האיש שהתאהב במוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש שהתאהב במוות

האיש שהתאהב במוות

2 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: ראובן מירן
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'

לואיס ברומפילד

לואיס ברומפילד (1956-1896) סופר אמריקני זוכה פרס פוליצר (עבור ספרו "סתו מוקדם"), כתב רומנים, סיפורים ונובלות. ברומפילד שירת במלחמת העולם הראשונה בשירות האמבולנסים של צבא ארצות הברית כמסופח לצבא הצרפתי. זכה באותות הצטיינות צרפתיים וב-1925 עבר להתגורר בפריז עם משפחתו. שם חבר לסופרים אמריקנים שחיו ויצרו בעיר האורות באותן שנים – סינקלר לואיס, גרטרוד סטיין, אדית וורטון, פיצג'רלד, המינגוויי ואחרים. במהלך השנים נע בין ארצות הברית לצרפת – בה ראה את מולדתו השנייה.  "אני איש העולם," הגדיר את עצמו, "וידידַי הם בני כל הגזעים, היבשות והדתות… מטבעי אני מתעב כל לאומנות."

תקציר

אֶריק נוֹרְת' הוא מרגל בריטי הפועל בלב הרייך הגרמני הנאצי ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. נורת' מגויס לשירות המודיעין הבריטי בזכות – או בגלל – תכונה מיוחדת במינה שהוא ניחן בה, מתת-אל שהיא גם קללה. וגם בזכות יכולתו הבלתי מעורערת לפעול בכיסוי מלא כאזרח מדינת האויב וחזותו המתאימה במיוחד לדמות הנחשקת והנחשבת כעליונה באותה מדינה ובאותה תקופה. תוך לוע הארי הוא מדווח למפעיליו הממוקמים הרחק משם, במולדתו האמיתית, בריטניה, שבשליחותה הוא פועל ומסכן את חייו. ואז מופיעה בחייו סוכנת הריגול הנגדי הגרמני, האישה שתפקידה ללכוד אותו, האישה שאליה הוא נמשך, עד הסוף המפתיע. ומה שמפתיעה לא פחות היא יכולתו של מחבר הנובלה הזאת לחדור לנימי נפשו של הסוכן החשאי, הלוחם הבודד הפועל בשטח האויב בכיסוי של אחד מאנשי האויב עצמו וחווה דקה אחר דקה את אי-הוודאות, המתח, החרדה והפחדים המאיימים למוטט אותו.
 
[ראובן מירן, מתרגם הספר]

פרק ראשון

[…] בעודו ממתין, מאזין בעצלתיים לנגינה המדכאת, הוא הרהר בדברים רבים – כך עושים, חשב, אלה שיודעים שנותרו להם רק שעות ספורות לחיות. המחשבות צפו בו מתוך אובֶך משתק. הוא לא היה מסוגל לנוע או לפעול, ובאורח מוזר גם לא הִתאווה לנוע או לפעול. הוא ביקש רק שלווה ומנוחה ולהשתחרר מהצורך לתכנן תוכניות ולזמום מזימות.
 
עכשיו, כאשר ידע שהמוות נראה כמו זוֹשָה, הוא חשב שטוב יהיה למות ולגמור עם כל העניין הזה. לעולם לא ירצה עוד לנשק אותה או להחזיק אותה בזרועותיו ביודעו שמתחת לפנים היפות והחביבות האלה מסתתרת רק גולגולת נבובה. האהבה והתשוקה כבר נרצחו.
 
מות הגוף היה רק עניין של זמן קצר.
 
עתה הבין שהיה עליו לעזוב ולִפנות לעבר הגבול ולהימלט בעת ששהה באִינְסבְּרוּק וחש לראשונה בסימני הלֵאות. זה אותו סיפור ישן. כך קורה מאז ומתמיד, במוקדם או במאוחר, לאנשים כמוהו. העייפות המשתקת הנוראה הזאת משתלטת עליהם. זו מחלה שהורסת את ערנותם, מקהה ומטשטשת את מוחם והופכת אותם לחסרי תועלת. השירות החשאי רב הניסיון המצטבר מוּדע לסכנה הזאת. ההוראה הייתה לחזור הביתה לחופשה ולמנוחה מיד עם הופעת הסימן הראשון, כֵּיוון שמרגע שתקפה אותך אותה לֵאוּת, אין בך עוד תועלת. במוקדם או במאוחר תיתפס ויירו בך, או גרוע יותר, יענו אותך עינויים קשים ובמצב של תשישות שכזאת יבגוד בך מוחך ותספר להם דברים שיעלו בחייהם של אנשים אחרים. זה הדבר היחיד שהטריד אותו עכשיו עת המתין להופעתה בדלת הכניסה. הוא יהיה אולי כה סחוט ולאה שכאשר הם יענו ויחקרו אותו הוא כבר לא יֵדע מה הוא מֵשיב להם.
 
כל כך סוחט ושוחק להסתתר תמיד, להערים תמיד על העוקבים אחריך, אף פעם לא ממש לישון, תמיד לשׂחק ולהעמיד פנים.
 
ועבורו כל זה היה קשה שבעתיים, כֵּיוון שחונן באותה מַתַת-אֵל נוראה המכונה חוש שישי, יכולת שהפכה אותו לבעל ערך רב יותר מכל סוכן אחר בשירות החשאי. הוא ידע שזה עניין של עצבים, של רגישות גבוהה מאוד שניקזה ושאבה כמות ניכרת של חִיוּתו ובריאותו. היה זה עניין מעורר בעתה, הידיעה המוקדמת הזאת של מה שעומד להתרחש, היכולת הזאת להכיר בני אדם שלא ראה קודם לכן מעולם.
 
לא; עכשיו הבין שבאותו לילה, כשהתמוטט באכסניה קטנה באינסברוק, היה עליו להימלט כל עוד לא אזל כוחו ולהגיע ישירות לגבול. או שוב, בווינה, כאשר שכח באיזה שם הוא משתמש באותה שעה ואיזה שם מופיע בדרכונו. הם כמעט לכדו אותו אז. רק שהסֶגֶן הבלונדיני היה טיפש או שתוי במקצת, או שהוא שנא את הנאצים והניח לו לחמוק ביודעו מי הוא ומה הוא. עתה ידע שאילו נגזר עליו להיתפס אז הוא היה חש בכך למרות עייפותו. היה רואה את הכול מראש כפי שראה הכול עכשיו כשהמוזיקה העגמומית חיברה את כל הקצוות. לא; אז לא נגזר עליו להיתפס.

לואיס ברומפילד

לואיס ברומפילד (1956-1896) סופר אמריקני זוכה פרס פוליצר (עבור ספרו "סתו מוקדם"), כתב רומנים, סיפורים ונובלות. ברומפילד שירת במלחמת העולם הראשונה בשירות האמבולנסים של צבא ארצות הברית כמסופח לצבא הצרפתי. זכה באותות הצטיינות צרפתיים וב-1925 עבר להתגורר בפריז עם משפחתו. שם חבר לסופרים אמריקנים שחיו ויצרו בעיר האורות באותן שנים – סינקלר לואיס, גרטרוד סטיין, אדית וורטון, פיצג'רלד, המינגוויי ואחרים. במהלך השנים נע בין ארצות הברית לצרפת – בה ראה את מולדתו השנייה.  "אני איש העולם," הגדיר את עצמו, "וידידַי הם בני כל הגזעים, היבשות והדתות… מטבעי אני מתעב כל לאומנות."

עוד על הספר

  • תרגום: ראובן מירן
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'
האיש שהתאהב במוות לואיס ברומפילד
[…] בעודו ממתין, מאזין בעצלתיים לנגינה המדכאת, הוא הרהר בדברים רבים – כך עושים, חשב, אלה שיודעים שנותרו להם רק שעות ספורות לחיות. המחשבות צפו בו מתוך אובֶך משתק. הוא לא היה מסוגל לנוע או לפעול, ובאורח מוזר גם לא הִתאווה לנוע או לפעול. הוא ביקש רק שלווה ומנוחה ולהשתחרר מהצורך לתכנן תוכניות ולזמום מזימות.
 
עכשיו, כאשר ידע שהמוות נראה כמו זוֹשָה, הוא חשב שטוב יהיה למות ולגמור עם כל העניין הזה. לעולם לא ירצה עוד לנשק אותה או להחזיק אותה בזרועותיו ביודעו שמתחת לפנים היפות והחביבות האלה מסתתרת רק גולגולת נבובה. האהבה והתשוקה כבר נרצחו.
 
מות הגוף היה רק עניין של זמן קצר.
 
עתה הבין שהיה עליו לעזוב ולִפנות לעבר הגבול ולהימלט בעת ששהה באִינְסבְּרוּק וחש לראשונה בסימני הלֵאות. זה אותו סיפור ישן. כך קורה מאז ומתמיד, במוקדם או במאוחר, לאנשים כמוהו. העייפות המשתקת הנוראה הזאת משתלטת עליהם. זו מחלה שהורסת את ערנותם, מקהה ומטשטשת את מוחם והופכת אותם לחסרי תועלת. השירות החשאי רב הניסיון המצטבר מוּדע לסכנה הזאת. ההוראה הייתה לחזור הביתה לחופשה ולמנוחה מיד עם הופעת הסימן הראשון, כֵּיוון שמרגע שתקפה אותך אותה לֵאוּת, אין בך עוד תועלת. במוקדם או במאוחר תיתפס ויירו בך, או גרוע יותר, יענו אותך עינויים קשים ובמצב של תשישות שכזאת יבגוד בך מוחך ותספר להם דברים שיעלו בחייהם של אנשים אחרים. זה הדבר היחיד שהטריד אותו עכשיו עת המתין להופעתה בדלת הכניסה. הוא יהיה אולי כה סחוט ולאה שכאשר הם יענו ויחקרו אותו הוא כבר לא יֵדע מה הוא מֵשיב להם.
 
כל כך סוחט ושוחק להסתתר תמיד, להערים תמיד על העוקבים אחריך, אף פעם לא ממש לישון, תמיד לשׂחק ולהעמיד פנים.
 
ועבורו כל זה היה קשה שבעתיים, כֵּיוון שחונן באותה מַתַת-אֵל נוראה המכונה חוש שישי, יכולת שהפכה אותו לבעל ערך רב יותר מכל סוכן אחר בשירות החשאי. הוא ידע שזה עניין של עצבים, של רגישות גבוהה מאוד שניקזה ושאבה כמות ניכרת של חִיוּתו ובריאותו. היה זה עניין מעורר בעתה, הידיעה המוקדמת הזאת של מה שעומד להתרחש, היכולת הזאת להכיר בני אדם שלא ראה קודם לכן מעולם.
 
לא; עכשיו הבין שבאותו לילה, כשהתמוטט באכסניה קטנה באינסברוק, היה עליו להימלט כל עוד לא אזל כוחו ולהגיע ישירות לגבול. או שוב, בווינה, כאשר שכח באיזה שם הוא משתמש באותה שעה ואיזה שם מופיע בדרכונו. הם כמעט לכדו אותו אז. רק שהסֶגֶן הבלונדיני היה טיפש או שתוי במקצת, או שהוא שנא את הנאצים והניח לו לחמוק ביודעו מי הוא ומה הוא. עתה ידע שאילו נגזר עליו להיתפס אז הוא היה חש בכך למרות עייפותו. היה רואה את הכול מראש כפי שראה הכול עכשיו כשהמוזיקה העגמומית חיברה את כל הקצוות. לא; אז לא נגזר עליו להיתפס.