הסיפור הזה אינו מתאים לאלו שאינם חובבים רומנים אפלים, התרחשויות אלימות והסכמות מפוקפקות. זהו סיפור מותח, סקסי, ויש בו הרבה מאוד צבעים, בנוסף לאפלה, אבל הוא מתפתח כמו רכבת הרים מהירה ולא כמו סחרחרה פשוטה.
אחרי שהוזהרתם... אתם מוזמנים להיכנס ולצלול לעולמם של ג'ולייט והאחים ג'יפסי.
על הסדרה
גזלו את תמימותה. רצחו את אביה.
לפני שש שנים, ג'ולייט פורטלנד הותקפה באכזריות ואז נזנחה לגסוס בידי האנשים שעליהם סמכה יותר מכול. אותם אנשים שרצחו את אביה וגזלו את תמימותה. האחים ג'יפסי
עכשיו היא חוזרת.
והיא תדאג שהם ישלמו על כך. תשלום אטי. כואב.
שבעה קברים לשבעת הגברים שחיללו את כבודה באלימות — אבל האם אחד הקברים האלה יהפוך לקברה שלה?
הם חושבים שהיא מתה.
אבל היא שרדה... ועכשיו היא יוצאת לנקום.
ג'ולייט
סערה מתקרבת.
אני יודעת את זה עוד לפני שאני פוקחת את עיניי ושואפת את האוויר. מבטי דבוק לתקרה ואני מנסה להסדיר את נשימתי. אני יודעת את זה בשעה שאני מפנה את ראשי ימינה ומצמידה אצבעות רועדות ללחיו עטורת הזיפים, בשעה שאני מביטה בעיניו של הבן ומבינה שהן אינן עיני אביו.
"היי," לוחש ג'ייס בעדינות וקולו חף מהצרידות הגרונית המאפיינת אותו בשנתו. עיניו החומות־כהות אדומות ואני רואה שהוא לא הצליח לישון. אני מרגישה אנוכית מפני שאני הצלחתי לחטוף כמה שעות שינה והוא לא ישן בכלל.
שוב.
אני מתרככת כשהוא מצמיד את שפתיו המלאות והבשרניות אל אצבעותיי. "בוקר טוב."
אני בטוחה. דורנן מת. ג'ייס איתי. זו המנטרה שלי, אלה המלים שאני חוזרת עליהן שוב ושוב.
אני בטוחה.
דורנן מת.
ג'ייס איתי.
השני והשלישי נכונים, אבל הראשון שקרי. אנחנו לא בטוחים יותר משהיינו ביום שבו נולדנו כדור ההמשך של מועדון האופנוענים של האחים ג'יפסי, כלֵי משחק במלחמה שלא ידענו עליה דבר ועם זאת היא שהביאה אותנו לעולם. ג'ייס, שנוצר כתוצאה ממפגש אסור, בלתי חוקי, ונולד בסתר במרחק מאות קילומטרים מהאבות שלנו. אמו הייתה חכמה. היא כנראה מיהרה לברוח מלוס אנג'לס ביום שבו השתינה על המקל וראתה שני פסים. אני, בתו של נשיא מועדון האחים ג'יפסי, שנולדה וגדלה בזרועותיו של הרֶשע בכבודו ובעצמו. דורנן רוס. הוא לא היה אבי, אבל הוא היה האדם הראשון שחיבק אותי בזרועותיו, האדם הראשון שנגע בי פרט לרופא שאחז אותי בידיו כשאימי שיגרה אותי מתוך גופה אל העולם ומאז נטשה אותי פחות או יותר.
התחלנו בשני מקומות שונים לחלוטין, אבל הדם שלנו הוביל אותנו בדיוק לאותו המקום: לכאן.
עצמותיי לא משקרות והן מבשרות לי שענני סערה נאספים בחוץ. אני לוחצת את ידו של ג'ייס פעם אחת, משוכנעת שלא אזכה לישון יותר היום.
הוא מרחיק את ידי ופונה ממני, מתיישב בצד שלו במיטה. "אני נכנס להתקלח," הוא אומר, קם ונכנס לחדר האמבטיה.
אני צופה בו בדממה כשהוא סוגר את הדלת.
המנעול נוקש בעברה האחר של הדלת, ואני מתכווצת.
הוא משאיר אותי בחוץ.
הוא אף פעם לא עשה את זה קודם לכן.
זה בטח לא אישי, אני מנסה לנחם את עצמי. כל אדם צריך קצת פרטיות.
אני שומעת את המים זורמים, את דלת הזכוכית של המקלחת נטרקת, ומביטה בדלת.
אני מרגישה שזה אישי.
הוא משאיר אותי בחוץ.
הוא מרחיק אותי.
אי אפשר להאשים אותו.
האמת? אחרי כל החרא שעברנו?
אני מופתעת שהוא עדיין כאן.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
