רץ

רץ

וכבר מחצית הקילומטר מאחוריך ועדיין אין ניכר בך שום אות גופני לריצתן המהירה, הדופק עודנו קצוב, והולם במתינות, והזיעה קלה ביותר, ואף שאתה נועל לרגליך את הנעליים הצבאיות הכבדות, ולא את נעלי הריצה שלך, והקור והרעב גם הם עלולים להכביד עליך בהמשך הדרך, עשוי אתה להמשיך ולרוץ כך, בלא להיעצר אף לרגע אחד, ונקישות רגליך בכביש האספלט יישמעו כל הלילה לאורך הדרך שמכאן ועד לאורות הצהובים בכניסה לירושלים, ותוכל להקשיב להן מתוך הקלה ידועה, שרגליך הן, וגם היא, שלוות הריצה המוכרת, או מוטב - תרדמת הריצה המוכרת, תקל עליך את מעמסת השעות הקרובות, את הפחד מפני חדרי החדרים של הכפרים שמשני צידי הכביש, ואת קרירותה הלחה, הדביקה, של הרוח, ואת צריבת הגחלת האדמדמה שבמעיך, וכבר אתה יודע איך ייתרגם המיקצב המדוייק של צעדיך להברות ולמלים ולמנגינות, ואתה מכיר כל זאת ממאות המרוצים והתחרויות וריצות התענוג שלך, ואף שהלילה התנאים קשים ביותר, קשים מכל, אולי, אין להטיל ספק בנצחונך, כי הלילה תנצח את תשוקת הריצה עצמה, או לפחות תבתר, בסכינו החד של אוויר הלילה הצולף בריאותיך, את הפקעת הצפעונית שמכוחה אתה רץ כבר למעלה משלוש שנים, וכל שעליך לעשות הוא להמשיך ולרוץ במיקצב החמש הבטוח והגברי, ולהחליק את עצמך, ראשך ורובך, מטה, אל תוך התנודה המטמטמת של השוק והירך, ולהשקיע כך, בכוח התנועה הצנטריפוגלית, את המחשבות המחטים ואת המחשבות הסיכות, ואת פעימתה הקצובה של הגחלת, כדי שיעלה בחלל המימי של מוחך, צף כנמוג, מראה עיניה החומלות־כחול, או זכר חריכת אצבעותיה בעורך לפני עשר דקות בלבד, ואתה תהדק שוב ושוב את כפות רגליך אל הכביש, ומשם תתיז את גופך בצעד רחב אך מדוד, ותקפיד על נשימתך ועל מיקצב החמש, כדי שלא תיעצר אף לרגע אחד בדרך הארוכה, המתפתלת בין הכפרים הערביים וחלקות הירקות הזעירות, ומשוכות הגפנים, והלאה משם, דרך העיירה שועפת הישֵׁנה ועיניה פקוחות, ועוד תרוץ בכביש הצר, המהומר, עד לירושלים שתמצמץ אליך בתמיהה ברמזורי הלילה הכתומים, וחרש תדאה בשדרות הנרחבות שאין בהן עצים, ורק כביש ואבן הן, ותתעקל כחומה המלבינה בחשיכה עד שתמצא את אפיקו של הנחל ההולך לים, וגם אם לא תגיע אף עד מחצית הדרך אין לכך חשיבות, כי הלילה אתה הרץ וקו הסיום גם יחד, והתוצאות קבועות מראש וידועות, ואף על פי כן תוסיף ותרוץ בכל כוח ריאותיך, וכבר עברת בדקות האחרונות למעלה מקילומטר וחצי, ובתחילה, כאשר אך זה יצאת מביתו של הילד, נעת בעיוורון מוחלט, והתנודדת על רגליך הסחרחרות, שלא נשמעו לך כלל, אלא שלאחר מכן מצאו את מיקצבן הטבעי ואחזו מלמטה את גופך, ואתה נישאת, קלף מצוייר וזולג דמעות זכוכית מושלמות, על פני שריריך החזקים שמילטו אותך ביעילות מעינה של המועקה ששלושה נדרשו כדי לשאתה, ועוררו את ריאותיך לקצב, ואת דמך להולם המתאים, והן שהוליכו אותך בביטחון פיזי מבורך על פני צריפי המפקדה ומגרש המסדרים וחדר האוכל ומשם, בדילוג שקט ומכאני מעל לחבל הרפוי שבכניסה למחנה, אל הכביש הראשי המוליך לירושלים, ונחוצות יהיו דקות ארוכות להתרגל למחשבה שגופך שלך הוא זה, הפרוץ כעת לרוחות הלילה ולריחות הדלק והגומי החרוך, הנישאים אליך מן הכביש החופז סתמית מתחת לנעליך, ולרחשים הקלושים הנשמעים מן הכפרים המצטנפים בחולפך, אלא שהמחשבה הזאת מכשילה ומרפה ואתה תרחיק אותה מלבך, ותמשיך לרוץ לאורך הפס הצהוב שבשולי הכביש, ותקבע את עיניך בטיפות האור הצהובות המרצדות מבעד לדמעות הארורות, עד שאינך יכול לדעת אם אורות פנסי כפרים הן או רק השתברויות פס הדרך בדמעות, ובעצם אין לכך חשיבות כל עוד תוכל להציף אותן במטחים קצובים ומשתלחים של הצבע הכחול שבו הביטה בך בת דודתו של הילד, וזה הדבר אשר הפקיע אותך מחדרו לפני דקות אחדות בלבד, חותר בכבדות בסיוט הסמיך שפקע פתאום בתוך ראשך, בורח ונפתה כפרפר אוטומטי אל אורות החשמל, ונעקד בכל צעד מצעדיך אל המגנט החכם, היודע, המצפה לך בסבלנות מאחוריך ובתוכך כל העת. כף רגל כביש שוק נשימה הרף של אין, אוויר נשאף ונדחס, אחת שתיים שלוש ארבע חמש, נשום, הכל תחת שליטה, גם איבחת הכאב הקבועה, רוץ, הַרְחֵף מלים ועוף בהן, אפשר גם שברי הברות נטולות פשר, כגון אלה שפלט יואש בנסיונו האחרון ללכוד אותך, או אולי מלותיו הסודיות של הילד שלא היה להן כלל מובן קבוע, וככל שתוסיף ותדבר לתוך עצמך ישככו הקולות הזרים שמחוץ, נעירתו המרה של חמור או מנוע רחוק של מכונית, ותוכל להיטיב ולשמוע את קולה, אפילו את צחקוקיה המאוסים שבתחילה, ובלבד שתבין את עיניה, וזאת אף במחיר הכאב הקצוב של הגחלת האדמדמה המהבהבת בקרביך מזה שלוש שנים ומחצית השנה, ואשר יש ימים שאתה מדמה להבחין בנוגה החיוור שלה מבעד לשכבות הבשר והעור, מקום שם לחשה אל נכון גם בשנים שקדמו לכך, ורק עיני הרנטגן של אמך הבחינו בה, באשר אמרה לך בפירוש, כשהדמימה את מנוע מכוניתה ליד גדר ביתו של יואש, והביטה בך מבעד למראה הפנימית, שאף שהיא ויואש סבורים שאין זה אלא משבר זמני שנקלעת אליו, הרי שכדאי לנסות להפיק תועלת גם ממצב בלתי־נעים כזה, שעל כן אנשים־חושבים אנחנו, וחובה עלינו להסתער במלוא המרץ על כל מכשול ומבוכה העומדים בדרכנו, וליטול את עוקצם באמצעות ליבון נוקב, ומכאיב לפעמים, של העובדות והמעשים, ויתכן, ושים נא לב שאין היא אומרת את דבריה אלה בפסקנות, שקצב ההתפתחות שלך עד כה, שכל הישגיך והצלחותיך בחמש־עשרה שנותיך, היו מהירים מדי, אולי - מסוכנים במידת־מה, לקצב הפנימי האמיתי שלך, למיבנה אישיות כשלך, ואת הדברים הקשים הללו היא ניחשה, היא ידעה, היא שימרה במוחה כבר שנים רבות קודם לכן, ולא רצתה לומר אותם, אלא שבא המשבר הזמני, הטפשי הזה, ובא גם זמנם להיאמר, וגם זאת תגיד לך כעת, כי הערב היא רואה שאתה מוכן להקשיב לה, ואולי אות טוב הוא לבאות, שהחיים, בן, הם מרוץ לטווח ארוך, ואתה, יתכן שלא היטבת לחלק את הכוחות, ועל כן כשלת מעט, וכמה טוב שהורים אוהבים ודואגים ומבינים לך, המוכנים להושיט לך כל סיוע, ואם אך תניח לנו נעזור לך, ועל כן צא כעת מן המכונית, ולך אל ביתו של יואש ואל תרמה אותו ותכבה את האור שהוא מעלה למענך, כי אני אשב כאן במכונית כמו בכל יום ראשון וחמישי בשנה שחלפה, שבוע אחרי שבוע, מעתה ועד לשעה תשע בערב, משך שעה תמימה, ואמתין לשובך, ואֶצְפֶּה אל הבית, ואינני רוצה לראות את האורות הצהובים כבים מייד לאחר כניסתך, ולא רק משום שאין זה הוגן כלפי יואש הסבור שאור שורר בחדר, אלא כיוון שהאור יאלץ אותך לחשוב, בן, להיות ער ודרוך, וגם הוא חלק מן הליבון הנוקב שעליו דיברתי, וכעת לך, אני אחכה.
היא ישֵׁנה כעת, אמי. בכל לילה בשעה שתים־עשרה בדיוק היא סוגרת את מכונת הכתיבה שלה. אחר כך היא מתמתחת ואני שומע מחדרי את גניחת ההנאה הקצרה שלה. כעת יבואו קולות התנשפות קצובים. עשר כפיפות לחיזוק הגב הכאוב. כמה שניות של הרפיה. הנה הם קולות הניקוש האטומים. אצבע אחר אצבע היא מפוקקת בחדר העבודה שלה. אבא קורא לזה ״תקיעת המסמרים בארונו של היום שחלף״, אבל היא אומרת שזו רק התחזוקה היומית של מכשירי העבודה שלה. גם מכאן והלאה הכל צפוי, ומשום כך מרתק את הקשב הדרוך שלי, זמזום מברשת השיניים החשמלית, הגרגור העמוק של המים בגרונה, מחיטת האף ההחלטית, תמו טקסי הלילה. בשתים־עשרה וחצי היא ישנה, אדישה לחלוטין להדים הקטועים, המתלבטים עדיין בין קירות הבית, שהותירו מעשיה השגורים.
לפני שנים שאל אותה מראיין־רדיו אם היא כותבת בשעות הקטנות של הלילה, ״היפות כל כך להרהורים״. אמא אמרה לו שהלילה נועד לשינה. בחדרי הייתי מונה על פי פעימות הלב כמה זמן חולף מרגע שהם אומרים זה לזה לילה טוב, ועד שעולה קול נחרתה הקלה. אז היה אבא מכבה את האור ומתחיל להתהפך במיטה. כמה שעות לאחר מכן, בדרכי להשתנה הלילית הקבועה, הייתי מביט בהם. שני גרגרי שעועית מלבינים בקליפתם בשני צידי המיטה. יכול הייתי להיכנס ולישון ביניהם ולא היו חשים בי. אני וילד נוסף. אבל תמיד, בעמדי שם משתאה, היתה אמא שלי נוהמת פתאום בחשיכה, מבלי לפקוח את עיניה, שאחזור מייד למיטה שלי. תמיד ראתה אותי, ואני אפילו לא תמהתי - הרי לא פעם אחת אמרה, הרי הרבתה להבטיח, אמא תראה אותך בכל מקום, בן.
כעת יש להעמיד פנים, לדמות שמרוץ הוא זה, נאמר - המרוץ על גביע הרמטכ״ל שעתיד להיערך בשבוע הבא, או המרוץ במסגרת תחרות האתלטיקה הבין־פיקודית שייערך בעוד ארבעה שבועות, ובין כך ובין כך הדממה סביב חריפה ביותר, כאשר גם שם גם כאן שאגות הקהל והמולת העסקנים, וצרימות השירים שברמקול כל כולן דועכוֹת והולכות במהירות לאחר ההקפה השלישית או הרביעית סביב למסלול, ואת מקומן תופסת הפעימה הקבועה והתופית של הדם באוזניים, ונוגֵהַ ועולה אור בשרן הרך של צדפות המחשבה, המאורעות כפי שנצפו מצידם הפנימי, כל הלחש הגחלי, וכל אותה עת נוקשות רגליך בקצב קבוע, רגל אחר רגל ובפסיעה החמישית, שם מסתיימת השאיפה, תמתין לך תמיד שניה אחת פקועה, נטולת אוויר מן החוץ, ושוב חמשת צעדי הנשיפה, וגם עתה, בשקט הצלול שסביב, אין מי שינחש שאין זה אחד ממרוציך הפומביים, שהשיחים הנמוכים, הסבוכים, אינם מאמנים שפופים שלצידי מסלול, שהסלעים הבהירים אינם שופטים ומזכירים כבדי כרס ומשועשעים מעט, וכמה טוב שעד עתה, וכבר עברו למעלה מחמש־עשרה דקות, לא חלפה אף מכונית אחת בכביש להפר את החשיכה, ואתה יכול להמשיך ולרוץ בשלווה, להקיף את הלילה בקוריך השקופים, כשם שהיית עושה כאשר אך זה למדת את המרגוע שמביאה לך הריצה, ויחד עם אבא שלך היית מסחרר מדי לילה את שכונת ילדותך, מדהיר את רחובותיה מתחת לנעליך, עוטף אותה בַסיבים הדקים שהפרשת עכבישית ממוחך, ואחרי שהיית מותיר אותו, את אבא שלך, עייף ומגחך ונכנע, ליד פתח ביתכם, עוד היית שב ותוקף כעטלף לילי שקט את הרחובות הצדדיים ואת הסמטאות החיישניות, צולח את החצרות ואת הגברים ואת הנשים ואת הילדים, נחנק בבועות הדחוסות של חלומותיהם ושל גניחותיהם המאומצות, ואף לרגע אחד לא תהית בפני עצמך מדוע אתה שב ועושה זאת ומה פשר התענוג החדש הזה, אלא שמדי־לילה, בשעה קבועה כמעט, שוב לא יכולת לשאת עוד את נקישות מכונת הכתיבה, ואת תיפוף אצבעותיו של אביך על ברכיו בעת שהיה מאזין ואוזניו כסויות באוזניות לתקליטי המקהלות שלו, ומייד היה עליך לצאת משם, לרוץ אף לפני שקשרת עד תום את שרוכי נעלי ההתעמלות, לכבוש שוב את מסלוליך הסמויים, ואת הדבר הזה לא ידעת לבאר לאמא שלך שתהתה, וחזרה ותהתה, ואמרה, שאף שאין היא פוסלת פעילות ספורטיבית מבריאה כשלעצמה, הנה, משום־מה, נראית לה הנאתך הגופנית החדשה, התמכרותך הגופנית, אם תדייק יותר, רחוקה תכלית המרחק מן הבריאות הטהורה, והגם שאין היא רוצה לפסוק במה שאינה מבינה בו דבר, היא נאלצת לומר לך שיש בהמיות מסויימת בהנאה שאתה מפיק מהנעת רגליך, אלא שכאמור, אולי פשוט אינה מבינה בזה, ואם תצליח אי פעם להסביר את עצמך בבהירות ובלא גמגומים, אפשר שתשכנע אותה, והרי אתה יודע שתמיד היא מודה בטעותה.
הנה היא המכונית הראשונה, צפה בדומיה באחד העיקולים המרוחקים, ואורות פנסיה נחבטים לשמיים ולגבעות, ועל כן יש להאט מעט, ולהיות נכון לחמוק לרגע חטוף לצד הדרך, לקפוא שם כאבן או כגרוטאת ברזל חלודה, אך בינתיים, כל עוד רחוקה היא, כל עוד דמומה היא, כדאי להמשיך ולרוץ כי הלילה קצר ומלאכתו מרובה, ואור היום, זאת תדע כבר כעת, עתיד להצמית אותך בקרניו המרושעות, לנדף בחומו את כוחך הלילי, ולסכל את גיחותיך המכאיבות מן הלילה הערפילי אל החשיכה התוך גופית, שם ניתן לך עדיין לשמר את הקיים וגם הגחלת האדמדמה אינה מטרידה אותך בצריבות בלתי־מוכרות, כי בשלוש השנים ומחצית השנה האחרונות אתה חבטת אותה אל מאות רצועות אספלט ומסלולי מרוצים, וחופים חוליים של ים, ושָׁחַקת את עוֹקָציה אל הקו האליפטי הדמיוני שלאורכו התעקלת באיצטדיונים ובאולמי הספורט הגדולים, ומהלת את חריפותה במערבולות השימחה השוצפת של בני כיתתך, וגאוות החיילים הזרים מן המחנה שלך, וטפיחות העידוד של אנשי הספורט, כך שתוכל כעת להונות את עצמך, להאמין שבתוכך שוררת אפילה כמעט כמו זו שרחשה בין כפות ידיו המהודקות של אבא שלך שהניח לך לתחוב שמה עין נרגשת, או כזו שאליה צלל הילד בארון הבגדים שבחדרו, ולשם הכניס גם אותך כדי שתלמד את משחק המראות הכפולות, וגם בשעה שהיו דמויותיכם המזוגגות משתלהבות כנגד עצמכם, והופכות אתכם לחזיון נטול ממשות, גם אז לא שאלת אותו דבר על מה שמתארע אצלו, ובעצם מעולם לא שאלת אותו דבר, כי היטבת לדעת כמה פוצעת היא נימת קולה של השאלה, באשר שלוש השנים ומחצית השנה האחרונות עברו עליך בהתגוננות נזעמת ומתישה מפני עקצוצן של השאלות בהינעצן בך, והרי זו אחת מן המנגינות האטומות שאינך יכול להיפטר מהן גם כעת, שאתה שב ומנסרן לעצמך בקצב החמש בכל אחד ממרוציך, מה קורה לך, מה פתאום קרה, איפה טעינו, במי האשם, שוב ושוב המלים האלה, תנועת השיסוף הזאת, הנה הן ממריאות מתחתיות הערמומיות כלפי מעלה, נחבטות בסרבנותך, אוספות בעקשנות את שברי מפלתן ודואות שוב מעלה, זאת הפעם נושאות בכנפיהן את התובענות ואת האיבה, בך האשם, אך ורק בך, אתה מסתתר, אתה משקר, ולהרף־עין מוליך־שולל הם מניחים לך, האנשים הטובים והרחומים, ונועָצים אלה באלה, וכל כך גדולה חוצפתם, שאין הם מסתירים ממך את כוונותיהם, אף מסבירים לך במאור פנים את השיטות שלהם ואת הגישות שלהם, והכל בחביבות ובקלילות שבקירבה, כאילו שותף אתה להם ומלחמתכם אחת, שהרי מה הם רוצים בסך הכל, כלום להזיק לך הם רוצים, או לפגוע בך הם רוצים, חס וחלילה וחלילה וחס, רק לעזור לך תשוקתם, רק לנקב את המועקה הלכודה בך, להניח לה לזלוג החוצה, כך שתוכל לשוב ולהיות כקודם, ושוב ושוב הם נאנחים מבלי משים כאשר הם נזכרים בילד שהיית, בילד המוכשר כל כך, השובה לב מבוגרים וילדים בשנינותו המיוחדת, בחוש ההומור שלו, שאינו ילדותי כל עיקר, בתפיסתו המהירה עד תמיהה, אבל לא על זה אנו מדברים כעת, לא ולא, ולכך, הם מעזים לומר לך, נגיע בוודאי בהמשך השיחות המעניינות שלנו אתך, ובשלב הזה אנו מוכנים להסתפק במעט שבמעט, שתדבר אלינו, שתרמוז מהו הדבר שאירע לך או שמפניו אתה חושש כה, ובעצם, שתפסיק להלך בינינו כחידה מרה ומעיקה, אבל שים לב, מהר מדי מופיעים הפנסים הצהובים מעבר לעיקול, הטל את עצמך הצידה, היזהר, כמעט ונחבטת בסלע, יפה עשית, וכעת המשך לרוץ, אל תעצור אף לרגע אחד ואל תביט לאחור, שאו אותי רגליים, אחת שתיים שלוש ארבע חמש שאיפה, אחת שתיים שלוש ארבע חמש, כמו ינשוף חרישי וזוהר חצתה המרצדס את הלילה, ואתה ראית בתא המואר ערבי שמן ובפיו סיגר ולצידו אשה לא צעירה, אולי מבוסמת מעט, שצחקה בקול בלתי נשמע, וכעת כבר נמוגה פרודת האור הבודדה אל תוך ההרים, בשיוט גחלילי, מותירה ריחות של דלק שרוף ועשן סיגר ובושם מדומה של אשה.
אם לא אחשוב יהיה קל יותר. אם אנשוף מתוכי את הרעב ואת הקור ואת שאירע לפני עשרים דקות בחדרו של הילד יהיה הרבה יותר קל. רק לספור את הקצב. אפשר להכפיל בנשימות. לחלק בדופק. אני רגליים. כך היו קוראים לי בתחילה. אני אוטומט של ריצה. ככה כתב עיתונאי מטומטם אחד. הוא אמר גם, שאם אתמיד ואטפח את כשרוני אני עתיד להפוך לרץ מושלם, ושכבר כעת אין כמעט איש שיוכל להשיג אותי בריצתי המיוחדת. מבלי שהתכוון לכך צדק הכסיל. הַמְשֵׁך לִסְפּוֹר.
והרי אתה מעולם לא היית ספורטאי מעולה, ולא נמנית עם נערי השרירים, ועד לשנתך השש־עשרה אפילו לא נכללת מעולם בנבחרת התעמלות כלשהי, ועם זאת, גם מן החלושים, הגונחים בזנב השיירה, לא היית, אלא מצאת את מקומך באותה נקודת כוח מתונה וניידת באמצעיתו של כל טור, ואיתה היית נע, נשמר מאוד שלא לחרוג מקצבה השקט, וכאשר אמר לך פעם אחד ממוריך לחינוך הגופני שאתה מסוגל להגיע להישגים גדולים יותר אם אך תתאמן בשיטתיות, הרהרת שאין בכך טעם רב, וממילא אין אתה יכול לכפות על עצמך מישטר כלשהו, ועל כך היתה אמך מצֵרה ביותר, גם לא הסתירה זאת ממך, אלא שהמתמיה בדבר היה שהעצלות המסויימת הזאת, ומוטב - האגביות שבה ליקטת לתוכך את המתרחש סביבך, לא הפריעה לך מעולם להיות בין הראשונים בתחומי המרוץ האחרים, אהוד ביותר על מוריך המשתאים לבגרותך, לרצינות הבוטחת שבה אתה טווה את חוטי המחשבה שלך, נעגב בחיישנות על ידי בנות כיתתך, ובתוקפנות מביכה על ידי הנערות מן הכיתות הגבוהות, המסתחררות בגיחוכים סביב פניך הנאים וגופך החסון, נִפתות לקסם שאננותך, ומעוררות פחד דרוך בגלעין הילדי החפון בך, העוקב מתפתל אחר התנועות החמקניות שלהן סביב סביב לך, ואין איש משער דבר קיומו בך, וכמובן שלא רעיך הנערים, שאינם מתקנאים בהצלחותיך, כי אין בך כל יוהרה וקינטור, ונוח לך ביותר במקום שאליו אתה שב ונקלע בכל חבורה של נערים, מקומו של המישנה למנהיג, שני לנער זה או אחר, פרוע וקולני ממך, שעינו דרוכה לקלוט את אדוות תגובותיך השקטות, וכל הדברים הללו עשויים להתכנות הצלחה, אלא שאתה מעולם לא הרבית להרהר אודותיה, באשר קשוב היית יותר להמיית צידם הפנימי של המאורעות, לביטנה האפלולית שלהם שבה אניצים פרומים ותפרים מאומצים ביותר, וזה היה המרוץ שבו כילית את מרבית כוחותיך, ועליו לא ידעה אמך דבר, ומשום כך היתה דוחקת בך לחרוג מתרדמתך, לממש את הגלום בכך, שהרי הכישרון נמצא בך, והיכולת מצויה, ולוא רק שקדן ושאפתן יותר אתה, יכולת כבר להגיע להישגים נכבדים בתחום כלשהו, ולא רק לרמזי־הישגים מעורפלים שהכל מוצאים בך, והיתה קובלת באוזניך על שאתה עצמך שבוי בקסמה של אותה הצלחה מרומזת ואינך עושה דבר כדי למלאה תוכן, ורק מסתפק בגיחות חטופות לעולם המעשה, כמו תחרויות כתיבה לנוער שאתה משתתף בהן מעת לעת, או ההרצאות לפילוסופיה באוניברסיטה שאליהן הצטרפת כמאזין למשך טרימסטר אחד בלבד, או מעבדת הצילום שהקמת לעצמך במרתף הבית בפרץ של התלהבות, ואשר נזנחה חודש אחד לאחר מכן, והיא, כידוע לך, כבר אינה מתפעלת מן השבחים המורעפים עליך מכל עבר, בכל תחום שאתה שולח בו יד, כי יודעת היא את סופו של כל אחד מזינוקיך קצרי הטווח, ותמיד היתה מסיימת את דבריה בנבואת קדורנית או באיזה משפט רהוט ושגור, כגון, שיבוא יום וילך הפלא וישאר הילד, ואת כל זאת היתה רושפת אליך בכעס שאינך מבין עד תום, כשם שאינך מבין בדיוק את התיעוב שאהבת הריצה שלך מעוררת בה, ואת העיקשות המרה שבה היכתה בכנפיה כדי לשאת אותך במעופה הנחוש בכל שלוש השנים ומחצית השנה האחרונות, ואת עיקבות ציפורניה־החשוקות בגבך.
כמו עין ירקרקת היה האקווריום הגדול, המואר, בחשכת חדרך. אבא שלך, נמוך ושמנמן, היה נכנס לחדר בגופיה ובמכנסים קצרים, ויושב לידך. ריח זיעתו החריף היה מפיג מייד את הכישוף שמכוחו בָּהִיתָ. הדגים השתלחו זה בזה בשינאה תמידית ובלתי צפויה. אחרים עסקו בהזדווגות או נברו בקרקע הצדפית. אבא שלך אמר שהם מכונות של מזון ורביה. באפלת החדר היה האקווריום בועה ירקרקה, זוהרת כחלום טרופי, ואתה נמלאת געגועים חסרי פשר.
ביום שכזה סיפרת לאביך על שלוּפי. שלוּפי הוא הדבר הסודי המעיף את הדפים מן השולחן כשאיש אינו מביט, והוא המפיל את המעיל מן הקולב, ומשנה בלילה את מיקומם של הרהיטים; שלופי מתרחב ומתכווץ כרצונו; גם מציל אנשים בעת רעידות האדמה. לפעמים הוא גם רע מאוד. ממש בושה לספר. היית בן שש או שבע, והאקווריום ניצנץ פעמיים במשקפיו. כמעט בן חמישים היה אז, ומעולם לא דיברתם כך. אחר כך, בַּשתיקה, התחרטת שגילית לו. נונו, הוא אמר פתאום והצטחק, קראו לו נונו. לְמִי, שאלתָּ, היה לי כלב מבד מרופט, שאיתו הייתי ישן כשהייתי בגילך, הוא היה כבר חסר צורה מרוב משמוש, והיה לו ריח חריף של שתן, אבל רק איתו הייתי יכול להירדם. נונו, שאלת, וגילגלת את השם על לשונך, כן־כן, אמר, הייתי אז בגילך, ואמא שלי אמרה שזה תינוקי, אבל אני לא הסכמתי לתת אותו, והייתי לוקח אותו בילקוט לבית הספר, כדי שהם לא יזרקו אותו בהיעדרי, וכל הזמן פחדתי שהחברים שלי יגלו אותו אצלי, ומה היה הסוף, שאלתי, הסוף, צחק, הסוף שהרופא אמר שסמרטוט כל כך מלוכלך מביא חיידקים, ואמא שלי כיבסה אותו, והשרתה אותו במים רותחים, ואיבקה אותו באבקה מיוחדת, ואז, אתה כבר מבין.
חבל שהוא לא יודע לספר סיפורים. אמא שלי כותבת סיפורים, אבל זה לא אותו דבר. (פעם אחת, היֹה היה, לפני שנים רבות מאוד, פתאום החלה לבוא אל מיטתך לפני שנרדמת, וסיפרה לך סיפור בהמשכים. יפה מאוד היה, אלא שלא הניחה לך להירדם. גם הרבתה לשאול אם מעניין ומה הבנת, ולפעמים היתה רושמת בדפים שלה. אבא היה נכנס ואומר הילד עייף כבר, ואחר כך היה נכנס שוב ואומר נו דבורה באמת; באי־רצון אספה את הדפים. כבר היית חֲלוּמי, ותנועות גופה וידיה חטופות מדי ונקירתה בלחייך נמרצת).
ומה אתה זוכר בלילה הקריר הזה, מעוטף כפי שהינך בשמיכת הפּוך של טמטום־מוחין, מלילך הראשון בחדרו של הילד, בנו של מפקד המחנה, אשר אליו נקלעת שלא בטובתך, לאחר שהילד הציץ בך, כמנהגו לפני לכתו לישון, וכבכל ערב ראה בך את שומר ראשו הנאמן, החשאי, או את רוצחו המסוכן, האורב לו בסבלנות, ותוך כדי כך נרקמת ביניכם הבנה שבהשלמה, כזו שבין אויבים ותיקים, עייפים, או כל דבר אחר שהיה מוחו המעוקל הוגה בחשכת ארון הבגדים שלו, לשם היה חומק לאחר שכיבה את האור ומשם היה שב, מנומנם וכאוב־שרירים לעת בוקר, כדי שהאור ואמו והוא עצמו ימצאו אותו במיטתו, אך את כל הדברים האלה לא ידעת באותו לילה לפני ארבעה שבועות ושלושה ימים, כאשר הקצת בעמדת השמירה הקבועה שלך שמול בית המפקד, אל פניו החדים של הילד, שהיה רק ענן לילי לבן וזעיר בפיז׳אמה הבהירה שלו, ותעתוע מעיק, מר מעבר לכל הבנה, היה בכך ששמעת את קולו הדקיק, המאומץ, המטיח בפניך בלחישה את אשמת־שנתך־על־משמרתך, ועל כן רק היבטת מוטרד בעיניו המצומצמות, והרהרת עד כמה הן דומות לעיני אביו, המפקד, אשר עשה לו הרגל לזַמֵּן אותך לשיחה של תדרוך ועידוד בכל פעם שאתה עומד לייצג את המחנה או את הפיקוד בתחרות כלשהי, והיה סובב סביבך במשרדו, מדבר בהתלהבות על ציפיות שהוא אישית, ומפקד הפיקוד, גם כן אישית, תולים בך, חובט בגבך במפתיע, דרך ידידות, מדבר על יכולתך המופלאה, ומתלונן על שכלל אינך לוקח חלק בחיי החברה שבבסיס, ותמיד, באומרו זאת, היה עוצר בדיבורו ובא ויושב למולך מעבר לשולחנו הגדול, מטיל אימה מכוח הסיפורים שהילכו אודות אכזריותו ורוע לבו, ונועץ בך, מעל אגרופיו הקפוצים, את עיניו הצרות, ושותק עת רבה, ומניח לך להזיע בפחד תחת מבטו היודע כל, עד שהיה חס עליך, ומשלח אותך באומרו שהלוואי וידע לרוץ כמוך, ולרגע אחד דימית להבין למה כוונתו, ומדוע עיניו כה עמומות באומרו זאת, אך הוא היה מתנער ממקומו, וקם, ומגייס את קמטי הצחוק הכוזב שסביב לעיניו, וטופח לך ברכת שלום ומפטיר שאתה ממילא לא תבין, והיית יוצא משם בהקלה ידועה, שגם הוא סבור שאתה - מטומטם גמור הנך, ואת עיניו הנבונות שבת לפגוש בפניו הלבנים של הילד, שיותר מכל דמה לשועל, כאשר שב ואמר לך שאתה נרדמת, והוא יספר זאת לאביו, וקילוח של חול ימי לח נשר כל העת מאחד משקי החול שבעמדה לתוך צווארון חולצתך, ועדיין לא מצאת דבר לאומרו לילד שניצב לפניך, ידיו על ברכיו וגבו כפוף אליך, והוא מדיף אליך חימה בוגרת, כל כך לא יאה ללילה החמים והרך של סוף קיץ, ולא ידעת לבדות לו דבר שקר חינני, או לקנות את לבו בחיוך או בהבטחה שנונה, וכמעט שנתעֵיתָ שוב אל השינה, כל כך נטול כוח היית, אלא שמבטו טילטל אותך בלי הרף, אילץ אותך להרים את שמורות עיניך, בדיוק ברגע שבו נשתלח גץ מעיניו שלו, ופניו קרבו מאוד לפניך, והבל פיו החם הִלחית לתוך פרצופך את דעתו עליך, והחול הימי הלח נשר עדיין במתינות קבועה לתוך צווארונך, וזה היה הרגע, אם ניתן בכלל לקבוע היכן דבר מתחיל והיכן הוא מסתיים, בְּעולם שבו נלכדת זרימתו המוסיקלית של הזמן לתוך מלכודות דקות, אשר בו הבנת שדבר־מה, מעשה כלשהו, אומנם חורג בהחלטיות מתוך הערפילים הרכים של האפשר ומתמחש לעיניך, כי חשת פתאום שכוחו של הילד, שחוּמוֹ וחימתו והדחיפות שהיתה בו, עזים מכדי שיתפוגגו לתוך עצמם, ולראשונה ניעור בך חשש, וגופך נקפץ מעט, וגם ברוצך כעת, מהיר ונבון, תזכור את טיפת העוגמה הכבדה שנטפה בך, כאשר הבנת ששוב עומד אתה להיות מופקע מעצמך, ולא רצית בכך, מאוד לא רצית, וגם כוח לסרב לא היה בך, ורק הִסְתַהְררת בעקבות הקרסוליים הדקים והפיז'אמה הבהירה ומלת פקודתו הקצרה והממיתה, וכל תקוותך היתה שאין זה אלא חלום, וכך היה הדבר באמת, וכך יהיה עליך להאמין מעתה ואילך במרוצתך התמידית, המקישה רגל אל דרך בדייקנות מחומשת במעלה הדרך ההולכת לירושלים ובדרכים המפותלות שבתוך אולמותיך שלך החשוכים והנרחבים, או בכל מקום ראוי אחר, ובדרכים שלאחר מכן.
האות הראשון היה בכיתה. חודש תמים לאחר מכן. המורה ביקש שאקרא בקול את ״נוקטורנו״. פתאום החלה השתנקות. הלב דפק במהירות מפחידה. נשמתי, ואוויר לא בא. הפסקתי לקרוא. העיניים שלי נתמלאו דמעות מוזרות. הקיפו אותי מסביב הגלים המהססים של התמיהה, והקצף הלוחש של התוקפנות שנישא עליהם. עדיין לא ידעתי דבר. לא הבנתי. רק נרגז מעט הייתי. למחרת, כששאלה אותי המורה שאֵלה, ועמדתי להשיב לה, אירע הדבר שנית. כעת הייתי נפחד. מישהו גיחך בקול. נמלטתי החוצה. אז החלה הלשון הקרה שלה לטייל בפה שלי. עצרתי ממרוצתי כדי להיטיב להתבונן; שוב ראיתי את פסי האור שבאו דרך התריס וחתכו את הגוף שלה לחלקים שווים של בשר. אפשר היה להרכיב מהם אדם אחר לגמרי. כל זה הפך את העניין לסתמי ומאוס. אחר כך עלה שוב הקול השקט והברור. זה היה האות הראשון, ואני ידעתי שיהיו עוד. רצתי הביתה, נעלתי את עצמי בחדר וישנתי שוב שש־עשרה שעות.
מוזרה היא הריצה בלילה הזה, מפרכת עד כדי זיקוק, ומיטיבה לסייע לך לקשור את שורשיהם הסמויים של הרגעים אלה באלה, וכמעט שאין לדעת אם אתה הוא הרץ או שהכל זורם סביבך בתנועה איטית של סחרחרת, כפרים שחלפת על פניהם שבים וצפים למולך בחשיכה, להקות זעירות של חרקי לילה מרחפות לצידך בזמזום דק, ופקעות של ריח נלקטות לתוך אפך ומנֵצוֹת שם לכלל סלסולי עשן או זיכרון ניחוחי של תבשיל, והדממה מוחלטת, וקול נקישות רגליך בכביש נאסף מייד אחורה, אל הרוח ואל עור התוף העולמי הגדול, המתוח בתחתיות, ובחדרו של הילד כבר נפרדו בוודאי היא והוא, כושלים תחת כובד המועקה שֶלְשֵם נשיאתה היו נחוצים שלושה, ואולי טוב מכל היה אילו לא נוצרה כלל, ומה היה לו לילד, ליריב, שגילה את סודכם בפני זר, ואין זאת אלא שנִשְבָּה לראשונה בקסמי הנערה, בת דודתו, או בקסמיה של נערה אחרת, ואין לכך חשיבות רבה, כי כעת ילך ממך גם הוא, סהרורי ופשוט ידיים, אל המחוזות שבהם יעשה את המעשים חסרי השימחה, בקצבם האחד, ומעתה אין בידך לסייע לו, כיוון שהוא לא ראה את עיניה של בת דודתו שהיו באורח כה בלתי־צפוי רכות ועמוקות, וזה הדבר המוחץ כעת את לבך, אף יותר מבוגדנותו שלהּ ציפית זה כמה ימים, כי עדיין אינך יודע להכיל את מבטה ההוא, ואת אצבעותיה שֶׁכּמו נָבטו לתוך גופך שלך, ועוד לילות רבים יהיה עליך להמשיך ולרוץ עד שתוכל לשער את הדברים שרמזו לך אצבעותיה של ילדה לא מוכרת בת ארבע־עשרה, ואשר כה קטלני היה היעדרם בידיה העיוורות של רוחמה, שמחצה בעסקנות בלתי־זהירה את האינטימיות שביקשת למצוא בה, בעוד היא מרטיטה את גופה מעלה מטה, כמנוע מתואם, מתחת לגופך שהלך ונזדגג, וכל מה שהיה מוחשי בו באותה שעת אחר־צהריים מאוחרת, היה הקול החדש, השקט והברור, שחזר ואמר לך שהוא ידע, שהוא כל הזמן ידע, ואתה שקעת לתוכו, נעטף ברכותו, וכלל לא חשת עצמך אומלל או פגום, ורק רצית מאוד לישון, וזאת אומנם עשית, עד שבאו אבא ואמא שלך, וניסו לשווא לטלטל אותך לחיים, וגם לאחר מכן, שעות של שינה ערפילית ויקיצות נרגנות, קצרות, וגלי התמיהה הולכים ומתגבהים מעבריך, ואנשים טובים ורחומים הממששים בך בעניין, וצלצולי טלפון אכזריים מסכסכים את שנתך, ואמא שלך התובעת הסברים בעיניים תפוחות מבכי, וכל אלה, אף אותו געש של חרדה מתנחשלת, באו אל סיומם המפתיע בבוקר סתמי אחד, שלושה לילות ושני ימים לאחר שהחלו, כאשר קמת, חָלָק משרטות וקל לב, וחייכת אל היום וביקשת לאכול, וכבר למחרת לא הזכיר איש באוזניך את דבר תנומתך הממושכת, וגם אתה שכחת.
אבא היה מרשה לי להציץ לתוך החושך שבין כפות ידיו, ואחר כך היה פורש אותן לרווחה וצוחק. האור כבר המתין שם כמנצח; לא ידע שאני הקדמתי אותו, וספגתי לתוכי את פיסות המוך החשוכות. יש סודות בתוכי, ואני בהם, וכמו המגנט הסוד מְשַׁנה, הסוד מעצים, הסוד מפוגג את הכימיה והפיסיקה של השותפים בו. גם זמנו זמן אחר הוא, ואפילו החלק האנושי השרוי בתמיסת הסוד פועם בקצב שונה מזה החשוף לעין. הנה, אני למשל. אבל לי כבר אין כוח. והסוד עצמו, גביש שחור, פוצע, חמקמק, גם כשאינך יחיד בו אתה בודד.
אבא שלי מבין זאת. הוא עוסק בסודות. מזה שלושים וחמש שנה שזו מלאכתו. הוא יושב במשרד קטן בתל־אביב וקורא עיתונים בשפות זרות. בכתב ידו הזעיר הוא רושם הערות קצרות בתיקיו הרבים; מסמן בקווים אדומים וכחולים שורות ומאמרים; גוזר ומתייק קטעים אחרים. בשנתיים האחרונות הייתי מרבה לברוח מבית־הספר הבלתי־נסבל ובא אליו. הוא היה שמח לקראתי. פניו היו נעשים אדומים וידיו פירכסו. הוא ידע כמה קשה לי בבית־הספר, ועל כן לא אמר דבר. בכלל, ממעטים היינו לדבר. אם היתה לפניו עבודה רבה היה מורה לי בראשו לשבת ולהמתין. העט שלו דילג בין קטעים שונים בעיתונים שונים, כאילו היה חייט התופר בחוט בלתי נראה. אף פעם לא דיבר על עצמו או על עבודתו, אבל לעיתים היה אומר דברים שלא יכולתי לשכוח, כגון שמעבר לפרטים הבּאנאליים ביותר אורבים חיים שלמים, מערכות ומנגנונים, שהאדם הפשוט אינו משער את סביכותם ואת הסכנה שבהם; וגם אמר פעם, בגיחוך של ניצחון כלפי אמי, שאלה המאמינים בהסבר אמיתי אחד אפשרי למציאות, הם הנותנים בלי כוונה טעם וחיים לסוד. איש הסוד, אבי.
גם לצדדים נפתחת לפעמים הדרך, ושביל מוליך אל בית נמוך או אל פיגומי בניין, ואל כבסים מלבינים, מרחפים ברוח, ובשדה אחד כרעה מכונית וגלגליה כלפי מעלה, ואת כל המראות האלה יש לקבוע היטב בזיכרון, אף שאין להם כל חשיבות, ויש לשוב ולזמזם אותם במיקצב החמש, ואולי זה הדבר שיסייע לך לשמור על הפעימה המחומשת ההולכת וחומקת מרגליך מזה כמה דקות, אלא שאינך רשאי להרהר בכך, ומוטב שתניח לרגליים להיאבק בעצמן את מאבקן, שהרי במבחנים קשים מזה כבר העמדת אותן, וככל שתרבה לחשוב על כך רק תזיק להן, וכבר כעת ניגפות ריאותיך בהגיעך לצעד החמישי, ועל כן תעקור את המחשבה על כך ממוחך, ותקבע את עיניך באורות הרחוקים ובפס הדרך הצהוב, ותפעפע בתוכך את זכר השאגות המורעפות עליך מן היציעים, ואת עיניהם הדלוקות של מוריך ושל חבריך, אשר מדי כמה שבועות הם מלווים אותך אל מסלול המרוצים ולוחצים בהתרגשות את ידיך ומפטירים ברכות רפות ליריביך, ומסירים את חולצותיהם וגופיותיהם כדי שיהיה מקום ללבם להתרחב, ואת ידיהם הם קובעים משני עברי פיהם, כדי שיוכלו לצעוק את שמך ביבבה מוזרה, המתיזה אותך בגסות מכריעתך בקצה המסלול אל ההקפה הראשונה והשניה והשלישית, מקום שם תחתור קצובות, מבלי לתת דעתך יותר מן הדרוש על מתחריך הכושלים לצידך, ואת עיניך אתה מייתד בפסים המלבינים שלאורכם אתה שב ומתעקל במסלול דמוי ביצה נצחית, ואם כך עשית, עד שנתאיינו ופגו שאגותיהם ותימרות האד הגלי העולות מן האספלט החם, עתידה למלא אותך, נוסקת כעננה מן הרגליים כלפי מעלה, שלווה גדולה, שגם אותה תערסל בקצב החמש, המזדחל לכל אבריך, מפוגג את הפקעת החרכנית שבמעיך, ומניע אותך במלאות אחידה, המעוררת בך השתאות נעימה, באשר אז אתה חש כיצד מרוצת הדברים שאירעו לך ניתקת לאיטה מעם מרוצתך, ואתה מוסיף ונגדש באוויר החם והקל ומכוחו שועט קדימה, משיל מעליך את הזהירות והחששות, מזרים דם ער לירכיך ולזרועותיך החותרות כשם שאתה עושה כעת, שב וכובש את המיקצב, ממקד את שרירי מותניך ומנווט ביד בטוחה את גל השימחה הפועה בך, מנפץ בדרכך את חוקי הפיסיקה של הכרונולוגיה, ופורם בתנועותיך הבטוחות את חוטי המאורעות ואת פני האנשים שזרמו לאורך קו חייך, ומתוודע בתוך כך שוב ושוב, ובהקלה בלתי־הגיונית מעיקרה, לידיעה ששום ניסיון לא נצבר בך מאז היית נער בן חמש־עשרה וחצי, פגום עולמית מחמת עלבונה הגס של האהבה, וכן, ששום עתודות של כוח וניסיון לא נשאת אתך מביתם של אבא ואמא שלך, ושקר הוא הדבר שהיא נוהגת לומר בכל פעם, וחלש אתה אף יותר מִבְּעֵת שהיית ילד ונער, עטוי תווי פניך הנאים ומוגן בשריונה החלול של ההצלחה שלא עלתה לך במאמץ כלשהו, אלא שכאמור רחוק אתה מכל הצער הזה כאשר אתה נישא במסלול הביצתי המושלם, קוצב את הזמן האחר, שתמיד הוא קצר מדי, באשר כה מהר מחלחלות לשכרונך טיפות התבוסה הצוננת, כי אתה יודע ששניות ספורות בלבד נותרו לך עד שתוטח בך שאגת הגאווה והפליאה מן היציעים ומצידי המסלול, כאשר מבלי משים אתה פוגע בחזך בחוט האווילי הממתין לך תמיד, ואשר רק אתה מכל מאות הנוכחים יכול לשמוע את האוושוש העלוב שהוא משמיע בהזדחלו לאורך החזה והבטן שלך, ובהנתרו מדולדל אל קרקע האספלט, וזה הוא הרגע, אם ניתן בכלל לקבוע היכן דבר מתחיל והיכן הוא מסתיים בעולם שבו מדברים הכל בלשון אני בחירות יתרה, אשר בו אתה שב ונואש, ומתמסר לידיהם, ונושא בהכנעה את שמות התואר והפעלים שהם פולטים מוּכנית מפיהם, מוּכניים הם כל מעשיהם, ונלפת לטפיחותיהם בגבך, ומחייך בכבדות אל הבל פיהם הננשף לפרצופך, ושוב ושוב אתה מוזעק אל פני המים של סלידתך, כדי לקחת חלק, ולוא לזמן קצר, בשימחתם בך ובגאוותם, שאותה הם מתפיחים בקדחתנות כדי שיוכלו להמשיך ולאחוז בך עוד מעט קט, כי גם הם יודעים כבר את העתיד להתרחש, את תנועת ידך הנרגזת, ואת עיניך המוגפות, ומעט מעט הם מסתלקים מעליך, אובדי עצות וסלחניים להבחיל, כדי לשוב מייד בצעדים גנובים, לחים, עורמים סביבך סיפורי הבאי וכינויים מהוקצעים לסגנון ריצתך ולנוקשותך ולהבעה המוזרה השפוכה על פניך בעת ריצתך, שיש בה עונג רחוק כל כך, זר, והעיתונאים גם הם כבר עטים עליך במשפטי הגבבא שלהם, ומהר מדי אתה מוצא את שמך ותמונותיך במדורי הספורט בעיתונים, וילדים מבית־הספר ומן השכונה מורים עליך באצבע, והכל גאים בך מאוד, ולמעשה איש אינו יודע מה לעשות בך, ואתה יודע היטב כי גם מבית־הספר היו מסלקים אותך זה כבר לולא הגביעים שאתה עורם על מדף בחדרו של המנהל, ולולא לְחָצֶיה של אמך, ומחוץ לאצטדיון התחרויות הרי אין חבריך לשעבר מנסים להתקרב אליך, זר ומוזר בעיניהם, אתה ומה שאירע לך, והנערות אף אינן טורחות לצחקק בעברך על פניהן נוקשה ודרוך־שרירים וסודך חרות על מצחך, אבל לאחר מכן, בחלוף הזמן, גם אתה גם הם מתרפים אהדדי, מתרווחים בחללים החדשים שנתחמו, ומגלידים לכאורה, ופה ושם אתה שב ולוקח חלק במעגליהם, מושיט יד עסקנית וגב חסון במסעות הגדנ״ע, טורח אצל מדורת הקפה בקומזיצים של סיומי השליש, והכל שונה מאוד מכפי שהיה אך לפני שישה ושבעה חודשים, אחרים תפסו את מקומך בכיפת תשומת הלב ובעין ההצלחה, גַבְרוּת ונשיות חדשות דוחסות את חלל האוויר, והכל טעונים עד כאב בְּלהט מתמיה של הבטחה ושל עתיד, ובין כך ובין כך הם מניחים לך, אף מגנים עליך בפני בני הכיתות המקבילות, אינם מניחים להם לזעזע אותך בצעקה צלוחה לתוך אוזנך כאשר אתה נרדם בהפסקה וראשך מוטל על השולחן, ואינם מלגלגים עוד על ביקוריך אצל האנשים הטובים והרחומים, וזה הזמן שאתה שב ומעפיל אל רצועת פני המים שלך, כפי שביקש ממך יואש, ומפעם לפעם גיחותיך קלות יותר, וקלה גם ריצתך, ונדמה שגם חבריך מיטיבים להבינה ומתגאים בה בחיבה שקטה, כנה יותר, וכבר אינם מכנים אותך ״רגליים״ כשם שעשו בתחילה, ועל כן קל לך לעשות אפילו את הדברים הבלתי־אפשריים, כגון ללחוש למיקרופון דברי תודה על נאום שנושא לכבודך המפקח על החינוך הגופני, או לחבר מאמר לעלון בית־הספר על אודות הטיפול הנכון בדגי האקווריום, ולוא רק הניחו לך בכך, אלא שאמא שלך היתה נושפת בוז בראותה את תמונותיך במדורי הספורט, ועומדת על כך שתתמיד בביקוריך אצל המטפלים והיועצות והמשוחחים והמאבחנים, ומאלצת אותך שוב ושוב לפרפר בגג רצועת המים שלך, ואינה מניחה לך לשקוע, ותובעת לדעת מדוע אתה מסתתר מפני העולם ולאן בדיוק אתה חומק כשהבעת הבהיה צפה ועולה על פניך, ומאשימה אותך שאין אתה נוקף אצבע להצלת עצמך, בעוד היא מכלה את ימיה בדאגה לך, ומבטלת מזמנה ומכבודה כדי להתרפס בפני מוריך ומנהליך למען יעלימו עין מכך, שכבר שנה ויותר אין אתה מכין שיעורים ואינך ניגש לבחינות, והיתה מתיזה כלפיך בפנים נעווים מכעס דברים קשים ומעליבים, כגון, שהיא תעלה לך בחזרה את השכל מן הרגליים לראש, ומייד, באופן בלתי־צפוי ומסוכן היתה מחננת את קולה ומסבירה לך שידיעת־ הבעיה־ מהווה־ לפחות־ מחצית־ מעצם־ ריפויה, ומדברת בנועם על ההקלה שתבוא לך אם תדע לאשורה את שרשרת המאורעות שהטילה אותך למשבר הזמני הזה, והרי נער הגיוני היית תמיד, חוקר את שורשי הדברים ותוהה על סיבותיהם, ושוב ושוב היתה מסיעה אותך במכונית הפולקסוואגן הישנה והחבוטה שלה אל ביתו של יואש, וממתינה שם בחשיכה, יוקדת מעברה השני של הסיגריה שלה, וכשאתה היית שב אליה, צונח מותש וריק בענני העשן, לא היתה מביטה בך, אלא מתניעה בעוצמה את המכונית ונועצת את מבטה בשמשה, ומזווית עינך היית מבחין בעיניה האדומות ובשפתיה החשוקות, ויודע ביאוש שהמלחמה הסמויה הזו תימשך, באשר היא לא תיכנע בתשוקתה לדעת את הנסתר מעיניה, ולעולם לא היתה שואלת על מה שוחחת עם יואש, ולכל היותר היתה אומרת, בזקפה את סנטרה החד קדימה, כלפי הבהקי הרמזורים ושדרות הניאון, גם היום כיבית את האור, ואתה עושה את זה רק כדי להרגיז אותי.
לילה לילה, במשך שנים, הייתי מתאמץ לשמוע אותם. כבר הייתי בוגר די להבין שהדבר אינו אפשרי. כמעט ופקעתי מעוצם הקשב, מן הנוכחות הסמיכה של התאפקותם. כל רחש היה מעורר אותי לדריכות. גם מתוך שינה הקצתי. בשנים מסויימות כבר הפך הדבר לטירוף. עינוי־נים־לא־נים. שמונה־עשרה שנה, ודלת חדרם פתוחה תמיד. אין מה להסתיר. כאן הכל מהוגן. וחוץ מזה - יש ילד בבית. אלא שהילד הלך ונשתגע. הילד שב מטיול שנתי בן שבוע, ועיניו היו כשני כדורי כספית בוערים בחפשו את עקבות ההילולה. נהרות שָׁצפו בבית ואנקות גדשו את החדרים מייד כשיצאתי מכאן. אבל במקרר המתינה לי ארוחה קנויה ופתק. נשיקות, אבא ואמא. ברוך הבא. בשובם הביתה לעת ערב היו תנועותיהם מדודות ועיניהם צלולות, ואותה צינה דקה של נימוס.
לקראתי שמחו. הבית היה ריק כל כך כשלא היית, וטוב שאתה כבר כאן. הרי לא דאגתם לי. לא, אתה יודע שאנחנו מחוסנים מדאגה; אתה כבר בחור גדול, יודע להסתדר לבד, ורק - טוב שחזרת. וידעתי, שגם כאשר לא הייתי שם הוא הביא לה את הקפה לחדר־העבודה, והציץ מעבר לכתפה אל הכתוב, ופתח מעט את החלון לאוורר את החדר מעשן, והיא הסירה בעדינות את האוזניות מראשו כשנרדם, וסגרה בשקט את הפטפון, ואחר כך היו הולכים לישון ונזכרים בוודאי בליל הסופה והקור שבו מצאו אותי בסלסלת קש על סף ביתם.
אבל מהו הדבר הקורה לך כעת, נבלה סרוחה שכמוך, אין זו אלא עליה מתונה ביותר, והלילה צח וקר ונוח לריצה, והכביש שמם כעת לגמרי כאשר כל המאחרים בנשף שבוּ כבר לבתיהם, ואילו המשאיות המובילות ירקות והמשאיות המובילות פועלים עדיין לא יצאו לדרכן, ואף שהאורות הצהובים נעלמו לרגע מעיניך בשל נטיית הכביש כלפי מעלה, אין זו סיבה לגנוח כקטר עתיק, ולהניח לרגליך להינגף זו בזו, ויש להקפיד שהריאות יזכו בכל החמצן שהן זקוקות לו, כך שיישמר מיקצב החמש, כי היטב אתה יודע שוויתור קל שבקלים מסתיים בכניעה ובדרדור מהיר אל המיקצבים החטופים של השלוש והשתיים, חוט דק ביותר מפריד ביניהם, ואת זאת שיננו לך המאמן מטעם ״מכבי״, שנטל אותך תחת חסותו בשנה שלפני גיוסך לצבא, וגם מדריך הספורט בבסיס, המֵריץ אותך כמצוות המפקד חמישה־עשר קילומטרים מדי יום על פני הגבעות הטרשיות שסביב לבסיס, כדי שלא תחליד, כדבריו, כיוון שזולת הריצה היומית, וזולת השמירה הלילית הקבועה שלך בעמדת בית המפקד בין השעה עשר והשעה שתיים בלילה, פטור אתה מכל פעילות אחרת במחנה, ולמעשה משמרים אותך פה כבשר־גביעים, והוא הדבר שאמר לך פעם בצחוק נתעב המפקד, אבי הילד, בעת שמסרת לידיו עוד אחד משללי נצחונותיך, שכבר אינך זוכרם אחד לאחד, ההולכים ונטרפים זה בזה, ומעלים באולמותיך הנרחבים, החשוכים, תמרות אבק בלולות בסרחון־זיעה ובקול פצפוץ היריה באקדוחי המזניקים, ועל כן קְצוֹב את המִדְרָך, מנה אותו בקול רם, אחת־ שתיים־ שלוש־ ארבע, מה זאת, אחת־ שתיים־ שלוש־ ארבע, שוב אותו הרף חסר נשימה, יחיד מאוד, שאתה שב אליו בשקיקה מדי חמישה, מדי ארבעה צעדים, כי הוא הגביע הסמוי שאתה זוכה בו, ובו מניחה לך הגחלת הלוחשת שבמעיך, ורק אז אתה חש בוודאות שאתה הוא, כשם שידעת זאת במשך שעות ארוכות בחדרו של הילד, למן אותו רגע שבו נעל את דלתו מאחוריך, וניצבת שם מסומא באור הניאון העז, מביט אל חדר ילדים מציאותי בתכלית, ובו מיטה קטנה, פרועת שמיכה, ושולחן־כתיבה ומחברות פזורות, ואחר כך כדורגל מנוקב בפינה, וארון בגדים חמור סבר, ותצלום מוגדל שבו הילד העומד לפניך בפיז'אמה תכולה, וקורן חום עצור של התרגשות, ניצב בין שני כושים גבוהי קומה, חייכניים ועירומים כמעט לגמרי, ונועץ בצלם מבט קשה ומרוכז, וזה היה הדבר שהכריע אותך לרגע, ושהוכיח לך שאומנם חלום הוא, חלום גמור, שיש להבליג עליו ולנהוג בו כפי שאתה נוהג בקרעי המציאות האחרים הנחבטים בך כמפרשים לחים, נכרכים ומרפים מייד, אלא שהמחשבה הזאת קצרה היתה, כיוון שהילד לא היה כלל של חלום, וקיפץ מרגל לרגל בעצבנות, ועתה ידעת לבטח שדבר־מה הולך ומתמחש, ועל כן המתנת, נפחד מעט וגמלוני, מתנשא מעליו בשני ראשים לפחות, לבוש מדיך המגוחכים והרובה הקר בידך, וריק ומובס עד כדי כך, שנחשול של אלימות גאה בילד הישר אל ריקנותך המתגרה, וברור לגמרי שלא מרצונו עשה מה שעשה, אלא מכוח כפייתה של הפיסיקה האנושית שאתה מכיר את מרבית כלליה, והיא שגרמה לו לשלוח רגל רזה וחדה, בלומה בנעל בית של בד, ולבעוט בברכך בהבלֵחַ צפעוני, וגם כעת, בעצם כעסך עליו, איך נחמצות כליותיך מגעגוע לכאב הממשי ההוא, איך תאמץ את כל חושיך ותצליבם זה בזה, כדי שינסו ליצור בזיווגם את לחיכת האש שנשתלחה אז ברגלך, ושיגרה אותך בתערובת של כאב ועלבון וזעם, מן הריצפה שעליה נפלת, לופת את ברכך הפגועה, הישר אל צווארו, בזינוק מסורבל, בגעיה חרישית, בעוד הוא, כחזיון־תעתועים זדוני, נמוג מייד מן המקום שבו ניצב, ומופיע שוב מאחוריך, זהיר ומופתע מעט, מעלים את ההתנשמות הקלה שאחזה בו, וממלמל בעקשנות זעופה, שאינה מצליחה להסתיר את ההתרגשות ההרפתקנית המנצנצת באורח מסוכן בעיניו, שאם רק תיגע בו, אם רק תנסה להניח עליו אצבע, יקרא תיכף ומייד לאביו, ואז, הוא אומר בקול כבוש, האוצל לכל אות איום ברור, אז אתה יודע מה יהיה לך, ועל הריצפה הקרה, שאריחיה מצויירים בצבעים עזים, מתפתלים, אתה אוחז בברכך, הלום כאב וערפל, ומבחין ביאוש כיצד הוא מתרפה ונרגע, כובש את אותות רגשתו, ומעלה לעיניו אותו צל של לגלוג רך, כזה שכבר עייפת מלראותו בעיני האנשים, שאינך יכול לעמוד בו, באשר הוא מריק לחלוטין את גופך, ומצמית את אבריך הפנימיים בקרן לייזר חרכנית, עד שהם אבק עפרורי פורח בחלל הריק של קליפתך, והוא מכניע בך כל רצון, ופורם את קישוריך, ומותיר אותך כשם שהיית מלכתחילה, מיקבץ של תכונות עיוורות ומקריות וחסרות תואם ביניהן, יתרונות שהיו לך לרועץ, ותשוקות סותרות, ומנגנוני הגנה הרסניים, ומוות אורב בסבלנות בפרקי גבעוליך הדקיקים, כל אותם הדברים שהיא נהגה לכנות העתודות שאתה מביא עמך למערכת החיים, ובעוד אתה, למול מבטו הזה, מנסה לקבץ את מחשבתך הנפזרת כדי להכיל בה את המתרחש ואת הילד הבלתי אפשרי, כבר אתה יודע שאתה מסור כעת, מכוח תעתוע מוזר, ולא בלתי מעניין, של אותה פיסיקה שאיש לא כתב את כלליה בספר, בידיו של הילד שפלש בחדוּת כזאת לערפיליך, ולא רק מפחד האיום שהשמיע נתת עצמך לכוחו, ואומנם כך אירעו הדברים, או מוטב - כך נחלמו, כך נחתמו בתוכך, כך גם יישָׁחקו ויירמסו ברגליך הנבונות לשביבים אפלים של סוד ותימהון, בעוד אתה מעפיל קצובות, מרעיד מעט מחמַת הקור שֶׁיָלדה הצינה, בוטש עקשנית במעלה הגבעות המתונות, לעבר האורות הנגלים ונמוגים, ועדיין תמֵה ליכולתו המופלאה והרגעית, לעמוד כה מהר על טיבך, ולנוקשות ההחלטית שבה פסק כעת נְשַׂחֵק, ובעוד אתה לוטש בו את זכוכיות עיניך התרצה והסביר, בקאובוי נְשַׂחֵק, והוסיף ואמר ביתר רכות, אתה תהיה הסוס.
בחופשה האחרונה שלי מהצבא, לאחר שנה של הפסקה, שוב באתי לבקרו במשרדו. דבר לא נשתנה שם, כמובן. גם שימחתו כלפי. כאילו לא נפגשנו הבוקר ליד שולחן האוכל. הציע לי קפה. אמא קנתה לו מֵיחם למשרד. רציתי לשאול משהו, אבא, אמרתי, ותנועותיו ליד המֵיחם הואטו. מעורפו ראיתי שבן שישים ואחת הוא. אבק מדומה נח בחריצי עורו ועל שיירי שערותיו וריחף באור הרפה של אחר־הצהריים עם כל תנועה של גופו. הנה הנה ה־ק־פה, אמר בניגון הרגיל, וצחק במבוכה, והחליק לשונו על שפתיו. כשנשא לאשה את אמא היה בן ארבעים, והיא צעירה ממנו בארבע שנים, ושנתיים היו לבדם עד שנולדתי. לא ידעתי מאומה על הימים ההם. לשניהם היו אלה נישואים שנִיים, ומעולם לא הזכירו את בני־זוגם הקודמים. שמועות ששמעתי רמזו על סערות גדולות, ואני לא יכולתי להאמין. אם לא תשאל לא אדע מה מטריד אותך, אמר. זה מסובך אמרתי, זה משהו כמו, איך לומר, מכלול היחסים; הוא הביט בי משועשע. אינני יודע איך הגיעו אלי המלים האלה שלה. מדי כמה זמן אדם חייב לערוך בדיקה תקופתית של מכלול היחסים שלו. לבער עשבים שוטים, לטפח שתילים רכים, לעורר נרדמים. כששמעתי בדמיוני את קולה, נזכרתי מייד בדברים שאמרה לו פעם בנוכחותי, שלעולם לא תאהב מישהו בלא תנאי; ואפילו את אביה ואמה היא אוהבת רק כּאשר הם ראויים לכך. אני מחכה, אמר, אפשר לומר שזו בדיקה תקופתית, אמרתי והתחרטתי מייד. סליחה, אמר, אבל לא שמעתי, ושם את ידו מאחורי אוזנו ורכן אלי מעט. הבטתי בו ביאוש. זה היה לפני עשרה ימים, והשעה היתה חמש לפנות ערב, ובאתי מפני שלא יכולתי לשאת את השהיה בבית, איתה. דקות ספורות קודם לכן, כאשר נכנסתי וראיתי כמה הוא שמח אלי, רציתי לספר לו שאני מתחזק והולך; הלילות בחברת הילד הרגיעו אותי. היה קל יותר. עדיין לא ידעתי להסביר זאת. במקום לומר לו שאני חש עצמי טוב ובוטח יותר שאלתי אם אף פעם לא רצו בילד נוסף. גם זאת שאלה שלא נתכוונתי לשאול. כל הזמן נשאלו שאלות שלא נתכוונתי לשאול. הוא נשען אחורה בכסאו. על הקירות היו מודעות שקראו לשמירת סוד ולחיסכון במלים. אני דווקא רציתי, אמר, אבל אמא שלך לא; כבר היתה מבוגרת מדי לכך. למה זה חשוב לך פתאום, ביקש לדעת. בעצם, זה לא כל כך חשוב, אמרתי, שתיתי בבהילות מן הקפה ולשוני נצרבה. אני באמת רציתי שיהיה לך אח, אמר שוב, והעביר יד על פני סרגל העץ השחוק שלו, אני בן יחיד, אבל תמיד חשבתי שטוב לו לאדם שיש לו אחים. הוא גיחך מעט, כמתנצל על הרהור שחלף בו, אח, אתה מבין, אדם שגדל אתך מינקותך, דומה לך מאוד ושונה, מאיר בך עוד צד, וזה מעשיר, נדמה לי, זה מגלה שכבות שֶׁכָּכָה אולי הן נותרות בחשיכה, מה אתה חושב. אני יודע, אמרתי לו, אני מבין, אמרתי לו, אתה אהבת אותה, שאלתי בבהלה. הוא חייך במפתיע. הוא הלך ונרגע כאילו זמן רב המתין שאבוא ואדבר אתו על הדברים האלה. מה פירוש אהבת, עדיין אני אוהב, וככל הידוע לי גם היא אוהבת. אנחנו יקרים מאוד זה לזה, הוסיף לאחר רגע, יותר מדי עברנו שנינו בחיים מכדי שנוותר איש על רעותו. הנה כעת יכולתי לשאול על חייהם שהיו; על שתיקותיהם המאוכלסות אנשים זרים וזמנים אחרים; ולמה בכלל רציתם ילד, שאלתי.
אז הביט בי בפתיעה. סרגלו עצר מתנועתו המעגלית הקטנה. התחיל לומר דבר־מה, והתחרט. כעת הבחנתי כמה מעיקות ערימות האבק על עפעפיו ועל שפתיו. איזו מין שאלה זאת, אמר מבלי להביט בי, התכוונתי - היה לכם כל כך טוב זה עם זו; וכשנולדתָ היה אפילו טוב יותר, קטע אותי בזעף, וכשתהיה בעצמך בעל ואבא תבין. אחר כך השתתקנו. החדר היה חשוך כמעט. הוא אמר, גם אותה שאלת ככה, לא, אל תשאל. אל. כבר לא יכולתי לשאול את שרציתי לדעת, אבל הוא ידע וענה במהירות, היא אוהבת אותך, בהחלט היא אוהבת. נשען אחורה על כסאו ונשם עמוקות ואמר, אתה לא יודע ולא תדע עד כמה, ואולי היא לא תמיד יודעת להראות את זה, אבל אני יכול לומר, כן־כן. אז נזכרתי בפעם האחרונה שבה שוחחנו, היא ואני, מבלי לריב מייד לאחר מכן. לא בקלות נזכרתי. זה היה לפני שנה וחצי, כאשר הביאה אותי ליואש. דווקא בימים ההם נתקיימה בינינו קירבה טכנית הדוקה. באותו ערב, בהביטה בי מבעד למראָה הפנימית של המכונית, אמרה לי שעלי ללמוד את חוכמת חלוקת הכוחות שלי. היא דיברה בשכנוע פנימי רב, כדרכה; היא עצמה נתכוננה על פי קצב הרסני ונוקשה. היתה עורכת גיחות חריפות לחייהם של אחרים שעליהם כתבה את ספריה ומאמריה, ונבלעת בתוכם עד כלות. ביוגראפיות היתה כותבת, וניתוחי דמויות, וזה הוא סוג הספרות הראוי ביותר בעיניה. במשך חודשים ארוכים היתה איתנו ולא היתה, נעוצה עמוק בעולם אחר, סמוי מעינינו; אחר כך היתה שבה ועולה, עייפה ומאושרת, עטורת שבחים וקנאה, וטורדת את השלווה במשך כמה שבועות של ביתיות שלומיאלית, שאיש לא רצה בה, והיא ראתה בה פיצוי להזנחתה אותנו. אז היו באים ימים של מרירות מלחשת. היתה אומרת שאנו מחניקים אותה בתובענותנו. שאנו נוקמים בה. שנינו ידענו שלא יארך הזמן עד שתשוב ותניח לנו. היא אשה מיוחדת, אמרתי לו כדי להפיס דעתו. לפעמים, אמר, אני מצטער שאתה ואני לא הרבינו יותר לשוחח; זה היה מונע אי־הבנות כמו, הוא נשתתק ותופף בידו על פני הסרגל. עשרים ושבע שנים ישב בחדר הזה. צעירים ממנו עלו בדרגות וזכו בפרסים מטעם גופים סמויים וגלויים. הוא היה מחוץ לכל זה. לעולם סירב לעבוד בצוות עם חוקרים אחרים, ולא התעניין בחומר לאחר שיצא מתחת ידו. אני ילד המשתעשע בחידות, הוא אומר, הפתרונות כשלעצמם, כחומרי גלם לתיאוריות ולמעשים, כבר אינם מעניינים אותי. - כמו השאלה המוזרה שלך מקודם, המשיך, ואולי כדאי היה שייאמרו הדברים בפירוש, מאוד אנחנו אוהבים אותך, וצר שצריך לומר זאת בכלל, גם כשהיית ילד, גם כעת, בפרט כעת, כשאנו רוצים להושיט לך כל עזרה שביכולתנו כדי לסייע לך במשבר שלך. כשהתרגש, היה הד המבטא הגרמני שלו מתגנב למלים. הנה אתה כבר אדם מבוגר ואפשר לדבר על כך, אמר, אנחנו שלושתנו קצת סגורים. קשה לי לדבר על הדברים האלה. אתה ודאי מבחין בכך. גם אתה שותק. אבל אתה צריך להביט אל מאחורי הדברים, ואני אגיד עוד דבר ידוע, לא תמיד הדברים הם כמו שהם נראים, אתה מבין?
אבל כעת יש לדייק במרוצה, לשאת בעקשנות את נטל השוק והירך, להעמיק את הנשימה, לסחוט את לחלוחית האד מן הריאות, ואם קשה מדי - אפשר לשנות את השיטה, להתחכם לעייפות, ולהתפשר כביכול, לזמן קצר ביותר, על מיקצב הארבע האטום, כדי להניח לעורקים להצטנן ולשרירים להתרווח, ואין זאת אלא שנעלי הצבא הכבדות עוקדות את רגליך לקרקע, והרעב קודח בך חורים לרוחות, וגם המשאיות, התוכפות כעת ובאות ומאלצות אותך להשתופף מדי רגע בצידי הדרך, בולמות את תנופתך, וכל אלה הם תירוצים דלים, כי אתה, תמיד היית רץ מתון וממושך, ולא נתת את לבך על מכשולים זעירים כאלה, ובמרוצי השדה הקשוחים ביותר של הצבא זכית פעמיים במקום השני ופעם במקום הראשון, וגם כעת תביס את הפחד הרגעי שלך, ותפיח אותו מתוכך בענן של אד, כי כשרון הריצה שלך הוא דבר שנולדים אתו, כך כתב מישהו, ואין כל חשש שנקיפה מרה זו של פחד שאתה חש כעת, תעיד על כך שאתה נשמט גם מכשרונך זה, שהוא זר לך כקליפתו של פרי אחר, ועל כן כנראה יכול אתה להגיע בו להצלחות כבירות בלי רתיעה, בלי חשש מפני המעשה, ומשום כך אל תניח לה, לאותה נקיפה עמומה, לתפוח בך, אלא הכה בה, דרוך עליה בצעדים מרובעים, הערם עליה בכך שתשגר קליעי זכרונות תועים אל חלל המוח, רוץ איתה כשם שרצת עם כל פחדיך עד שהפכו להד מוכר וכנוע של צעדיך, הקצע אותה מזיזיה ואֲלף אותה חיבה, אז תוכל לרוץ איתה כשם שהיית רץ פעם עם אביך, כשעדיין לא חשש לתחֵר צ'מפיון, והיה מיטלטל לצידך, מוטח קדימה ואחורה על ידי כרסו, ומגחך במאמץ, מְצא קצבים להסיח בהם את דעתה, כמו התנועות המוכניות של עכוזה על גבי הכרית שלך, וכמו קול תקיעת המסמרים בארונו של היום שחלף, וכמו ההד העמום, הרחוק, ההולם קצובות על פני עור התוף העולמי, הנה כך, כבר אתה נישא קדימה בקלות, חולף על פני עיירה קטנה, חצר שוממה של בית־ספר, מוסך לתיקון מכוניות, ארגזי קרטון פזורים לפני חנות מכולת, מרחף בנחישות הרסנית הישר אל תוך חדר ילדותך ונעוריך, צונח כְּנוּס־כנפיים ועייף על מיטתך, נעטף בחומה של השמיכה ובקול השקט והברור השב ואומר שהוא ידע, שכל הזמן ידע, ושוב תוכל לראות בסרט הצלולויד המהוּהַ־מרוב־שימוש של זכרונך את ריצודי הדמות העגלגלה, את קיטועי תנועות שערה בקומה, את ההבלחים התזזיים של האור והצל בעת שהתמונה מתמקדת אל זיק מוחי אחד, מיקרופילם של החמצה, שאם יעובד ויפותח בזהירות במעבדות הצוננות ביותר של המוח, תוכל לראות בו בבירור את רוחמה הקמה בחטף מן המיטה שעליה אתה שוכב, נושפת בעלבון ובמבוכה נרגזת, וחרירי התריס מחלקים את גופה בסכינים של אור, וכך הונצחה והוקפאה עולמית, כשסגרה עליה עדשת מוחך, כך היא צפה ומופיעה תמידית כשנפתח חריץ של אור אל תוך מחשבתך, אף כעת היא עומדת שם כך, וכדי לעוררה לחיים נאלץ אתה לגייס לעזרתך את שאר הזכרונות, את הגעיות הבלולות צחוק גס ויפחוֹת בכי שפלטה מפיה ומאפה בעת שלבשה את תחתוניה, וקודם לכן, כאשר חיפשה אותם בתנועה מכוערת כל כך, ואת דמות עצמך המשוערת בשכבך שם, סבלני וחלול, וראשך משוך אל בטנך, מקשיב בריכוז לאוושוש שיצר משב הקול ההוא, שחלף כרוח נוצתית ונגע בכל עצב ושריר בך, והעיר במגעו המדומה את כל הזהרורים הגאלאקסיים שריחפו בך ומעולם לא חשת בהם, עד לרגע ההוא, שבו החלו לחוג כזבובוני־אש מטורפים בתוך ראשך ובאולמות הנרחבים, האפלים, ובכוח פתאומי ונבעת משכת את השמיכה אל מעל לראשך כי חששת שמא ידאו בתנופה מנחירי אפך ומאוזניך, ואת פיך חשקת, וכיווצת כל גופך עד שאחז בך רעד, והאבר שלך היה זקוף אז עד כאב, אלא שרוחמה כבר לא היתה שם, ולא רצית בה כלל, ובאמת אינך זוכר אם אומנם אירעו כל הדברים האלה שאתה שב ומקרין על המסך הקרוע של מוחך בהצגות יומיות וליליות בלתי־פוסקות, או שרק חלמת אותן, רק הָזִיתָ אותן כאחד משעשועי מחשבתך המהירה־ בדמיונות־ ובצירופים־ מטורפים של האפשר, כי מייד לאחר לכתה של רוחמה בלי מלת פרידה, שקעת בתרדמה כבדה, וישנת שעות רבות ואינך זוכר אלא את עיניה התמהות של אמא שלך כאשר הגיעה הביתה וניסתה לעורר אותך, ואחר כך, אחרי מאות שנים, שוב טרד אותך לחש קדחתני, וקול אביך המדבר עם מישהו בטלפון, ואתה היית כבובה של מים בידיהם כאשר העמידוך על רגליך, והלבישו את גופך העירום בפיז'אמה, וכל העת היית נשמט וראשך אל צווארה, אלא שהיא היתה נועצת ציפורניים מבוהלות בלחייך, וצועקת את שמך שוב ושוב, ולא רצית להשיב לה, וגם כאשר השכיבו אותך, בכוחות משותפים, במיטה, והניחו תחת ראשך את הכרית, המשיכו למלמל את שמך בלחש נפחד, ועדיין לא רצית לענות להם, והפכת את פניך המלוהטים אל הקיר, מקום שם הטיחה בך הכרית את הריח הנקבי העז, וטוב שגופך היה מכוסה כולו בשמיכה, כי לרגע יחיד ואחרון נסתחררו בך שוב הזהרורים המרחפים, ואור רך, אך ברור בתכלית, האיר להרף עין את כל עצמך החפון בשמיכה, כדי להתפוגג מייד ולשקוע יחד אתך כזיקוק עשֵן, דועך ומצטנן, אל החשיכה.
אני מנסה לשוב ולראותו כפי שראיתיו בראשונה, לפני שהכרתיו. תמיד מרחוק. מעורר השתאות בנוקשות הבעתו. בדמיון לפני אביו. ילד במחנה חיילים. בכל בוקר היה הנהג הצבאי מסיע אותו לירושלים, לבית־הספר. בצהריים היה שב, עולה במרוצה בגרם המדרגות החיצוני אל הקומה השניה ותיקו נתון מתחת לבית־שחיו, כדרך המבוגרים. החיילים לא שבו לראותו עד יום המחרת. אביו לא התיר לו להתהלך במחנה. גם את אמו, אשה עבת בשר, לא יפה, לא הרבינו לראות. רק את קולה הכרתי: בלילה, כשישבתי בעמדה, היתה מדיחה את הכלים במטבח שבקומה הראשונה, ושרה לעצמה בקול עמוק ומתמשך. אבל אותו אני מנסה לראות כעת בפעם הראשונה. ילד נמוך ורזה, פנים חיוורים תמיד. תנועות חדות, עצבניות. ועיניו המצומצמות ופניו השועליות, והמבט שבעיני אביו, בעיניו. אבל שוב אני מסרבל את הזיכרון הטהור, הראשוני, ברשמים האחרים; שוב אני צובע את פניו בחיוורון של פחד, ואת תנועותיו בתחינה שמצאתי בו לאחר מכן; בבקשת העזרה שהדיף. ואני שב ומבלבל בין האכזריות הבוטחת, המעוררת קנאה, אשר דימיתי למצוא בו באותו רגע שבעט בי, לבין המתיחות המענה שכפתה אותו למעשים כאלה; למועקתו שמילטה מתוכו רמזי פראות; לא כך.
הנה כך: בכל יום, רגע אחד לפני שנכנס הביתה בשובו מבית־הספר, היה ניצב בראש גרם המדרגות החיצוני ומביט סביב. הרחק. ראו אותו החיילים במגרש־המסדרים והטבחים בחדר האוכל והקצינים בחדרי המפקדה והטירונים שהתאמנו בירי בגבעות המקיפות אותנו. אני סבור שלא הבחין בנו. אני יודע שלא, כיוון שעיניו היו הפוכות תמיד. קטעי מבטו היו פוגעים בהרים ומושלכים משם לקוצים, ומשם לגדרות התיל ולשבילים המסויידים־לבן, ושבים ונוקשים בעיניו. לא כך. אבל כך: בעמדו שם, זעיר וחד, היה זעם לא ידוע משליך את כף רגלו אל מעקה־הברזל ובדממת הצהריים הצהובה־מֵאבק היה המעקה מקרקש ומרעיד ונחבט אל עצמו, מופתע בכל יום מן הטקס הפתאומי, האכזרי באורח מוזר, ומוחה מרה בכל כוח עמודיו וחלודתו, ועוד זמן רב לאחר שהילד נבלע בבית, היו האדוות הברזליות מקיפות אותנו כטבעות צוננות, צלולות.
ועדיין רץ, פרוץ לגמרי בפני זרימתם היעילה של כל הפגעים כולם, פלוש לרוחות וליבבות התנים, שָׁחוק וממורטט מכל עורותיך וקליפות מיקצבך הרבוע, עד כדי כך שאף הלילה, שהוא נטול ירח לגמרי, יכול להבחין באניצים הלבנים ובתפרים המחווירים מרוב מאמץ, ובפרימות המתרחבות של הביטנה החמימה שלך, שבתוכה צפנת את עצמך, בתוכה טמנת ועטפת את עצמך, בעת שערכת את אחד ממבצעי ההונאה המחוכמים ביותר בהיסטוריה, בשגרך את בן דמותך המוגדלת, את הסוכן־הכפול־החלול שלך אל רצועת פני המים המאוכלסת בצפיפות, ושם היה עושה בלהטיו, שנון, אך זהיר וביישן, אהוד, אך מסוגר ותָחום, עד שנפל במלכודת מחוכמת ממנו, עד שכשל בפח, שמעשיו, ושובל ההבטחה הרָמוז שהפרישו בעקביו, טמנו לו, ושב וחזר אליך, ריק־ידיים ונבוך, חפץ־חי ובלתי שימושי לכוד במיקפא של שגגה מרה, והיא הדבר הצובט כעת את עיסת מוחך, כאשר אתה עדיין רץ, בלתי מסוגל לעצור לרגע כדי להחליט על צעדיך בעתיד, אנוס להסתער על עצמך, על פרודות מעשיך ומחשבותיך שהיו, עד שיאזלו פקעות האנרגיה האחרונות שטען אותך הערב הזה, ואצבעותיה שחרכו את בטנך, והפצעים התכולים שפרמו בך עיניה, השגגה ההיא, ובעטיה - מאות ואולי אלפי השעות שבהן שהית בשלוש וחצי השנים האחרונות בחדריהם של כל האנשים הטובים והרחומים, וענית על שאלותיהם והקשבת לתלונותיהם, והוחנפת, ופותית ואויימת ושוב ושוב היו הולמים בך בשאלה המהוהה, המיוזעת מרוב משמוש הלשון בה, מה קרה לך, מה קרה פתאום בגיל חמש־עשרה וחצי, בעיצומם של חיים בריאים בתכלית, שקיעקע אותך באלימות כזו, שהתיך אותך בלחישה והותירך תלוש וקָפוץ בפני עולם שהיה לך מסביר פנים ורחום יותר מאשר לרוב בני גילך, ואיך אתה רוצה שנבין את סירובך, את זעמך, את רתיעתך כאשר אנחנו מבקשים לעזור לך, שהרי זה תפקידנו, והדברים חזרו ונשנו לעייפה, ברק העניין בעיניהם בתחילה, והיאוש התוקפני לבסוף, וכך היה גם כאשר פגשת ביואש, שבביתו החשוך, המאובק והדחוס, שהית בכל ימי ראשון וחמישי מן השעה שמונה עד תשע בערב במשך שנה תמימה, וכאשר תחשֵׁב כעת, לקצב ריצתך, יעלה מניין השעות הללו על מאה, ומספר בלתי נתפס הוא, אם תזכור שבכל הדקות והשניות האלה היית קפוא ולפות בכסאך, מול פניו הנוקשים והמחוטטים של יואש ומול עיניו המרצדות בעיוורון אל הכיוון המשוער של מחשבותיך, וקולו, הדק והנשבר תכופות, מסגיר לאוזניך את שהעלימו פניו, את תמיהתו בתחילה, ואת חיבתו שלאחר מכן, ואת יאושו וכעסו שלבסוף, כאשר נואש ממך, ככולם, מבלי שישער עד כמה היה סמוך אליך, ובכל אותן מאה שעות, ואולי יותר, היה אומר לך בהתלהבות כבושה, ילדותית משהו, אותם הדברים ששמעת כבר עשרות פעמים מקודמיו, את מהות תפקידו של ההיגיון בהשלטת סדר בעולמנו הפנימי, שמטבעו הוא תזזי יותר, נתון יותר להשפעות טלטלניות, ואת דבר המועקה החדשה שמטילים בחייך יצרים ותחושות חדשים, ואין דבר טבעי מזה בגילך, ואם רק תדע לנווט את הגורמים החדשים האלה, שצצו באורח כה נורמלי, שמשותפים הם לכולם־כולם, אם אך תדע לאלפם ולהכילם בכוח ההיגיון והתבונה, וליטול מהם את האימה שאולי אתה מוצא בהם, אזי תדע גם להפיק מהם עונג בל־ישוער, ולדהור איתם, כעל גל חמקמק ורב עוצמה, ואתה שבת ומצאת בדבריו ובדברי האחרים את קולה של אמא שלך, אשר היתה טוענת תמיד בדבר כוח ההיגיון וחדותה הפולחת של התבונה, והמלים היו נוקשות בפיה כעינבל המצופה שעם, וכל אותן מאה שעות ויותר לא הניח לך קולו הדק של יואש לשקוע בחלומות שמאחורי פניך, ועיניו הריקות התחקו בעצבנות אחר עיניך, וריתקו אותן אל אישוניו המרצרצים, ואתה היית משקר לו ומכבה את האור שהעלה למענך, כדי שתהיה שרוי בחשיכה כמוהו ולא תהא נאלץ להביט בו בשעה שהוא מנסה שוב ושוב למסמר אותך אל רצף המאורעות המובן לו, שבתוכו ניסה לאתר את ההדק, כך כינה זאת, שגרם לך להגיע למצב אשר ממנו תוכל להיחלץ אם אך תדע לחדש את הקשר עם עצמך שאבד, כך כינה זאת, והיה נובר בתוכך, ומערים עליך בווידויים אישיים, ומביך אותך בכנותו, בקובלו על חולשתו וקוצר ידו, ושב ואומר שהוא מכבד את קנאותך לעולמך הסמוי, האינטימי, ושאין בכוונתו, אף אין בכוחו, לפגוע בעולם הזה, להיפך, הוא אפילו מקנא בך על שיש לך מחוזות כאלה, עשירים ורבי משיכה אף יותר מן השלולית המרופשת שבה אנו כולנו נאלצים לשהות במרבית הזמן, אלא שהיה רוצה למתן מעט את סרבנותך, לקרב אותך ביד רכה אל אותה רצועת פני המים המשותפת לכולם, כך כינה זאת, אשר בה, לדעתו, ידעת לנהג את חייך בצורה מוצלחת ביותר עד שאירע המשבר, ולתת בידך, רוצה הוא, את הכלים שבעזרתם תוכל לנוע בלי כאב וקושי בין עולמך לעולמם, ולדעת את גבולותיהם המדוייקים, ואתה חיבבת אותו יותר מכל הקודמים לו, ועל כן היית מוכן להפר מדי פעם את שתיקתך ולספר לו דבר־מה, או לשאול אותו שאלה קנטרנית כגון - מדוע הוא שב וטוען שההיגיון והיצר מנוגדים זה לזה בתכלית, והרי שניהם יצירים מוּכניים, דפוסים אוטומטיים המשותפים לכל, או שדיברת באוזניו בִּרמיזות על קטלניותה של ההצלחה, על קליפות הרגעים הריקים, המתים, שהיא מתאמרת לחרוז על חוט אחד שיש בו, כביכול, ממשות, וכל אותו זמן משחק היה זה, זהיר ומחושב, שניהלתם בחשכת החדר, ולשם כך היה עליך לגייס את כל נבונותך שמכבר, את כל חדות המחשבה שלך, ודבר מעייף ביותר היה זה, ובמאה השעות הללו, דקה לדקה, לא אמרת דבר וחצי דבר אודות רוחמה, הנערה שפגשת במקרה ביש במסיבה בבית־הספר, ואשר היתה מבוגרת ממך בשתי שנים, וטפשה כצלוחית היתה, אך גופה לח ומלא, וידיה מהירות ויעילות להפיח חיים בכל ריטוטי חלומותיך הבלומים, וכתולעת מנשפת התפתלה תחתיך על הספסל בגן הציבורי הריק לאור היום, והצמיחה לתוכך אלף ידיים, אך כאשר נגעה לשונך בלשונה, שנדמתה קרירה במפתיע, חמקה מייד מתחת לגופך, והודיעה לך בשקיקה, ששוב אין היא ילדונת המסירה את תחתוניה בפרהסיה, ואם באמת אתה רוצה בה, כפי שניכר בך בעליל, ילדון יפהפה שלה, הבא תביא אותה למקום מהוגן, אל ביתך למשל, שלשָם כבר הבאת בוודאי נערות רבות לפניה, ומדוע ייגרע חלקה, ואתה - להוט ויוקד, ובעצם בתול גמור, עטית את סבר הגַבְרוּת המתייהרת, את המסיכה השחוקה, המסריחה מזיעת כל אלה שקדמו לך באותה רצועה מרופשת של פני המים, ושיגרת לעברה את קרני הקסם הזרחני שלך, שפילסו לך דרך מיידית במבוגרים ובילדים, זרים וקרובים, שעשו אותך לנוכל מהוגן ומקסים של חריפות ביישנית, של ברק מרומז, וברכסך את מפתן מכנסיך הגואים, אחזת אותה בידה, ויחד עברתם על פני גדרות וחפזתם בשבילים, ונבלעתם בביתך השמם מאדם, והשעה היתה חמש לפנות־ערב, והתשוקה הכריעה את הזהירות והוכרעה מייד כאשר הכנסת לראשונה נערה אל תוך הבית שבו חיית את כל חייך, שהיה דמום ושליו כתמיד, ואחר כך - אל חדר הילדות שלך, והיא הביטה באקווריום המואר, ובאוניית העץ שגילפת פעם, ושׂיחקה בידה בחכה הזעירה שנועדה לשלות את הדגים המתים, אף איימה עליך בתנועות קלות שגם אותך תדוג בה, וציחקקה את צחוקה הלח, ורקדה מעט סביב עצמה ואמרה, עם איזה ילדון מתוק אני הולכת לשכב, ותיכף לכך, הטילה עצמה על מיטתך, ומשכה את שמלתה מעל לראשה, וגילגלה את תחתוניה, ובאור המסונן שחדר מחרכי התריס ראית לראשונה את המראה השלם, וזה היה הרגע שכדור אפל וכבד החל לצנוח אל תוך הבארות האינסופיות שנפערו בך, והקול החרישי והברור פתח ואמר בנחת, בלי טרוניה או קינטור, שהוא ידע, שכל הזמן ידע, וכאן רק אתה עצמך עומד מול המעשה, שיש רק דרך אחת לעשותו, היא הדרך שאותה עושים הכל, וזה הדבר המבעית מכל, וכעת לא חוכמתך הידועה ולא חינך, ולא העתודות שאתה נושא עמך אל המערכה יכולים לסייע לך, אלא גופך הוא שצריך להיענות לאיזו קריאה רחוקה, שאינה מתפענחת, שממאנת לך, וכבר משכה אותך רוחמה על גופה, וגנחה בקול עבה, ותקעה את לשונה, שאומנם קרירה היתה, בפיך, וכבר ידעת בבהירות מתמיהה את כל העתיד להתרחש, ובלי התרגשות או כאב נפרדת מדבר־מה שעדיין לא ידעת מהו, שממנו תשוב ותיפרד באורח כה בלתי־צפוי ומכאיב בלילה הזה עצמו, שלוש שנים וחצי לאחר מכן, אבוד במעגלי עיניה של נערה אחרת, אלא שאז לא ידעת זאת כמובן, ורק היבטת מעבר לכתֵפה בילדים הצבעוניים, המתהפכים בעליזות על פני הכרית שלך, שעליה נרדמת מדי לילה ובה טמנת את דמויות החלום שלך מאז היית בן ארבע, עד שלפתע, נשלחה ידה כבעווית, ומשכה את הכרית, ותחבה אותה מתחת לעכוזה שאותו הרטיטה במשך כמה דקות ריקות בקצב אחיד וחסר השראה, עד שהבחינה במתרחש, וידיה הזריזות כבר מיששו בך בעסקנות, ועכוזה נח בדממה מאיימת, ומייד אחר כך התנשפותה המופתעת, הנעלבת, וצחוקה הגרוני ובכיה הלא־מובן, וגם - כסדרם הצלולוידי המדוייק של הדברים - עמידתה באור הסרגלי שסינן התריס; גחינתה המכוערת לחפש את תחתוניה; יבבתה הטוענת לעצמה מלים כבושות של כעס; ואת כל הדברים הללו לא סיפרת ליואש, הגם ששיערת כמה ישמח בהם, כי היטב ידעת את שיעשה בהם, את המלים המשוכללות שלתוכן יִצוֹק אותם, ואת תובענותו להמשיך ולשמוע, אך יותר מכל נמנעת מלספר לו זאת משום שחשת שאת האמת כולה, את הכזב הסמוי ואת בדלי האניצים ורחש הפרימות הפוקעות, את כל אלה לא יוכל להבין, חכם ככל שהינו, באשר עדיין יהיה עליכם לנקוט מלים לשם כך, לומר את הדברים כהווייתם המוּמֶתֶת, ועל כן מה גדולה היתה התדהמה כאשר בפגישה האחרונה שלכם, כשסבור היית שדבר לא יתרחש בה, נעץ בך פתאום יואש את אישוניו חסרי המנוחה, ולובן עיניו הבהיק מאוד בחשיכה, ולא הספקת להתיירא, עד שחשת את ידו החמה והיבשה מגששת וזוחלת על מרפקך, ואחר על גב ידך, ושמעת את קולו המתוח מעט מבקש ממך לשתף אתו פעולה בניסיון קטן שברצונו לערוך אתך, ניסיון שאין בו שמץ של מדעיות, ויתכן שייראה לך מצחיק מעט, ובכל־זאת הוא מבקש שתעשה כרצונו, הנה הוא מתחיל.
אני יכול להקיף אותה; לנוע סביבה וללקוט רשמים מהירים - חוג הברידג׳ שלה, שהיא קנאית לו ביותר; מכונת הכתיבה הישנה ההופכת לתת־מקלע תחת אצבעותיה; אני יכול לשמר מתחת לעפעפי את לעיסתה החטופה, הבזה למזון, את התרווחותה הנרגנת בתוך מעיל הקורדרוי המהוה עד דק; אוכל גם להשמיע לעצמי את קיטועי קולה בעת שהיא קוראת בהיסח הדעת את המשפט האחרון שהדפיסה; כמו כן אפשר לי לשרטט בקו מעוקל את העווית החולפת בפניה כשאבא שלי חוזר על אחת מבדיחותיו הביתיות, עונה במבטאים משונים לטלפון, או פולט מלה גסה בנוכחותי; אני רואה אותה בשובה מדי חודש מן המספרה, שם מקצצים באכזריות את שיערה, ומחזירים לה פני־גוזל־מרוט על אף הפצרותיו של אבי שתניח פעם אחת לשיער לצמוח. כמו גם - משקפי הקרן השחורים שבהם היא משתמשת לקריאה; חיוכה הדק בעת שהיא מתקתקת מאמר על אחד משנואי נפשה הקבועים; עקימת השפתיים חסרת הסבלנות, שבה היא מקבלת שבחים ומחמאות.
בכל זה אין ממש. שום גבעול עשב של הכרה אינו זע ממשב התיאורים הזה. יותר מכך - איך אוכל לדמות שאני פלחתי פעם את הגוף הזה בנחשול של דם וכאבים; איך אעיר בי את הזיקה הנפעמת, הרגעית, אפילו, הנחוצה לי כל כך הלילה.
משמע שעלי לשוב לאפה. אל האף שלה. הנה, מכאן נדמה לי שאפשר להבקיע. כי אדום הוא. כי סמוק הוא וסעור ומהבהב בהתרגשות. כי הוא מסגיר בבוגדנות מלבבת את הלכי נפשה, ובו ניצת כל זיק של עניין המתעורר בה, גם אם היא רוצה להעלימו.
אבא שלי צוחק ואומר ששם, בקצה, מתרכז אצלה כל המרץ. היא אינה אוהבת את ההלצות האלה, אך נאלצת לשַמֵר כמה שְגָרות של לגלוג־עצמי כדי להפגין עד כמה אין הדבר איכפת לה; אבל כמה סוגים של משחות כבר נוסו! כמה שכבות דקות ועבות של איפור נמרחו! כמה גניחות יאוש הופטרו לנוכח המראה, במיוחד בימי החורף הקרים!
אין כל ספק; באף, במגדלור האדמדם, התפוח מעט, בו עלי לאחוז כדי לחוש את חומה הממשי של ההתפעמות שאני מבקש; הנה הוא בידי כעת, כחיה זעירה, לכודה, מפרכסת, כמה מדגדג הוא, כמה זורח מבעד לאצבעות; כאן שורשי הכל - מפה צף ועולה הלגלוג, וכאן מכריזה ההתלהבות הקטלנית, המסתערת, על היוולדה, וכאן מקנן הזעף המגורה הפושט כלהבה על פני הראש כולו - -
אלא שפתאום אני מבחין שכף ידי מאוגרפת עד כאב. אין זה מוצא חן בעיני. כלל וכלל לא. זה לא הוגן כלפיה. דברים אחרים לגמרי רציתי להשיט במימי העפעפיים המהודקים שלי.
היא אינה מרבה לדבר אודות כתיבתה. הדברים שהיא כותבת מְדַברים, היא טוענת, בעד עצמם. ולא רק שכתיבת ביוגראפיות הוא לדעתה סוג הספרות הקשה והתובעני ביותר, אלא שהוא גם המסעיר ביותר. חייתי כבר חיים רבים ושונים כל כך, היא אומרת, שכמעט אין מתרחשים בחיי דברים חדשים; אך אני סבור שהיא אומרת זאת מן השפה ולחוץ. היא מעולם לא דחקה בי לקרוא בספרים שכתבה, אבל אני קראתי את ספרה עב הכרס אודות יוסף שכטר. לא אהבתי את דרך כתיבתה ואת הקישורים המאולצים שבהם כפתה כל פרט אל הרעיון המרכזי שלה, אך משפט יפה אחד שכתבה נשמר בזכרוני - ״תווי האופי הילדותי הובלטו מאוד בריקוע הנחושת של אופיו הבוגר.״ אמרתי לה זאת פעם, והיא הקדירה את פניה, ואמרה שכבר כאשר כתבה זאת סברה שהיא חוטאת בהצטעצעות. כל מה שרצתה לומר שם, הסבירה לי בהתלהבות מוטרדת, הוא שיש קו רציף ואחיד העובר בכל הרגעים השונים והמאורעות הנפרדים בחיי־אדם. כל רגע, אמרה, כאילו מעביר לרגע שלאחריו מטען גנטי שלם וקבוע, ומשום כך, הוסיפה בהטעמה - אבי היה נוכח שם - גם ניתן לשער במידה ידועה של ודאות כיצד ינהג אדם רציונאלי מסויים במצבים מסויימים; בתנאי שהם יהיו רציונאליים, גיחך אבא שלי, שהקשיב לנו בשתיקה, והוסיף, שלדעתו דבריה מביעים זלזול ביחודיותו ובחירותו של האדם; אמא שלי עיוותה את פניה, ואמרה שלא תיכנס אתו שוב לוויכוח העתיק והנדוש. היה זה בערב ההוא, שאבי אמר שאנשים כמוה הם ההופכים בלי כוונה את החיים שמאחורי החיים לעשירים ומרתקים יותר, וכשלעצמם - מחמיצים את העיקר; היא אמרה שאין בכוונתה להיגרר אחרי הפרובוקציות המוכרות שלו, ולא תניח לו למשוך אותה להתנצחות, ומייד שאלה אותי מי משניהם צודק. היא נהגה לעשות זאת לעיתים תכופות מדי, וגם אז היה אפה מתאדם. אמרתי ששניהם צודקים. היא היתה מאוכזבת. אמרה שאני מתחמק. בלבה אמרה שאני שוב מתעצל להפעיל את גלגלי המוח החלודים שלי כדי לגרוס מעט מחשבות סבוכות. אבל אני - עד כמה שהבנתי את שניהם - אמרתי את אשר חשבתי.
אבל כעת, בריצתך הנשברת, במלחמתך בצעד הרביעי המתעתע בעקביך, בחלפך על פני הכפר המי־יודע־כמה שבדרכך, מתעלם מנביחות הכלבים ומן האור הבודד שהעלה כעת כפרי חשדן במרפסת ביתו, ושם הוא עומד, חלוק לילה קצר לגופו ומנורת שולחן בידו, והוא מכוון בהססנות את אלומת אורה אל החשיכה, ומאהיל בידו השניה על עיניו, בניסיון להבחין במה שיטיל בו פחד גדול, ואשר מחר יכנהו שד באוזני חבריו בבית־הקפה, אלא שאתה תהיה אז הרחק מכאן, במורד הנחלים, בין הסלעים וחלוקי האבן ומכתבי הגשמים בהרים, ועדיין תרוץ שם מכוחו של טמטום־המוחין הרך שבו נקרשת ארבעה שבועות ושלושה ימים לפני הלילה הזה, כאשר צעדת בעיקבות קרסוליו הבהירים של הילד דרך מטבח ביתו והמסדרון החשוך, מתחכך במעילו עטוי הדרגות של אביו, נחנק בריחות בית כבדים, ועד לחדרו הצבוע חום אדמדם הגעת, עד לתמונת הכושים ולאריחים המתפתלים בצבעיהם הובאת, ולשם, למקום שבו סגרה הדלת על הבלתי־יאמן, היית שב בכל לילה ולילה, קם ויוצא מתוך העמדה שלך ברגע שראית את האור בחדרו ממצמץ פעמיים, וצועד בערפול חושים נחרץ אל המטבח והמסדרון, ואל דלתו שנפתחה בדממה וננעלה בדממה, ומייד היית נעוץ בגביש שהתעבה סביבך, שהשתרג וקרם עצמו עליך, ועל כן חייב היית, אנוס היית, מחמת אותו פרכוס פרוע בלבך ובשרירי ידיך ורגליך, לדהור.
נתיבים נכבשו ומסלולי סתר נתגלו כל העת, וגידים חדשים נתבלטו בכתפיך ובירכיך, והעור על ברכיך וכפות־ידיך נתחספס ונתבקע ונתאבן, אלא שהכאב היה שווה בשימחה, שפעמים גדשה אותך עד שכמעט ונזדקפת על אחוריותיך כדי לומר משהו ראוי, לצנוף מן הקרביים, אלא שהילד, יריב, היה מהיר וקשוב בכל גופו, והיה ממהר להדק את ידיו על צווארך כרסן לנחשול שגאה בך, וכל כך היה לבך טוב עליך שאף לא כעסת עליו בעשותו כך, והוספת להושיט לו את גבך כדי לעדן בו את חרדתו מפני העולם האורב לפתח שתים־עשרה שנותיו, והראית לו את השבילים הסמויים שבהם ניתן לו לחמוק מפניו, וכאשר היה מעוך על גבך וציפורניו נעוצות בעורפך מתוך פחד לטוש ותחינה, נתגבבת כולך, נוסק מרגליך ומכפות ידיך אל תיקרת עורך, מקום שם שבת ומצאת שאתה הוא, כיוון שניתן היה לך לחוש בבירור היכן נחתמת חרדתו ומתחילה זו שלך, המלומדה מעט יותר, ואל קו הגבול הזה הייתם חוזרים בדרכים אחרות, מתמיהות בנחישותן, גם במשחקים המדומים האחרים ששיחקתם, בעלילות הבלשים, ובדייג התת־מימי, ובפרשיות הריגול, ובתעתועי הראי בארון, ובכל הימים האלה לא הבחין איש במחנה במתרחש בך, מדריך הספורט המשועמם היה עוקב מרחוק אחר שיוטך העולה ונעלם בגבעות, חמישה־עשר קילומטרים בכל יום, והסמל התורן היה משרבט את שמך במשבצת הריקה של עמדת המפקד, ופרט לשלוש ארוחות שנאלצת לאכול בציבור, רשאי היית לשהות כל זמנך בצריף הזעיר שהמפקד מצא להעמיד לרשותך, ושם היית מוטל כשק על מיטתך, עטוף עד מעל לראשך בשמיכותיך המאובקות, וישן שינה עמוקה, או מהרהר בלא־כלום, ודאי שלא בילד, שנטול ממשות היה בהיותך מחוץ לחדרו, שהיה שב ומתפענח, כפלא איטי וחדש, בכל ערב כאשר נעל את דלתו מאחורי גבך, ושב ונמוג, נספג בתסיסה אל הנקודה הגחלתית האדמדמה שבמעיך, למשך היום הבא, והמתמיה מכל הוא שעדיין, ארבעה שבועות ויותר מאז שהכרת אותו, אין אתה יודע עליו, על חייו, יותר ממה שרצה שתדע, כי רק לעיתים רחוקות, לאחר ששניכם צנחתם בתשישות על ריצפת החדר, תלושים ורחוקים זה מזה, היה פותח ומספר לך ברמזים על עצמו, כגון שבשעות הלילה הוא נהפך למשהו אחר, כעין עוף לילי, הדר בארון הבגדים, שגם הוא אינו ארון פשוט אלא, או שהיה מספר לך כזבים על אח בכור שהיה לו ומת, וכן היה מרבה לדבר על השנים הרחוקות שבהן שהה באפריקה, לשם נשלח אביו כנספח צבאי, ולראיה התמונה עם הכושים, שומריו הנאמנים, ותמיד, בשכבכם כך, עיניכם שלוחות מעלה, אל התיקרה הגבוהה, שהקצין הירדני - ואולי הבריטי - שהתגורר פעם בבית, התקין בה ארבעה ווים לתלות בהם כילה, היו הדברים שאמר לך קצרים ובלולים, שזורים במלים מוזרות שהתיכה מחשבתו על לשונו, וכמעט תמיד היה מטיל את דבריו לאוויר בלא לטבוע עליהם את חותם הזמן, ואתה היית צריך לנחש אם אירעו הדברים או שעשויים היו להתארע, ומנימת קולו אי־אפשר היה לדעת זאת, ובעצם - כך גילית בהשתאות - לא היתה לכך כל חשיבות, כי אתה עצמך, חייך עד כה ומעשיך וגופך, ואפילו ריצתך בלילה הקשה הזה, אפשר שאירעו ואפשר שלא, ומכל מקום - אף פעם לא הצקת לו בשאלות, וגם כשדיברת את דבריך שלך, לא היה איכפת לך מה אתה אומר, ורק הנחת למלים לזלוג מפיך, ועל כן היו המלים וההברות והאותיות שאמרתם זה לזה נפזרות, כביכול, בחלל האוויר, מרחפות כעננות רכות בקירבת הריצפה, או נאחזות ונתלות בווי החשיכה, וכל אחד מכם יכול היה ללקוט מהן כרצונו כשחלפתם על פניהן בדהרה מתונה, וגם עתה, כשרגליך נתעות אל תוך השדות הצואים, ושבות בשיכרון אל הכביש, וכבר אינך שולט בתנועות המהירות מדי של ריאותיך, ומחשבותיך נחטפות לתוך נשימותיך, תוכל לשמר, כגץ מתעמעם והולך של געגוע, את הסתמיות, שלא כבלה באלימותה הרגילה של המחשבה את השאלות בתשובות ואת המלים בעצמים ובתחושות, אך קשה לך כעת להוסיף ולהרהר בכך, כי מותנך הימני משגר אליך איתותים קצובים של עווית כאב, והוא הסימן המדעי־כמעט לכך, שכבר עברת במרוצתך שבעה־עשר קילומטרים, ופירוש הדבר הוא רק ששבעה־עשר קילומטרים נגרעו מן הדרך ונלפפו בעקביך ונספגו בשריריך, והם מכבידים על כל תנועותיך, ודומה שמצעד לצעד הדרך מתארכת, כי אותו קפיץ אֶנֶרגטי סמוי, שעליו הירבו כל כך ללהג, הולך ומתמעך בגופך, ושִׁכרון תרדמה עוטף אותך, מבלבל אותך, כאשר אתה דואה ונחבט חליפות, מפלס בקרניך דרך בערפילים הקמחיים, משייט בין פיכחון לח לשינה עמוקה, בדיוק כפי ששייטת לאחר המעשה ברוחמה, כאשר שבת להתהלך בין הבריות כהעתק חלול של פסל דמותך, צועד במהוסס בתמיהה הסמיכה שהגלידה סביבך, שאָזְקָה את רגליך, בתוך צחקוקי הסוד של הבנות, שכבר לא עוררת בהן כיסוף כקודם, ולא היתה כל סכנה מתוקה בגופך האתלטי ובפניך היפים אך הבלומים, וחודשים ארוכים נמשך השיוט העיוור הזה, והאנשים הטובים והרחומים היו נועצים את סכיני שאלותיהם כדי לפתוח את צדפת מוחך הקפוצה, ואמא שלך היתה דוחקת בך לשוב ולצאת, ולתפוס את מקומך הראוי במרוץ הנעורי, וטורדת אותך משֵינותיך הארוכות, כדי שתעשה דבר־מה בחייך ולא תניח להם לחלוף כך על פניך, והיתה תוחבת לידיך ספרים, ומתלוננת על שאינך קורא עוד כבעבר, וקובלת על שאתה חומק מכל מאמץ אינטלקטואלי, והרי כעת, כך היתה אומרת, אתה שרוי בתקופת החיים הטובה ביותר לקליטת דעת, לקליטת עוד ועוד דעת, וכמה היא מקנאה בך על כך, כי כעת המוח עודנו רך ונקי, וכל שרֶטֶת שחורת בו הזיכרון והניסיון תישאר בו לעולם, וכך היא מוסיפה וטוענת באוזניך בכל הימים, ובערבים הארוכים, בזמזום מלין וטורדני, ואתה תיעבת את הדרך שבה פצעה את מוחך, והיית מתלבט בחדרים מפניה, ועד שנטלה ממך בעורמה את מפתח חדרך, היית נועל עצמך שם וישן שעות רבות, או יושב ובוהה באקווריום, בדגים המזדווגים ונושכים זה בבשר זה, וכך היה עד שערב אחד הציע לך אבא שלך שיחד תצאו לריצה קצרה, לחילוץ עצמות מהיר, סביב לשכונה, ומשום שהיתה הצעתו מוזרה כל כך, בלתי־אופיינית לו כל כך, לא יכולת לסרב לו, וכך, מדי שניים או שלושה לילות הייתם נועלים את נעלי ההתעמלות, ונפרדים במבוכה מאמא, ויורדים ועומדים ברחוב הריק, בועטים קצת במדרכת, מחככים ידיים מול אדי הפה, ומתחילים לרוץ בהיסוס, ממתינים זה לקצבו של זה, מחייכים זה לזה במבוכה, כאילו שיר הוא שנצטוויתם לשיר יחד בקול, אלא שמהר מאוד, מהר עד להתמיה, החלו הצעדים לקלוח מן הרגל, והכבישים נתרככו למגעכם, ואפילו אביך, שכבד תנועה היה, וכבר מזמן לא טילטל כך את גופו, היה הופך נועז יותר מדי לילה, ובורר לכם מסלולים מפותלים וארוכים יותר, וכל אותה עת, שרק נשיפותיכם הקצובות נשמעו, שרק ענני אדיכם נשלבו זה בזה בגובה רב מעליכם, האזנת בדריכות ולמדת, כי הקול השקט והברור שפעם בך בלי הפסק, היה הולך ונלכד לתוך המיקצב החדש שקצבת, ויכול היית לרוץ אתו ולחוש הקלה מיידית, ומכאן התחלת לרוץ גם את הקולות האחרים, את השאלות המשוננות ואת עקיצות הלגלוג וצחקוקי התמיהה, ואת ריטוטי עכוזה ואת חרירי אור התריס על גופה, ומפעם לפעם למדת את החדווה החדשה הבוקעת מירכיך ומזרועותיך, ואת השימחה הגדולה ממנה, הנמצאת לך באגימת הכוח החדש, ואת הדיוק המשכך שמצריכה הספירה הקפדנית של מידרך הרגל בכביש, ובנקישותיך האטומות היית מוצא, והפעם בלי רוגז רב מדי, את צלצול השעם של המלים שבפיה, בעת שהיתה מזרזת אותך לקרקר את אי הבהירויות המסכסכות את חייך, בעת שהיתה תובעת ממך להתנער ממה שהיא כינתה הרוקוקו של המחשבה, דברים שיש בהם טעם, ואפילו קסם ידוע, אבל כנלווים בלבד, כאבני דרך ושיחי נוי וספסלים לנוח בהם לרגע, ושאר אבזרי המותרות של הדמיון, הניצבים משני צידיו של השביל הצר מאוד, שבו צועדות העובדות זו בעקבי זו, ובשביל הזה בדיוק היית משעיט את רגליך הגואות, בעודך ניתעה משם והלאה, ורק בהונותיך המתעקלים נאחזים בקרקע, ממסמרים שמה את קטעי הקו המתרפרף של חייך, שם היית רץ, כשם שאתה רץ כעת, שם היית - שלא כמו כעת - צוחק בלבך פנימה, בעת שהיית רומס בכל צעד מצעדיך את הנקישות העמומות שמשמיעים הרגעים הנקפצים כמלכודות מוות, בעת שהם מנסים להעביר זה לזה את המטען הגנטי השלם, הצלול.
שתי דלתות יש בארון הבגדים שלו, וקבועות בהן מראות גדולות. הדלתות פתוחות מעט, והחדר אינו חשוך לגמרי. שנינו מצונפים בפינות מרוחקות שבארון. במראה שלי אני רואה במעומעם את דמותי וגם את דמותו הרחוקה, המכונסת בעצמה. ראשי מלוטף בחולצות הפלנל שלו ובמעיל הצמרי. במראה שלי אני רואה גם את דמותו שבמראה שלו ואפילו את דמותי שבמראה שלו. מעין תנועה כמוסה מתרמזת בארון, בין המראות. ריח הנפטלין מקשה על הנשימה, אך אנחנו איננו מוותרים. שְׁפופים זה מול זה ומחוּקי־תווים, כמו חולצות שנתפרו בהן עיניים. ימים רבים כל כך אנחנו יחד, ואני יודע בו רק את מה שהוא מניח לי לדעת, ורק את מה שבו הדומה למה שבי. במראה שלי אני רואה את דמותי המתרחקת ממני אל דמותי הקרבה, וכך, את כל ההשתקפויות האינסופיות. אם אסגור במשיכת אצבע קלה את הדלת, אחוש בהן בחשיכה, בהתקפלן ברחש נוצתי זו לתוך זו, בלא הפסק, עד שלא אדע מי המביט, ומי הוא רק קלף טרוף שבדמיון.
הוא מפחד מאוד. מלא פחד עצבני. חרד שמא אעזוב אותו. לא כך נראו לי הדברים בראשונה. אני משער שבערב שבו יצא אלי, אל העמדה, היה כבר נואש, ממועך תחת עומס חרדתו. בשבוע האחרון החל פתאום לומר שאנחנו אחים. היה זה לאחר ששוחחתי עם אבא שלי במשרדו. לא, אמרתי לו. אנחנו לא אחים. כל נקודת ציון ותחימה מיותרת, אמרתי לו בלי שיבין. די לך באחיך שבדית לך, אמרתי לו, ובסופו של דבר אנחנו בנים יחידים. כולנו. גם זאת לא הבין. חשש שאני רוצה לרמז לו על עריקתי הקרבה, ופחדו התעצם. אז הוא נעשה מתוח ותובעני, וממקד את כל החלל שסביבו. כעת אני חושב - איך ידע, איך היטיב לפחד. איך ידע לפחד בלי פחד.
הנה, זה הזמן למאמץ האחרון, למתוח את גידי המחשבה, ולרתק בכוח את הספרות הנושרות מן הפה אל הקרסוליים, אחת שתיים שלוש, נשימה, אחת שתיים שלוש, אל תניח לכך להישמט, חיַת מרוצים ותיקה שכמותך, ״רגליים״ כינו אותך פעם, ושישה גביעים שקטפת מוצבים על מדף במשרדו המאובק של אביך, וכמה אחרים נערמים במשרדו של המפקד בבסיס, וכל הנדרש ממך כעת הוא להוסיף ולרוץ, בלי לתמוה לאן ולשם מה, להפוך את עלבונך לחומר בעירה עשיר למנוע החמסני שברגליך, ואת הווייתה הרחומה, האוהבת לרגע, של הילדה, תהפוך, אם לומר זאת כך, לקו הסיום שלך, שאליו אתה נע כעת בכבדות, מתנשם ומקציף סוסית במורד פתאומי של דרך, ולוא ראה אותך אבא שלך כעת, אולי לא היה מסרב לצאת אתך בערבי חופשותיך הנדירות לסיבובי ריצה וחידוש־היכרות עם הרחובות הליליים, ואף שאתה חש, שמאוד היה רוצה לשוב ולנעול את נעלי ההתעמלות שלו, ולרוץ מעט לצידך, להתנגף בך בחיוך נבוך, ולהרגיש אותה תחושת אחדות מפעימה, הנה הוא סח לך כעת שאינו יכול לתחֵר צ׳מפיון, ועליו למצוא לו פארטנר ברמתו, ולא רק גאווה אתה מוצא בקולו, וכך, דומה, היה גם לפני כארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, כאשר סיפר לאמא שלך בהפתעה מוטרדת מעט, עד כמה מהיר היית להבין את פעולת השעון כאשר הסביר לך, וכמה מורכבות, הוסיף ואמר לה בתימהון, כמעט בלי גאווה, היו השאלות ששאלת אותו אודות היחס שבין רגעי הזמן לבין רגעי השעון, וזה היה הרגע, אם ניתן בכלל לקבוע היכן דבר מתחיל והיכן הוא מסתיים בעולם אשר בו אין מכירים כלל את הרף האַין שבין שני רגעים, שבו תפסת במעומעם, שבכל פעם כאשר תזכה בדבר־מה, תאבד דבר אחר, חשוב ממנו, וכל כמה שנשמע הדבר בלתי הגיוני בראשיתו, הרי תמיד היית זוכה בדברים ומאבד את האחרים, עד שנותרת ובידך לא־כלום, והיית הבטחה נפלאה לעתיד, וריח של חריכה עוֹלֶה מגופך, ומכאן היה עליך להתחיל או לחדול, וטוב שגופך החליט עבורך ובחר במיקצב החמש, וזמן רב היה מקהה את פרקי עירנותך בעִרסולו, ולראשונה אירע שאיבדת דבר־מה ויכולת רק לזכות באחר, טוב ממנו, וכך היה גם בערב הזה עצמו, כאשר העניקה לך הנערה, בת דודו של הילד, את מַתְנתה המתפענחת, מַתְנתה ההולכת ונפתחת מקישוריה בכל צעד מצעדיך, וכך, במשך שלוש שנים וחצי, צלול היית בתוכך פנימה, קפוץ שפתיים ונחוש להתמיד ולחוג אלבאטרוֹסית באותו קוטב תחתון של החיים, קוצר אגב כך - באשר גם באותו מחוז מצועף נידון היית לעשות את מעשיך בשלמות מאוסה - פרסים וגביעים שלא גרמו לך כל שימחה, מבגיר והולך במהירות אַל־זמנית, מתרחק מן הגרעין החפון שממנו נבטת, ושב ומוצא אותו במקומות הבלתי־צפויים ביותר, בחדרו המתועתע של הילד, ברגעי הביניים שבין נשימה לנשיפה, בעמקי המראות השתיים, ובעיניו הסומות של יואש כאשר, לפני שנה אחת, שלח פתאום את ידו אל ידך ואצבעותיו החמות גיששו אחר זרועך, ושמעת את קולו המאומץ בבקשו ממך לשתף אתו פעולה בניסוי פשוט שברצונו לערוך, וקודם כל הציע לך לשחרר ולהרפות כל שריר בגופך, ולעצום את העיניים, וכעת, אמר בקולו הגבוה, האטום משהו, בדממה המוחלטת הזו, כאשר החוץ חודר פנימה בקלות טבעית, והפְּנים גם הוא יכול - אם אך ירצה - לחלחל החוצה, וכך, ברכות, זה לתוך זה, עד בוא הרגיעה שבכלים השלובים, בעוד אתה שרוי בנעימות שכאן, בריח הספרים ובאור הנוטף מן המנורה, תוכל, אם תרצה בכך, להקשיב לו, ליואש, להניח לדבריו לעבור בעדך, כאשר יתחיל בעוד רגע קט להשמיע באוזניך קולות, מיני הגאים חסרי פשר, שברי מלים שאין בהן משמעות ולא צריך לחפשה בהן, ותוכל, הוא אמר, גם לצחוק, כי עשוי הדבר להישמע משעשע, ובעצם - כמעט ודאי שתצחק בתחילה, ואם תרצה, אם יתחשק לך, תוכל גם אתה לומר את דבריך שלך, כל העולה בדעתך, אפילו אין בו כל היגיון, ורק אל נא תתבייש, לא מפנַי ולא מעצמך, כי הנה, הבט, אני עצמי מתחיל בכך, וכאן השתתק לרגע, והיפנה מעט את פניו אל הקיר, כך שנראו רק אוזנו הגדולה וסנטרו הרבוע, המגולח בקפידה, ואחר כך כיחכח מעט בגרונו, וברגע הדממה משכת את ידך מידו והמתנת בצמצום עיניים, כי מכל הדברים שאמר, לא הבנת מה הוא עומד לעשות, אלא שאז העיר אותך פתאום קול שקט ומתמשך שבקע ככל הנראה מפיו, שהלך וגבר והצריח עד שנשבר בחטף ליבבה קצרה, מְחוצה, וכשהבטת בו, ביואש, ראית בבעתה איך נלפתות ידיו אל זרועות הכורסא, איך נמתחים שרירי פניו עד פקיעה כמעט, אז תכפה מפיו דרדרת ארוכה של צרחות, של צוויחות, של ערבולי מלים והברות, קולות בקועי־בטן וסנוני־שיניים, נביחות וקרקורים, וזה היה הרגע, אם ניתן בכלל לקבוע היכן דבר מתחיל והיכן הוא מסתיים בעולם שבו מאמינים שאפשר לשער את מעשיו של אדם רציונאלי בכל מצב שהוא, אשר בו ניעורו להלום בך כל עינבלי האזעקה, ותדהמה של עלבון החלה להתנחשל, ובעוד הוא ממשיך לפלוט מפיו מלים שאינן, ומלים אחרות, בוגדניות, שאותן הגניב בערמומיות אל תוך הפצע שקרע בך, חורט במוחך את המנעולים ואת המפתחות ומטיח אותם אלה באלה, זורע בתוכך רמזים שאינך מבין כלל, אלא שהם מתבקעים לאחר שניה או שתיים בעמקי בטנך, או נובטים בפראות בראשך, ומשתרגים בשפיעה מאוזניך ומפיך, ניסית לאטום בקדחתנות את כל החרכים, לכנס את הניתעה ולהיצמד בדבקות אל הקו הדמיוני והעז של כאבך, אבל יואש לא הירפה, ובפנים לבנים ממאמץ, בגופו הנסוט כעת כלפיך בתובענות, המשיך והציף אותך במשך דקות ארוכות, דיבר על אביך ועל אמך, דילג בעורמה מן העובדות אל התעתוע ואל האפשר, גנח בחישוק שיניים שמות שאתה לא אמרתָם לו מעולם, ואין זאת אלא שאמא שלך גילתה את אוזנו לגביהם, שמות של נערות ושמות של דמיונות ילדותך, ושמך שלך, שאותו היה מצעק כמטורף, והמשיך לדלות מתוכו, בעוד אישוניו מתרוצצים בדאגה, כביכול, סביב פי־הבאר של מחשבתו, את רפש המלים המכאיבות ביותר, שלעולם לא היית מצפה לשמוע ממנו - עדִין ושקול כשם שהיה בכל מאה השעות ששהית במחיצתו, ולעת הזאת כבר רעדת בכל כוח שריריך, ועפעפיך ריקדו על תפוחי עיניך, ונדהם ביותר היית לגלות, ומוטב - לנחש, שאין דבר שתרצה בו יותר מאשר להיענות לקריאתו הסמויה, מאשר להתגעש מתוך עצמך ולבקוע את שבעים הקליפות הקרושות, ושזוהי המשמעות היחידה והברורה של המיית הכאב הפועמת כעת בבטנך ובגרונך, אלא שעדיין סירבת להאמין, ונשכת בבשר עצמך ועם זאת חיפשת בכל עוצמת פרפוריך את התשובה שאותה ביקש לשמוע, ומסרת עצמך בתכלית לידי קולו החד, ולוא עצר לרגע והסביר לך מה עליך לעשות, איך תוכל להיפטר מן הנטל הבלתי־נסבל שהערה לתוכך, והיית עושה זאת, סחוף אישונים ומבותר כשהיית, ואת זאת אתה מיטיב להבין כעת בפליאה, הנוטלת ממך את הרוגז שהיה בלבך עליו מאז, כי כמיהה גדולה עורר בך לחרוג מגלותך הפנימית שגזרת עליך, שנגזרה עליך מחמת שגגה, ובאותו רגע - את כל סודותיך היית מפקיד בידו, ורק שתרפה ממך נשיכתה החריפה של הגחלת, וחפרת בבהילות באדמתך, ורגבי זכרונות הוטלו לאוויר עם שורשים קרועים של מעשים, ודבר לא העלית בידך, ומאוד רצית שישוב ויגע בך באצבעותיו החזקות, החמות, כי אי־אפשר היה לעמוד בכל זה לבד, כי מיקשת האברים אינה חזקה דיה לשאת בעומס הצער הדוחס את החללים וכוסס בנימי השרירים, ואתה, כבר זמן רב מדי לא פרקת מתוכך את המשא הזה, ורק חבטת אותו באלימות אל פסי האספלט שהיו משיבים לך באותה חבטה עצמה, ולוא רק נגע בך לרגע אחד בידו, כי אז ודאי שהיה מתרחש מה שאמר אודות הכלים השלובים, אלא שפתאום, בעיצומה של נהמה, בעוד אתה מתכסה והולך בנשורת האותיות ששבו ונפלו מן התיקרה, נקטע פתאום קולו של יואש, ודרוך ומוטה ראש, כאילו הוא ממתין להד האחרון שידום, חשק את שפתיו בהחלטיות, וקם מכורסתו, גדול ורך־קווים בחשיכה, ולא הביט בך כלל, אלא מצא את דרכו החוצה, אל חדר האמבטיה, ובך הלכה הכמיהה ונשרפה לכלל כעס, וישבת שם, מקשיב לקול המים בכיור, קפוא, כדי שלא לערבל בתוך אולמותיך הנרחבים את תמרות האבק ההרסניות של הכעס הנעלב, בלתי מסוגל להאמין שכך עולל לך, בעורמה חדר וברוע־לב נטש, ובוהה במלבן השחור שבו נמצא הפתח, שבו הולכת החשיכה ומשתנה, וכאילו מאבק מתנהל בה בין תווים מטושטשים, עד שבבת אחת הם מתחדדים ובוקעים מן המלבן בדמות גופו של יואש, שבא וקרב עד אליך, והעביר יד על עיניו, ובקול שקול ביותר אמר שיהיה עליך ללכת כעת, כיוון שבשלב הזה, כך נדמה לו, אין הוא יכול לעזור לך ביותר, ויתכן ששגה בכך שהאמין בכנות רצונך הטוב ובטיב היחסים שביניכם, אבל אין הוא רוצה לדבר בכך כעת, כשהוא שרוי במצב רוח מסויים, וחושש הוא שאומנם כן, מוטב שתלך עכשיו, והוא כבר ידבר בטלפון עם אמא שלך. אנא, לך.
קפוא מקור, רעב מאוד, מהלך בצליעה בשולי הדרך, בין חלומות הכלבים הישנים והמיית התרנגולות המקרקרות לתוך נוצותיהן החמות, מסומא שוב ושוב מפנסי המשאיות הבוזקות על פניך, נרדם מתוך הליכה, נבלם כך.
מיכסה בטון של ביוב. שֵב. עצום עיניים. אתה הוא. גבעול של צמח לח שסרקת בין אצבעותיך פצע אותן. כעת הבט למעלה. הירח לא הופיע בכל השעות האלה. הבט בשעון. כמה מצחיק - הוא אומר: שתיים וחמש דקות. טעם הדם חם ומתוק. הבט למעלה. הנח לראש להצטלל. דומה שאת שלך עשית. מי שלא היה אתך לא יבין. אל תרדם.
כעת יש לחזור. בהליכה מהירה תגיע לפני שהמחנה יתעורר. אבל המתן עוד רגע. אסוף כוחות. הקשב. עוד דבר או שניים.
כאשר התחיל לדבר על בת דודתו הירושלמית כבר ידעת. כבר שיערת את שיארע לו בקרוב; את המתיחות האטומה שתדחס את תנועותיו ומחשבותיו; את מסכת היהירות שפחדיו יעטו על פניו; את הבדידות שהוא נידון לה במהלכו־הנכפה עם הכל. הוא סיפר לך עליה, על גופה ובגדי הנשים שלה; בהתרגשות סיפר, בגיחוך מכוער. פתאום היה דוחק בך להסתלק, ותיכף לכך מושך אותך בכנף חולצתך. הישָאר עוד מעט. מפתה אותך בגילוי סודותיו המוזרים, מהלך סביבך בחדר בעצבנות.
עדיין לא חש שגם אתה מתרחק. היה יושב בפתח ארון הבגדים, רגליו היחפות על האריחים, חובט קצובות באגרופו בכף ידו, ומדבר בבהילות, ומרבה לצחקק. לוא הביט בך היה רואה שאינך מקשיב לו. שכבר דקות ארוכות ראשך מונח על ברכיך ואתה חושב. לא מחשבות. עקיצות של המוח. ובעצם - רשימות משמימות. פריטי האינוונטאר של הפעלתנות האנושית. סעיפים נבחרים של התנגפות עצבנית. מעין שעשוע שֶׁיָלדה החֲרָדה, טבלה זדונית שניתן לשוב אליה ברגעים כאלה כמפלט של מרגוע, ובה מופיעים בזה אחר זה, בסדר מקרי ובלתי מדעי, על פי התרשמויותיך האישיות מדמויותיהם הבלתי אישיות, רצי הלילה שאינם רצים, המפרכסים ברגליהם בחלומם, המתופפים הסודיים והפסנתרנים החשאיים, שחקני המחבט שבדמיון, המשוגעים־לדבר־אחד, החובטים הרהור אחד בכל כוח אלימותם מקצה מוחם ועד קצהו, הגברים והנשים המנסרים לעצמם בעגמומיות את שירי סיסמאות הפרסומת, מספרי הבדיחות שאינם יכולים לחדול, המתחכמים הכפייתיים, מעשני הסיגריות־בשרשרת; ועוד - בעלי־המלאכה אטומי הפנים המסורים לעבודתם עד יאוש, הגברים והנשים הנחבטים בנוקשות אלה בבטנם של אלה, הקשישים הסופרים בעצבנות את הדקות, ואלה הממששים את המטבעות שבכיסיהם, האומללים הגונחים לתוך שפופרות טלפון הנטרקות בפניהם, המתפללים החותרים קדימה ואחורה ואומרים את פסוקיהם בחימה כבושה; ועוד - אלה הבולעים גלולות וטבליות בהטיית ראש מהירה ובלעלוע ציפורי, האומנים הצעירים המציפים את הסובב אותם בגלים לוהטים וטורדניים, המהמרים שכבר חוששים מפני הזכיה, אלה הנוהגים לומר הנה־אני־למשל בתחילת כל משפט, אנשי הצבא הנוּקשים עד כדי כך שהמגע בהם עלול לפורר אותם, הגברים והנשים הצעירים, המוכשרים, הנידונים להצלחה עם עבודת פרך; כל אלה ורבים מאלה, שאתה שב ומשנן לעצמך את חובת הזהירות שיש לנקוט תמיד כדי לחמוק מהם, מפני ההולם האחיד שהם יוצרים בהווייתם על פני עור התוף העולמי, מפני דאגתם הדורסנית, ומפני האינטימיות הכוזבת שלהם שהם כופים עליך, לשונם הקרה הנתחבת לפיך ואצבעות ידיהם בין רגליך, בתוך ראשך, ומכל אלה רצית להזהיר אותו, ולשם כך נשארת אתו גם כשלא היית זקוק עוד למשחקיו, ורק מצוקתו, רק תחינתו, שימרו אותך בקירבתו, עד ששגה, עד שעשה את שצפוי היה שיעשה, צעיר ובלתי מנוסה כל כך, ולך נודע הדבר כאשר כבר רבצת על ברכיך בחדר שקירותיו אדמדמים־חומים, ופתאום עלה קול צחקוק חנוק מארון הבגדים, והילד חפז ומשך משם נערה תמירה, יפה מאוד, שמיצמצה בעיניה התכולות לנוכח האור, וגיחכה מעט, ורק אז הבחינה בך וצעקה נתמלטה מפיה, וידה כיסתה על שפתיה.
אבל גם כך אפשר:
כל זאת, מה כל זאת? הלילה הקרחי; הדרך האחת; המרוצים האינסופיים; חדרו של הילד; הנערה הזרה; כל כולם רק אפשרות גלומה; רק יצירי הדמיון המתעלל בי כעת, כאשר, נאמר, אנו רצים וידה בידי, והתשוקה מעוורת, ומפתח הבית רוקד בידי על פי המנעול; או אפילו כמה דקות לאחר מכן, בצניחתי הכפויה, המתמשכת, אל רוחמה המפורקדת על מיטתי; מכאן יש להפסיק את ההקרנה המתמדת. לערוך את הסרט מחדש. הרי הוא מייגע מדי; אנרגיה רבה כל כך מופנית לאפיקי הכישלון. לא כך. אני אמסור עצמי בידי הנווט האוטומטי הנוהג את כולם. קול הדם קוראים לכך, ועיקרו - מות היחיד, ואם אין טורדים בכך את המחשבה, הרי זה נעים. אחר כך אגיח מאי שם. אחייך בגאוות גבר. אמחה מעל עיני את הקורים שנטוו שם לחלום.
הוא אמר לה שלא תפחד. שאני ממושמע מאוד. היא צחקקה בעצבנות. שיער קצר היה לה, ומצח גבוה וצח, וחוסר תואם כלשהו בין חלקי גוף שהבגירו לכאלה שעדיין התמתחו בעצלות בקליפתם; אף בתוך פניה שררה המבוכה, ותווי גבול בלתי נראים נעו, מרצדים, בין הפה הזעיר מאוד, בין הסנטר החלבי לבין עיניה, גבותיה, מצחה השליו. שוב אמר לה דבר־מה. והיא התנשפה בגיחוך. יותר מדי קולות בחדר שהורגל בשתיקה. אני רבצתי שם, ממושמע מאוד, מר ומובס. ידעתי את שעומד להתרחש, או חשבתי שאני יודע. היבטתי בו. לחייו החיוורות־תמיד האדימו מעט. עיניו כמעט שלא נראו. הוא היכה באגרופו בכף ידו הפתוחה. ידו היתה מחוג; מטוטלת היתה. כעת שתקנו כולנו. כבר איננו הילד, חשבתי, כבר הופקע. והנעורים הם הקשים מכל, כי הם נכפים מן הבלוטות, אלא שיש צורך באוזן מאומנת ביותר, כדי להבחין בהם, גם בהם, בצלילו היבש של השעם. אם רק תדע לנווט את הגורמים החדשים האלה, אמר יואש, אם רק תבין שמשותפים הם לכולם־כולם, אמר בחיוך, ולא חש שכבר טרקתי עצמי בפניו, בפני האיום הגלוי של דבריו; כעת עמד וגבו אלי, ומרפקיו מרטטים בדברו איתה בלחש. נזדקפתי מעט וניצבתי על ברכי ועל ידי. מגרות תחתונות; קווצות אבק; גרב מושלך מתחת למיטה. יש נועם מוכר במראות כאלה. קשה היה לי להחזיק את הראש זקוף. המתנתי. הוא היה נחבא בארון הבגדים שלו, וכעת הכניס לשם נערה. אין בכך כלום, אני אומר לו בלי קול, בעת שאני מרגיש את נשימתה הקרבה, את הידיים המהססות על גבי; אין כלום בכך, אני חושב אליו, כאשר צילה מאפיל את האריחים הצבעוניים ליד צילי, הרי אני מסכים שהיא תשב על גבי כשם שאתה נהגת לעשות. גם לא איכפת לי שהיא מושכת בצווארון חולצתי בכוח רב מדי, עד שאני נחנק כמעט. גם בבעיטות רגליה בצלעותי אינני חש; החשוב הוא שאתה תביט ותלמד. אין זה מחזה יפה. ולא אני הוא שצריך להתבייש. היפחות והצחקוקים האלה, אסור היה שיישמעו כאן. כעת אתה ודאי מבין זאת. הנה, פקדת עליה לרדת מגבי. מהר כל כך. מהר מדי.
אני אמתין כך לבועת פלס המים שתתייצב במרכז גופי. מים חופזים בעסקנות מתחת למיכסה הבטון. ורידי ברזל חלודים מתבלטים בו במאמץ סמוי. היא היתה אומרת שאני משתמש ברגלי כדי לברוח מן הבעיות שלי; אלא שהלילה הרחקתי אף מעבר לכך. מעבר לגבול עצמי רצתי, ועל כן אני יושב כאן כעת, מחוץ לכל־הֶקשר שלי, נטול־תחושות התובעות מאמץ כלשהו, כמעט משועשע. מכל מקום - איני רוצה לזוז מפה עדיין.
ושוב התלחשויות נרגשות ומבטים דוקרניים. אינני יודע מי מנסה לשכנע את מי. שני הקולות קדחתניים; ארבע הידיים נעות בתנועות מהירות, זעירות; כשהוא זז מעט, אני יכול לראות מעבר לגבו את פניה. את המבע השובבי, הנשי כל כך, שעלה בהם. הפצרה. כתפיו מסרבות. הקמטוטים המתכווצים לרגע בצידי עיניה מרמזים על חיוך תחינה של פיה הנסתר. רגליו מהססות מעקב לעקב. רגליו פסקו מתנודתן. הוא סב בהחלטיות. קום, הוא אומר, מבלי להביט בי, ואחרי שאני שוקל רגע, וקם, ועומד זקוף ומשלח את עיני אל מחוץ לחדר הזה, הוא אומר, עכשיו תתפשט.
תתפשט עכשיו, שנה ואמר ברוגז, והוסיף באווילות, אם לא אני אספר לאבא שלי. היבטתי בו ברחמים. לוא יכולתי הייתי מחייך. היא היתה נסערת. עיניה הבריקו באור מוזר, עמום. כאילו הביטה אל דברים רחוקים שמעבר לי. חום שרר עכשיו בחדר. חום נדף ממנה וריחף סביבי. התחלתי להזיע.
ומכיוון שלא זזתי, היא עיפעפה, הסיטה לרגע את הצעיף המעמם, והבליחה לעבר הילד. הוא נתמעך תחת מבטה. הוא נתקמט באוושוש. תתפשט, אמר לי, תתפשט.
לאט לאט, מכל בגדי, משלוש שכבות העור האנושי, ועדיין היה חם מאוד. אדים של נשיות חדשה צפו כעת בחדר, וידי היו פשוטות לצידי גופי, וראשי שמוט. לא בושה. לא כעס. רק עייפות.
אבל אז ריפרף על פני מבטה המוחשי, ואחז בשערות ראשי, והרמתי את עיני אל עיניה, ולבי פג. וזהרורי האור הנרדמים החלו לרחף שוב, בעבור בי הרוח הנוצה בלי־קול, כחול הייתי בעיניה, עירום הייתי, והיא עירומה מעפעפיים, ומשייטת באגמיה לא את ספינות המירוץ של הלהיטות שהיו בהם קודם, אלא את סירות הנייר המצויירות של החיבה הרכה, והתימהון, ונמשכת אלי, אל הצלקות הכחולות שטבעה בי, אצבעה החמה על עורי, משרטטת עלי את הסיסמה המתפענחת רק בין שניים, המותירה אחריה רק חריכה סמויה, קרובה אלי בכל מאודה הילדותי, הנשי, שולחת יד פשוטה ונוגעת הישר בעמקי הצדפה, בגלעין החיישן החפון שם, וזה הרגע שבו אני, כאותו הגלעין, נבקע לשניים, נושר לצדדים, ומשהו בי נובט.
ועדיין לא אמרתי הכל. אף הילד היה שם. וכל הרגע ההוא היה נהדף אחור מן המעגל השקוף שחוֹם גופינו תחם, אלא שהוא חתר וחדר, ובא ונשאב אלינו, דקיק ועצום עיניו המרות, ושלושתנו, הדוקים מאוד זה לזה, נמחצים מחמת אותו מה, הנתפס כנראה רק בהרף עין של אובדנו, מרפרפים וחגים באיטיות, צוללים יחד אל עין המועקה המעגלית שבתחתיות טבענו, סחופים במערבולת ריחנית של התנשמות שקטה וזיעה קלושה ורחש הבגדים, ובתוך כל זה - עיניה המכחוליות, העצומות למחצה; עיניה שהיו מחוברות הישר לריאותיה והתנשמו לאיטן, הבהוב ועמעום, אלא שכל אותו זמן - המחנק, עלבוני הרחוק, שהיה שב ומטיל גייסות חדשים אל המתלול החלקלק של גרוני, ומזריק נתזים מרים למוחי.
כך עמדתי שם, לכוד בין הזרקורים המגששים־בקדחתנות של תחושותי; בין הטבעות המגנטיות שנעו סביבנו, שהטילו אותנו זה אל זה, והרחיקו, שהיו לנו כתמיסה של סוד. אך זכרון הידיים האחרות, ותנועותיה נטולות ההשראה, והד הקול ההוא. זמן היה נחוץ לי כדי לעכל כל זאת. כדי להבין ואולי לסלוח, ומכל מקום - להבליג על חוסר התכלית שבשגגה שנלכדתי בה. על השנים שאבדו. ומכיוון שזמן לא היה לי, אני ניתקתי.
אני מהם ניתקתי. עוד רגע אחד הם נותרו גורים עיוורים, מלפפים זה את זה, נכפים בתנועות המחול היפות שלהם, הנהססות לאיטן, כאשר הם מבחינים שאני כבר נקלפתי מעליהם.
כבר איני איתם. כבר אני רכון על ערימת בגדי המבויישת, פורש ידי לחולצתי, גוחן על נעלי, מוצף עד לבלתי הכֵל במה שאירע; במה שהולך ומתבהר ומתנסח בשפה מתה, והופך בלתי מובן מרגע לרגע; שהופך זר, נתעב, ויותר מזה - מאיים.
מאיים, אני אומר כעת, לאחר שסחטתי את טיפות הפחד כולן. נתעב, אני מציין בריחוק מדעי־כמעט, לאחר שכתשתי אל הכביש את הבושה והגועל־מפני־עצמי; זר, אני קובע באדישות אחרי שהצלחתי להדביק בריצתי את עצמי שחמק, שצלל בפחד לתהומותי.
ולא כך: כי כל המובן הותך ונכנע. כי נתמסמסו הקליפות בחום שהדיפו הגלעינים. כי נקרעו לָעין החיים שמאחוריהן. הבשר והפצעים. ומה אני, רק סרט צלולויד טרוף, דוהר סביב עצמו בלא ציר, מכה בזנבו על פני תמונות התשליל של חייו, נאחז בכל עוצמת פחדו בזעם ובעלבון הישן, בדמעות שקפאו בעיניו לפני שלוש שנים וחצי, ומכאן - נפלטתי מלוע החדר, חנוק וסחרחר, וגבישי הקרח של הדמעות פוצעים את עיני בהתבקעם. כך נישאתי ונשאבתי, כך רצתי, עד שֶרָפָה הכאב, ושוב לא הייתי נמלט.
ואת אלה עלי לנסות ולהבין כעת, להצעידם במשעול הצר מאוד של העובדות, לצנן את ערפל הרפיון הרך לכלל טיפות צלולות, אלא שלא אעשה זאת. רק אקום כעת מעל מיכסה הבטון המנומר יבלות־אבן, ואלך מכאן, ולשם שינוי, וכדי שלא יעלו במוחי מחשבות או מסקנות ותהיות, ובעיקר לא - סקירה מעמיקה, בחינה ובדיקה, של הערב הזה והלילה הזה, אני מתחיל כבר כעת לשרוק.

22.12.80