"הצרפתית שלי לא כל כך טובה," אמרתי לו.
"המוכר אנגלי. אתה תסתדר." מר ויטמן דחף לעברי את הגלויה פעם נוספת. הוא התעקש שאקרא לו ג'ורג', אבל לא יכולתי. הוא היה הבוס שלי, במובן מסוים. מעבר לכך, אם נאמין לסיפורים, הוא היה צאצא של וולט ויטמן, והייתה לזה חשיבות עבורי. באותה השנה סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודיי באוניברסיטת אדינבורו. התמקדתי בספרות סקוטית ולא באמריקאית, אבל בכל זאת – ויטמן זה ויטמן. ועכשיו הבוס שלי (במובן מסוים) ביקש ממני לעשות לו טובה. איך יכולתי לסרב?
התבוננתי באצבעותיי הלוקחות את הגלויה מידיו. זו הייתה אחת הגלויות הפרסומיות של חנות הספרים. בצד אחד היו ציורים של שייקספיר ורח' דה לה בושרי, ובצד השני – היעד שלי, כתוב בכתב יד.
"חמש דקות הליכה," הבטיח לי מר ויטמן. הוא דיבר לאט במבטא אמריקאי. הוא היה גבוה, שערו הכסוף מוסט אחורה ממצחו, עיניו שקועות ועצמות לחייו בולטות. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא ביקש ממני סיגריה. כששמע שאיני מעשן, הוא הניד בראשו במעין ייאוש כללי מהדור שלי. פגישה זו התרחשה מחוץ למסעדת קוסקוס סמוכה, שם עמדתי ובהיתי בתפריט מבעד לחלון בעודי תוהה אם אעז להיכנס פנימה. זה לא היה רק עניין של כסף. חזרתי במוחי שוב ושוב על כמה ביטויים בצרפתית והבאתי בחשבון את האפשרות שאנשי הצוות, שיראו בי מטייל בודד, עשויים לשדוד ממני כל פרנק שהיה לי לפני שימכרו את תכולת תרמיל הגב הכבד שלי בשוק רחוב כלשהו בקרבת מקום.
"אתה רק מבקר כאן?" שאל אז הזר שעמד לידי, לפני שביקש ממני לתת לו איזו "מעושנת".
זמן קצר אחר כך, כשחלקנו שולחן ואת המנות הזולות ביותר בתפריט, הוא סיפר לי על חנות הספרים שלו.
"אני מכיר אותה," גמגמתי. "היא מפורסמת, ובצדק."
הוא הגיב בחיוך עייף, ולאחר שמילאנו את בטנינו, שלף תרמוס ריק, העביר אליו את המזון שנותר בצלחות ואז הבריג את המכסה חזרה למקומו.
"אין טעם לבזבז את זה," הסביר. "החנות לא משלמת משכורת, אתה מבין, אבל אני יכול להציע לך מיטה. מיטה זה כל מה שתקבל."
"עמדתי ללכת לחפש מלון."
"תעבוד בקופה כמה שעות, תנקה את הרצפה בשעת הסגירה. כל שאר היום תעשה מה שתרצה, ויש לנו ספרים די מעניינים על המדפים…"
וכך מצאתי את עצמי עובד ב"שייקספיר אנד קומפני", רח' דה לה בושרי מס' 37 ברובע ה-5 בפריז. בגלויה התגאינו ב"מלאי הגדול ביבשת של ספרים עתיקים באנגלית", והוספנו את תגובתו של הנרי מילר, שאמר שאנחנו "ארץ הפלאות של הספרים".
זאת לא הייתה החנות המקורית, כמובן – לא שטרחנו להדגיש את העובדה הזאת. חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" של סילביה ביץ' נפתחה ב-1919 ברחוב דיפיטרן, ואחר כך עברה לחלל גדול יותר ברחוב דה ל'אודאון. שם היה אפשר למצוא את ג'ויס, את פאונד ואת המינגוויי. מר ויטמן קרא לחנות שלו "לה מיסטרל", ומאוחר יותר שינה את שמה כמחווה לסילביה ביץ', ש"שייקספיר אנד קומפני" בניהולה נסגרה סופית בעת הכיבוש הגרמני בפריז. הגלגול החדש של "שייקספיר אנד קומפני" משך אליו בשנות ה-50 רבים מסופרי דור הביט, וכותבים (מסוגים שונים) עדיין ביקרו בחנות. הייתי שוכב במיטתי הצרה והקשה בגומחה המופרדת בווילון בלבד, ומאזין לפואמות שכתבו והקריאו אנשי העולם הגדול שהתגוררו בינתיים בפריז וששמותיהם לא אמרו לי דבר. כתיבה עכשווית לא הייתה התקופה החביבה עליי, אז ממש ניסיתי שלא לשפוט.
"אתה מסקוטלנד, נכון?" שאל אותי מר ויטמן יום אחד.
"כן, מאדינבורו."
"וולטר סקוט ורובי ברנס, מה?"
"ורוברט לואיס סטיבנסון."
"ובל נשכח את המושחת ההוא טרוצ'י…" גיחך לעצמו.
"סטיבנסון הוא מי שבאמת מעניין אותי. אני אתחיל את הדוקטורט שלי עליו בסתיו."
"חוזר לאקדמיה כל כך מהר?"
"אני אוהב את זה."
"אני לא יכול להבין למה." הוא נתן בי את אחד המבטים האלה שלו ופתח את הקופה כדי לבחון את ההכנסות הזעומות מאותו הערב. זה היה בחודש אוגוסט, ועדיין היה חם בחוץ. התיירים ישבו ליד שולחנות בבתי הקפה, אווררו את עצמם בעזרת תפריטים והזמינו משקאות קרים. רק אדם או שניים בגילי עלעלו במדפי הספרים בחנות הדחוסה שלנו. בחלון הוצג עותק מקורי של יוליסס, מעין סירנה שנועדה למשוך אותם פנימה. אבל הערב הדבר לא הוכיח את עצמו.
"פריז תמיד הייתה היעד שלך?" שאל בעודו סוגר את מגירת הקופה הרושמת.
"רציתי לנסוע. סטיבנסון ביקר בצרפת כמה וכמה פעמים."
"זה הנושא של הדוקטורט שלך?"
"אני בודק איך הבריאות שלו השפיעה על כתיבתו."
"נשמע מרתק. אבל אין בזה באמת פרנסה, לא?"
הבטתי בו כשפנה ממני וניגש למדרגות. בעוד שלוש שעות אוכל לנעול את החנות ולהיכנס למיטה, שחלקתי עם כל החרקים מוצצי הדם שחגגו מדי לילה על קרסוליי ועל החלק האחורי של ברכיי.
שלחתי גלויות – גלויות של "שייקספיר אנד קומפני" – לחבריי ולבני משפחתי, ודאגתי להוסיף לקופה כמה סנטים כתשלום עליהן. לא הזכרתי בהן את העקיצות, אבל בהחלט ניסיתי לגרום להרפתקה שלי להישמע אקזוטית ככל האפשר. את הגלויה הראשונה הביתה שלחתי זמן קצר לאחר שירדתי מאוטובוס הלילה בתחנת ויקטוריה בלונדון. גלויה נוספת קניתי ושלחתי מתחנת המעבורת בדובר. ידעתי שהוריי יעדיפו תקשורת כתובה על פני שיחות טלפון יקרות. אבא שלי היה כומר של כנסיית סקוטלנד, ואמי הייתה חברה חשובה במיוחד בקהילה המקומית שלנו. נחשבתי לעוף מוזר כשהחלטתי להישאר בבית במהלך ארבע שנות לימודיי לתואר הראשון. הוריי הציעו לעזור לי עם שכר הדירה, אבל הטיעונים שלי לגבי בזבוז כסף שכנעו אותם. חוץ מזה, חדר הילדות שלי התאים לצרכיי ואמא שלי הייתה הבשלנית הטובה ביותר בעיר.
עם זאת, לפני שעזבתי הבטחתי להתקשר לשרלוט מדי יומיים, רק כדי להודיע לה שאני בסדר. היה תא טלפון ציבורי על גדת הסן, מול החנות, שהנוף ממנו לנוטר-דאם כיפר על חוסר ההיגיינה הכללי ששרר בו. הייתי עוטף את השפופרת במפית נייר נקייה שלקחתי מאחד מבתי הקפה ומוציא כמה פרנקים כדי לספר לשרלוט על החוויות שלי ולהקשיב לה אומרת שהיא אוהבת אותי ומתגעגעת אליי ולא יכולה לחכות עד שאמצא מקום משלי כשיתחיל הסמסטר בחזרה באדינבורו.
"בהחלט," הייתי מסכים איתה, ולפתע הייתי מרגיש שפי יבש.
"הו, רוני," היא הייתה נאנחת, ואני הייתי נלחם בצורך לתקן אותה, מכיוון שהעדפתי (והיא ידעה זאת היטב) שיקראו לי רונלד ולא רוני.
שמי הוא רונלד הייסטי. נולדתי ב-1960, כלומר אני בן עשרים ושתיים. בגיל עשרים ושתיים ושלושה חודשים עמדתי על גדות הסן, אפוף בחום ובאדי האגזוז של התנועה החולפת ובתחושה שיש עולם אחר שמוסתר ממני. סדרה של עולמות, למען האמת, שרק אחד מהם יוצג על ידי שרלוט, עם השיער האדום הקצוץ שלה ועורה המנומש. קוסקוס וחנות ספרים מפורסמת וכוסות אספרסו בבוקר (שנשתו בעמידה ליד הבר – האפשרות הזולה ביותר), כל אלה נראו לי מופלאים בקיץ ההוא. וכן, התוכנית המקורית הייתה להיסחף הרבה יותר רחוק דרומה, אבל תוכניות – כמו אנשים – יכולות להשתנות.
"המוכר אנגלי," אמר הבוס שלי, מחזיר אותי מהחלום בהקיץ אל הכאן ועכשיו. "אתה תסתדר, סמוך עליי. חמש דקות הליכה…"