הנשים של אבא

פרק ראשון 29-17 בנובמבר 1990, מנהטן, ניו יורק - סטמפורד, קונטיקט

כל השנים שהיה אביו מת היו זיכרונותיו של מאיר משבע שנות ילדותו, ובעיקר מחמשת החודשים שבהם נדדו שניהם בין אהובותיו של אביו, קבורים גם הם. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן, כשנודע לו שאביו חי, התחילו להתעורר בו רוחות רפאים מן התקופה ההיא, מבהילות ומחזיקות סודות במרחק הזמן. עמן קמו לתחייה געגועים למה שהיה ואולי לא היה, וטעמים וריחות וקולות מגלגול קודם, מפתיעים בעזותם, כאילו שכבו מוצפנים בתוכו כל השנים, דמומים כאבנים, מניחים לו להצמיח את דמותו של מאיר החדש על עורו של מאיר הישן וכל הזמן יודעים, כמרגלים סמויים בארץ נידחת, שיום אחד ייקראו לפרוץ ולהכות אותו בתדהמה.
את הבשורה על דבר קיומו של אביו שמע מפי אמו בדירתה שבמנהטן. שלא כדרכה היתה שפתה מגומגמת ושתיקותיה התארכו מאוד. בעיניים מושפלות הציגה את השאלה שכל עשרים ושלוש השנים חיכה לשמוע ועכשיו, כשנשאלה סוף סוף, נתקף אלם כמו שקורה לפעמים כשהדברים מאחרים לבוא, והיא הביטה מבוהלת בשפתי הדג שנעו מולה וחזרה ואישרה את מה ששמע. כאשר חזר אליו קולו לא אישר וגם לא הכחיש את מה שביקשה לשמוע - רק ציין את מה שידע והיא הפריכה מיד את מה שידע והשתתקה, ממתינה, תולה בו עיניים מתחננות. לְמה התחננו עיניה לא הצליח לברר מכיוון שמיד קם ונמלט בתואנה של פגישה דחופה, ירד קומה אחת ברגל ועשרים ושתיים קומות במעלית, נכנס למכוניתו וישב מול ההגה זמן רב בלא ניע, בוהה בקיר הלבנים שמולו, מלא אשם על שהסתלק כך למרות הפצרותיה, המום מכדי להתניע את המכונית, המום מכדי לבחור לאן יכוון את עצמו מכאן. כשהתעורר מן הבהייה רותקו עיניו אל תצלום אקראי באלבום התמונות שדחקה אמו תחת בית שחיו כשעמד בדלת, ובתצלום הוא תינוק, צנוף כחתלתול בחיק איש זר הדומה לו כתאום, שהוא כנראה אביו.
הבחור השחור האחראי על החניה אותת לו לעבר היציאה במחווה אלימה של הנפת זרוע כמו באחת מתורות הלחימה, ומאיר הזדרז להסיט את האלבום הפתוח אל המושב שלידו, התניע את מכוניתו והסיע אותה אל פתח היציאה לרחוב עשרים וארבע, לכיוון נהר המכוניות הנשפך דרומה בשדרה השנייה. שם, מכיוון שההחלטה לאן לפנות לא נפלה, נכנס ההרגל לפעולה ומכוניתו, כמו היה לה רצון משלה, פנתה שמאלה בצומת הראשון ושוב שמאלה לתוך השדרה הראשונה המוליכה צפונה. ליד הרמזור שבו הצטלבו השדרה הראשונה ורחוב חמישים ותשע בהה בחלון הראווה של חנות לבגדי ילדים. עיניו התעכבו על בגד שנראה לו דומה לבגד שלובש הפעוט בתצלום הישן מתל אביב.
שוב נמשך להביט בתצלום, נסער ומבולבל, עדיין לא מכיל את הידיעה שנחתה עליו בלא כל סימן מקדים, שרוי במציאות נעדרת תחושת מציאותיות כמו זו שלתוכה היה מקיץ מתוך חלומותיו, מגייס את כל כוחותיו להשתלט על הרעד הישן של אגודליו, וכל הזמן אחז את ההגה בחוזקה בשתי ידיו. הוא חלף על פני הסנטרל פארק ועל פני אצטדיון היאנקי העצום, על פני הדרך המהירה החוצה את הברונקס ומשם מזרחה אל הדרך היפה מרובת הגשרים המובילה לביתו שבקונטיקט. ולפתע התמלאה מכוניתו ריח לא זר ולא מוכר ודמעות מפתיעות נקשרו בגרונו. מיד עצר לצד הדרך בלא לאותת, ורגע ארוך של עצימת עיניים נדרש לו לזהות: ריח וניל.
ריח וניל תמים ומתוק, שנים רבות לפני שפגש אותו בצווארי נשים, מעורר בקצה הלשון געגוע למגעו המחוספס והמצמרר של כדור הגלידה הרוכב על ראש הגביע, שאת כולו, על זרזיפיו הדביקים המתפתלים לעבר האצבעות במורד חרוט הוופל, וגם את חרוט הוופל עצמו, היה מכלה כהרף עין.
בבת אחת נזכר בעיניה של אמו כששאלה פחות משעה קודם לכן את השאלה שהמתינה עשרים ושלוש שנים: ״אתה זוכר את אבא שלך, מאיר?״
וכשראתה איך נשאר קפוא באמצע התנועה ושפתיו נעות ללא קול, הוסיפה: ״ההוא מתל אביב.״
״הוא מת מזמן,״ אמר בלב עצור. מאז אותו היום שבו רץ בכל כוחו אל אישה שמנה בכיסא גלגלים באולם מקבלי הפנים שבנמל התעופה בניו יורק, מזהה אותה מרחוק לפי השלט שהחזיקה בשתי ידיה מעל לראשה ובו שמו כתוב בעברית ובאנגלית, מאז אותו היום לא הזכירה אמו את האיש מתל אביב.
״אז זהו,״ אמרה ברכות מפליאה והוא הבחין בתזזית הפרא שנאחזה בשפתה התחתונה, ״שהוא לא ממש מת.״
נראה שברגע ההוא קפץ על רגליו וחש אל דלת היציאה, לא מבחין באלבום שנדחק תחת בית שחיו, מדמה לשמוע אותה קוראת אחריו שקיוותה שיישאר לארוחת הצהריים. הוא לא זכר את עצמו פותח את הדלת, יורד במדרגות עד המישורת הבאה ומזמין את המעלית מן המרחק הבטוח של קומה אחת מתחת לדירתה. רק כשהגיעה המעלית הבחין שהוא נמצא בקומה העשרים ושתיים ואלבום התמונות לחוץ אל גופו.
עכשיו פקח את עיניו והביט סביבו אל הנוף שבשנים הראשונות כמעט התעלף למראהו מעוצמת מירוץ הלב: עצי הסתיו שכבר התחילו להחליף צבעים עמדו כמגזרות עשויות אש ונחושת משני צדי הכביש וריח הווניל שבמכונית הסגורה נדחק מפני ריח מלאכותי של אורנים. ממרחק ראה שלט המכריז על תחנת דלק ומסעדה, ואף שלא היה רעב כלל החליט להיכנס למסעדה ולא לנסוע לביתו הריק, כדי שהאנשים הזרים יגוננו עליו מפני עצמו בלא ידיעתם בשעה שיעיין בתצלומים; יסוככו עליו מפני נוכחותם המאיימת לגרור אותו לזמן אחר ולמקום אחר.
על שולחן המסעדה הניח בזהירות את האלבום העבה שעל כריכתו השחוקה תמונת הכותל המערבי מעשה תשבץ. הוא הזמין קפה ועוגת אוכמניות, ורק כאשר התרחק המלצר העז לקרב אליו את האלבום וזמן מה ישב והביט באבני הכותל המערבי לפני שהפך את הכריכה.
בדף הראשון התנוססה תמונה יחידה ובה נראה הוא התינוק לבוש חולצה עגולת צווארון כצווארון בבגד של ילדה. בשתיים מתוך שלוש התמונות שבדף השני נראה איש צעיר, גבוה, נאה, שמצחו גלוי ורחב ושערו השחור שמוט הצידה, עומד עמידה תרנגולית, מודע לכוח קסמו, הדור למרות לבושו הפשוט להוציא צעיף משי קטן הכרוך בגנדור על הצוואר, מפגין את מעלותיו לפני המצלמה: אביו. בתמונה מצד ימין הוא מצולם עם אישה צעירה בעלת שומנים ופנים בהירים הממאנים להיחרט בזיכרון, אך שערה עשיר, ערמוני, מפתה את היד להישלח אליו: אמו. האיש נשען בגבו אל מעקה עשוי פיתוחי ברזל יפים, מושך אליו את האישה בתנופה ונדמה שעוד רגע יכריע משקלם את המעקה העדין והם יצנחו אל המדרכה. בתמונה מצד שמאל נראה האיש שעון על מכונית לבנה הדורה הנושאת לוחיות של סגל דיפלומטי, שאימץ לרגע לצורך הצילום. בעוד הוא חוקר את התמונה ואת מבע הניצחון בפני אביו הוגשו לו הקפה והעוגה שהזמין, אך תחת ניחוח הקפה פרץ אל נחיריו מתוך הספל ריח כבד, דביק, של טיגוני שום ובצל.
בראש מוסט מפני הריח צידד מבט אל התצלום שמתחת לשני התצלומים האלו שבהם - שם לב עכשיו - חייך אביו חיוך גדול, וגילה ילד מכורכם פנים ישוב קפוא על שולחן כתיבה מתחת לחלון של חדר, לופת את קצה השולחן באצבעותיו הקטנות. הוא נראה כאילו הושלך ממרחק ונחת במקרה אל בין המוני ספרים וניכר שהוא חושש לזוז שמא יחליק אל הרצפה: מאיר כבן שנתיים.
מאיר שיקע את מבטו בעומק התמונה להעלות ממנה צורות סמויות מן העין ולפתע, כאילו אירעה רעידת אדמה, נאחז בשולחן בשתי ידיו והספל נהדף, מגעיש את הקפה מעל לשוליים ומגיר אותו אל הצלוחית. ואולם האחיזה הנואשת לא בלמה את היסחפותו של האיש המבוגר לעבר התינוק המבוהל שישב על פאת השולחן בין ערימות ספרים עומדות על בלימה. כל תזוזה שלו עלולה למוטט אותו ולשמוט את החפצים שעל השולחן אל הרצפה הנראית רחוקה כתחתית תהום. ושם, על רצפת התהום, ראה מאיר בבירור כתמי דם והתעשת.
ואחר כך התייצבה האדמה והוא, כאיש שזה עתה נמלט מאסון, שפשף את פרקי אצבעותיו שהלבינו מעוצמת האחיזה ותמה איך, כסיכה ננעצת בפרפר, פגע לרגע זיכרון רחוק שלו בפחד־תמיד שהיה מקנן בו מילדות. אצבע ימינו היססה בקצה הדף ובהחלטה מהירה סגר את האלבום בידו השמאלית: מוטב שיתוודע אל התמונות אחת אחת ולא ירוץ על פניהן כאילו ניתן להדביק בשעה אחת את עשרים ושלוש השנים וגם את שבע השנים הנשכחות. הוא הרים את מבטו ועיניו התמגנטו אל גבו של גבר שישב ליד אחד השולחנות מול אישה צעירה, רכון על אוזנה לכמוס לה סוד.
ברגע זה ידע בוודאות שאת המראה הזה כבר ראה לפני זמן רב בחיים אחרים והוא עורר בו אז את מה שמתעורר בו עכשיו: תחושת הגורליות של המפגש הזה בין הגבר לאישה, שבו כל ניע ראש, כל קצה חיוך, כל שמיטת כתף - הם סימנים בשפת הסתרים שידע מילדות כשפת אם; ותחושת האין אונים המתלווה אל הידיעה שחייו שלו תלויים במה שיֵלד החיבור ביניהם; והתרעומת על שהגבר והאישה מחליפים את סימניהם הסודיים לעיני כול ובתוך כך מנהלים שיחה נינוחה, ואילו אצלו הנשימה נעתקת עד לרגע שבו יקומו יחד והגבר יחזיק במרפקה כאשר יפנו אל הדלת, או עד שמתיחות תיפול ביניהם, תמחה את חיוכיהם. הגבר יקום פתאום ויעבור לשולחנה של אישה אחרת וטקס החיזור יחזור על עצמו עד שיקומו יחד והגבר יתמוך במרפקה כאשר יפנו לצאת מבית הקפה ויחלפו על פניו של מאיר שנשימתו עדיין עצורה, עיניו עייפות מן ההתבוננות המאומצת וכל גופו כואב ממתח הציפייה.
נראה שהגבר חש במבטים המנקבים את גבו כיוון שהפנה את פניו והצליף במאיר מבט נרגן, ככלב שהופרע בארוחתו, ובחן אותו והחליט כנראה שאינו מכיר אותו והחזיר לו את גבו. ואולם מאיר, מרותק אל הזיכרון המפלס את דרכו ממעמקים, לא התיק מהם את מבטו מחשש שהזיכרון יישמט וייעלם אם יגרע מהם את עיניו לרגע. מבטיו הבריחו אותם לבסוף, אך הוא לא הִרפּה ועקב אחריהם עד שנכנסו למכונית. התמונה שהעלו, כמו חלום מתפוגג עם העֵרוּת, התחילה להתערפל, ורק אז קם גם הוא ועזב את המקום.
בביתו השקט ניסה מאיר להרגיע בתוכו את ההתעוררות המאיימת להסעיר מן המצולות מרבצים שעוד מעט, ידע, יטלטלו אותו עד שתאבד אחיזתו. במרפסת הפתוחה שרצפתה עשויה עץ, תחת עינו הבוחנת של כלבו סקיפי, הילך הלוך ושוב, מביט בחורשה שממול וזוכר איך בילדותו האמין ששם שוכנים אלי האולימפוס. קצה הרצפה הקרוב למעקה שוב חורק, ציין לעצמו, וצריך להזמין את הפועל הקובני שעשה עבודה מרושלת. הוא ניסה לשכך בתוכו את החרדה מפני הריחות שהיו שבויים בזיכרונו ועוד מעט יפרצו כענן ארבה הפושט על השדות ויטביעו אותו במראות ובצלילים שיבואו בעקבות הריחות. ולמרות החרדה הגדולה - הבחין לפתע בהשתאות - התעוררה בו מין התרוננות, שמחה חרישית הולכת וגואה ומאיימת להציף אותו בשיכרון חדש. הוא בלם פתאום באמצע המרפסת, מבין על מה צומחת בו השמחה הזאת: על שבאמצע משבר הכתיבה המייסר הנה מצטייר לו סיפור שיש בו שורש אמיתי, חי, שואב, סיפור המצטיין בכוחות הישרדות אשר לבטח לא ייזרק לסל הניירות כמו עשרות מקרי הנפל הקודמים: זוג קרוע, ילד הגדל עם אמו בארץ רחוקה, תינוקת מתה, הילד חי עשרות שנים עם הידיעה השגויה שאביו מת עד שיום אחד, סמוך ליום הולדתו השלושים, מגלה לו אמו שאביו בין החיים.
כאילו הוא נושא אתו אוצר מיהר להיכנס לתוך הבית פנימה, לחיק חדר העבודה, סגר את דלת החדר והניח לעצמו להיכבש במחשבה חדשה, מעוררת: הנה סוף סוף נופל בחייו אירוע של ממש, אירוע שבכוחו להרעיש את הלב ולהפוך לסיפור כתוב, סיפור הלקוח מחייו שלו, סיפור שאפשר לכתוב בגוף ראשון ולא כזה השאול מחיי אחרים וכתוב בגוף שלישי. ואז יבוא הקץ למצוקת משבר הכתיבה שאינו מרפה ממנו בימים ומתעלל בו בלילות כבר שלוש שנים. הוא הפך ברעיון להוט וחשדן כמי שמהפך בחפץ נוצץ שמצא ברחוב וחושש שהוא ממולכד. ורק בדל מחשבה מהיר, מתריס, חלף והשאיר מבוכה קלה על שהוא עט על החומרים הזבים האלו כעיט על פגרים.
את ספרו הראשון כתב בהינף אחד במשך קיץ וסתיו שבהם התיידד עם הכתב לענייני ספורט לאחר שאשתו ההרה עזבה אותו פתאום בלא שום הסבר וחזרה לבית הוריה באטלנטה, וכאב הפרידה הצית את דמיונו של מאיר. מחדרו של מאיר, שהיה העורך הלשוני של העיתון, היה הכתב מנהל את שיחותיו הסוערות עם אשתו ועם אחותה ועם עורך הדין, ומאיר נרתם למאבק למען ידידו. כשהבין הבעל הנטוש שלא יצליח לשדל את אשתו לחזור אליו נפל עליו דכדוך שהפיק ממנו משפטים פיוטיים מכמירי לב, ומאיר מצא את עצמו רושם בגניבה משפטים שאמר האוהב המדוכא; ובלילות ובסופי השבוע היה מעלה על הכתב את סיפור התאהבותם וקנאתם ופרידתם ושנאתם של ידידו ושל אשתו, שאותה ראה פעם אחת בנשף תחפושות של העיתון מחופשת לפוקהונטס. בתוך כתיבת הסיפור שהשתלט על זמנו הפנוי ועל דמיונו ועל חלומותיו חווה מאיר תחושות שלא הכיר מעולם: ההיפעמות הצומחת עד שתהיה בעירה, הנשימה המתקצרת כמו אחרי ריצה מהירה, הלב העולה על גדותיו, ההתמכרות לכאב המתוק, הסערה המדליקה את יצריו עד לתשוקת אוננות, הערגה לנוכחותה של האהובה, שמחת הבשורה על ההיריון, הלם ההתרחקות, העצב העמוק של הפרידה, הניסיונות הנואשים להבין למה עזבה, תהום הריקנות העצומה. הוא כתב בבולמוס, מעורר עליו תרעומת מצד העורך הראשי על שהוא מתרשל בעבודת העיתון, אך הוא היה שקוע כל כך בכתיבה, כאילו היתה החיים עצמם שאין לו ברירה אלא לחיותם.
את הטיוטה הראשונה השלים באמצע הסתיו ומלאכת העריכה היתה קצרה ומועטה. דפים שלמים לא נזקקו לתיקון ואת רוב מאמציו השקיע בשינוי פרטיהם של הגיבורים כדי להסוות את מקור סיפורו. את כתב היד מסר למכר מוציא לאור, שקיבל את החבילה בעקימת אף, ובנימה מדכאת ציפיות רָמז שאין טעם לצפות לתשובה לפני האביב והמליץ - באדישות המתחפשת לנדיבות - לשלוח את כתב היד לבתי הוצאה נוספים. אך עוד בסוף אותו שבוע התקשר האיש מרוגש מן הסיפור, שמח לשמוע שכתב היד עדיין לא הופץ, ובישר למאיר שהוא מוכן לפרסמו בהקדם. בתוך יומיים הביא שליח חוזה רב סעיפים ובאחד מהם מתחייב הסופר - עיניו של מאיר השתהו על המילה המהלכת קסם - למסור למו״ל את ספרו הבא. את העותק הראשון של ספרו המודפס קיבל מאיר בידיים רועדות מידי המו״ל, שהביט בחיבה לגלגנית באגודליו של מאיר המתופפים על העטיפה. ובלילות הבאים - זאת לא סיפר לאיש - היה נרדם חבוק עם ספרו, לא מסיר ממנו את ידו גם בשנתו. את הביקורות על הספר, רובן מפליגות בשבחו, החזיק במעטפה אחת יחד עם מכתב נאצות שכתב לו הכתב לענייני ספורט, שעבר לאטלנטה סמוך למועד הלידה וקיבל את הספר בעילום שם מאחד מאנשי המערכת. שעה ארוכה לאחר שהתקבל המכתב המגדף ניסה מאיר לנסח מכתב תשובה שיהיה ידידותי במידה, מנמק ולא מתנצל. אך אחרי שזרק לסל הניירות את המכתב השמיני קם להכין לו כוס תה ונאלץ להודות שאמנם עשה מעשה מחפיר, ועם זאת לא ראה את עצמו אשם ותהה אם הישאבות כזאת לתוך חייהם של אחרים והצצה לתוך מחשבותיהם, שחלקן מבישות, אינן חלק מן המעשה הספרותי. ועם כוס תה טרי חזר לשולחנו בידיעה שאמנם כך הוא הדבר, ואמנות פטורה מהתנצלויות.
בתוך ההמולה שהתחוללה סביב הספר: השפע המפתיע של הביקורות, ערבי הקריאה בחנויות הספרים והחתימה על ספרים בסוף הערב, מכתבי האהדה העוגבניים של נשים חובבות קריאה, הראיונות הרבים מהם שניים בטלוויזיה - בתוך כל זה הודיע לו המו״ל שבמאי צעיר ומוכשר וקבוצת שחקנים בוגרי החוג לתיאטרון של אוניברסיטת ייל התלהבו מן הספר והביעו רצון להפוך אותו לסרט. עד מהרה מצא מאיר את עצמו נסחף בלהט של עשייה חדשה, מחוזר על ידי שתי שחקניות יפהפיות, מוקף באנשים צעירים ונלהבים שעשו את עבודתם בהתנדבות, כותב וחולם וחי את סיפורו במתכונת של תסריט. ובתוך חודשים אחדים היה הסרט - אמנם דל תקציב - ערוך וגמור, ובמשך שבועיים הוקרן יום יום באוניברסיטה ואחר כך במרכזים קהילתיים בסטמפורד. ואף שהתגובות לסרט היו מאופקות ומעטות יותר מהתגובות לספר, החליט מאיר שבעתיד יכתוב גם תסריטים.
ואולם זמן מה לאחר שהרעש סביב ספרו שכך והוא נאלץ לערוך כתבות על סיפורי הצלחה של סופרים חדשים, מצא מאיר את עצמו לבדו בחדרו, מגשש אחרי סיפור חדש ואחר כך מתאמץ למצוא סיפור ולבסוף נואש מלמצוא סיפור, מתגעגע לחודשים הסוערים בחברת השחקנים והבמאי, בוהה בפתקים שהצמיד אל לוח השעם שבחדר העבודה שלו ובהם עצותיו הטובות של הבמאי: ״העלילה מתקדמת מתוך שורת קונפליקטים״, ״מה שהגיבור יודע ידוע גם לצופה״, ״לשים סבטקסט מתחת לכל טקסט״.
המוציא לאור היה מתקשר מדי פעם, מדווח על מצב המכירות, מביע את ביטחונו שהספר הבא עתיד לכבוש לא רק את קונטיקט אלא את אמריקה כולה ושואל כבדרך אגב איך מתקדמת העבודה, ומאיר הבטיח, ולפעמים גם האמין, שבתוך זמן קצר יגבש לעצמו את נושא הסיפור ויתמסר לכתיבה. אלא ששלוש שנים עברו ודבר לא קרה, ורק תחושת אפסות היתה נופלת עליו לעתים קרובות ונרגנות שהלכה וגברה על שעכשיו, שדלתות המוציא לאור פתוחות לפניו ובמאי הסרט מביע עניין בתסריט הבא שלו, הוא נבלם כאילו נבל דמיונו בבת אחת; משושיו מגששים הנה והנה, מחפשים סיפור, קצה חוט של עלילה - ומוצאים שממה גמורה. לפעמים היה דמיונו מתעתע בו ושולח מן המעמקים מראה, דמות, משפט, מפיח בו תקוות פתאום כצייד השוכב שעות במארב ולפתע עופר מעמיד עצמו מול כוונת הרובה. ומאיר, מרגיש איך המראה הולך ומתבהר, איך הדמות מתעגלת, איך המשפט אוסף כוונות, היה מכין עצמו לצלילה לתוך סיפור חדש, לפעמים אפילו כותב בדמיונו כמה שורות של תחילת תסריט ובהן תיאור מקום או דמות, ומביט בהנאה בניסוח המקצועי:
פנים. צהרי יום ראשון. גינת הבית של אנדרי.
או: חוץ. לילה. מדרכה מול פתח של מועדון לילה בשדרה השמינית.
אך כעבור זמן הבין שהיו אלו תעתועי שווא: המראה שגור והדמות אפורה והמשפטים סתמיים ואף אחד ממשפטי הזהב שעל לוח השעם לא מתממש, ואין לו מושג מה קורה בגינתו של אנדרי ומי מסתובב על המדרכה ליד המועדון בשדרה השמינית. ושוב היה יושב שעות מול המסך הריק, נובר בתוכו ולא מוצא אירוע אחד מחייו הראוי לסיפור.
בתוך מסע הציד אחרי חומרים התברר למאיר שחייו השוממים אינם מציעים סיפור ומצוקה הסתננה לתוכו על שחייו שלו אפורים וצחיחים ומקור השראתו היחיד הוא סערת החיים של אנשים זרים. אז מצא את עצמו שב ומחטט כגנב בחיי אחרים, משליך את חכתו הטפילית אל סיפורים ששמע וגם שם מעלה חרס.
בייאושו, כאביון המציע למכירה את אחרוני חפציו, החליט לכתוב על קשרים שהיו לו עם נשים. בתקופת לימודיו בקולג׳, בשנה השנייה, זכר, היה מסוחרר מהן, מתאהב מדי חודש בנערה אחרת ומיד מציע לה נישואין. אך גם לכלותיו לא שמר אמונים, ויומיים לאחר שהציע להן נישואין, ועוד לפני שהספיקו לענות, כבר היה מאוהב באחרת. ורק בסוף השנה, כשהתחוור לו שממוצע ציוניו נמוך ביותר, התיישב בחדרו כמי שהושלך זה עתה מרכבת הרים. אף אחת מן הנשים שהציע להן נישואין - הכריח את עצמו להודות בפני עצמו - לא אהב באמת. לכולן שיקר, לפעמים מתוך הכרח ולפעמים מתוך ההרגל שסיגל לעצמו מילדות. כולן סירבו לו, נעלב פתאום בדיעבד מן הדחייה. אף לאחת מהן לא התגעגע לאחר שהפסיקו להיפגש, ואחדות לא היו מברכות אותו לשלום כשחלפו על פניו בקמפוס. וגם - נאלץ להודות בפני עצמו - אף אחת מהן לא היתה בחירתו שלו שכן הוא מעולם לא חיזר אחריהן. הן מסרו לו פתקים עם מספרי הטלפון שלהן ומכיוון שלא התקשר התקשרו הן אליו, הזמינו אותו לחדריהן, פיתו אותו אל מיטותיהן. התאהבויותיו היו התאהבויות סרק שנולדו בדמיונו, עוררו את גופו ופסחו על לבו.
אחרי ימי הקולג׳, כשמצא משרה בעיתון המקומי ועבר לגור בבית סבו, היה מוצא אותן בעיקר במקום עבודתו ולפעמים בתחנת הרכבת של סטמפורד, בבית הקפה שבמפלס האמצעי. הוא היה מגיע לשם לעתים בדרכו הביתה מן המשרד, מחזיק כוס בירה בינו לבין העיתון או המאמר שבקריאתם היה שקוע כביכול, מציץ בגניבה בנשים ובנערות שהיו חולפות על פניו עם מזוודות ותיקי נסיעה, עושות את דרכן צפונה לניו הייבן ובוסטון או דרומה לניו יורק וניו ג׳רזי, מחפשות מקום להעביר בו שעה קלה עד בוא הרכבת. גם כאן חיכה שיפנו אליו, לבקש עט, או להשגיח רגע על חפציהן, או כדי לשאול איפה הטלפון הציבורי. ומדי פעם - כשנודע להן עיסוקו - הבטיחו לבקר אותו במערכת העיתון, ואחדות אמנם התקשרו.
הנשים, למד לדעת בלא חמדה ברגע של התאכזרות עצמית, היו מזמינות אותו לתוך חייהן והוא היה נבלע בתוכם ונעלם כאילו אין לו חיים משלו. עם הספורטאית רץ ושחה והתעמל וחתר בסירות; עם המשוררת הלך לערבי קריאת שירים ולמפגשים עם משוררים; עם הציירת הלך למוזיאונים ולחנויות לצורכי ציור; עם היוגיסטית הלך לשיעורי יוגה וקנה בגדי כותנה לבנים; עם מעצבת האופנה הלך לתצוגות אופנה ולחנויות בגדים; עם ממציאת משחקי הילדים היה יושב שעות ומשחק במשחקי קופסה ואפילו המציא מהלך באחד המשחקים שפיתחה; עם שחקנית הברידג׳ היה יושב בזמן המשחק ומביט בקלפיה, ופעם נסע אִתה לתחרות בבולטימור. תחביביהן ועיסוקיהן הפכו לתחביביו ולעיסוקיו והתחלפו, כאילו היה זיקית־אדם, עם התחלפות בנות זוגו הארעיות.
וגם הנשים שהכיר אחרי שנות הקולג׳, שאת מנהגיהן אימץ כשם שאימץ את חיי הנערות בצעירותו, לא גירו הולדה של סיפור. לא היה ביניהן - אמר לעצמו כקלפן המחליק את מבטו על מניפת קלפיו - לא היה ביניהן דבר משותף. הוא התמסר בקלות לנשים צעירות ומבוגרות, נשואות ורווקות, בתולות ואמהות, נאות וכעורות, גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות, שלוות וסוערות כאילו אחת היא לו. לבד מאלו שריחן הרתיע אותו, נענה להן ללא הרהור. לפעמים היה הקשר נשמר שבועות אחדים ולפעמים ימים אחדים. הוא סירב לפגוש את בני משפחותיהן ומעולם לא יזם בילוי או ארוחה, בוודאי לא הציע להן לישון בביתו. לפעמים, כשהלכו לתערוכה או להצגה במנהטן, היה מזמין אותן לדירתה של אמו, לא כדי להקניט אותה ולא כדי לפייסה אלא בעיקר מכיוון שהתעייף וביקש לשהות זמן מה לבדו. רוב הנשים היו מסרבות, אך אלו שנאותו נפגשו עם אמו בהתרגשות כאילו הן כבר בנות משפחה, ולאחר שהציג אותן זו בפני זו היה נכנס לחדרו הישן וסוגר את הדלת מאחורי גבו כמי שבזה הרגע פרש מן העולם, נשכב על גבו במיטת נעוריו, שומע לפעמים את מלמול שיחתן או את קול צחוקן, ומגלה שוב ושוב את גודל בדידותו, את התהום הפעורה בינו לבין אמו ובינו לבין האישה שאִתה שכב בלילה. בקרב עמיתיו במערכת העיתון נחשב לבחור חברותי החי חיי רווקות סוערים. לעומת התזזית המדומה שבה התנהל היו חייו הפנימיים שרויים בקיפאון עקר. מעולם לא יצא מגדרו ממפגש חדש וגם לא הצטער על שום פרידה. את מכתבי הגידופים שכתבו כמה מן הנשים, שהאשימו אותו בהולכת שולל, לא טרח לקרוא עד הסוף והיה משליך אותם לסל הניירות בלי לקרוע לגזרים.