אני לא מצפה מכם להאמין בעולם שאני עומד לתאר, למרות שאם אתם קוראים את המילים האלה, אתם כבר כאן. אולי הייתם זמן־מה בעולם הזה אבל רק עכשיו גיליתם את האי. אולי, כפי שקרה גם לי, האי הוא הכּניסה הראשונה שלכם לעולם הזה. אם אתם לבד, מבולבלים ומפוחדים מאוד, אז אתם בדיוק בַּמקום שבו הייתי ביומי הראשון כאן. העולם הזה יכול להיראות כמו מבוך, ולפעמים כמו איזה בריון. אבל האמת היא שהוא מורה, וההתנסויות בו הן בסך הכול שיעורים במסווה.
לכן השארתי כאן את הספר הזה — כדי שהמסע שלי יעזור לכם במסע שלכם.
פרק 1:
לא להיכנע לְעולם
טובע!
התעוררתי מתחת למים, עמוק בתוך המים, עם המחשבה הראשונה הזאת. קר. חשוך. איפה פני המים? בעטתי לכל עֵבר בניסיון לעלות. התפתלתי והסתובבתי ואז ראיתי אור: עמום, חיוור ורחוק.
מיד שחיתי לעברו, ומהר מאוד ראיתי שהמים סביבי מתבהרים. אלה ודאי פני המים, זאת בטח השמש.
אבל ייתכן שהשמש... מרובעת? אני כנראה הוזה. אולי זה תעתוע של המים.
למי אכפת! כמה אוויר נשאר לי? פשוט תגיע לשם. תשׂחה!
הריאות שלי התנפחו, בועות קטנות חמקו מבין שפתַי והתחרו בי בשחייה לעבר האור הרחוק. בעטתי ונאחזתי במים כמו חיה לכודה. עכשיו ראיתי את האור, תקרה של אדוות מתקרבות עם כל תנועה נואשת. מתקרבות, אבל עדיין רחוקות מאוד. הגוף שלי כאב, הריאות שלי צרבו.
תשחה! תשחה!
קראק!
הגוף שלי התפתל כשטַלטלת כאב פתאומית נורתה בי מהבהונות אל העיניים. הפה שלי נפער בצעקה חנוקה. הושטתי ידיים אל האור, נאחזתי באוויר, נאחזתי בחיים.
פרצתי אל האוויר הקריר והנקי.
השתעלתי. נחנקתי. צפצפתי. צחקתי.
נָשמתי.
לרגע התענגתי על החוויה, עצמתי עיניים והנחתי לשמש לחמם את פנַי. אבל כשפקחתי אותן לא האמנתי למראה עיני. השמש מרובעת! מצמצתי חזק. גם העננים? במקום כדורי צמר גפן עגולים ואווריריים, ריחפו מעלי בעצלות עצמים דקים, מלבניים.
אתה עדיין מדמיין דברים, חשבתי. לא זכרתי דבר, בעצם — איך הגעתי לכאן ואפילו איפה זה ״כאן״.
״הצילו!״ צעקתי, וסרקתי את האופק בחיפוש אחר ספינה או מטוס או אפילו פיסת אדמה. ״בבקשה, מישהו! מישהו! הצילו!״ נעניתי בדממה. ראיתי רק מים ושמים.
הייתי לבד.
כמעט.
לא רחוק ממני משהו התיז מים — זרועות ארוכות וראש עבה, שחור ואפרפר.
קפצתי ובעטתי. זה נראה כמו דיונון, אבל מרובע כמו כל דבר אחר במקום המוזר הזה. הזרועות פנו אלי ונפתחו רחב. הסתכלתי היישר לתוך פה אדום פעור מלא שיניים לבנות, חדות כתער.
״תסתלק!״ צעקתי. בפה יבש, בלב הולם, התרחקתי מהיצור בשחייה מסורבלת. לא הייתי צריך להתאמץ. באותו רגע הזרועות נסגרו והדיונון שחה לצד השני.
צפתי שם, קפוא, משפריץ מים במשך כמה שניות, עד שהחיה נעלמה במעמקים. ואז פלטתי ״איכססססס״ ארוך, גרוני ומשחרר.
נשמתי שוב ושוב עמוק, הרבה פעמים. לבסוף הלב שלי נרגע והאיברים הפסיקו לקפֵּץ. ולראשונה מאז שהתעוררתי, המוח שלי נכנס לפעולה.
״בסדר,״ אמרתי בקול רם. ״אתה בעומק האגם או הים או מה שזה לא יהיה. לא באים להציל אותך, ואתה לא יכול לצוף במים לָנצח.״
עשיתי סיבוב איטי של 360 מעלות בתקווה לראות קו חוף שהחמצתי קודם. כלום. סרקתי עוד פעם אחת בייאוש את השמים. אין מטוסים, אפילו לא שובל לבן דק. באיזה מין שמים אין שובלים כאלה? בשמים עם שמש מרובעת ועננים מלבניים.
העננים.
שמתי לב שהם נעים בכיוון אחד, מתרחקים מהשמש הזורחת. כלומר מערבה.
״לא שיש לי רעיון יותר טוב,״ אמרתי, ואחרי אנחה נוספת התחלתי לשחות לאט לכיוון מערב.
לא ממש היה לי במה להיתלות, אבל חשבתי שהרוח תעזור לי קצת, או לפחות לא תאט אותי. ואם הייתי שוחה צפונה או דרומה, הרוח היתה עלולה לנשוב עלי בקֶשת והייתי מוצא את עצמי שוחה במעגלים. לא ידעתי אם זה באמת נכון. אני עדיין לא יודע. כלומר, באמת, רק התעוררתי — כנראה עם איזו פציעת ראש חמורה — בקרקעית הים, והשתדלתי מאוד־מאוד לא לחזור לשם.
פשוט תמשיך הלאה, אמרתי לעצמי. תתרכז במה שלפניך. התחלתי להרגיש שהשחייה שלי מוזרה; לא בגלל תנועת הידיים והרגליים, אלא בגלל תחושה של גלישה על פני המים, כאילו זרועותי ורגלי מצטרפות לגלישה.
פגיעת ראש, חשבתי, וניסיתי לא לשעֵר כמה חמורה הפגיעה.
בדבר אחד טוב הבחנתי — לא התעייפתי. שחייה אמורה להתיש, לא? השרירים שורפים ואז מרגישים צורך לעצור, לא? אדרנלין, חשבתי, וניסיתי לא לדמיין שמכַל דלק החירום הזה מתרוקן.
אבל הוא יתרוקן. במוקדם או במאוחר אאבד קצב, השרירים יתחילו לכאוב ואעבור משחייה להנעת מים, ואז מהנעת מים לציפה. אנסה לנוח, כמובן, ולגייס כוח, אבל כמה זמן אוכל להמשיך כך? כמה זמן לפני שקור המים יחדור אלי? כמה זמן לפני שבסופו של דבר אצלול לתוך החשכה בשיניים נוקשות ובגוף רועד?
״עוד לא!״ צעקתי. ״אני עדיין לא נכנע!״
הצעקה הרמה הספיקה כדי לנער אותי. ״תישאר ממוקד! תמשיך הלאה!״
והמשכתי. המשכתי לשחות בכל כוחי. ניסיתי גם להיות מודע מאוד לסביבתי בתקווה שאגלה ספינה או מסוק, או שזה לכל הפחות יסיח את דעתי מעסק הביש שאני נמצא בו כרגע!
שמתי לב שהמים שלווים, וזה עודד אותי. אם אין גלים — אין התנגדות, מה שאומֵר שאוכל לשחות רחוק יותר, נכון? הבחנתי גם שהמים מתוקים, בלי מלח, מה שאומר שאני באגם ולא בים, ואגמים קטנים מימים. טוב, אגם גדול מסוכן לא פחות מיָם, אבל בחייכם, יש לכם בעיה עם זה שאני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה?
שׂמתי גם לב שאני יכול לראות את הקרקעית. היא היתה עמוקה — שלא תבינו לא נכון, אפשר היה להטביע כאן בניין משרדים רציני ולא לראות את קצהו — אבל האגם לא היה ללא קרקעית כמו שהים אמור להיות. ראיתי גם שהקרקעית לא שטוחה. היו בה המון גבעות ועמקים קטנים.
ואז ראיתי לימיני שאחת הגבעות צומחת גבוה כל כך שראשה נעלם מעבר לאופק. האם היא עלתה מעל פני המים? פניתי לכיוון צפון־מערב, נראה לי, ושחיתי בקו ישר אל הגבעה.
מהר מאוד הפכה הגבעה להר תת־מימי, וכעבור שניות אחדות נדמה היה לי שראיתי את ראשו של ההר מבצבץ מעל פני המים.
זאת בטח אדמה, חשבתי, אבל ניסיתי לא לפתח ציפיות. זה יכול להיות חזיון תעתועים, תעתוע של האור או ערפל או...
ואז ראיתי עץ. לפחות חשבתי שזה עץ, כי מרחוק ראיתי רק צורה ירוקה זוויתית מונחת על קו חום כהה.
ההתרגשות סחררה אותי כמו טורפדו. בעיניים נעוצות קדימה ראיתי במהרה עוד עצים פזורים על פני חוף חולי. ואז, פתאום, מדרון ירוק־חום של גבעה.
״אדמה!״ צעקתי. ״אדממממממה!״
הצלחתי! אדמה חמה ומוצקה! רק עוד קצת לשחות, ואני מגיע. גל של הקלה גדולה שטף אותי... ובדיוק כמו גל אמיתי הוא זרם מיד והתרחק ממני.
בקושי היתה לי שנייה לחגוג לפני שהאי נגלה לעיני בשלמותו. כשהגעתי לחוף הייתי מבולבל בדיוק כמו ברגע שהתעוררתי.
האי היה מרובע. או בעצם עשוי ממרובעים. הכול: חול, בוץ, סלעים, ואפילו הדברים האלה שבתחילה חשבתי שהם עצים. הכול היה מבנה של קוביות. ״טוב,״ אמרתי, מסרב עדיין להאמין למראה עיני. ״אני צריך רק רגע, זה הכול, רק רגע אחד.״ עמדתי במים עד גובה המותניים, התנשפתי, מצמצתי וחיכיתי שהמראה יתבהר. הייתי בטוח שבעוד רגע כל הזוויות האלה יתרככו ויקבלו צורה רגילה.
זה לא קרה.
״זאת כנראה פגיעת הראש,״ אמרתי והתקדמתי לחוף. ״אין בעיה. רק תוודא שאתה לא מדמם חזק מדי ו—״
הרמתי יד לחפש את הפגיעה, וכשהיד התרוממה נפלטה מפי קריאת תדהמה.
״מה...?״ קובייה בשרנית נראתה בקצה הזרוע המלבנית שלי, קובייה שכמה שלא ניסיתי, לא נפתחה. ״איפה היד שלי?!״ צעקתי בבהלה.
בראש מסוחרר ובגרון חנוק הסתכלתי בחרדה בשאר גופי.
רגליים בצורת קוביות, גוף בצורת קופסת נעליים, והכול מכוסה בבגדים מצוירים.
״מה קורה לי?!״ שאגתי אל החוף הריק.
״זה לא אמיתי!״ צרחתי, ורצתי הלוך ושוב כשאני מנסה לקרוע מעלי את הבגדים המצוירים.
מתנשף קשות מיהרתי בחזרה למים, נואש לראות בבואה מרגיעה של פנַי. שום דבר לא נגלה לעיני. ״איפה אני?״ צעקתי לים המנצנץ. ״מה המקום הזה?״
חשבתי על המים, על איך שהתעוררתי... אבל האם התעוררתי?
״זה חלום!״ אמרתי, והקלה חדרה לקולי המבוהל כשנאחזתי בדבר היחיד שעלה בדעתי. ״ברור!״ ולרגע כמעט התעשַתי. ״זה רק חלום מטורף, ובקרוב תתעורר ו...״
ומה? ניסיתי לדמיין שאני מתעורר בבית, בחיים שלי, אבל הכול נעלם. זכרתי את העולם, העולם האמיתי של הצורות הרכות, של בני האדם והבתים והמכוניות והחיים. אבל לא זכרתי אותי בתוכו.
הראייה שלי הצטמצמה כשאגרוף בלתי נראה סגר לי על הרֵיאות. ״מי אני?״
מתח גאה בוורידים של צווארי. חשתי את העור על הפנים שלי, את השורשים של השיניים שלי. מסוחרר וסובל מבחילה דידיתי למרגלות הגבעה. איך קוראים לי? איך אני נראה? האם אני מבוגר? האם אני צעיר?
כשהסתכלתי על הגוף המרובע שלי לא יכולתי לקבוע דבר. האם אני גבר או אישה? האם אני בכלל אנושי?
״מה אני?״
קו המחשבה ניתַק. המחשבות שלי התרסקו.
איפה? מי? מה? ועכשיו השאלה הסופית.
״למה?!״ צרחתי אל השמש המרובעת הבוהקת. ״למה אני לא זוכר? למה אני אחֵר? למה אני כאן? למה כל זה קורה לי? למההה?!״
נעניתי בדממה. לא ציפורים, לא גלים, אפילו לא רחש משב רוח בין המלבנים המתחזים לעצים. לא היה דבר פרט לדממה טהורה ומענישה.
ואז...
גרררפ.
הצליל היה שקט כל כך שלא הייתי בטוח ששמעתי אותו.
גרררפ.
הפעם בהחלט שמעתי אותו, וגם הרגשתי אותו. הוא עלה ממני. הבטן שלי קרקרה.
אני רעב.
זה כל מה שהייתי צריך כדי לעצור את ההידרדרות במדרון החלקלק. משהו לעשות, משהו פשוט וברור להתמקד בו. וחוץ מנשימה, אין משהו ברור ופשוט כמו אכילה.
גרררפ, קרקרה הבטן שלי, כאילו כדי לומר, ״אני מחכה.״
טלטלתי את ראשי חזק בניסיון להחזיר את הדם ללחיי, והסתכלתי על הגוף שלי כדי לבדוק אם יש בו מה לאכול. הייתי המום כל כך בפעם הראשונה שראיתי את עצמי, שאולי החמצתי משהו. אולי יש לי טלפון חסין מים בכיס, או אפילו ארנק עם תעודת זהות.
לא היה לי שום דבר כזה, ואפילו כיסים לא היו. אבל מצאתי חגורה דקה, צבועה בצבע המכנסיים שלי — עוד סיבה למה לא הבחנתי בה בפעם הראשונה — עם ארבעה תאים שטוחים מכל צד. התאים היו ריקים, אבל כשחיטטתי בהם הבנתי פתאום שאני מרגיש לחץ עדין על גבי.
אני קורא לזה ״תיק גב״, אבל לא היו לו רצועות או ידית או משהו שיחזיק אותו בַּמקום. הוא פשוט היה תקוע שם, וכמו החגורה והבגדים המצוירים שלי, לא יכולתי להוריד אותו. יכולתי רק להושיט יד ולסובב אותו לחזית.
״חלום מטורף,״ אמרתי בניסיון להיאחז בעזרה הנפשית היחידה שלי. בתוך התיק היו עשרים ושבעה תאים קטנים, כמו אלה שעל החגורה, וגם הם ריקים לגמרי.
ספירת מלאי רצינית ביותר, חשבתי כשתחושת הרעב התגברה. המשמעות היתה חיפוש מזון. חיפשתי מסביב כל דבר שנראה קצת אכיל. בהתחלה, הדבר היחיד שמצאתי נראה כמו דשא מלבני בגובה קובייה אחת. הדשא צמח בקובייה בודדת ובשתי קוביות על האדמה המכוסה ירוק מאחורי החוף. התכופפתי אל קובייה שצמחה ממש לרגלי, אבל איכשהו לא הצלחתי לקטוף אותה. במקום זה הנפתי את היד בתנועות חבטה מהירות ומסורבלות.
שוב תקפה אותי חרדה. מילא שיש לי גוף מוזר, אבל לגלות שהגוף גם לא מציית — זה כבר משבֵּר חדש לגמרי! ניסיתי שוב, ושוב החטאתי את הדשא, וכשסוף־סוף התחבּרתי, האגרוף שלי מחץ את המטרה לתהום הנשייה. ואני בהחלט מתכוון לתהום הנשייה. הגבעולים הירוקים והגבוהים לא סתם נפלו או נשברו, הם נעלמו. צליל גריסה אחד, ופּוּף, אינם.
״נו, באמת!״ זעפתי והסתכלתי על הספחת המלבנית הזאת. ״תפעלי, טוב?״ כל הפצרותי ביד שלי לא הועילו משום־מה. ולא עזרה לי גם חזרה נשנית של אותה תנועה חסרת תוחלת על עוד גבעול דשא זהה.
אבל שמעתי, אני לא זוכר איפה, שההגדרה של טירוף היא חזרה על אותו מעשה שוב ושוב, בתקווה לקבל תוצאה אחרת. אני לא יודע אם זה נכון לגבי אחרים, אבל אצלי זה היה קרוב מאוד.
״תפעלי כבר!״ צעקתי בכעס והלמתי בדשא כאילו אני משיב מהלומה. ״תפעלי. תפעלי. תפעלי!״ שוב החלה הידרדרות נפשית. הנפש שלי ניסתה לשמור שיווי משקל על חבל דק, והייתי זקוק להצלחה כלשהי.
לא בדיוק הצלחתי, אבל פרצתי את המעגל באמצעות שבירה, פשוטו כמשמעו, בטעות, של האדמה. בניסיון הרביעי הכיתי חזק כל כך וזמן רב כל כך, שהרסתי את הגבעולים הירוקים הקטנים, וגם העפתי קובייה שלמה של אדמה מתחתם.
״וואו...״ גמגמתי. התסכול התחלף בסקרנות.
בהתחלה לא ראיתי את הקובייה, רק חור בגודל קובייה שלתוכו היא נעלמה. הצצתי לתוך הגומחה וראיתי קובייה מרחפת בתחתית — ממש מעל לפני הקרקע — והרבה יותר קטנה עכשיו. הכנסתי יד לקחת אותה, ולפני שהגעתי לאמצע הדרך, היא התעופפה אלי.
מעדתי לאחור בהפתעה — ״וואו!״ והסתכלתי על הקובייה שבידי. היה לה מרקם של אדמה מחוספסת ויבשה עם כמה אבנים קטנות בתוכה. ניסיתי ללחוץ את ידי והרגשתי שהיא לא מתפוררת. קירבתי אותה לאף שלי והרחתי. היא הדיפה ריח של אדמה.
הרחתי שוב, ולפתע התנחמתי. הכול היה זר עד לרגע זה; כל דבר סביבי, כולל אותי. אבל התחושה הזאת עכשיו לא היתה זרה, אלא מוכּרת. הרגשתי איך שרירי הצוואר שלי נרגעים והלסת שלי משתחררת. הי, אני לא מתבייש להגיד ששאפתי לתוכי עוד ארבע־חמש נשימות עמוקות מקוביית האדמה ההיא, ואני כמעט לא מתבייש להגיד שבין השאיפות העפתי מבט מעֵבר לכתף שלי כדי לוודא שאיש לא רואה.
אני לא אומר שההתנסות הזאת שיפרה הכול, אבל היא כן העניקה לי ביטחון לנסות לפתוח את אצבעותי כדי להפיל את הקובייה ארצה. והיא נפלה. והרגשתי עוד יותר טוב.
״טוב, בסדר,״ נשפתי, ״לפחות יש לי כוח לזרוק דברים.״ לא ניצחון גדול, אבל משהו. טיפת שליטה קטנטנה.
לרגע ראיתי את קוביית האדמה הקטנה מרחפת לרגלי, והושטתי יד לקחת אותה שוב. בפעם השנייה שהיא זינקה אלי, לא נבהלתי.
״בסדר,״ אמרתי ונשמתי בזהירות. ״אם אני יכול להפיל אותך, אולי אני יכול...״ הנעתי את הקובייה למטה אל אחד התאים בחגורתי, ונשמתי עמוק כשהיא נפלה פנימה בצייתנות.
״אז ככה,״ אמרתי וחייכתי אל החגורה שלי, ״דברים — טוב, אדמה לפחות — מתכווצים לגודל קטן מספיק כדי שאוכל לשאת אותם. מוזר, אבל אולי זה מביא תועלת בעול... בחלום הזה.״ עדיין לא יכולתי להגיד ״עולם״. עדיין הרגשתי מעורער מדי.
גרררפ, קרקרה הבטן שלי והזכירה לי שהיא עדיין כאן.
״טוב,״ אמרתי, והוצאתי את הקובייה מהחגורה שלי. ״מאחר שאני לא יכול לאכול אותך, ולא עולה בדעתי סיבה לשאת אותך איתי...״
הושטתי את הקובייה המכווצת אל החור שממנו הוצאתי אותה. במרחק צעד או שניים היא קפצה מהיד שלי, התנפחה בחזרה לגודל המקורי שלה ונכנסה למקום כאילו כלום לא קרה. כמעט כלום. היה חסר לה הכיסוי הירוק.
״המממ,״ המהמתי וניסיתי להוציא אותה שוב. וכמובן, אחרי כמה מהלומות היא זינקה לתוך ידי. כשהנחתי אותה הפעם, ניסיתי להעמיד אותה ליד החור ולא בתוכו. ושוב היא צמחה לגודל הרגיל שלה ונחה על האדמה.
המהמתי שוב, והשלווה החדשה אפשרה לגלגלי המחשבה שלי לנוע. משהו בעניין הנחת הקובייה במקום חדש העלה בי זיכרון ישן.
אני לא חושב שזה זיכרון שהוא רק שלי, אלא של כל העולם שאינו חלום. משהו בעניין ילדים שמשחקים בקוביות, יוצרים דברים, בונים.
״אם כל דבר כאן עשוי מקוביות,״ אמרתי לקובייה שנחה במקום החדש, ״וכל הקוביות האלה שומרות על הצורה שלהן, האם אני יכול לערום אותן לדברים שאני רוצה לבנות?״
גרררפ, נשמעה מלמטה מחאה כועסת.
״טוב,״ אמרתי לבטן שלי ופניתי אל הקובייה, ״אולי אחר כך. אני צריך לאכול.״
חשבתי לנסות עוד פעם אחת את הדשא לפני שאמשיך הלאה. אני שמח שניסיתי. בניסיון החמישי הזה הקובייה שנעלמה הותירה אוסף זרעים מרחפים. סוף־סוף, חשבתי, וניסיתי לאסוף אותם. עניין מוזר קטן בחלום הזה היה שיכולתי לתפוס את ששת הזרעים בו־זמנית, אבל לא הצלחתי להחזיק כל אחד מהם בנפרד. ועניין מוזר גדול היה שלא יכולתי לאכול אותם. היד שלי קפאה שם, סנטימטרים ספורים מהפה שלי, ולא נתנה לי לאכול.
״ברצינות?״ אמרתי, וניסיתי להזיז הפעם את הפָּנים שלי אל היד. שוב נכשלתי, כאילו כוח בלתי נראה הפריד ביניהם.
״ברצינות,״ אמרתי שוב בציניות. הרגשתי איך התסכול והכעס גואים בי. ״בסדר גמור!״ הנפתי את היד כדי לזרוק את הזרעים.
אבל קוביית האדמה שהתנסיתי בה עצרה אותי. כשהנחתי אותה לפני דקות אחדות, הכיסוי הירוק היה חסר. עכשיו הוא חזר. שכבת הדשא צמחה מחדש.
כל כך מהר? חשבתי, והסתכלתי על הזרעים. כל הצמחים גדלים מהר כל כך? אולי אפשר לשתול את הזרעים האלה.
ובחיי שניסיתי! ניסיתי בכל דרך שעלתה בדעתי. זרקתי את הזרעים על האדמה, אבל הם ריחפו באוויר. חבטתי בהם לתוך האדמה, אבל זה רק גרם לעוד קובייה להשתחרר. ואחרי שהנחתי את הקובייה הזאת בהצבה חדשה על הקרקע, ניסיתי אפילו לדחוס את הזרעים לצִדה. כלום לא עבד.
״למה לא...״ סיננתי מבֵּין שיניים חשוקות, ואז עצרתי את עצמי. ירידה בשביל ה״למה״ תחזיר אותי להתמוטטות כללית.
״תמשיך להתקדם,״ אמרתי מתנשף. ״אל תוותר.״
הכנסתי את הזרעים לתא החגורה שלי וחיפשתי מסביב משהו אחר. מקור מזון אחר, הסחת דעת...
העצים!
רצתי אל העץ הקרוב וניסיתי לקלף חלקים מהגזע שלו. אוכלים גזע? אולי, אבל לא הצלחתי. ידַי לא אפשרו לי לתפוס את הכיסוי החום המפוספס. הן גם לא אפשרו לי לטפס על הגזע אל קוביות העלים המרובעות הקטנטנות.
לא נכנעתי. לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנע. ״אם זה חלום,״ אמרתי, ״אני יכול לעוף למעלה ולקטוף עלים!״
באגרופים מורמים ובעיניים נשואות למעלה קפצתי באוויר... ובאותה מהירות גם ירדתי. אבל ברגע המכריע הזה, באוויר, התרחש קסם אמיתי. ניסיתי לחבוט בעלים מעלַי, ואפילו שהם היו במרחק קובייה או שתיים, הרגשתי שהאגרוף שלי נוגע.
התחלתי לנסות להכות מעלי. ״אני יכול להגיע?״
ברור. אמנם הזרוע שלי לא נמתחה, אבל ממרחק ארבע קוביות שלמות יכולתי להכות בקוביות המנומרות שמעלי. ״אני מגיע!״ צעקתי, והתחלתי להלום בעלים. תחושת הטירוף נעלמה עם כל חבטה מעצימה. ״כן!״ צעקתי כשהקובייה הראשונה נעלמה והפילה לתוך ידי פרי אדום, מבריק, בצורת חצי עגול. ״ככה עושים את זה!״
והפעם הגוף שלי נתן לי לאכול. אולי זה המפתח, חשבתי, לועס את מתיקות הפרי ומרגיש את העסיס נוטף במורד גרוני. אולי היד שלי מרשה לי לאכול רק מה שאכיל.
זה לא נראה בדיוק כמו תפוח, אבל הטעם היה זהה. ואם חשבתי שניחוח האדמה מנחם, התחושה החדשה הזאת היתה רבת עוצמה כל כך, שממש הרגשתי צריבה בזוויות העיניים.
״תתקדם הלאה,״ אמרתי כשכל התפוח נעלם בבטן השמֵחה שלי. ״אל תיכנע לְעולם!״
ובלי להבין את זה, למדתי עכשיו משהו. אפשר לקרוא לזה מנטרה או שיעור לחיים או מה שזה לא יהיה, אבל אלה היו מילים שכדאי לחיות לפיהן, והן יהיו הראשונות מני רבות במסע המוזר והנפלא הזה: לא להיכנע לְעולם.
