חצי השנה האחרונה לא קיוו אלא לזה.״
״וגם את מקווה?״ שאלתי.
״אני הרי לא שארת־בשר בכלל, אני רק בתו החורגת של הגנרל. אבל אין לי ספק שהיא תזכיר אותי בצוואתה.״
״אני מניח שתקבלי הרבה מאוד כסף,״ אישרתי.
״כן, היא אהבה אותי. אבל למה אתה חושב ככה?״
״תגידי לי,״ השבתי לה שאלה על שאלה, ״המרקיז שלנו, נדמה לי, בקי גם הוא בכל סודות המשפחה?״
״ואתה, למה אתה מתעניין בזה?״ שאלה פולינה והביטה בי בחומרה וביובש.
״נו, באמת! אם אני לא טועה, הגנרל כבר הספיק ללוות ממנו כסף.״
״קלעת למטרה.״
״נו, וההוא, כלום היה נותן לו כסף אילולא ידע על סבתא׳לה? לא שמת לב, בזמן הארוחה הוא הזכיר את הסבתא פעמיים או שלוש, ובכל פעם קרא לה סבתא׳לה, la baboulinka. איזו קרבה, איזו אינטימיות!״
״כן, אתה צודק. וברגע שייוודע לו שגם לי יש חלק בירושה, מיד יתחיל לחזר אחרי. זה מה שרצית לדעת?״
״יתחיל לחזר? ואני חשבתי שהוא מחזר אחרייך כבר מזמן!״
״אתה יודע טוב מאוד שלא!״ אמרה פולינה בזעם. ״איפה פגשת את האנגלי הזה?״ הוסיפה אחרי שתיקה קצרה.
״ידעתי שתיכף תשאלי עליו.״
סיפרתי לה על פגישותי עם מיסטר אסטליי בדרך.
״הוא ביישן ונוח להתאהב, ומן הסתם כבר התאהב בך?״
״כן, הוא מאוהב בי,״ השיבה פולינה.
״והוא, כמובן, עשיר פי עשרה מן הצרפתי. יש לו בכלל משהו, לצרפתי הזה? אין בזה שום ספק?״
״אין שום ספק. יש לו איזה château.* רק אתמול דיבר איתי הגנרל על כך בוודאות גמורה. נו, די לך בזה?״
[* טירה (צרפתית).]
״אני במקומך הייתי מתחתן עם האנגלי דווקא.״
״למה?״ שאלה פולינה.
״הצרפתי נאה יותר, אבל גם מנוול יותר. ואילו האנגלי, חוץ מזה שהוא איש הגון, הוא גם עשיר פי עשרה,״ פסקתי.
״כן, אבל הצרפתי, לעומת זאת, הוא מרקיז, וגם פיקח יותר,״ השיבה פולינה בשלוות־נפש עילאית.
״ככה את חושבת?״ המשכתי בשלי.
״בהחלט.״
שאלותי ממש לא מצאו חן בעיני פולינה, וראיתי שמאוד מתחשק לה להרגיז אותי בנימת דבריה ובתשובותיה הבוטות. מיד אמרתי לה זאת.
״נו, אז מה, באמת משעשע אותי לראות אותך מתרתח. רק על זה שאני מרשה לך בכלל להשמיע שאלות כאלה והשערות כאלה, רק על זה אתה צריך לשלם.״
״אני באמת רואה את עצמי רשאי לשאול אותך כל מיני שאלות,״ עניתי בשלווה, ״דווקא משום שאני מוכן לשלם בשביל זה, והחיים שלי לא נחשבים בעיני כרגע.״
פולינה פרצה בצחוק.
״בפעם האחרונה, על הר שְׁלאנְגֶנבֶּרג, אמרת לי שאתה מוכן, אם רק אגיד מלה, לקפוץ לתהום וראשך למטה - והגובה שם, אם אני לא טועה, מגיע לאיזה אלף רגל. כן, יום יבוא ואני עוד אגיד את המלה הזאת, רק כדי לראות אותך משלם את המחיר - ושלא יהיה לך שום ספק, יהיה לי אומץ לזה. אני שונאת אותך דווקא מפני שהרשיתי לך כל־כך הרבה, ואני שונאת אותך עוד יותר מפני שאני זקוקה לך כל־כך. אבל כל עוד אתה נחוץ לי, אני חייבת לשמור עליך.״
היא עמדה לקום. קולה היה מלא רוגז. בזמן האחרון סיימה כל שיחה איתי בזעם וברוגזה, כן, בזעם של ממש.
״הרשי לי לשאול אותך, מה טיבה של mademoiselle Blanche,״ שאלתי. לא רציתי לתת לה להסתלק בלי הסבר.
״אתה בעצמך יודע מה טיבה של mademoiselle Blanche. לא השתנה כלום מאז. Mademoiselle Blanche תהיה מן הסתם אשת גנרל - כמובן, אם יתברר שהשמועה על מותה של סבתא נכונה, שהרי גם mademoiselle Blanche, גם אמא שלה, וגם אותו cousin* שני־בשלישי, המרקיז - כולם יודעים טוב מאוד שאנחנו מרוששים.״
[* דודן (צרפתית).]
״והגנרל ממש מאוהב?״
״לא זה העיקר כרגע. תקשיב לי יפה: קח את שבע־מאות הפְלוֹרינים האלה ולך להמר. תרוויח בשבילי ברולטה, כמה שאתה רק יכול. הכסף נחוץ לי עכשיו בכל מחיר ממש.״
ומיד קראה לנַדייֶנקה והלכה אל המועדון, שם הצטרפה אל כל החבורה. ואילו אני פניתי שמאלה, אל המשעול הראשון שהזדמן לי, מהורהר ותוהה. הפקודה הזאת, ללכת להמר, היתה לי ממש כחבטה על הראש. עניין מוזר: היה לי במה להרהר, ובכל־זאת שקעתי כולי בבירור רגשותי כלפי פולינה. אכן, באותם שבועיים של היעדרות היה לי קל יותר מאשר עכשיו, ביום שובי, אף־על־פי שבדרך התגעגעתי כמו משוגע, התרוצצתי כמורעל, ואפילו בזמן שישנתי ראיתי אותה לרגעים מול עיני. פעם אחת (זה היה בשווייץ), נרדמתי בקרון הרכבת, ונדמה לי שהתחלתי לדבר בקול עם פולינה, לקול צחוקם של שאר הנוסעים. והנה עכשיו, שוב שאלתי את עצמי אם אני אוהב אותה, ושוב לא ידעתי מה לענות, כלומר, ליתר דיוק, חזרתי ועניתי לעצמי, בפעם המאה, שאני שונא אותה. כן, היא עוררה בי שנאה. היו רגעים (בעצם, בסוף כל שיחה בינינו), שהייתי נותן את מחצית חיי בשביל לחנוק אותה! אני נשבע, אילו אפשר היה לתקוע, לאט־לאט, סכין חדה בחזהּ, נדמה לי שהייתי קופץ על ההזדמנות בתענוג ממש. ועם זאת, אני נשבע בכל הקדוש, אילו באמת אמרה לי שם, באתר־המפגש האופנתי שעל הר שְׁלאנְגֶנבֶּרג, ״קפוץ למטה״, הייתי קופץ תיכף ומיד, ואפילו בתענוג. ידעתי את זה. כך או כך, העניין הזה צריך להיפתר איכשהו. היא מבינה זאת יפה־יפה, ועצם המחשבה כי נהיר וברור לי כשמש שאין לי אף צל של סיכוי אצלה, שלעולם לא אוכל להגשים את הפנטזיות שלי - עצם המחשבה הזאת, אני יודע, מסבה לה תענוג עצום. שאם לא כן, כלום היתה היא, ברייה זהירה ופיקחית שכמותה, נוהגת בי קרבה שכזאת, גילוי־לב שכזה? נדמה לי שעד היום נהגה בי כמו אותה קשיסרית קדמונית, שעמדה והתפשטה לעיני העבד שלה, משום שכלל לא ראתה בו אדם. כן, גם אני, פעמים רבות לא ראתה בי אדם...
מכל מקום, היא הטילה עלי שליחות - להרוויח בהימורים, ויהי־מה. לא היה לי זמן להרהורים ותהיות: לשם מה ובאיזו מהירות עלי להרוויח, ואילו שיקולים חדשים נולדו בו בראש הזה, העסוק בחישובים בלי הרף? ומלבד זאת, בשבועיים האלה נוספו מן הסתם המון עובדות חדשות, שעדיין לא ידעתי עליהן כלום. הייתי חייב לעסוק בניחושים, לחדור לעומקם של דברים, במהירות גדולה ככל האפשר. אך לפי שעה לא היה לי זמן לכל זה: היה עלי ללכת אל אולם ההימורים.