לג'ונתן פראנזן יש צד שרוצה להיאהב על ידי הקורא, צד מתחנחן. כבר בהקדמה לקובץ המסות הזה הוא מספר איך כעס על העיתונאים שראיינו אותו בעקבות מאמר שפירסם ב-,1996 האשים אותם בחוסר הבנה ובשטחיות, והנה, כשבא לכנס את המאמר לקובץ 'איך להיות לבד', גילה שהם צדקו ("הצלחתי לשכוח שהייתי אדם כועס מאוד"). אבל ההתחנחנות המסוימת שקיימת במסות הללו היא חלק מתו אופי ייחודי של פראנזן: אדם זועם שחושש מעט מהזעם שלו עצמו, אליטיסט שמפקפק מעט בצדקת האליטיזם שלו, אדם שבז לתרבות זמנו אבל רוצה את אהבתם של בני זמנו. ההתחנחנות הזו לא רק מסייעת ליצור דמות מובחנת של מספר, היא גם משרתת את ההתחבטות המרכזית, המעניינת, שמאחדת את המסות הכרוכות בספר: מה מקומו של הסופר הרציני בתרבות העכשווית? איזו עמדה בדיוק עליו לאייש?
זה קובץ מסות חשוב. את עיקר חשיבותו אפשר לזקק לנוסחה הבאה:
.1 פראנזן חש שהסופר הרציני הוא יצור ארכאי ולא רלוונטי בתרבות העכשווית .2 + פראנזן חש שהתרבות העכשווית טיפשית ומטפשת, שהטכנולוגיות שעליהן גאוותה פוגעות ביכולתנו להיות אינדיבידואלים, רציניים, לשמור על מרחק נכון בינינו לבין האחרים .3 = הסופר העכשווי, הזר לתרבות העכשווית, הוא - דווקא הוא - מבקר התרבות האידיאלי. כך, במהלך מבריק, מחזיר פראנזן את הסופר הרציני אל לב העניינים.
הנוסחה הזו נוכחת, למשל, במסה המצוינת 'לקטנים', שבה מהרהר פראנזן, בעקבות הגילוי שטלפון החוגה שבשימושו היומיומי הפך כבר מזמן למוצג מוזיאוני, ב"מיושנותה" של הספרות. היא נוכחת במסה 'פגישה בסנט לואיס', שבה הוא מתאר את תחושת הזיוף העמוקה שליוותה אותו בצילומים לתוכניתה של אופרה ווינפרי (ואגב, התקרית הידועה עם ווינפרי אינה פרט רכילותי. זו תקרית בעלת חשיבות עצומה: היא מבטאת התנגשות בין שני עולמות ערכים, הספרותי והטלוויזיוני, ולמעשה הכרזת עצמאות של הספרות מעריצות הטלוויזיה. ואין זה מקרה שדווקא פראנזן, שעסק במסותיו לאורך שנות ה-90 במתח הזה בדיוק, נקלע לעין הסערה). והנוסחה ניצבת כמובן גם בלב המסה המפורסמת ביותר בקובץ, 'למה לטרוח?' מ-,1996 שבה פראנזן מבטא את ספקותיו באשר לתפקיד ולמקום של הספרות בעולם העכשווי, ומציע פתרון פסיכולוגי מעניין: הקריאה היא דרך להתנתק מהמחוברות הכללית, דרך להיות לבד.
אבל גם כשפראנזן עוסק בנושאים שאינם ספרותיים, הוא כותב מנקודת מבטו של סופר. כלומר, מהשקפת העולם שמבטאת הספרות. וזה, אולי, הגילוי המרכזי של הקובץ הזה: שספרות אינה רק ספר כזה או אחר, אלא שהיא מגלמת מעצם טיבה השקפת עולם כוללת. כשהוא כותב על מחלת האלצהיימר של אביו, למשל, פראנזן מנסה לחדור אל העולם הפנימי האטום של אביו בשנותיו האחרונות, כי הספרות, בניגוד לגישה מדעית רדוקציונית, אינה יכולה להסתפק בתיאור השינויים הפיזיים שמתחוללים במוחו של החולה, היא רוצה להביא את החוויה מבפנים. כשפראנזן כותב על סיגריות, כלומר נגד ההתקפה על יצרניות הסיגריות, ומבטא את עמדתו שהאמריקאים הפכו להיות ילדים שמתנערים מאחריות על עצמם - מהדהדת גם כאן התפיסה שהספרות מעודדת אינדיבידואליות, עצמאות ובגרות של הכותבים/קוראים, וזו נמוגה בתרבות הכללית. אפילו במסה על בתי הכלא באמריקה מעיר פראנזן שבבתי כלא מסוימים ישנם התנאים האידיאליים לקרוא ולכתוב.
חלק מהמסות מעט מייגע - ובראשן המסה הארכנית על הדואר האמריקאי וקשייו - אבל ככלל, זה כאמור קובץ חשוב. או ליתר דיוק, הוא יכול היה להיות חשוב לקורא העברי לו היה מתורגם כהלכה. אבל התרגום כאן בעייתי ומרושל מאוד. עיתון בשם Socialist' 'Worker מתורגם כ'הסוציאליסט וורקר'. "מין ברשת ושיחות טלפון ארוטיות הם דרכים שכיחות הרבה יותר להימנע מחילופים של נוזלי גוף מסגידות לברכיים או לכפות הרגליים", נכתב כאן באופן עקום, במקום "מאשר סגידות לברכיים וכו'". "נשמע שמוזיקת הרקע היא יצירה של מנטובאני" במקום "מוזיקת הרקע נשמעת כמו מנטובאני". פיט מילר, המוזכר בעמוד ,209 הוא לא המו"ל של פראנזן, כפי שניתן להסיק מהתרגום הנוכחי, אלא אחד היחצ"נים של המו"ל. ויש עוד הרבה דוגמאות.
אני מקווה גם שלמהדורה הבאה, לאחר שיתוקן התרגום, תצורף המסה החשובה ,'Mr. Difficult' שצורפה לקובץ הזה במהדורת הכריכה הרכה שלו באנגלית, ונעדרת למרבה האכזבה כאן.
מפלגת השמרנים
למרות התרגום המרושל, קובץ המסות 'איך להיות לבד' מציע דיון חשוב במעמדו של הסופר בתרבות העכשווית
לג'ונתן פראנזן יש צד שרוצה להיאהב על ידי הקורא, צד מתחנחן. כבר בהקדמה לקובץ המסות הזה הוא מספר איך כעס על העיתונאים שראיינו אותו בעקבות מאמר שפירסם ב-,1996 האשים אותם בחוסר הבנה ובשטחיות, והנה, כשבא לכנס את המאמר לקובץ 'איך להיות לבד', גילה שהם צדקו ("הצלחתי לשכוח שהייתי אדם כועס מאוד"). אבל ההתחנחנות המסוימת שקיימת במסות הללו היא חלק מתו אופי ייחודי של פראנזן: אדם זועם שחושש מעט מהזעם שלו עצמו, אליטיסט שמפקפק מעט בצדקת האליטיזם שלו, אדם שבז לתרבות זמנו אבל רוצה את אהבתם של בני זמנו. ההתחנחנות הזו לא רק מסייעת ליצור דמות מובחנת של מספר, היא גם משרתת את ההתחבטות המרכזית, המעניינת, שמאחדת את המסות הכרוכות בספר: מה מקומו של הסופר הרציני בתרבות העכשווית? איזו עמדה בדיוק עליו לאייש?
זה קובץ מסות חשוב. את עיקר חשיבותו אפשר לזקק לנוסחה הבאה:
.1 פראנזן חש שהסופר הרציני הוא יצור ארכאי ולא רלוונטי בתרבות העכשווית .2 + פראנזן חש שהתרבות העכשווית טיפשית ומטפשת, שהטכנולוגיות שעליהן גאוותה פוגעות ביכולתנו להיות אינדיבידואלים, רציניים, לשמור על מרחק נכון בינינו לבין האחרים .3 = הסופר העכשווי, הזר לתרבות העכשווית, הוא - דווקא הוא - מבקר התרבות האידיאלי. כך, במהלך מבריק, מחזיר פראנזן את הסופר הרציני אל לב העניינים.
הנוסחה הזו נוכחת, למשל, במסה המצוינת 'לקטנים', שבה מהרהר פראנזן, בעקבות הגילוי שטלפון החוגה שבשימושו היומיומי הפך כבר מזמן למוצג מוזיאוני, ב"מיושנותה" של הספרות. היא נוכחת במסה 'פגישה בסנט לואיס', שבה הוא מתאר את תחושת הזיוף העמוקה שליוותה אותו בצילומים לתוכניתה של אופרה ווינפרי (ואגב, התקרית הידועה עם ווינפרי אינה פרט רכילותי. זו תקרית בעלת חשיבות עצומה: היא מבטאת התנגשות בין שני עולמות ערכים, הספרותי והטלוויזיוני, ולמעשה הכרזת עצמאות של הספרות מעריצות הטלוויזיה. ואין זה מקרה שדווקא פראנזן, שעסק במסותיו לאורך שנות ה-90 במתח הזה בדיוק, נקלע לעין הסערה). והנוסחה ניצבת כמובן גם בלב המסה המפורסמת ביותר בקובץ, 'למה לטרוח?' מ-,1996 שבה פראנזן מבטא את ספקותיו באשר לתפקיד ולמקום של הספרות בעולם העכשווי, ומציע פתרון פסיכולוגי מעניין: הקריאה היא דרך להתנתק מהמחוברות הכללית, דרך להיות לבד.
אבל גם כשפראנזן עוסק בנושאים שאינם ספרותיים, הוא כותב מנקודת מבטו של סופר. כלומר, מהשקפת העולם שמבטאת הספרות. וזה, אולי, הגילוי המרכזי של הקובץ הזה: שספרות אינה רק ספר כזה או אחר, אלא שהיא מגלמת מעצם טיבה השקפת עולם כוללת. כשהוא כותב על מחלת האלצהיימר של אביו, למשל, פראנזן מנסה לחדור אל העולם הפנימי האטום של אביו בשנותיו האחרונות, כי הספרות, בניגוד לגישה מדעית רדוקציונית, אינה יכולה להסתפק בתיאור השינויים הפיזיים שמתחוללים במוחו של החולה, היא רוצה להביא את החוויה מבפנים. כשפראנזן כותב על סיגריות, כלומר נגד ההתקפה על יצרניות הסיגריות, ומבטא את עמדתו שהאמריקאים הפכו להיות ילדים שמתנערים מאחריות על עצמם - מהדהדת גם כאן התפיסה שהספרות מעודדת אינדיבידואליות, עצמאות ובגרות של הכותבים/קוראים, וזו נמוגה בתרבות הכללית. אפילו במסה על בתי הכלא באמריקה מעיר פראנזן שבבתי כלא מסוימים ישנם התנאים האידיאליים לקרוא ולכתוב.
חלק מהמסות מעט מייגע - ובראשן המסה הארכנית על הדואר האמריקאי וקשייו - אבל ככלל, זה כאמור קובץ חשוב. או ליתר דיוק, הוא יכול היה להיות חשוב לקורא העברי לו היה מתורגם כהלכה. אבל התרגום כאן בעייתי ומרושל מאוד. עיתון בשם Socialist' 'Worker מתורגם כ'הסוציאליסט וורקר'. "מין ברשת ושיחות טלפון ארוטיות הם דרכים שכיחות הרבה יותר להימנע מחילופים של נוזלי גוף מסגידות לברכיים או לכפות הרגליים", נכתב כאן באופן עקום, במקום "מאשר סגידות לברכיים וכו'". "נשמע שמוזיקת הרקע היא יצירה של מנטובאני" במקום "מוזיקת הרקע נשמעת כמו מנטובאני". פיט מילר, המוזכר בעמוד ,209 הוא לא המו"ל של פראנזן, כפי שניתן להסיק מהתרגום הנוכחי, אלא אחד היחצ"נים של המו"ל. ויש עוד הרבה דוגמאות.
אני מקווה גם שלמהדורה הבאה, לאחר שיתוקן התרגום, תצורף המסה החשובה ,'Mr. Difficult' שצורפה לקובץ הזה במהדורת הכריכה הרכה שלו באנגלית, ונעדרת למרבה האכזבה כאן.
אריק גלסנר
7 לילות
15/09/2017
לקריאת הסקירה המלאה >
