אזור אי־הנוחות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אזור אי־הנוחות
הוספה למועדפים

אזור אי־הנוחות

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נעמי זוסמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים

ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

תקציר

בלשון חדה, לעיתים סרקסטית, לעיתים גדושת הומור ג'ונתן פראנזן מספר על ילדותו, על חוויותיו בחבורת נוער בעלת נטיות והדגשים נוצריים, על יחסיו המסועפים עם הוריו, על נישואיו וכישלונם, על אהבתו הכבירה לספרות הגרמנית בכלל ולפרנץ קפקא בפרט, והוא חותם בפרק המשעשע – ועם זאת החושפני מאוד – על אהבתו שאינה יודעת גבולות לציפורים ולצפרות. הקורא מוזמן ללוות אותו במסע רב־תלאות וסבלני מאוד אחר ציפור נדירה, שג'ונתן פראנזן להוט לצרף את המפגש עימה לרשימת ניצחונותיו בשדה הצפרות. היו שאמרו כי כאן, במעקב אחר הציפור, ימצא הביוגרף שלו לעתיד את המפתחות להבנת אישיותו.
 
באסופת מאמריו הראשונה של הסופר האמריקני האהוב שיצא לאור בעברית – איך להיות לבד (2017) – התוודעו קוראיו לכתיבתו המסאית, ועתה, כמי שחושף היבטים נעלמים באישיותו המיוחדת ובמניעי כתיבתו, הוא מעמיד פרקים חדשים ומסקרנים בטיוטת הדיוקן העצמי שלו. הסופר שכה היטיב לחשוף את שורשיהן של התרבות ושל ההוויה בנות זמננו ואת השפעות חידושי הטכנולוגיה על חיינו אינו מהסס לפתוח צוהר גם אל אישיותו ואל חייו.

ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

סקירות וביקורות

אילו ציפורים הקובץ 'אזור אי-הנוחות' מדגים שוב למה ג'ונתן פראנזן הוא כותב גדול, אבל גם למה הדרמות שלו משאירות אותך יבש אנשים לא אוהבים לאהוב את ג'ונתן פראנזן. גם כשהם נהנים מהספרים שלו, הם לא אוהבים אותו. 'אזור אי-הנוחות', קובץ טקסטים אישיים שפורסם ב-‭2006‬ ותורגם כעת לעברית, שופך מעט אור על התעלומה הזו.

ארבעה מתוך שישה פרקים שבספר מתארים את שנות ילדותו ונערותו של פראנזן. הראשון מוקדש לשנות הקולג', והאחרון לבגרותו. אף פרק לא עוסק בראשית ימיו כסופר, בשנות המיץ והדם של האדם, ‭ 20‬ עד ‭ .40‬החסר הזה מורגש כששופטים את הקובץ בנפרד, אך העוקבים אחר מכלול יצירתו של פראנזן קראו בוודאי את המסה 'למה לטרוח?' שפורסמה בקובץ המסות 'איך להיות לבד' ומתארת את השנים האלו ממש.

פראנזן הקטן היה ילד אכול פחדים ואשמה. אשמה כלפי כל דבר: "הרגשתי אשם ברתיעתי מחיבוקיה של אמי כשהיה נראה שנזקקה להם נואשות. הרגשתי אשם כלפי המגבות בתחתית הערמה בארון המצעים, המגבות הישנות, הדקות יותר, שלא הרבינו להשתמש בהן". ופחדים מפני כל דבר: "עכבישים, נדודי שינה, קרסי דיג, ריקודים בבית הספר, קשיחות, גבהים, דבורים, משתנות, התבגרות, מורים למוזיקה, כלבים, מזנון בית הספר, נזיפות, בני נוער מבוגרים יותר, מדוזות, חדרי הלבשה, בומרנגים, נערות פופולריות, המקפצה – נראה שפחדתי מהוריי יותר מכל".

שלא במפתיע הפך ילד חיישן זה לנער חנון שלא ידע מה פירוש המילה אוננות או מה בדיוק מעשנים הילדים בחצר בית הספר. אבל איכשהו, הוא לא היה כנוע לחלוטין, לא מוזר או בלתי פופולרי לחלוטין. שום דפיקה רצינית נראית לעין, שום סבל שאין לו מזור. בפרק 'שני סוסי פוני', שבו הוא מספר על אהבתו לקומיקס 'פינאטס' (המכונה במקומותינו 'סנופי') של צ'ארלס שולץ, קובע פראנזן: "שולץ לא היה אמן מכיוון שסבל. הוא סבל מכיוון שהיה אמן... זו בחירה מהסוג שרק אדם שהוא מעוז של כוח ושל שפיות יכול לבחור". ההזדהות של פראנזן ברורה כאן. אולי הייתה זו המוגנות של השכונה הטובה מדי, וובסטר גרובס בסנט-לואיס, שיצרה את המתבונן הגדול. פראנזן, על יכולת האבחנה והניתוח המדהימות שלו, הוא לא סופר, הוא סופר-סופר, והספרות שלו היא סופר-ספרות. היא ההתבוננות עצמה. בהיותו צופה-על הוא מסוגל לפרוש רשתות מרשימות של סיפורת מורכבת, עשירה וחכמה. אבל הדרמות שלו משאירות אותך יבש. הפער בין ההבחנה במגוון הניואנסים האנושיים לבין הריחוק הרגשי שקיים אפילו כשהוא כותב על עצמו הוא, אולי, "הבעיה של פראנזן".

הפרק האחרון, 'בעיית הציפורים שלי', העוסק בקריסת נישואיו לצד התאהבותו בתחום הצפרות, הוא המוצלח ביותר בספר, קודם כל כי הוא מתחיל באופן פרוזאי יותר וממוארי פחות, וגם בזכות הדיאלוגים המצחיקים בין צפרים ובזכות האופן שבו פראנזן מביא בו, בדיוק המפורסם שנפרש היטב ברומנים שלו, את דילמת האינדיבידואל לנוכח השיח המעורפל של האיום הסביבתי. "למנוע מעצמי תענוג זמין. למה? לעשות מקלחות קצרות יותר. למה? ‭ ...‬לייחד תשומת לב ליערות הגשם באמזונס. למה?" כמובן שההתחבטות שונה, אולי קלה יותר, כשמדובר באדם חשוך ילדים: "היעדר זה של ילדים כאילו סגר את הדיון אחת ולתמיד: מוטב שאוציא את תקציב החרדה שלי על מחלות נגיפיות ועל פצצות מלוכלכות ולא על התחממות גלובלית".

תקציב החרדה. בשתי מילים בלבד, במושג מומצא אחד, מסוגל פראנזן לומר על האדם המערבי במאה ה-‭21‬ יותר ממה שאינספור טורים יגידו עליו. ואולי הוא אינו מרוחק רגשית, אלא פשוט אינטליגנטי מדי, ומגיש כמתאבן משהו שסופר חכם פחות היה רוקח ממנו חמין מנחם.

חיבוטי האדם-טבע מובאים פה במלוא הלעג העצמי: הטבע "צריך להתאים גם למשאלת לבי, שיהיה לא מיושב וטהור, קדמוני". הציפייה הטהרנית מהטבע הופכת אותו למאכזב תמידית, לבלתי נתפס עבור האדם ולנמצא תמיד במצב של הרס וחסר. "בעבר הרגשתי שאני כישלון ככל שהדברים נוגעים למשימת הסיפוק מיפי הטבע... כשההליכה הייתה מושלמת, הייתי תוהה, 'ועכשיו מה?' ומצלם. מצלם פעם נוספת כמו אדם שיש לו חברה פוטוגנית שלא אהב. כאילו באי-יכולתי לחוש סיפוק בעצמי קיוויתי שאוכל להרשים מישהו אחר בעתיד", מספר לנו פראנזן את האמת על מה שאנחנו עושים כל הזמן.

הציפורים, שהופכות עבור הצופה את הטבע למה שהוא באמת - לא לנוף, אלא לבית גידול - חילצו את פראנזן מההתחבטות הנצחית. מדף האורניתולוגיה העברי אינו עשיר דיו כדי להימנע מהשוואה ל'הבז' של ג'.א. בייקר שתורגם לאחרונה. הפער בין שתי היצירות עצום, כמובן, אך דומה שההבדל המרכזי מסביר דבר נוסף לגבי פראנזן: הוא לעולם אינו מצליח לצאת מעצמו. גם כשהוא צופה במאות ציפורים, גם כשהוא אורב בסבך – הוא עדיין מבקש מכל הנמצא סביבו לשקף את דמותו ולפענח אותה עבורו. בהיותו אינטליגנטי להחריד הוא כמובן מודע לכך. אבל מודעות עצמית, כידוע, עוד לא פתרה אף בעיה בעולם הזה.

3 רומנים של ג'ונתן פראנזן:
העיר העשרים ושבע‭ 1988 < ‬
התיקונים‭ 2001 < ‬
חירות‭ 2010 < ‬

בתמונה: ג'ונתן פראנזן צילום: גטי אימג'ס
שרון קנטור 7 לילות 26/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"אזור אי־הנוחות": למה יהודה ויזן מזכיר לי את ג'ונתן פראנזן? איריס לעאל הארץ ספרים 26/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: נעמי זוסמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

אילו ציפורים הקובץ 'אזור אי-הנוחות' מדגים שוב למה ג'ונתן פראנזן הוא כותב גדול, אבל גם למה הדרמות שלו משאירות אותך יבש אנשים לא אוהבים לאהוב את ג'ונתן פראנזן. גם כשהם נהנים מהספרים שלו, הם לא אוהבים אותו. 'אזור אי-הנוחות', קובץ טקסטים אישיים שפורסם ב-‭2006‬ ותורגם כעת לעברית, שופך מעט אור על התעלומה הזו.

ארבעה מתוך שישה פרקים שבספר מתארים את שנות ילדותו ונערותו של פראנזן. הראשון מוקדש לשנות הקולג', והאחרון לבגרותו. אף פרק לא עוסק בראשית ימיו כסופר, בשנות המיץ והדם של האדם, ‭ 20‬ עד ‭ .40‬החסר הזה מורגש כששופטים את הקובץ בנפרד, אך העוקבים אחר מכלול יצירתו של פראנזן קראו בוודאי את המסה 'למה לטרוח?' שפורסמה בקובץ המסות 'איך להיות לבד' ומתארת את השנים האלו ממש.

פראנזן הקטן היה ילד אכול פחדים ואשמה. אשמה כלפי כל דבר: "הרגשתי אשם ברתיעתי מחיבוקיה של אמי כשהיה נראה שנזקקה להם נואשות. הרגשתי אשם כלפי המגבות בתחתית הערמה בארון המצעים, המגבות הישנות, הדקות יותר, שלא הרבינו להשתמש בהן". ופחדים מפני כל דבר: "עכבישים, נדודי שינה, קרסי דיג, ריקודים בבית הספר, קשיחות, גבהים, דבורים, משתנות, התבגרות, מורים למוזיקה, כלבים, מזנון בית הספר, נזיפות, בני נוער מבוגרים יותר, מדוזות, חדרי הלבשה, בומרנגים, נערות פופולריות, המקפצה – נראה שפחדתי מהוריי יותר מכל".

שלא במפתיע הפך ילד חיישן זה לנער חנון שלא ידע מה פירוש המילה אוננות או מה בדיוק מעשנים הילדים בחצר בית הספר. אבל איכשהו, הוא לא היה כנוע לחלוטין, לא מוזר או בלתי פופולרי לחלוטין. שום דפיקה רצינית נראית לעין, שום סבל שאין לו מזור. בפרק 'שני סוסי פוני', שבו הוא מספר על אהבתו לקומיקס 'פינאטס' (המכונה במקומותינו 'סנופי') של צ'ארלס שולץ, קובע פראנזן: "שולץ לא היה אמן מכיוון שסבל. הוא סבל מכיוון שהיה אמן... זו בחירה מהסוג שרק אדם שהוא מעוז של כוח ושל שפיות יכול לבחור". ההזדהות של פראנזן ברורה כאן. אולי הייתה זו המוגנות של השכונה הטובה מדי, וובסטר גרובס בסנט-לואיס, שיצרה את המתבונן הגדול. פראנזן, על יכולת האבחנה והניתוח המדהימות שלו, הוא לא סופר, הוא סופר-סופר, והספרות שלו היא סופר-ספרות. היא ההתבוננות עצמה. בהיותו צופה-על הוא מסוגל לפרוש רשתות מרשימות של סיפורת מורכבת, עשירה וחכמה. אבל הדרמות שלו משאירות אותך יבש. הפער בין ההבחנה במגוון הניואנסים האנושיים לבין הריחוק הרגשי שקיים אפילו כשהוא כותב על עצמו הוא, אולי, "הבעיה של פראנזן".

הפרק האחרון, 'בעיית הציפורים שלי', העוסק בקריסת נישואיו לצד התאהבותו בתחום הצפרות, הוא המוצלח ביותר בספר, קודם כל כי הוא מתחיל באופן פרוזאי יותר וממוארי פחות, וגם בזכות הדיאלוגים המצחיקים בין צפרים ובזכות האופן שבו פראנזן מביא בו, בדיוק המפורסם שנפרש היטב ברומנים שלו, את דילמת האינדיבידואל לנוכח השיח המעורפל של האיום הסביבתי. "למנוע מעצמי תענוג זמין. למה? לעשות מקלחות קצרות יותר. למה? ‭ ...‬לייחד תשומת לב ליערות הגשם באמזונס. למה?" כמובן שההתחבטות שונה, אולי קלה יותר, כשמדובר באדם חשוך ילדים: "היעדר זה של ילדים כאילו סגר את הדיון אחת ולתמיד: מוטב שאוציא את תקציב החרדה שלי על מחלות נגיפיות ועל פצצות מלוכלכות ולא על התחממות גלובלית".

תקציב החרדה. בשתי מילים בלבד, במושג מומצא אחד, מסוגל פראנזן לומר על האדם המערבי במאה ה-‭21‬ יותר ממה שאינספור טורים יגידו עליו. ואולי הוא אינו מרוחק רגשית, אלא פשוט אינטליגנטי מדי, ומגיש כמתאבן משהו שסופר חכם פחות היה רוקח ממנו חמין מנחם.

חיבוטי האדם-טבע מובאים פה במלוא הלעג העצמי: הטבע "צריך להתאים גם למשאלת לבי, שיהיה לא מיושב וטהור, קדמוני". הציפייה הטהרנית מהטבע הופכת אותו למאכזב תמידית, לבלתי נתפס עבור האדם ולנמצא תמיד במצב של הרס וחסר. "בעבר הרגשתי שאני כישלון ככל שהדברים נוגעים למשימת הסיפוק מיפי הטבע... כשההליכה הייתה מושלמת, הייתי תוהה, 'ועכשיו מה?' ומצלם. מצלם פעם נוספת כמו אדם שיש לו חברה פוטוגנית שלא אהב. כאילו באי-יכולתי לחוש סיפוק בעצמי קיוויתי שאוכל להרשים מישהו אחר בעתיד", מספר לנו פראנזן את האמת על מה שאנחנו עושים כל הזמן.

הציפורים, שהופכות עבור הצופה את הטבע למה שהוא באמת - לא לנוף, אלא לבית גידול - חילצו את פראנזן מההתחבטות הנצחית. מדף האורניתולוגיה העברי אינו עשיר דיו כדי להימנע מהשוואה ל'הבז' של ג'.א. בייקר שתורגם לאחרונה. הפער בין שתי היצירות עצום, כמובן, אך דומה שההבדל המרכזי מסביר דבר נוסף לגבי פראנזן: הוא לעולם אינו מצליח לצאת מעצמו. גם כשהוא צופה במאות ציפורים, גם כשהוא אורב בסבך – הוא עדיין מבקש מכל הנמצא סביבו לשקף את דמותו ולפענח אותה עבורו. בהיותו אינטליגנטי להחריד הוא כמובן מודע לכך. אבל מודעות עצמית, כידוע, עוד לא פתרה אף בעיה בעולם הזה.

3 רומנים של ג'ונתן פראנזן:
העיר העשרים ושבע‭ 1988 < ‬
התיקונים‭ 2001 < ‬
חירות‭ 2010 < ‬

בתמונה: ג'ונתן פראנזן צילום: גטי אימג'ס
שרון קנטור 7 לילות 26/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"אזור אי־הנוחות": למה יהודה ויזן מזכיר לי את ג'ונתן פראנזן? איריס לעאל הארץ ספרים 26/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
אזור אי־הנוחות ג'ונתן פראנזן

טעימה מהספר תעלה בקרוב...