מפלי הצללים 2 - ערים עם שחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מפלי הצללים 2 - ערים עם שחר
מכר
מאות
עותקים
מפלי הצללים 2 - ערים עם שחר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מפלי הצללים 2 - ערים עם שחר

4.8 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספר 2 בסדרת "מפלי הצללים" המשך ל"נולדו בחצות" עֵרים עם שחר מפלי הצללים מפלי הצללים

היכנסו לעולם 'מפלי הצללים', מחנה קיץ שעוזר לנערים מיוחדים לפתח את הכישרונות העל־טבעיים שלהם.

מרגע שקיילי מגיעה למחנה 'מפלי הצללים', היא שואלת את עצמה: מה אני? כשהיא מוקפת ערפדים, אנשי־זאב, משני־צורה, פיות ומכשפות, גם קיילי רוצה לפענח מה הזהות העל־טבעית שלה. ועכשיו זה דחוף מתמיד, כי מדי בוקר, עם שחר, פוקדת אותה רוח רפאים ומתעקשת שמישהי שקיילי אוהבת תמות עד סוף הקיץ - ורק קיילי יכולה להציל אותה. אילו רק ידעה את מי היא אמורה להציל, ואיך?

ובתוך כל זה – ליבה של קיילי קרוע בין איש־הזאב היפהפה לוקאס, שעזב את המחנה עם אחרת, אבל עדיין פוקד את חלומותיה; ובין דרק, הפֵיי־למחצה, שתמיד עומד לצידה ורוצה יחסים רציניים יותר...

ובינתיים, משהו מהצד האפל של העולם העל־טבעי מסתתר במחנה 'מפלי הצללים'. הוא מאיים על כל מה שיקר לקיילי... והוא מקרב אותה עוד יותר לייעודה האמיתי.

"התמכרתי ל'ערים עם שחר'. אי־שם באמצע הספר כבר ידעתי שאני חייבת לגמור לקרוא אותו עוד באותו היום, אם אני רוצה להצליח להירדם בלילה. הייתי חייבת לדעת מה יקרה... הדמויות של סי.סי האנטר מוכרות לי כמו חברים טובים." (מתוך בלוג מועדון קוראים)

על הספר "נולדו בחצות": "צחקתי ובכיתי כל כך כשקראתי את הספר... קראתי אותו בכל הזדמנות שהיתה לי, כי פשוט לא יכולתי לעזוב אותו." (מתוך כתב־עת לשוחרי ספרי פנטזיה)

פרק ראשון

1
 
 
"את חייבת לעצור את זה, קיילי. את חייבת. או שזה יקרה למישהו שאת אוהבת."
אזהרתה של רוח הרפאים נשמעה אי־שם מאחורי קיילי גאלן, והתמזגה בקולות פצפוץ המדורה הענקית כעשרים מטרים מימינה. כיס האוויר הקפוא הבהיר שהרוח נוכחת כאן, גם אם המילים נועדו לאוזניה של קיילי בלבד, ולא לשלושים החניכים האחרים ב'מפלי הצללים' שעמדו יחד עכשיו במעגל הפולחני.
מירנדה עמדה ליד קיילי בשרשרת האנושית, ולא הרגישה ברוח הרפאים. היא לחצה חזק את כף ידה של קיילי. "זה מה־זה קוּל," מירנדה מילמלה והסתכלה על דֶלה שעמדה מולן במעגל.
מירנדה ודלה לא היו רק החברות הכי קרובות של קיילי, הן היו גם השותפות שלה לבקתה.
"אנחנו מביעים את תודתנו על המנחה הזאת," אמר כריס, או כריסטופר, כפי שכינה את עצמו הלילה. הוא עמד בלב המעגל, הרים את הגביע הקדוש אל השמיים החשוכים ובירך את תכולתו.
"את חייבת לעצור את זה," הרוח לחשה שוב מעבר לכתפה של קיילי, מפריעה לה להתרכז בפולחן.
קיילי עצמה עיניים ושיוותה לנגד עיניה את הרוח, שכבר הופיעה בפניה כמה פעמים — אישה באמצע שנות השלושים לחייה, שיער ארוך שחור ולבושה כותונת לבנה — כותונת לבנה מוכתמת בדם.
זה היה כל כך מרגיז. כמה פעמים היא כבר הפצירה ברוח להסביר, להגיד לה מי? מה? איפה? מתי? ולמה? אבל האישה המתה רק חוזרת שוב ושוב על אותה אזהרה.
בקיצור, רוחות שזה עתה יצאו מהארון סובלות מבעיות תקשורת. בעיות תקשורת קשות כמו של לוחשות לרוחות בתחילת דרכן, המנסות לדובב אותן. לא נותר לקיילי אלא לחכות עד שהרוח תסביר איכשהו את האזהרה שבפיה. אבל עכשיו לא היה הזמן הכי מוצלח לזה.
אני קצת עסוקה כרגע. אז אם את לא יכולה לפרט קצת יותר, אנחנו יכולות לדבר אחר כך? קיילי הגתה את המילים בראשה, בתקווה שהרוח יודעת לקרוא את מחשבותיה. לשמחתה, הצמרמורת בעמוד השדרה נעלמה והיא חזרה להרגיש את חום הלילה — חום טקסני, סמיך, לח ולוהט גם בלי המדורה.
תודה. קיילי ניסתה להירגע, אבל המתח בכתפיה לא הרפה. והיתה לה סיבה טובה. הפולחן שמתקיים הלילה, שהיה משהו כמו הצגת תכלית, היה עוד אחד מהדברים שקורים לה לראשונה בחיים.
החיים האלה שלה, חיים שהיו פשוטים בהרבה לפני שהיא גילתה שהיא לא לגמרי אנושית. כמובן, היה יכול להיות נחמד לזהות מה לא־אנושי אצלה. לצערה, האיש היחיד שידע את התשובה לשאלה הזאת היה דניאל ברייטן, אביה האמיתי. קיילי לא ידעה שהאיש הזה קיים, עד שהוא בא לבקר אותה לפני קצת יותר מחודש. מתברר שהוא החליט לתת לקיילי להסתדר לבד עם משבר הזהות שלה.
הוא כבר כמעט לא ביקר אותה, מה שהפך את הביטוי "קשר מת" למתאים במיוחד בהקשר שלו. כן, דניאל היה מת — הוא מת עוד לפני שהיא נולדה. קיילי לא היתה בטוחה אם יש בעולם הבא הדרכות להורים, אבל התחשק לה להציע לו לחפש לעצמו איזה קורס כזה. מפני שעכשיו, כשהוא טרח ובא לבקר אותה, היא היתה קולטת אותו מסתכל עליה, ומסתלק בשנייה שהיא פתחה את פיה לשאול שאלה — מתפוגג ומשאיר מאחוריו משב של קור ושאלה לא פתורה.
"אוקיי," אמר כריס. "שחררו ידיים, נקו את הראש, אבל מה שלא יהיה, אל תנתקו את המעגל."
קיילי צייתה עם כל השאר. אבל למרות שהיא שיחררה את הידיים, את הראש היא לא הצליחה לנקות. משב רוח לוחש גרף קווּצות משערה הבלונדיני הארוך ופיזר אותן על פניה. היא סידרה אותן מאחורי האוזן.
אולי האבא המת שלה פוחד שהיא תבקש ממנו ייעוץ מיני? זה היה משהו שתמיד סילק את אמה מהחדר: היא היתה נמלטת לחפש איזה עלון מסוג "מה שילדכם צריך לדעת". לא שקיילי באמת התייעצה עם אמה בענייני מין. ברצינות, היא הבן־אדם האחרון בעולם שקיילי היתה חושבת לפנות אליו בנושא הזה.
היא היתה צריכה רק להזכיר שהיא מתעניינת באיזה בחור, ואמה כבר נכנסה לפניקה. אפשר היה ממש לראות את האותיות ס־ק־ס מהבהבות לה בעיניים. למזלה, מאז ששלחו את קיילי למחנה 'מפלי הצללים', אספקת עלוני ההסברה המינית הידלדלה סביבה.
מי יודע מה היא הפסידה בחודש האחרון? אולי התגלו מאז כמה מחלות מין שטרם נודעו? אמה ודאי מסדרת את העלונים בערימות לקראת הביקור של קיילי בבית בעוד שלושה שבועות. קיילי לא חיכתה בציפייה לביקור הזה. נכון שהיא ואמה די תיקנו את הקשר המקרטע שלהן, אחרי שאמה הודתה שדניאל הוא אביה האמיתי. אבל הקרבה החדשה ביניהן היתה עדיין שברירית מאוד.
קיילי לא יכלה שלא לשאול את עצמה אם יחסיהן העדינים לא יתערערו אחרי שהות של למעלה מכמה שעות יחד. ומה אם היא תחזור הביתה ותגלה ששום דבר לא השתנה? מה אם המרחק בינה לבין אמה עדיין קיים? ומה יקרה עם טום גאלן, האיש שקיילי היתה בטוחה תמיד שהוא אביה האמיתי, האיש שעזב את אמה ואותה בשביל בחורה שלא היתה מבוגרת מקיילי עצמה ביותר מכמה שנים? קיילי נשברה לרסיסים כשהיא ראתה אותו מתנשק בלהט עם המתמחה הצעירה־הרבה־מדי שלו, עד כדי כך שהיא לא אמרה לו מילה על זה.
רוח לילית מאוחרת השיבה עשן מהמדורה הסואנת על פניה. עיניה צרבו, והיא מיצמצה אבל לא העזה לצאת מהמעגל. כפי שהסבירה לה דלה, צעד כזה עלול להתפרש כחוסר כבוד לתרבות הערפדים.
"נקו את המחשבות," חזר כריס על ההוראה והושיט את הגביע לאחד החניכים שעמד מולה במעגל.
קיילי עצמה עיניים ושוב ניסתה לציית להוראות, אבל אז היא שמעה רחש של מפלי מים. עיניה נפקחו באחת והיא הסתכלה לעבר היער. המפלים קרובים עד כדי כך? מאז שקיילי שמעה על האגדה על מלאכי המוות שבמפלים, היא הרגישה דחף ללכת לשם. לא שהתחשק לה להיפגש פנים אל פנים עם איזה מלאך מוות, הרוחות הפרטיות שלה הספיקו לה בהחלט. אבל היא לא יכלה להתגבר על ההרגשה שהמפלים קוראים לה.
"את מוכנה?" מירנדה נרכנה אליה ולחשה, "זה מתקרב."
מוכנה למה? זו היתה המחשבה הראשונה של קיילי. ואז היא נזכרה.
מירנדה צוחקת עליה?
קיילי נעצה את עיניה בגביע שעבר בין כולם במעגל. נשימתה נעתקה, כשהיא הבינה שנותרו רק עשרה אנשים עד שתורה יגיע להחזיק את הגביע. היא גמעה אוויר ספוג ריחות עשן וניסתה שלא להביע גועל.
ניסתה. אבל המחשבה על כך שהיא צריכה ללגום מתוך כוס ששפתיהם של כולם כבר נגעו בה, היתה בעיניה משהו בתחום שבין מגעיל למבחיל, ובלי ספק — מה שהיה הכי מגעיל היה הדם.
בחודש האחרון היא למדה בהדרגה להתבונן בדלה צורכת את מנת התזונה היומית שלה. שלא נדע, קיילי אפילו תרמה חצי ליטר משלה למטרה — העל־טבעיים נהגו לתת מתנות כאלה למען החברים הערפדים שלהם. אבל לטעום דם היה קטע אחר לגמרי.
"אני יודעת שזה מגעיל. פשוט תדמייני שאת שותה מיץ עגבניות," מירנדה לחשה לחברתן הלן, שעמדה בצידה השני. לא שלחישות עזרו לשמור על הפרטיות בקהל המסוים הזה.
קיילי התבוננה במעגל החניכים העל־טבעיים. המדורה שלחה צללים בפניהם. היא זיהתה את דלה עומדת ומתבוננת בהן בפנים קודרות ובעיניים בוהקות בגון הזהב הכעוס שלה. השמיעה החדה היתה רק אחת מהיכולות המיוחדות שלה. אין ספק שדלה עוד תעיר למירנדה על המילה "מגעיל". מה שאומר, למעשה, שאחר כך קיילי תצטרך לשכנע את השתיים שלא לרצוח זו את זו. איך שתי בנות יכולות להיות חברות ולריב כל כך הרבה, את זה קיילי לא הצליחה להבין. השכנת השלום ביניהן היתה עבודה במשרה מלאה.
היא התבוננה בחניכה נוספת המצמידה לשפתיה את הגביע. קיילי ידעה כמה זה חשוב לדלה, והכינה את עצמה לאחוז בגביע וללגום מהדם בלי להקיא. לא שעכשיו זה מנע מהבטן שלה להתהפך.
חייבת לעשות את זה. חייבת לעשות את זה. בשביל דלה.
אולי אפילו תאהבי את הטעם של הדם, אמרה לה דלה מוקדם יותר היום. זה לא יהיה מגניב אם נגלה שאת ערפדית?
ממש לא, חשבה קיילי, אבל לא העזה להגיד את זה. היא חשבה שמן הסתם לא נורא יותר להיות ערפדית מאשר אדם־זאב או משנה־צורה. היא גם לא שכחה איך דלה כמעט בכתה כשדיברה על החבר לשעבר שלה, שנגעל מגופה הקר. קיילי העדיפה לשמור על טמפרטורת גופה החמימה, תודה באמת. והמחשבה שהיא תצטרך להתקיים מתפריט שעיקרו דם...? אפילו בשר היא אוכלת רק לעיתים רחוקות, ואם היא כבר אוכלת בשר... אפשר לבשל את הפרה, בבקשה?
וחוץ מזה הולידיי, מנהלת המחנה והחונכת האישית של קיילי, אמרה שלא סביר שקיילי תתחיל לגלות שינויים מטאפיזיים מרחיקי לכת. הולידיי גם אמרה שהכול יכול להיות. האמת היא שהולידיי — שהיתה פֵיָה במאה אחוז — לא יכלה לנבא לקיילי מה צופן לה עתידה, מפני שקיילי היתה תופעה לא רגילה.
וקיילי שנאה להיות תופעה לא רגילה.
היא לעולם לא תשתלב בעולם האנושי, ולעזאזל הכול — גם כאן היא לא משתלבת. לא שהחניכים במחנה לא מקבלים אותה. הקרבה שהרגישה אל העל־טבעיים כאן היתה גדולה מזו שהרגישה עם מתבגרים בני־אנוש. כלומר, היא התחילה להרגיש את הקרבה הזאת אחרי שהיא גילתה בוודאות שאף אחד כאן לא רוצה לאכול אותה לארוחת צהריים. דלה ומירנדה, החברות הכי טובות שלה עכשיו — אין שום דבר שהיא לא יכולה או לא רוצה לחלוק איתן. תרומת הדם היתה הוכחה די מובהקת לכך.
בעצם, היה דבר אחד שקיילי לא יכלה לחלוק עם חברותיה. רוחות. רוב העל־טבעיים נרתעו מרוחות. לא שקיילי עצמה קיבלה אותן בכיף, אבל זה לא הפריע לרפאים המרגיזים לקפוץ מדי פעם לביקור.
תהיה מה שתהיה העל־טבעיות שלה, מה שבטוח הוא שהיתה לה יכולת שהפכה אותה למגנט לרוחות. יותר נכון... זו היתה אחת היכולות שלה. הולידיי האמינה שהלחישה לרוחות היתה יכולת אחת מתוך רבות, שעוד יתגלו אצל קיילי במשך הזמן. קיילי יכלה רק לקוות שהיכולות העתידיות יהיו קלילות יותר מאנשים מתים עם בעיות תקשורת.
"זה מתקרב," אמרה מירנדה.
קיילי התבוננה באחד החניכים שהעביר את הגביע להלן. שוב הכיווץ הזה בגרון. היא העבירה את מבטה לדרק, החצי פֵיי עם השיער החום, שעמד במרחק שלושה חניכים מהלן. קיילי החמיצה את הרגע שבו הוא עצמו שתה את הדם. והיא לא הצטערה על כך. בפעם הבאה שהיא מתנשקת איתו, לא מתחשק לה לדמיין אותו שותה דם.
הוא חייך ברכּוּת, וקיילי ידעה שדרק חש במערבולת הרגשית שהיא נתונה בה. עד כמה שזה נשמע מטורף, היכולת שלו לקרוא את רגשותיה משכה אותה אליו, אבל גם הרתיעה אותה מלהתקרב אליו. טוב, לא היכולת שלו לקרוא את מחשבותיה היא שהפריעה לקשר שלהם להעמיק, אלא היכולת שלו לשלוט ברגשות האלה. בתור חצי פֵיי, לא רק שדרק יכול לקרוא רגשות, אלא במגע קל שבקלים הוא יכול לשנות את הרגשות האלה, להפוך פחד להתלהבות, או כעס לשלווה. לכן לא כל כך מפתיע שהיא פחדה להתקרב לנער החתיך ההורס.
מי שרוצה יכול לקרוא לה פרנואידית, אבל אחרי שהיא ראתה את אבא שלה — כלומר, את אביה החורג — בוגד באמא שלה; ואחרי שהיא ראתה את טריי, החבר לשעבר שלה, זורק אותה בגלל שהיא היססה ללכת עד הסוף, קשה לה יותר לסמוך על המין הגברי. ולסמוך על גבר שיכול לתמרן את הרגשות שלה זה עוד יותר קשה.
לא שזה מנע ממנה לחבב את דרק, או להצטער על כך שהיא לא זורקת את הפחדים קיבינימט והולכת על זה. אפילו עכשיו — עם בטן מתהפכת מהמחשבה על שתיית הדם, מוקפת בכל אנשי המחנה — היא עדיין הרגישה שהיא נמשכת אליו. היא הרגישה שהיא רוצה להישען על החזה שלו, להתקרב אליו עד שהיא תראה את ניצוצות הזהב באישונים שלו נמסים אל תוך הירוק הבוער של העיניים. היא רצתה להרגיש שוב את השפתיים שלו נוגעות בשפתיה, לטעום את הנשיקה. בשבועות האחרונים היא למדה איזה מנשק טוב הוא.
קיילי שמעה את מירנדה מכחכחת בגרונה וחזרה מייד להווה. כשהיא ראתה את חיוך ה"תפסתי אותך על־חם" של דרק, היא ידעה שהוא קרא את התשוקה שלה אליו. לחייה להטו והיא הסיטה את מבטה מדרק למירנדה.
הו שיט! מירנדה הגישה לקיילי את הגביע. הזרקורים עכשיו עליה.
היא אחזה בגביע. מגעו היה חמים בכף ידה, כאילו הנוזל בתוכו הגיע רק עכשיו ממקורו החי. בטנה התהפכה וגרונה התכווץ בה בעת. היא לא ידעה אם הדם הוא של בעל־חיים או של בן־אדם.
אל תחשבי על זה.
אפה התמלא בריח נחושתי, כמו של מטבעות פחותות ערך ישנות, ועוד לפני שהגביע נגע בשפתיה, רפלקס ההקאה כבר התכוון לעשות את שלו.
פשוט תעשי את זה. תראי לדלה שאת מכבדת את התרבות שלה.
היא בלעה בקושי, הרימה את הגביע מעט גבוה יותר, וקיוותה בכל מאודה שדלה יודעת להעריך את מה שהיא עושה. היא אמרה לעצמה שמספיק לטעום, שהיא לא חייבת לשתות את זה, וחיכתה שהלחות תיגע בפיה.
כאשר הנוזל החמים הרטיב את שפתיה, היא כמעט הרחיקה ממנה את הכוס, אבל איכשהו הדם הסמיך והאדום חמק בין שפתיה החשוקות. רפלקס ההקאה התעורר, אבל בדיוק אז התפוצץ הטעם בקצה לשונה. כמעט כמו טעם של דובדבנים שחורים, אבל טוב יותר; משהו כמו תותים בשלים, אבל עז יותר ומתוק יותר. והטעם האקזוטי גרם לפיה להיפתח ולבלוע בחמדנות. הנוזל החליק במורד גרונה, וריח מטבעות הנחושת הישנות נעלם והתחלף בניחוח פרי משובח.
היא כמעט גמרה את כל תכולת הגביע, כשהיא נזכרה פתאום מה היא שותה. היא תלשה את הכוס מפיה, אבל לא הצליחה לעצור את לשונה מללקק את השפתיים, בניסיון לתפוס טיפה שחמקה לה.
היא הרגישה מייד את עוצמת המבטים של כולם, והמציאות היכתה במלוא משמעותה. אוזניה המו מלמולים...
לפחות עכשיו אנחנו יודעים מה היא.
למה הגוף שלה לא קר?
נראה לי שנצטרך להתחיל להגדיל את אספקות הדם.
צווחת ניצחון של דלה באה בעקבותיהם.
הידיים של קיילי התחילו לרעוד. עשן המדורה מילא את אפה ואת גרונה והיא התקשתה לנשום.
באסה! באסה! באסה! מה זאת אומרת? האם היא... ערפדית?
היא סרקה את כל הפנים עגולות העיניים וחיפשה ביניהן את הולידיי, היא רצתה לראות אותה מחייכת אליה בחיוך נוסך ביטחון, שאומר שזה בסדר, ושזה... שאין לזה שום משמעות. אבל כשהיא מצאה את מנהלת המחנה, ההבעה שלה היתה שיקוף של כל ההבעות האחרות — הלם.
היא מיצמצה בניסיון לשטוף את פרץ הדמעות, ודחפה את הגביע שכמעט התרוקן אל ידיו של מי שעמד לצידה. היא ברחה משם בריצה. היא כבר לא הדאיגה את עצמה בשאלה אם היא מפגינה כבוד ראוי.
 
חמש דקות אחר כך קיילי עדיין רצה. היא רצה מהר יותר משאי־פעם תיארה לעצמה שתוכל לנוע. אבל האם זו מהירות של ערפדים? אוויר הקיץ החם והסמיך מילא את ריאותיה ופרץ מתוכה בנשיפות כבדות. למרות שחום הלילה הגיע ליותר מ-30 מעלות, היא הרגישה צמרמורות קור בגב. האם היא הופכת ברגע זה לערפדית? האם היא מתקררת? דלה לא אמרה פעם שזה כואב? יותר מזה, ייסורים של ממש.
כואב לה עכשיו? רגשית, כאב לה. אבל גופנית? עוד לא.
היא לא הפסיקה לנוע. קול הלמות רגליה מילא את אוזניה ורחש השיחים הקוצניים שנתפסו בג'ינס ונתלשו נשמע חזק מדי. התודעה שלה פעמה יחד עם פעימות ליבה. בום. בום־בום.
כמה פעמים היא אמרה לדלה שהיא לא מפלצת? אבל הרעיון כי ייתכן שקיילי היתה ערפדית היה... יותר מדי.
ריח עשן המדורה דבק בבגדיה ומילא את נחיריה. אבל טעם הדם המתוק לא הרפה מלשונה. היא רצה מהר יותר, חזק יותר. המהירות הזאת מוכיחה שהיא ערפדית?
היא לא רצתה לחשוב על זה.
לא רצתה לקבל את זה.
ריאותיה נכנעו לבסוף, דחו את האוויר שהיא ניסתה לדחוף אליהן בכוח. שרירי רגליה התכווצו וברכיה רעדו. היא נעצרה, ורגליה סירבו לתמוך במשקל גופה. היא התמוטטה בלב שדה הקוצים. היא קיפלה את רגליה וחיבקה את שוקיה, הצמידה אותן לחזה והניחה לראשה לצנוח בין ברכיה.
היא נשמה אוויר חם אל תוך הריאות שהתחננו עכשיו לחמצן. נשימה אחת, אחר כך עוד אחת. גופה היה מותש והיא נרגעה עם ההכרה שבאה לה לבסוף. אילו היתה ערפדית, לא אמור היה להיות לה כוח כמו של דלה? אולי הכוח מגיע עם השינוי בחום הגוף. הלחות על לחייה העידה שכל הזמן הזה היא בכתה.
האוויר הצטנן פתאום, נעשה קר.
לא קור של ערפד.
קור של מת.
היא לא היתה לבד. שוב הצטרפה אליה רוח. אבל של מי הפעם? הולידיי הסבירה לה שעם הזמן היכולות שלה יתפתחו, ושהיא תצטרך לטפל ביותר מרוח אחת בזמן נתון. אבל כרגע, היה רק מת אחד שהיא רצתה לפגוש. ורק דבר אחד שהיא רצתה.
היא רצתה תשובות. "דניאל?" היא קראה בשמו של אביה. ואז חזק יותר. "דניאל ברייטן. מה אני?"
כשהוא לא הופיע, היא צרחה את שמו שוב ושוב. הגרון שלה ניחר, אבל היא לא הפסיקה. "בוא לכאן עכשיו. אתה תיתן לי תשובות, או שאני נשבעת לך, אני לעולם, אבל לעולם, לא אכיר שוב בנוכחות שלך. אני אסתגר מפניך, אני אמחק אותך מהמוח שלי ואסרב לראות אותך, לדבר איתך, או אפילו לחשוב עליך שוב."
בעודה הוגה את האיומים שלה, היא לא באמת ידעה אם יש בכוחה לבצע אותם. אבל משהו בה אמר לה שהיא תצליח. ראשה צנח בין ברכיה והיא ניסתה לנשום.
פתאום התקרב אליה הקור. היא הרגישה שהיא מוקפת בו. היא הרגישה אותו סביבה כמו חיבוק חזק. וזה לא היה סתם קור, זה היה הקור של דניאל.
היא הרימה את ראשה וראתה את הרוח שלו לצידה. העיניים הכחולות שלו, כצבע עיניה שלה, פגשו את מבטה. העיניים, וכמעט כל דבר אחר בתווי פניו, מהפנים הסגלגלות ועד לאף הסולד, היו כל כך דומים לפניה עד שזה היה מעט מטריד. כשזרועו נכרכה סביב כתפיה, הגוש בגרונה התעבה.
"אל תבכי," הוא סילק דמעה מלחיה. "אני רוצה שהילדה הקטנה שלי לא תבכה אף פעם." מגע הקרחון לא היה אמור להיות מנחם, אבל הוא היה מנחם מאוד.
"שתיתי דם, וזה היה טעים." היא ירקה את המילים כמו וידוי.
"ולדעתך זה לא בסדר?" הוא שאל.
"אני... זה מפחיד אותי."
"אני יודע," הוא אמר. "אני זוכר שהרגשתי משהו דומה מאוד."
"שתית דם? אנחנו... ערפדים?" המילה כמעט סירבה לצאת מפיה.
"מעולם לא ניסיתי לשתות דם." פניו הביעו הבנה. "אבל, קיילי, לא עשית שום דבר רע." קולו היה רך, המילים מנחמות. והקור, שהיה הקור שלו, שיכך את פחדיה מפני הלא־נודע והיא הרגישה... אהובה.
באותו רגע היא הבינה שלאהבה אין גבולות, ואפילו המוות הוא לא גבול. לאהבה אין טמפרטורה. אולי להיות קרה לא היה דבר נורא כל כך. היא נשענה עליו ושאבה נחמה מקרבתו.
דקות חלפו. היא מיצמצה כדי לסלק את הדמעות והתיישבה. הוא זע בתנוחת הכריעה שלו והתיישב לידה. היא ניגבה את פניה ונעצה עיניים באבא שלא הכירה כל חייה. אבל למרות שהמוות הפריד ביניהם, היא הרגישה את החיבור. "תגלה לי, בבקשה... תגיד לי מה אני."
החיוך בעיניו דעך. "הלוואי שיכולתי לתת לך את מה שאת מבקשת, אבל אין לי תשובות. אני הייתי יותר מבוגר ממך כשהבנתי שאני שונה מכולם. אבל רק כשהייתי בן שמונה־עשרה ויצאתי ללימודים בקולג', התחילו לקרות לי כל מיני דברים."
"איזה מין דברים?" היא שאלה, אבל היא ידעה איכשהו. "ראית רוחות?"
הוא הינהן והצמיד את כפות ידיו זו לזו. "חשבתי שהשתגעתי. עד שיום אחד פגשתי דייג זקן. הוא אמר לי שהוא פֵיי."
"הוא אמר לך מה אתה?" היא שאלה.
"לא, רק שאני לא־אנושי. וכמובן, אני חשבתי שהוא משוגע. עברו כמה חודשים עד שהאמנתי לו. כשחזרתי למצוא אותו, הוא נעלם."
"אבל מה עם ההורים שלך?" שאלה קיילי. "הם לא סיפרו לך?"
"לא. וכשהיכולת שלי לזהות על־טבעיים אחרים נעשתה יותר מובנת לי, הבנתי ששני הוריי היו אנושיים. בזמנו, לא ידעתי שלא ייתכן שאני הבן שלהם. אחרי מותי גיליתי שהייתי מאומץ. לא שזה הפחית ממעמדם כַּהורים שלי. הם אהבו אותי, והם היו אוהבים גם אותך."
"הם לא סיפרו לך שאתה מאומץ? איך הם יכלו לשקר לך כך?"
"בזמנו חשבו שאימוץ זה דבר שכדאי להסתיר, אפילו מהילד. אני עדיין לא גיליתי מי הם ומה הם הוריי האמיתיים. ולכן, את מבינה, התשובות שאת מחפשת היו בדיוק התשובות שאני חיפשתי לפני שנהרגתי. אולי תוכלי לגלות אותן למען שנינו."
"אבל.."
"אבל מה?" הוא שאל.
"חשבתי שרוחות רפאים רואות הכול. ככה זה בסרטים, בכל אופן. אין מישהו בצד השני שיכול להגיד לך?"
הוא חייך. "הגיוני לחשוב ככה. אבל לא, אפילו כאן דורשים ממך שתגלה את התשובות לבד."
"זה דפוק לגמרי," קיילי אמרה. "אמורים להיות כמה יתרונות בלהיות מת."
הוא צחק, הצליל היה מוכר. הנה עוד משהו שהיא ירשה ממנו. הצחוק המהדהד הזה. מחשבותיה נדדו לאביה החורג, האיש שהיא אהבה כל כך, אבל הוא הפנה את גבו אליה ואל אמה. היא עדיין לא ידעה אם תוכל לסלוח לו. אם היא רוצה לסלוח לו. מחשבה מוזרה ביותר עלתה בדעתה. היא אהבה את האבא הלא־נכון.
גרונה שוב התכווץ. "אני התגעגעתי אליך כל החיים שלי," אמרה קיילי. "לא ידעתי שאני מתגעגעת אליך, אבל עכשיו אני יודעת. היית צריך להיות איתי."
הוא הניח יד על לחיה. "הייתי איתך. ראיתי אותך צועדת את הצעד הראשון. ביום שנפלת מהאופניים ושברת את היד, ניסיתי לתפוס אותך. את חמקת לי מבין הידיים. וזוכרת את היום שנכשלת במבחן באלגברה, וכל כך התרגזת שרצת לעשן סיגריה?"
היא הזעיפה גבות. "אני שונאת אלגברה. אבל שנאתי גם את הסיגריה."
"גם אני," הוא צחק. "הייתי כאן כל הזמן, קיילי. אבל אני לא יכול להישאר עוד הרבה זמן."
היא הרגישה שהמילים מקפצצות סביבה וננעצות בכאב מפלח בליבה. "זה לא הוגן. רק עכשיו הכרתי אותך."
"הזמן שלי במישור הזה מוגבל. ניצלתי את רובו בהתבוננות בך, בהפיכתך לאישה צעירה."
"אז תבקש עוד זמן." הגוש הזה בגרון... היא כבר איבדה אבא אחד, היא לא רצתה לאבד עוד אחד. לא עכשיו, עוד לפני שהיא למדה להכיר אותו.
"אנסה, אבל זה עלול לא לקרות. אני לא מתחרט על כך שניצלתי את הזמן שלי איתך בתקופה ההיא." קצות עיניו התכווצו בעוד חיוך. "אני רואה בך את הצדדים הכי מוצלחים של אמא שלך ושלי. ולמרות שאני יודע שלא מתחשק לך לשמוע את זה כרגע, אני רואה גם את הצדדים הטובים של טום גאלן. הוא לא רק רע, קיילי."
היא רצתה להגיד לדניאל שהוא טועה, ולהתעקש שהיא לא דומה לטום גאלן, אבל משב רוח קטע את מחשבותיה. זה בא כל כך מהר, כאילו משהו חלף במהירות לצידה, משהו מהיר כל כך עד שהעין האנושית שלה לא הצליחה לזהות אותו. משהו שלא היה אנושי.
הדממה האפלה שבאה מייד אחר כך הבהירה לקיילי שהיא צודקת. "זאת בטח דלה," קיילי הסתכלה סביבה, "מחפשת אותי." אבל קיילי לא הספיקה להשלים את המשפט וכבר הרגישה את נוכחותו הקרה של אביה מתפוגגת. "לא, בבקשה אל... תלך." המילה האחרונה הידהדה בתוך השקט, שקט חמים, ועם זאת שקט של רפאים, ומעל לכול - של בדידות.
איננו. הוא כבר איננו.
החזה שלה התכווץ והיא הבינה שלמרות שהוא בא אליה, לא היו בפיו התשובות שהיא רצתה. התוכנית הבטוחה שלה לפתרון משבר הזהות התנפצה.
היא נשכה את השפתיים, הרחיקה מעליה את המחשבות על אביה, והכינה את עצמה לפגישה עם דלה. האם היא תוכל להסביר לחברתה שהיא נרתעת מלהיות ערפדית, בלי לפגוע ברגשותיה? האם דלה תזעם בגלל שהיא שברה את המעגל ולא הפגינה כבוד לתרבות הערפדים? מהיכרותה עם דלה, התשובה לכך היא: ועוד איך.
דלה אצרה בתוכה הרבה כעסים לא פתורים, ולא היה קשה להרתיח אותה. חלק מהזעם שלה היה קשור בהיותה ערפדית — הערפדים לא היו ידועים במזגם האוהב. אבל מרבית הבעיות של דלה נבעו מהמשפחה שלה. מתברר שאביה הקפדן מאוד הבחין בשינויים שחלו בבתו מאז שהיא נעשתה לערפדה, והם לא מצאו חן בעיניו. דלה לא יכלה לספר לאביה מה היא, ולכן שתקה, מה שגרם לו להאשים אותה בכל האשמה, משימוש בסמים ועד לבטלנות סתם. מה שהכי עצוב היה שדלה אהבה מאוד את אביה, וליבה נשבר בשל אכזבתו ממנה.
קיילי חיכתה שדלה תחזור ותעצור בבלימת פתאום. היא לא חזרה. אולי חברתה, שפחדה מרוחות, הרגישה בנוכחותו של אביה של קיילי והמשיכה הלאה? לא נשמע כל רחש, והשקט נעשה פתאום מאיים.
"דלה?" קראה קיילי.
אין תשובה. אם דממת מוות לא נחשבת לתשובה. קיילי נזכרה בבן־דודהּ של דלה, צ'אן, ובביקור הלא־קרוא שלו ימים ספורים אחרי שהיא ודלה הגיעו למחנה. הנוכחות שלו הביאה אז לדממת מוות דומה.
קיילי נזכרה בכל מה שקרה בלילה ההוא. דלה הבטיחה לה שהוא רק התבדח כשהוא כינה אותה "משהו לנשנש", אבל אחרי שקיילי הסתבכה עם חבורת הערפדים הנוודים 'אחים לדם' וכמעט הפכה לנשנוש של ממש, היה לה די קשה לבטוח בערפד שהיא לא מכירה.
דממת הלילה לא הרפתה וקיילי הכריחה את עצמה לדבר. "אני יודעת שיש כאן מישהו." היא קמה, וקיוותה שאומץ ליבה המופגן יהפוך לאמיתי. שוב חלף על פניה משב הרוח המהיר. "דלה, אם זאת את, זה לא מצחיק."
איש לא ענה לה.
קיילי עמדה במקומה וניסתה לחשוב מה לעשות עכשיו. ואז היא שמעה את זה. רחש קל שבקלים, אבל מובחן מאוד, בין השיחים. מישהו נמצא מאחוריה. היא עצרה את נשימתה והסתובבה להתמודד איתו.

עוד על הספר

מפלי הצללים 2 - ערים עם שחר סי.סי. האנטר
1
 
 
"את חייבת לעצור את זה, קיילי. את חייבת. או שזה יקרה למישהו שאת אוהבת."
אזהרתה של רוח הרפאים נשמעה אי־שם מאחורי קיילי גאלן, והתמזגה בקולות פצפוץ המדורה הענקית כעשרים מטרים מימינה. כיס האוויר הקפוא הבהיר שהרוח נוכחת כאן, גם אם המילים נועדו לאוזניה של קיילי בלבד, ולא לשלושים החניכים האחרים ב'מפלי הצללים' שעמדו יחד עכשיו במעגל הפולחני.
מירנדה עמדה ליד קיילי בשרשרת האנושית, ולא הרגישה ברוח הרפאים. היא לחצה חזק את כף ידה של קיילי. "זה מה־זה קוּל," מירנדה מילמלה והסתכלה על דֶלה שעמדה מולן במעגל.
מירנדה ודלה לא היו רק החברות הכי קרובות של קיילי, הן היו גם השותפות שלה לבקתה.
"אנחנו מביעים את תודתנו על המנחה הזאת," אמר כריס, או כריסטופר, כפי שכינה את עצמו הלילה. הוא עמד בלב המעגל, הרים את הגביע הקדוש אל השמיים החשוכים ובירך את תכולתו.
"את חייבת לעצור את זה," הרוח לחשה שוב מעבר לכתפה של קיילי, מפריעה לה להתרכז בפולחן.
קיילי עצמה עיניים ושיוותה לנגד עיניה את הרוח, שכבר הופיעה בפניה כמה פעמים — אישה באמצע שנות השלושים לחייה, שיער ארוך שחור ולבושה כותונת לבנה — כותונת לבנה מוכתמת בדם.
זה היה כל כך מרגיז. כמה פעמים היא כבר הפצירה ברוח להסביר, להגיד לה מי? מה? איפה? מתי? ולמה? אבל האישה המתה רק חוזרת שוב ושוב על אותה אזהרה.
בקיצור, רוחות שזה עתה יצאו מהארון סובלות מבעיות תקשורת. בעיות תקשורת קשות כמו של לוחשות לרוחות בתחילת דרכן, המנסות לדובב אותן. לא נותר לקיילי אלא לחכות עד שהרוח תסביר איכשהו את האזהרה שבפיה. אבל עכשיו לא היה הזמן הכי מוצלח לזה.
אני קצת עסוקה כרגע. אז אם את לא יכולה לפרט קצת יותר, אנחנו יכולות לדבר אחר כך? קיילי הגתה את המילים בראשה, בתקווה שהרוח יודעת לקרוא את מחשבותיה. לשמחתה, הצמרמורת בעמוד השדרה נעלמה והיא חזרה להרגיש את חום הלילה — חום טקסני, סמיך, לח ולוהט גם בלי המדורה.
תודה. קיילי ניסתה להירגע, אבל המתח בכתפיה לא הרפה. והיתה לה סיבה טובה. הפולחן שמתקיים הלילה, שהיה משהו כמו הצגת תכלית, היה עוד אחד מהדברים שקורים לה לראשונה בחיים.
החיים האלה שלה, חיים שהיו פשוטים בהרבה לפני שהיא גילתה שהיא לא לגמרי אנושית. כמובן, היה יכול להיות נחמד לזהות מה לא־אנושי אצלה. לצערה, האיש היחיד שידע את התשובה לשאלה הזאת היה דניאל ברייטן, אביה האמיתי. קיילי לא ידעה שהאיש הזה קיים, עד שהוא בא לבקר אותה לפני קצת יותר מחודש. מתברר שהוא החליט לתת לקיילי להסתדר לבד עם משבר הזהות שלה.
הוא כבר כמעט לא ביקר אותה, מה שהפך את הביטוי "קשר מת" למתאים במיוחד בהקשר שלו. כן, דניאל היה מת — הוא מת עוד לפני שהיא נולדה. קיילי לא היתה בטוחה אם יש בעולם הבא הדרכות להורים, אבל התחשק לה להציע לו לחפש לעצמו איזה קורס כזה. מפני שעכשיו, כשהוא טרח ובא לבקר אותה, היא היתה קולטת אותו מסתכל עליה, ומסתלק בשנייה שהיא פתחה את פיה לשאול שאלה — מתפוגג ומשאיר מאחוריו משב של קור ושאלה לא פתורה.
"אוקיי," אמר כריס. "שחררו ידיים, נקו את הראש, אבל מה שלא יהיה, אל תנתקו את המעגל."
קיילי צייתה עם כל השאר. אבל למרות שהיא שיחררה את הידיים, את הראש היא לא הצליחה לנקות. משב רוח לוחש גרף קווּצות משערה הבלונדיני הארוך ופיזר אותן על פניה. היא סידרה אותן מאחורי האוזן.
אולי האבא המת שלה פוחד שהיא תבקש ממנו ייעוץ מיני? זה היה משהו שתמיד סילק את אמה מהחדר: היא היתה נמלטת לחפש איזה עלון מסוג "מה שילדכם צריך לדעת". לא שקיילי באמת התייעצה עם אמה בענייני מין. ברצינות, היא הבן־אדם האחרון בעולם שקיילי היתה חושבת לפנות אליו בנושא הזה.
היא היתה צריכה רק להזכיר שהיא מתעניינת באיזה בחור, ואמה כבר נכנסה לפניקה. אפשר היה ממש לראות את האותיות ס־ק־ס מהבהבות לה בעיניים. למזלה, מאז ששלחו את קיילי למחנה 'מפלי הצללים', אספקת עלוני ההסברה המינית הידלדלה סביבה.
מי יודע מה היא הפסידה בחודש האחרון? אולי התגלו מאז כמה מחלות מין שטרם נודעו? אמה ודאי מסדרת את העלונים בערימות לקראת הביקור של קיילי בבית בעוד שלושה שבועות. קיילי לא חיכתה בציפייה לביקור הזה. נכון שהיא ואמה די תיקנו את הקשר המקרטע שלהן, אחרי שאמה הודתה שדניאל הוא אביה האמיתי. אבל הקרבה החדשה ביניהן היתה עדיין שברירית מאוד.
קיילי לא יכלה שלא לשאול את עצמה אם יחסיהן העדינים לא יתערערו אחרי שהות של למעלה מכמה שעות יחד. ומה אם היא תחזור הביתה ותגלה ששום דבר לא השתנה? מה אם המרחק בינה לבין אמה עדיין קיים? ומה יקרה עם טום גאלן, האיש שקיילי היתה בטוחה תמיד שהוא אביה האמיתי, האיש שעזב את אמה ואותה בשביל בחורה שלא היתה מבוגרת מקיילי עצמה ביותר מכמה שנים? קיילי נשברה לרסיסים כשהיא ראתה אותו מתנשק בלהט עם המתמחה הצעירה־הרבה־מדי שלו, עד כדי כך שהיא לא אמרה לו מילה על זה.
רוח לילית מאוחרת השיבה עשן מהמדורה הסואנת על פניה. עיניה צרבו, והיא מיצמצה אבל לא העזה לצאת מהמעגל. כפי שהסבירה לה דלה, צעד כזה עלול להתפרש כחוסר כבוד לתרבות הערפדים.
"נקו את המחשבות," חזר כריס על ההוראה והושיט את הגביע לאחד החניכים שעמד מולה במעגל.
קיילי עצמה עיניים ושוב ניסתה לציית להוראות, אבל אז היא שמעה רחש של מפלי מים. עיניה נפקחו באחת והיא הסתכלה לעבר היער. המפלים קרובים עד כדי כך? מאז שקיילי שמעה על האגדה על מלאכי המוות שבמפלים, היא הרגישה דחף ללכת לשם. לא שהתחשק לה להיפגש פנים אל פנים עם איזה מלאך מוות, הרוחות הפרטיות שלה הספיקו לה בהחלט. אבל היא לא יכלה להתגבר על ההרגשה שהמפלים קוראים לה.
"את מוכנה?" מירנדה נרכנה אליה ולחשה, "זה מתקרב."
מוכנה למה? זו היתה המחשבה הראשונה של קיילי. ואז היא נזכרה.
מירנדה צוחקת עליה?
קיילי נעצה את עיניה בגביע שעבר בין כולם במעגל. נשימתה נעתקה, כשהיא הבינה שנותרו רק עשרה אנשים עד שתורה יגיע להחזיק את הגביע. היא גמעה אוויר ספוג ריחות עשן וניסתה שלא להביע גועל.
ניסתה. אבל המחשבה על כך שהיא צריכה ללגום מתוך כוס ששפתיהם של כולם כבר נגעו בה, היתה בעיניה משהו בתחום שבין מגעיל למבחיל, ובלי ספק — מה שהיה הכי מגעיל היה הדם.
בחודש האחרון היא למדה בהדרגה להתבונן בדלה צורכת את מנת התזונה היומית שלה. שלא נדע, קיילי אפילו תרמה חצי ליטר משלה למטרה — העל־טבעיים נהגו לתת מתנות כאלה למען החברים הערפדים שלהם. אבל לטעום דם היה קטע אחר לגמרי.
"אני יודעת שזה מגעיל. פשוט תדמייני שאת שותה מיץ עגבניות," מירנדה לחשה לחברתן הלן, שעמדה בצידה השני. לא שלחישות עזרו לשמור על הפרטיות בקהל המסוים הזה.
קיילי התבוננה במעגל החניכים העל־טבעיים. המדורה שלחה צללים בפניהם. היא זיהתה את דלה עומדת ומתבוננת בהן בפנים קודרות ובעיניים בוהקות בגון הזהב הכעוס שלה. השמיעה החדה היתה רק אחת מהיכולות המיוחדות שלה. אין ספק שדלה עוד תעיר למירנדה על המילה "מגעיל". מה שאומר, למעשה, שאחר כך קיילי תצטרך לשכנע את השתיים שלא לרצוח זו את זו. איך שתי בנות יכולות להיות חברות ולריב כל כך הרבה, את זה קיילי לא הצליחה להבין. השכנת השלום ביניהן היתה עבודה במשרה מלאה.
היא התבוננה בחניכה נוספת המצמידה לשפתיה את הגביע. קיילי ידעה כמה זה חשוב לדלה, והכינה את עצמה לאחוז בגביע וללגום מהדם בלי להקיא. לא שעכשיו זה מנע מהבטן שלה להתהפך.
חייבת לעשות את זה. חייבת לעשות את זה. בשביל דלה.
אולי אפילו תאהבי את הטעם של הדם, אמרה לה דלה מוקדם יותר היום. זה לא יהיה מגניב אם נגלה שאת ערפדית?
ממש לא, חשבה קיילי, אבל לא העזה להגיד את זה. היא חשבה שמן הסתם לא נורא יותר להיות ערפדית מאשר אדם־זאב או משנה־צורה. היא גם לא שכחה איך דלה כמעט בכתה כשדיברה על החבר לשעבר שלה, שנגעל מגופה הקר. קיילי העדיפה לשמור על טמפרטורת גופה החמימה, תודה באמת. והמחשבה שהיא תצטרך להתקיים מתפריט שעיקרו דם...? אפילו בשר היא אוכלת רק לעיתים רחוקות, ואם היא כבר אוכלת בשר... אפשר לבשל את הפרה, בבקשה?
וחוץ מזה הולידיי, מנהלת המחנה והחונכת האישית של קיילי, אמרה שלא סביר שקיילי תתחיל לגלות שינויים מטאפיזיים מרחיקי לכת. הולידיי גם אמרה שהכול יכול להיות. האמת היא שהולידיי — שהיתה פֵיָה במאה אחוז — לא יכלה לנבא לקיילי מה צופן לה עתידה, מפני שקיילי היתה תופעה לא רגילה.
וקיילי שנאה להיות תופעה לא רגילה.
היא לעולם לא תשתלב בעולם האנושי, ולעזאזל הכול — גם כאן היא לא משתלבת. לא שהחניכים במחנה לא מקבלים אותה. הקרבה שהרגישה אל העל־טבעיים כאן היתה גדולה מזו שהרגישה עם מתבגרים בני־אנוש. כלומר, היא התחילה להרגיש את הקרבה הזאת אחרי שהיא גילתה בוודאות שאף אחד כאן לא רוצה לאכול אותה לארוחת צהריים. דלה ומירנדה, החברות הכי טובות שלה עכשיו — אין שום דבר שהיא לא יכולה או לא רוצה לחלוק איתן. תרומת הדם היתה הוכחה די מובהקת לכך.
בעצם, היה דבר אחד שקיילי לא יכלה לחלוק עם חברותיה. רוחות. רוב העל־טבעיים נרתעו מרוחות. לא שקיילי עצמה קיבלה אותן בכיף, אבל זה לא הפריע לרפאים המרגיזים לקפוץ מדי פעם לביקור.
תהיה מה שתהיה העל־טבעיות שלה, מה שבטוח הוא שהיתה לה יכולת שהפכה אותה למגנט לרוחות. יותר נכון... זו היתה אחת היכולות שלה. הולידיי האמינה שהלחישה לרוחות היתה יכולת אחת מתוך רבות, שעוד יתגלו אצל קיילי במשך הזמן. קיילי יכלה רק לקוות שהיכולות העתידיות יהיו קלילות יותר מאנשים מתים עם בעיות תקשורת.
"זה מתקרב," אמרה מירנדה.
קיילי התבוננה באחד החניכים שהעביר את הגביע להלן. שוב הכיווץ הזה בגרון. היא העבירה את מבטה לדרק, החצי פֵיי עם השיער החום, שעמד במרחק שלושה חניכים מהלן. קיילי החמיצה את הרגע שבו הוא עצמו שתה את הדם. והיא לא הצטערה על כך. בפעם הבאה שהיא מתנשקת איתו, לא מתחשק לה לדמיין אותו שותה דם.
הוא חייך ברכּוּת, וקיילי ידעה שדרק חש במערבולת הרגשית שהיא נתונה בה. עד כמה שזה נשמע מטורף, היכולת שלו לקרוא את רגשותיה משכה אותה אליו, אבל גם הרתיעה אותה מלהתקרב אליו. טוב, לא היכולת שלו לקרוא את מחשבותיה היא שהפריעה לקשר שלהם להעמיק, אלא היכולת שלו לשלוט ברגשות האלה. בתור חצי פֵיי, לא רק שדרק יכול לקרוא רגשות, אלא במגע קל שבקלים הוא יכול לשנות את הרגשות האלה, להפוך פחד להתלהבות, או כעס לשלווה. לכן לא כל כך מפתיע שהיא פחדה להתקרב לנער החתיך ההורס.
מי שרוצה יכול לקרוא לה פרנואידית, אבל אחרי שהיא ראתה את אבא שלה — כלומר, את אביה החורג — בוגד באמא שלה; ואחרי שהיא ראתה את טריי, החבר לשעבר שלה, זורק אותה בגלל שהיא היססה ללכת עד הסוף, קשה לה יותר לסמוך על המין הגברי. ולסמוך על גבר שיכול לתמרן את הרגשות שלה זה עוד יותר קשה.
לא שזה מנע ממנה לחבב את דרק, או להצטער על כך שהיא לא זורקת את הפחדים קיבינימט והולכת על זה. אפילו עכשיו — עם בטן מתהפכת מהמחשבה על שתיית הדם, מוקפת בכל אנשי המחנה — היא עדיין הרגישה שהיא נמשכת אליו. היא הרגישה שהיא רוצה להישען על החזה שלו, להתקרב אליו עד שהיא תראה את ניצוצות הזהב באישונים שלו נמסים אל תוך הירוק הבוער של העיניים. היא רצתה להרגיש שוב את השפתיים שלו נוגעות בשפתיה, לטעום את הנשיקה. בשבועות האחרונים היא למדה איזה מנשק טוב הוא.
קיילי שמעה את מירנדה מכחכחת בגרונה וחזרה מייד להווה. כשהיא ראתה את חיוך ה"תפסתי אותך על־חם" של דרק, היא ידעה שהוא קרא את התשוקה שלה אליו. לחייה להטו והיא הסיטה את מבטה מדרק למירנדה.
הו שיט! מירנדה הגישה לקיילי את הגביע. הזרקורים עכשיו עליה.
היא אחזה בגביע. מגעו היה חמים בכף ידה, כאילו הנוזל בתוכו הגיע רק עכשיו ממקורו החי. בטנה התהפכה וגרונה התכווץ בה בעת. היא לא ידעה אם הדם הוא של בעל־חיים או של בן־אדם.
אל תחשבי על זה.
אפה התמלא בריח נחושתי, כמו של מטבעות פחותות ערך ישנות, ועוד לפני שהגביע נגע בשפתיה, רפלקס ההקאה כבר התכוון לעשות את שלו.
פשוט תעשי את זה. תראי לדלה שאת מכבדת את התרבות שלה.
היא בלעה בקושי, הרימה את הגביע מעט גבוה יותר, וקיוותה בכל מאודה שדלה יודעת להעריך את מה שהיא עושה. היא אמרה לעצמה שמספיק לטעום, שהיא לא חייבת לשתות את זה, וחיכתה שהלחות תיגע בפיה.
כאשר הנוזל החמים הרטיב את שפתיה, היא כמעט הרחיקה ממנה את הכוס, אבל איכשהו הדם הסמיך והאדום חמק בין שפתיה החשוקות. רפלקס ההקאה התעורר, אבל בדיוק אז התפוצץ הטעם בקצה לשונה. כמעט כמו טעם של דובדבנים שחורים, אבל טוב יותר; משהו כמו תותים בשלים, אבל עז יותר ומתוק יותר. והטעם האקזוטי גרם לפיה להיפתח ולבלוע בחמדנות. הנוזל החליק במורד גרונה, וריח מטבעות הנחושת הישנות נעלם והתחלף בניחוח פרי משובח.
היא כמעט גמרה את כל תכולת הגביע, כשהיא נזכרה פתאום מה היא שותה. היא תלשה את הכוס מפיה, אבל לא הצליחה לעצור את לשונה מללקק את השפתיים, בניסיון לתפוס טיפה שחמקה לה.
היא הרגישה מייד את עוצמת המבטים של כולם, והמציאות היכתה במלוא משמעותה. אוזניה המו מלמולים...
לפחות עכשיו אנחנו יודעים מה היא.
למה הגוף שלה לא קר?
נראה לי שנצטרך להתחיל להגדיל את אספקות הדם.
צווחת ניצחון של דלה באה בעקבותיהם.
הידיים של קיילי התחילו לרעוד. עשן המדורה מילא את אפה ואת גרונה והיא התקשתה לנשום.
באסה! באסה! באסה! מה זאת אומרת? האם היא... ערפדית?
היא סרקה את כל הפנים עגולות העיניים וחיפשה ביניהן את הולידיי, היא רצתה לראות אותה מחייכת אליה בחיוך נוסך ביטחון, שאומר שזה בסדר, ושזה... שאין לזה שום משמעות. אבל כשהיא מצאה את מנהלת המחנה, ההבעה שלה היתה שיקוף של כל ההבעות האחרות — הלם.
היא מיצמצה בניסיון לשטוף את פרץ הדמעות, ודחפה את הגביע שכמעט התרוקן אל ידיו של מי שעמד לצידה. היא ברחה משם בריצה. היא כבר לא הדאיגה את עצמה בשאלה אם היא מפגינה כבוד ראוי.
 
חמש דקות אחר כך קיילי עדיין רצה. היא רצה מהר יותר משאי־פעם תיארה לעצמה שתוכל לנוע. אבל האם זו מהירות של ערפדים? אוויר הקיץ החם והסמיך מילא את ריאותיה ופרץ מתוכה בנשיפות כבדות. למרות שחום הלילה הגיע ליותר מ-30 מעלות, היא הרגישה צמרמורות קור בגב. האם היא הופכת ברגע זה לערפדית? האם היא מתקררת? דלה לא אמרה פעם שזה כואב? יותר מזה, ייסורים של ממש.
כואב לה עכשיו? רגשית, כאב לה. אבל גופנית? עוד לא.
היא לא הפסיקה לנוע. קול הלמות רגליה מילא את אוזניה ורחש השיחים הקוצניים שנתפסו בג'ינס ונתלשו נשמע חזק מדי. התודעה שלה פעמה יחד עם פעימות ליבה. בום. בום־בום.
כמה פעמים היא אמרה לדלה שהיא לא מפלצת? אבל הרעיון כי ייתכן שקיילי היתה ערפדית היה... יותר מדי.
ריח עשן המדורה דבק בבגדיה ומילא את נחיריה. אבל טעם הדם המתוק לא הרפה מלשונה. היא רצה מהר יותר, חזק יותר. המהירות הזאת מוכיחה שהיא ערפדית?
היא לא רצתה לחשוב על זה.
לא רצתה לקבל את זה.
ריאותיה נכנעו לבסוף, דחו את האוויר שהיא ניסתה לדחוף אליהן בכוח. שרירי רגליה התכווצו וברכיה רעדו. היא נעצרה, ורגליה סירבו לתמוך במשקל גופה. היא התמוטטה בלב שדה הקוצים. היא קיפלה את רגליה וחיבקה את שוקיה, הצמידה אותן לחזה והניחה לראשה לצנוח בין ברכיה.
היא נשמה אוויר חם אל תוך הריאות שהתחננו עכשיו לחמצן. נשימה אחת, אחר כך עוד אחת. גופה היה מותש והיא נרגעה עם ההכרה שבאה לה לבסוף. אילו היתה ערפדית, לא אמור היה להיות לה כוח כמו של דלה? אולי הכוח מגיע עם השינוי בחום הגוף. הלחות על לחייה העידה שכל הזמן הזה היא בכתה.
האוויר הצטנן פתאום, נעשה קר.
לא קור של ערפד.
קור של מת.
היא לא היתה לבד. שוב הצטרפה אליה רוח. אבל של מי הפעם? הולידיי הסבירה לה שעם הזמן היכולות שלה יתפתחו, ושהיא תצטרך לטפל ביותר מרוח אחת בזמן נתון. אבל כרגע, היה רק מת אחד שהיא רצתה לפגוש. ורק דבר אחד שהיא רצתה.
היא רצתה תשובות. "דניאל?" היא קראה בשמו של אביה. ואז חזק יותר. "דניאל ברייטן. מה אני?"
כשהוא לא הופיע, היא צרחה את שמו שוב ושוב. הגרון שלה ניחר, אבל היא לא הפסיקה. "בוא לכאן עכשיו. אתה תיתן לי תשובות, או שאני נשבעת לך, אני לעולם, אבל לעולם, לא אכיר שוב בנוכחות שלך. אני אסתגר מפניך, אני אמחק אותך מהמוח שלי ואסרב לראות אותך, לדבר איתך, או אפילו לחשוב עליך שוב."
בעודה הוגה את האיומים שלה, היא לא באמת ידעה אם יש בכוחה לבצע אותם. אבל משהו בה אמר לה שהיא תצליח. ראשה צנח בין ברכיה והיא ניסתה לנשום.
פתאום התקרב אליה הקור. היא הרגישה שהיא מוקפת בו. היא הרגישה אותו סביבה כמו חיבוק חזק. וזה לא היה סתם קור, זה היה הקור של דניאל.
היא הרימה את ראשה וראתה את הרוח שלו לצידה. העיניים הכחולות שלו, כצבע עיניה שלה, פגשו את מבטה. העיניים, וכמעט כל דבר אחר בתווי פניו, מהפנים הסגלגלות ועד לאף הסולד, היו כל כך דומים לפניה עד שזה היה מעט מטריד. כשזרועו נכרכה סביב כתפיה, הגוש בגרונה התעבה.
"אל תבכי," הוא סילק דמעה מלחיה. "אני רוצה שהילדה הקטנה שלי לא תבכה אף פעם." מגע הקרחון לא היה אמור להיות מנחם, אבל הוא היה מנחם מאוד.
"שתיתי דם, וזה היה טעים." היא ירקה את המילים כמו וידוי.
"ולדעתך זה לא בסדר?" הוא שאל.
"אני... זה מפחיד אותי."
"אני יודע," הוא אמר. "אני זוכר שהרגשתי משהו דומה מאוד."
"שתית דם? אנחנו... ערפדים?" המילה כמעט סירבה לצאת מפיה.
"מעולם לא ניסיתי לשתות דם." פניו הביעו הבנה. "אבל, קיילי, לא עשית שום דבר רע." קולו היה רך, המילים מנחמות. והקור, שהיה הקור שלו, שיכך את פחדיה מפני הלא־נודע והיא הרגישה... אהובה.
באותו רגע היא הבינה שלאהבה אין גבולות, ואפילו המוות הוא לא גבול. לאהבה אין טמפרטורה. אולי להיות קרה לא היה דבר נורא כל כך. היא נשענה עליו ושאבה נחמה מקרבתו.
דקות חלפו. היא מיצמצה כדי לסלק את הדמעות והתיישבה. הוא זע בתנוחת הכריעה שלו והתיישב לידה. היא ניגבה את פניה ונעצה עיניים באבא שלא הכירה כל חייה. אבל למרות שהמוות הפריד ביניהם, היא הרגישה את החיבור. "תגלה לי, בבקשה... תגיד לי מה אני."
החיוך בעיניו דעך. "הלוואי שיכולתי לתת לך את מה שאת מבקשת, אבל אין לי תשובות. אני הייתי יותר מבוגר ממך כשהבנתי שאני שונה מכולם. אבל רק כשהייתי בן שמונה־עשרה ויצאתי ללימודים בקולג', התחילו לקרות לי כל מיני דברים."
"איזה מין דברים?" היא שאלה, אבל היא ידעה איכשהו. "ראית רוחות?"
הוא הינהן והצמיד את כפות ידיו זו לזו. "חשבתי שהשתגעתי. עד שיום אחד פגשתי דייג זקן. הוא אמר לי שהוא פֵיי."
"הוא אמר לך מה אתה?" היא שאלה.
"לא, רק שאני לא־אנושי. וכמובן, אני חשבתי שהוא משוגע. עברו כמה חודשים עד שהאמנתי לו. כשחזרתי למצוא אותו, הוא נעלם."
"אבל מה עם ההורים שלך?" שאלה קיילי. "הם לא סיפרו לך?"
"לא. וכשהיכולת שלי לזהות על־טבעיים אחרים נעשתה יותר מובנת לי, הבנתי ששני הוריי היו אנושיים. בזמנו, לא ידעתי שלא ייתכן שאני הבן שלהם. אחרי מותי גיליתי שהייתי מאומץ. לא שזה הפחית ממעמדם כַּהורים שלי. הם אהבו אותי, והם היו אוהבים גם אותך."
"הם לא סיפרו לך שאתה מאומץ? איך הם יכלו לשקר לך כך?"
"בזמנו חשבו שאימוץ זה דבר שכדאי להסתיר, אפילו מהילד. אני עדיין לא גיליתי מי הם ומה הם הוריי האמיתיים. ולכן, את מבינה, התשובות שאת מחפשת היו בדיוק התשובות שאני חיפשתי לפני שנהרגתי. אולי תוכלי לגלות אותן למען שנינו."
"אבל.."
"אבל מה?" הוא שאל.
"חשבתי שרוחות רפאים רואות הכול. ככה זה בסרטים, בכל אופן. אין מישהו בצד השני שיכול להגיד לך?"
הוא חייך. "הגיוני לחשוב ככה. אבל לא, אפילו כאן דורשים ממך שתגלה את התשובות לבד."
"זה דפוק לגמרי," קיילי אמרה. "אמורים להיות כמה יתרונות בלהיות מת."
הוא צחק, הצליל היה מוכר. הנה עוד משהו שהיא ירשה ממנו. הצחוק המהדהד הזה. מחשבותיה נדדו לאביה החורג, האיש שהיא אהבה כל כך, אבל הוא הפנה את גבו אליה ואל אמה. היא עדיין לא ידעה אם תוכל לסלוח לו. אם היא רוצה לסלוח לו. מחשבה מוזרה ביותר עלתה בדעתה. היא אהבה את האבא הלא־נכון.
גרונה שוב התכווץ. "אני התגעגעתי אליך כל החיים שלי," אמרה קיילי. "לא ידעתי שאני מתגעגעת אליך, אבל עכשיו אני יודעת. היית צריך להיות איתי."
הוא הניח יד על לחיה. "הייתי איתך. ראיתי אותך צועדת את הצעד הראשון. ביום שנפלת מהאופניים ושברת את היד, ניסיתי לתפוס אותך. את חמקת לי מבין הידיים. וזוכרת את היום שנכשלת במבחן באלגברה, וכל כך התרגזת שרצת לעשן סיגריה?"
היא הזעיפה גבות. "אני שונאת אלגברה. אבל שנאתי גם את הסיגריה."
"גם אני," הוא צחק. "הייתי כאן כל הזמן, קיילי. אבל אני לא יכול להישאר עוד הרבה זמן."
היא הרגישה שהמילים מקפצצות סביבה וננעצות בכאב מפלח בליבה. "זה לא הוגן. רק עכשיו הכרתי אותך."
"הזמן שלי במישור הזה מוגבל. ניצלתי את רובו בהתבוננות בך, בהפיכתך לאישה צעירה."
"אז תבקש עוד זמן." הגוש הזה בגרון... היא כבר איבדה אבא אחד, היא לא רצתה לאבד עוד אחד. לא עכשיו, עוד לפני שהיא למדה להכיר אותו.
"אנסה, אבל זה עלול לא לקרות. אני לא מתחרט על כך שניצלתי את הזמן שלי איתך בתקופה ההיא." קצות עיניו התכווצו בעוד חיוך. "אני רואה בך את הצדדים הכי מוצלחים של אמא שלך ושלי. ולמרות שאני יודע שלא מתחשק לך לשמוע את זה כרגע, אני רואה גם את הצדדים הטובים של טום גאלן. הוא לא רק רע, קיילי."
היא רצתה להגיד לדניאל שהוא טועה, ולהתעקש שהיא לא דומה לטום גאלן, אבל משב רוח קטע את מחשבותיה. זה בא כל כך מהר, כאילו משהו חלף במהירות לצידה, משהו מהיר כל כך עד שהעין האנושית שלה לא הצליחה לזהות אותו. משהו שלא היה אנושי.
הדממה האפלה שבאה מייד אחר כך הבהירה לקיילי שהיא צודקת. "זאת בטח דלה," קיילי הסתכלה סביבה, "מחפשת אותי." אבל קיילי לא הספיקה להשלים את המשפט וכבר הרגישה את נוכחותו הקרה של אביה מתפוגגת. "לא, בבקשה אל... תלך." המילה האחרונה הידהדה בתוך השקט, שקט חמים, ועם זאת שקט של רפאים, ומעל לכול - של בדידות.
איננו. הוא כבר איננו.
החזה שלה התכווץ והיא הבינה שלמרות שהוא בא אליה, לא היו בפיו התשובות שהיא רצתה. התוכנית הבטוחה שלה לפתרון משבר הזהות התנפצה.
היא נשכה את השפתיים, הרחיקה מעליה את המחשבות על אביה, והכינה את עצמה לפגישה עם דלה. האם היא תוכל להסביר לחברתה שהיא נרתעת מלהיות ערפדית, בלי לפגוע ברגשותיה? האם דלה תזעם בגלל שהיא שברה את המעגל ולא הפגינה כבוד לתרבות הערפדים? מהיכרותה עם דלה, התשובה לכך היא: ועוד איך.
דלה אצרה בתוכה הרבה כעסים לא פתורים, ולא היה קשה להרתיח אותה. חלק מהזעם שלה היה קשור בהיותה ערפדית — הערפדים לא היו ידועים במזגם האוהב. אבל מרבית הבעיות של דלה נבעו מהמשפחה שלה. מתברר שאביה הקפדן מאוד הבחין בשינויים שחלו בבתו מאז שהיא נעשתה לערפדה, והם לא מצאו חן בעיניו. דלה לא יכלה לספר לאביה מה היא, ולכן שתקה, מה שגרם לו להאשים אותה בכל האשמה, משימוש בסמים ועד לבטלנות סתם. מה שהכי עצוב היה שדלה אהבה מאוד את אביה, וליבה נשבר בשל אכזבתו ממנה.
קיילי חיכתה שדלה תחזור ותעצור בבלימת פתאום. היא לא חזרה. אולי חברתה, שפחדה מרוחות, הרגישה בנוכחותו של אביה של קיילי והמשיכה הלאה? לא נשמע כל רחש, והשקט נעשה פתאום מאיים.
"דלה?" קראה קיילי.
אין תשובה. אם דממת מוות לא נחשבת לתשובה. קיילי נזכרה בבן־דודהּ של דלה, צ'אן, ובביקור הלא־קרוא שלו ימים ספורים אחרי שהיא ודלה הגיעו למחנה. הנוכחות שלו הביאה אז לדממת מוות דומה.
קיילי נזכרה בכל מה שקרה בלילה ההוא. דלה הבטיחה לה שהוא רק התבדח כשהוא כינה אותה "משהו לנשנש", אבל אחרי שקיילי הסתבכה עם חבורת הערפדים הנוודים 'אחים לדם' וכמעט הפכה לנשנוש של ממש, היה לה די קשה לבטוח בערפד שהיא לא מכירה.
דממת הלילה לא הרפתה וקיילי הכריחה את עצמה לדבר. "אני יודעת שיש כאן מישהו." היא קמה, וקיוותה שאומץ ליבה המופגן יהפוך לאמיתי. שוב חלף על פניה משב הרוח המהיר. "דלה, אם זאת את, זה לא מצחיק."
איש לא ענה לה.
קיילי עמדה במקומה וניסתה לחשוב מה לעשות עכשיו. ואז היא שמעה את זה. רחש קל שבקלים, אבל מובחן מאוד, בין השיחים. מישהו נמצא מאחוריה. היא עצרה את נשימתה והסתובבה להתמודד איתו.